16 דצמבר 2019

1. שלושת התובעים הועסקו במשך שנים רבות כגזברים ברשויות מקומיות. העסקתם נעשתה בחוזה בכירים, בפנסיה צוברת. במסגרת תביעותיהם שבפנינו, עלינו להשיב על שלוש שאלות: האם היו זכאים למענק יובל? האם היו זכאים לפיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים (התובעים 2 ו- 3 בלבד)? והאם היו זכאים לכך שגודל הרשות המקומית שבה הועסקו לצורך חישוב שכרם היה נקבע לפי נתוני מרשם האוכלוסין ולא לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (התובעים 1 ו-3 בלבד)?

התשתית העובדתית ומהלך ההתדיינות

2. התובע 1, מר גיורא ראובני, עבד כגזבר מועצה מקומית קרני שומרון, היא הנתבעת 1, החל מיום 1.11.91 ועד ליום 31.5.17. יצוין כי לתובע ניתנה הארכת שירות של שנה וחצי מעבר לגיל פרישה. תחילה הועסק במסגרת דירוג-דרגה, והחל מיום 5.7.93 הועסק בחוזה מיוחד להעסקת עובדים (חוזה בכירים).

התובע 2, מר גרשון טוסק, שימש כגזבר מועצה מקומית מזכרת בתיה, היא הנתבעת 2, החל מאפריל 1989 ועד ינואר 1997. מיום 16.9.96 ועד ליום 1.1.2015 שימש כגזבר עיריית קריית אונו והחל מיום 1.1.15 ועד למועד הגשת הסיכומים בתיק הוא משמש כגזבר עיריית רמת גן. התובע חתם על חוזה בכירים ביום 20.1.98.

התובעת 3, גב' תמר קופר, שימשה כגזברית במועצה אזורית ברנר, היא הנתבעת 3 מיולי 1988 ועד ליום 30.6.15. ביום 1.11.93 היא חתמה על חוזה בכירים. ממועד סיום העסקתה במועצה אזורית ברנר היא מועסקת כגזברית עיריית יבנה.

3. ביום 6.9.16 הגיש התובע 1 כתב תביעה, שבו טען שהוא זכאי לפדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים, לתשלום מענק יובל ולהצמדת שכרו לנתוני מרשם האוכלוסין ולא לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן: הלמ"ס). יצוין, כי במועד פרישתו, לאחר הגשת כתב התביעה, שולם לו פדיון ימי מחלה, לאור הסכם בנושא שנחתם ביום 31.7.16, ועל כן נמחק רכיב זה מתביעתו.

באותו היום הוגשה גם תביעתו של התובע 2, שבה טען שהוא זכאי פדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים ולתשלום מענק יובל.

תביעתה של התובעת 3 הוגשה ביום 20.11.16, ובה טענה כי היא זכאית לפדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים במועד פרישתה או סיום עבודתה, למענק יובל ולקביעת שכרה לפי נתוני הלמ"ס. יצויין כי התובעת הגישה תחילה את תביעתה בעצמה, ללא ייצוג.

4. בהחלטה שניתנה על ידי כב' השופטת לאה גליקסמן (בר"ע 2265-06-17 טוסק נ' עירית קרית אונו (8.6.17)) נדחתה בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית הדין הארצי על החלטה שלא לאחד את התיקים, אך בד בבד הוצע כי בית-דין זה ישקול לקבוע את שלושת ההליכים בפני אותו המותב. בעקבות זאת, ניתנה ביום 13.6.17 החלטה על ידי הנשיאה דאז כב' השופטת אפרת לקסר, לפיה שלושת ההליכים ייקבעו לדיון בפני מותב זה. בדיון מוקדם שהתקיים ביום 17.7.18 בפני אב"ד הח"מ, נקבע כי בשים לב לקיומן של מספר לא מבוטל של שאלות משותפות, יש לאחד את הדיון בשלושת התיקים. כמו כן נקבע כי על התובעים להגיש כתבי תביעה מתוקנים שבמסגרתם יכמתו את תביעותיהם.

5. דיון הוכחות ראשון התקיים ביום 28.2.19, ובמהלכו נחקרו התובעים על תצהיריהם. דיון הוכחות שני ואחרון התקיים ביום 10.4.19, ובמהלכו נחקרו על תצהיריהם שלושה: גברת אורית אברג'ל נציגת הנתבעת 1, גברת גלי אמיר נציגה מטעם החשב הכללי באוצר מטעם המדינה, ומר גדי רייף נציג הנתבעת 3. משנבצר ממר יוסי קדוש, מגיש התצהיר מטעם הנתבעת 2 להתייצב לחקירה, הסכימו הצדדים לוותר על חקירתו בכפוף להגשת מכתב מיום 2.7.98 שעליו יש כיתוב בכתב יד נושא תאריך הדיון.

בתום הדיון ניתן צו להגשת סיכומים בכתב, עתה, משנאספו אלה לתיק בית-הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע.

תמצית טענות הצדדים

6. התובעים טוענים כי הם מופלים לרעה אל מול העובדים הבכירים בשירות המדינה המועסקים בחוזים אישיים, שכן האחרונים זכאים למענק יובל בהתאם לכללי הזכאות שנקבעו בהסכמים הקיבוציים השונים, בעוד שהם אינם זכאים לכך. עוד הם טוענים כי המדינה לא הצביעה על טעמים המצדיקים אבחנה בין הסקטורים, כשלשיטתם הטענה לפיה לאחרונה הסכימה עם מרכז השלטון המקומי לדחות את הדיון בעניין הזכאות ב-5 שנים מחזקת את טענתם לפיה אין המדובר בשונות רלוונטית.

עוד טוענים התובעים 2-3 כי בהתאם להסכמים שהונהגו במדינה במועדים שונים, הזכאות לפדיון ימי מחלה שהייתה מוקנית תחילה רק לעובדים בחוזי דירוג-דרגה במדינה, הורחבה גם לעובדים בחוזים אישיים (חוזי בכירים) במדינה ולעובדים בחוזי דירוג-דרגה ברשויות המקומיות, כשהמועסקים בחוזים אישיים ברשויות המקומיות הם האוכלוסייה היחידה שקופחה ושאינה יכולה לפדות ימי מחלה שאינם מנוצלים. לטענתם מדובר באי שוויון העולה כדי אפליה אסורה.

אשר לדרגת הרשות, טוענים התובעים 1 ו-3 כי נתוני מרשם האוכלוסין מדויקים יותר, לאור העובדה שנתוני הלמ"ס מתפרסמים אחת לכמה שנים, וכי יש לכך השלכה על גובה שכרם, שנגזר מכמות האוכלוסייה ברשות וכי יש לפעול בדרך המיטיבה עימם. עוד הם טוענים כי מענקי איזון לרשויות ושכר הנבחרים נגזר מנתוני המרשם, ועל כן לא ברור מדוע דווקא שכרם נגזר מנתוני הלמ"ס, ויש לגזור את שכרם מנתוני המרשם גם כן, בפרט לאור מכתבו של מנכ"ל משרד הפנים מפברואר 2017 שבו ביקש מהמשרדים לעבור לעבוד עם נתוני המרשם במקום נתוני הלמ"ס.

7. המדינה טוענת כי התובעים לא הצביעו על מקור נורמטיבי מכוחו מגיעים להם הסעדים השונים, ועל כן דין תביעותיהם להידחות. עוד היא טוענת, שאף שאין מחלוקת שזכאויות לזכויות השונות הורחבו לאורך הדרך כך שיכללו קבוצות עובדים שלא היו זכאיות לזכויות אלה לכתחילה, הרי שאין בכך כדי להקים לתובעים טענת הפליה. זאת, שכן לכל קבוצת עובדים מכלול מאפייני העסקה שונים, והמדינה בוחנת באופן ענייני את מכלול הזכאויות של כל קבוצת עובדים. זאת ועוד, עצם ההגעה להסכם קיבוצי או להרחבה חד צדדית של נוהל חשכ"ל אינה מהווה הפליה כלפי אוכלוסיות שעליהם לא חל ההסכם. וכך גם הקביעה כי זכאות לזכות מוסדרת ממועד החתימה על ההסכם/נוהל ואילך ולא רטרואקטיבית. זאת ועוד, לשיטת המדינה, דווקא הענקת הזכויות שאינן מגיעות לתובעים תהווה הפליה אל מול שאר העובדים במעמדם, שלא קיבלו זכויות אלה.

8. הנתבעות 1-3 מסכימות עם עמדת המדינה ומתייחסות לתביעות כנגדן. כך, הנתבעת 1 טוענת כי התובע 1 אינו זכאי למענק יובל ואף לא ביקש אותו בזמן אמת. כן היא טוענת כי גודל הרשות נקבע בהתאם להחלטת המדינה בחוזריה, כך שלנתבעת אין סמכות בעניין זה, ובכל מקרה כל עדכון שכר צריך לקבל אישור של הממונה על השכר. הנתבעת 2 טוענת כי היא פועלת בהתאם להנחיות המדינה, וכי התובע 2 לא פרש לקצבה אלא לעבודה כגזבר ברשות אחרת, ועל כן הוא אינו עומד בכללי הזכאות לפדיון ימי מחלה, גם אם אלה היו חלים עליו. הנתבעת 3 טוענת כי יש לדחות על הסף את הסעד החלופי שציינה התובעת 3 בכתב התביעה המתוקן, משלא נתבקשה הסכמת בית הדין לתיקון. כן היא טוענת כי גם לגופם של דברים התובעת לא הוכיחה את הגידול באוכלוסיית הרשות ובכל מקרה אין הגידול מקנה זכאות אוטומטית להעלאת שכר, כשהתובעת גם טעתה בחישוב שכרה. מעבר לכך, היא טוענת כי התובעת קיבלה את שכרה וזכויותיה כדין והיא אינה זכאית לזכויות הנתבעות על ידה.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

9. שלושת התובעים חתמו על הסכם הבכירים בנוסח שהוסדר בחוזר המשותף למנכ"ל משרד הפנים וחשב הכללי באוצר מיום 23.3.93 (נספח 1 לתצהיר המדינה). החלקים הרלוונטיים לענייננו בחוזר מצורפים להלן:

"3. המשכורת הכוללת

טבלת משכורות בכירים לפי גודל הרשות המקומית

נקבעה טבלת משכורות כוללת של העובד/ים הבכיר/ים ביותר ברשות בין העובדים הסטטוריים (אחרי ראש הרשות וסגניו) בהתאם לגודל הרשות המבוסס על גודל האוכלוסיה- על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

המשכורת הכוללת בטבלה מהווה 100% ומשכורתם הכוללת של העובדים הבכירים האחרים תיגזר ממשכורת כוללת זאת...

5. ימי מחלה ביטוח אובדן כושר וימי חופשה:

א. ימי מחלה:

הועבד יהיה זכאי ל-30 ימי מחלה לשנה כנגד הצגת אישורים רפואיים והוא רשאי לצבור ימי מחלה אלה. לא יהיה פיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים כמקובל בשירות המדינה אלא רק במקרה והעובד פורש עפ"י חוק שירות המדינה (גמלאות)..

10. ואלו הסעיפים הרלוונטיים לענייננו בהסכם ההעסקה:

"5. א. ההסכמים הקיבוציים, לרבות חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות, החלים על עובדיה האחרים של הרשות המקומית לא יחולו על העובד.

ב. חוזה זה הינו הסכם אישי ומיוחד המסדיר את היחסים בין הרשות המקומית לבין העובד וקובע באופן בלעדי את תנאי העסקתו של העובד.

8. תמורת עבודתו תשלם הרשות המקומית לעובד סך של ...

א. בתוך המשכורת הכוללת, כלולים כל התשלומים שהעובד היה זכאי לקבלם אילולא הועסק בחוזה זה, לרבות התשלום עבור שעות נוספות, כוננויות, פרמיות, קריאות פתע וכן כל הרכיבים והתשלומים החודשיים והשנתיים כגון: גמול השתלמות וכן כל תוספות השכר ותוספות לשכר, מכוח הסכמים או הסדרים קיבוציים, למעט תוספות המנויות במפורש בחוזה זה...

ה. העובד לא יהיה זכאי לקבל כל תמורה או תשלום מאיזה סוג שהוא מעבר למשכורת הכוללת והתשלומים האחרים שפורטו בחוזה זה...

11. א. העובד יהיה זכאי ל-30 ימי מחלה לשנה כנגד הצגת אישורים רפואיים והוא רשאי לצבור ימי מחלה אלה...

14. א. מוסכם בין הצדדים, כי על תקופת עבודתו של העובד ברשות המקומית עפ"י חוזה זה לא יחולו הוראות חוק שירות המדינה (גימלאות), נוסח משולב, התש"ל-.1970 "

11. ביום 26.12.02 הוציאו החשב הכללי ומנכ"ל משרד הפנים הודעת עדכון שבאה לשנות, להדגיש ולרענן את קיום הוראות החוזר שהוצא במרץ 1993 בנוגע לחוזים האישיים ברשויות המקומיות, הודעה המתייחסת לחוזים שייחתמו מיום 1.1.03 ואילך (נספח 2 לתצהיר המדינה). במסגרת העדכון, ישנו אשרור מחדש של ההנחיה לפיה משכורת העובדים תכלול רק את המופיע בהסכם ולא זכויות נוספות. כן נקבע כי גודל הרשות ייבחן לפי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה וכי לא יינתן פיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים, אלא אם העובד פרש בהתאם לחוק שירות המדינה (גמלאות) ובכפוף לכללים הקיימים.

12. ביום 15.2.11 פורסם חוזר מיוחד מטעם מנכ"ל משרד הפנים, שנושאו חוזים אישיים להעסקת נושאי משרה ותפקידי אמון ברשויות מקומיות, שנחתמו לאחר ה- 1.1.10 (נספח 3 לתצהיר המדינה). חוזר זה בא לעדכן את ההנחיות הקודמות שיצאו, תוך שעדכן לדוגמא את טבלת המשכורות בהתאם לגודל הרשות לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המעודכן ליום 1.1.11. עוד נרשם כי המשכורת כוללת את כל התוספות והתשלומים המגיעים לעובד למעט התוספות המצוינות במפורש בחוזה וכי העובדים לא יהיו זכאים לכל הטבה אחרת פרט להטבות המופיעות בחוזה. בחוזה זה מופיעה לראשונה הנחיה בקשר לזכאות לימי מחלה שמשנה מהנוהג הקודם, ונביאה כלשונה להלן:

"5.1. העובד זכאי ל-30 ימי מחלה לשנה כנגד הצגת אישורים רפואיים והוא רשאי לצבור ימי מחלה אלה.

5.2. לא יינתן פיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים אלא במקרה והעובד פורש לפנסיה תקציבית על-פי חוק שירות המדינה (גימלאות), תש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות), בכפוף לכללים הקיימים.

5.3. באשר לעובדים שגילם מעל 55, המועסקים בחוזה אישי וזכאית לפנסיה תקציבית, הפיצוי בגין ימי המחלה ייעשה בחלוקה לשתי תקופות הצבירה של העובד. בגין ימי המחלה שצבר בתקופה של ההעסקה בדרוג ובדרגה הפיצוי יחושב בהתאם לשכר הקובע לפנסיה תקציבית בדירוג ובדרגה, ובגין ימי המחלה שצבר בתקופה של העסקה בחוזה אישי הפיצוי יחושב בהתאם לשכרו האחרון בחוזה האישי."

מענק יובל

13. לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי התובעים אינם זכאים למענק יובל, וננמק:

ראשית, חוזה ההעסקה האישי, עליו חתמו התובעים בנוסח שאושר על ידי הנציבות כפי שהובא לעיל, מציין במפורש כי השכר כולל את כל התוספות וכי אין זכאות לזכויות נוספות, גם לא זכויות מכוח ההסכמים הקיבוציים שחלו על העובד ערב המעבר לחוזה הבכירים. התובעת העידה כי קראה והבינה את ההסכם האישי טרם החתימה עליו וכי בחרה לחתום עליו שכן השכר במסגרת ההסכם היה גבוה יותר מהשכר שהייתה מקבלת לו הייתה נשארת בדירוג-דרגה, וכי היא לא זוכרת שהיה בו אזכור לנושא של מענק יובל (ע' 11 ש' 1). עוד העידה כי בסיום עבודתה קיבלה שכר של כשלושים אלף ₪ אל מול הסימולציה שערכה לצורך התביעה, שממנה עלה כי אם הייתה נשארת בדירוג-דרגה הייתה זכאית לחצי משכר זה ואף פחות מכך (ע' 16, ש' 16). גם התובע גרשון העיד כי שכרו האחרון היה בסביבות 28-30 אלף ₪ (ע' 25, ש' 20) והתובע גיורא העיד כי שכרו האחרון עמד על 25 או 26 אלף ₪ (ע' 22, ש' 12).

לעומת התובעת, שני התובעים האחרים טוענים כי החתימה על החוזה נכפתה עליהם. גרשון העיד כי חתם נוכח דרישת משרד הפנים וראש המועצה הממונה בתקופה הרלוונטי (ע' 26, ש' 18) וגיורא העיד כי חתם ביוזמת הממונה על השכר במשרד הפנים וראש המועצה בתקופה שבה נקלט במועצה מקומית מזכרת בתיה, וכשעבר לקריית אונו המשיך עם חוזה הבכירים (ע' 20, ש' 19 וע' 28 ש' 16). אולם, גיורא אישר כי לא ביקש לאורך השנים לחזור לדירוג-דרגה (ע' 20 ש' 21) בעוד שגרשון העיד כי התייעץ עם גורמים מקצועיים טרם חתם על החוזה האישי (ע' 28, ש' 5).

מכאן, שלא שוכנענו כי חתימת התובעים על הסכם הבכירים נעשתה תחת כפייה, כשחיזוק לכך מוצאים אנו גם בעובדה שהתובעים לא ניסו לשנות את מצבם לאורך שנות עבודתם הרבות ובכלל זה לא ביקשו לחזור להסכם דירוג-דרגה, וזאת נוכח היתרונות הכלכליים שהיו מגולמים בחוזה הבכירים;

שנית, התובעים מפנים למכתבו של מר אהרון עוזיאל, סגן בכיר לממונה על השכר באוצר, שנכתב בשנת 1997, שבו צוין כי לעובדים הרשויות המקומיות בחוזי בכירים אין זכאות למענק יובל, וטוענים כי זהו המקור הנורמטיבי היחיד השולל את זכותם למענק. ברם, מכיוון שאין המדובר בזכות קוגנטית, אזי שעל התובעים להצביע על מקור נורמטיבי המקנה להם את הזכות ולא ההיפך. בהקשר זה מקובלת עלינו עמדת המדינה לפיה המכתב בא להצהיר על מצב קיים ולא לשנות או לגרוע ממנו;

שלישית, המדינה מפנה למכתב מר יעקב אגמון, סמנכ"ל לשכר והסכמי עבודה במרכז השלטון המקומי מפברואר 1999, שבו כותב אגמון שהוא חוזר על עמדת מרכז השלטון המקומי לפיה הוא מתנגד לתשלום מענק היובל לעובדים המועסקים בחוזים בכירים (נספח 7 לתצהיר גלי). יצוין כי לאורך השנים לא חל שינוי בעמדת השלטון המקומי והממונה על השכר בדבר העדר הזכות כאמור, כפי שניתן ללמוד מסיכום ישיבה פנימית שנערכה בין בכירים במרכז לבכירים באוצר בפברואר 2017 ובחוזר סגן הממונה על השכר שהוצא בספטמבר 2017 בעקבותיה, לפיה העובדים בחוזים אישיים ברשויות המקומיות לא יהיו זכאים למענק יובל, אולם מרכז השלטון המקומי יוכל להעלות טענות בעניין זה החל מיום 1.6.22 ככל שימצא לנכון, מבלי לגרוע מעמדת אגף השכר בעניין (נספחים 11-12 לתצהיר גלי);

רביעית, פסיקתו הברורה של בית-הדין הארצי בענין נתן (ע"ע 1339/02 נתן נ' מדינת ישראל (מיום 24.11.03)) ישימה ורלוונטית לענייננו, ובה נקבע כך, תוך דחיית זכותם של עובדי מדינה בחוזי בכירים להמשיך ולקבל זכויות מכוח ההסכמים הקיבוציים החלים על עובדי מדינה, לרבות מענק היובל, וזאת לצד הזכויות שהוקנו להם בהסכמים האישיים, וכך נקבע:

"יש לבחון האם הסדר השכר שבהסכמים הקיבוציים – על מענק היובל שבו – עדיף על פני הסדר השכר שבחוזה האישי. אין חולק כי הסדר השכר שבחוזה האישי של המערערים עדיף על פני זה שבהסכמים הקיבוציים (עמ' 30-29 לפסק-הדין של בית-הדין האזורי). לא נטען, כי הסדר השכר שנקבע בהסכמים הקיבוציים והכולל את "מענק היובל" עולה על הסדר השכר שנקבע בחוזה האישי. לפיכך, אין המערערים זכאים לרכיב מסוים הקיים בהסכם הקיבוצי אך לא קיים בחוזה האישי."

חמישית, לאחר שניתן פסק הדין בעניין נתן, נקבע כי גם עובדי המדינה שבחוזי בכירים, זכאים למענק היובל, וזאת מכוח חוברת הנהלים שכותרתה "עקרונות יסוד, זכויות וחובות נוהלי העסקת עובדים בכירים בחוזה מיוחד בשירות המדינה" שהוציא מנהל הסגל הבכיר בנציבות שירות המדינה בשנת 2004. ברם, הוראה דומה לא הוצאה ביחס לעובדי רשויות מקומיות בחוזי בכירים;

שישית, התובעים טוענים כי עצם העובדה שהמדינה מצאה לנכון להשוות בין תנאי המועסקים בחוזה בכירים בשירות המדינה לבין תנאי המועסקים בחוזה בכירים ברשויות המקומיות בכל הנוגע לפדיון ימי מחלה, עניין אליו נגיע בהרחבה בהמשך פסק דיננו, יש בו כדי להראות שאין שונות רלוונטית בין תפקידם לתפקיד הבכירים בשירות המדינה המצדיק שלילת מענק היובל מהם. דהיינו, התובעים מבקשים למעשה כי נקבע שקבוצת השוויון לצורך בחינת טענת ההפליה שבפיהם אינה רק הגזברים ברשויות המקומיות או אפילו הבכירים בעלי החוזים האישיים ברשויות המקומיות, אלא כי קבוצת השוויון הינה כלל בעלי החוזים האישיים בשירות המדינה. לטענתם יש לגזור זאת גם מסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 לפיו גוף מתוקצב יכול להעניק לעובדיו אך ורק מה שהוסכם והונהג ביחס לכלל עובדי המדינה תוך שהם מפנים לפסיקה ממנה ניתן ללמוד כי מטרת הסעיף לייצר הסדר הקובע אחידות בנושאי שכר בין שירות המדינה לבין הגופים הנתמכים מתקציבה. דין הטענה להידחות. חוק יסודות התקציב אכן בא לייצר אחידות, אולם אחידות זו אין משמעה זהות מוחלטת ביחס לכל רכיב ורכיב ממרכיבי השכר של העובדים שהגדרות התפקיד שלהם שונות בתכלית. נוסיף בקשר לכך, כי התובעים העידו כי הם אינם יודעים מה הגדרות התפקיד של סמנכ"לים או משנים במשרדי הממשלה ומה פעילותם אל מול הגדרות תפקידם, והסתפקו בהעלאת הטענה כי הם מופלים למולם (ע' 18, ש' 17; ע, 23, ש' 13; ע' 30 ש' 15);

שביעית למעלה מהנדרש נציין, שוכנענו כי בהשוואת שכרם של התובעים אל מול עובדים בחוזי בכירים בשירות המדינה, לא נפגעו התובעים ונסביר. עדת המדינה הסבירה כי התובעים כעובדים וותיקים זכאים לשווה ערך ל-100% שכר מנכ"ל בשירות הציבורי, כפי שהתובעים אכן אישרו שהם מקבלים (ע' 16, ש' 1, ע' 22 ש' 8, ע' 29 ש' 23), כשבתקופה המקבילה שכר הבכירים בשירות הציבורי הגיע לכדי 90% משכר מנכ"ל במקסימום (ס' 48-51 לתצהיר גלי), כשכיום הן שכר הבכירים בשירות הציבורי והן שכר הבכירים בשלטון המקומי נמוך יותר. בהקשר זה יצוין כי קצפם של התובעים יצא על עדת המדינה שלא ידעה לפרט אחד לאחד את ההבדל בין הזכויות המוענקות לבכירים בשירות המדינה לעומת הבכירים ברשויות המקומיות, והם טענו כי המדינה נמנעה מהצגת נתונים עדכניים ביחס לשונות בין הסלים הכלכליים באופן שצריך לפעול לחובתה. אין בידינו לקבל טענה זו, שעה שהמדינה צרפה מסמך ממנו ניתן ללמוד על שכר הבכירים בשירות המדינה בשנת 1996, כששכר התובעים נקבע בהתאם להסכם 1993, כששניים מהם חתמו על החוזה בסמוך למועד פרסומו, והשלישי בשנת 1998, שכן כאמור מהמסמכים שצרפה המדינה עולה כי רק בשנת 2003 בוצע עדכון לשכר התובעים במסגרת חוזר שפורסם (נספחים 2-6 לתצהיר המדינה). לטעמנו אין המדובר בפרק זמן ארוך באופן בלתי סביר, באופן שבו לא ניתן לערוך את ההשוואה, ועל כן דין טענת התובעים בהקשר זה להידחות. בכל מקרה, אין לתובעים אלא להלין על עצמם, שכן ככל שטענתם הנה כי כיום יש שוויון בתנאי השכר בין קבוצת הבכירים בחוזה אישי בשירות המדינה לבין קבוצת הבכירים בחוזה אישי ברשויות המקומיות, הייתה פתוחה בפניהם הדרך לבקש במסגרת גילוי המסמכים כל מסמך שיכול לתמוך בטענתם ולהביאו במסגרת התצהירים מטעמם;

שמינית טענה המדינה בהקשר זה כי מענק יובל לעובד בפנסיה צוברת משמעו 60% ממשכורתו הקובעת, כשבחלוקה חודשית מדובר בתוספת של 5% לרמת השכר. קביעה לפיה התובעים זכאים למענק יובל היתה יוצרת מצב שבו נוכח העובדה שהם קיבלו 100% משכר המנכ"ל, אזי שבפועל שכרם היה עולה על שכר המנכ"ל ברשות, והדבר היה מביא לעיוות במודל השכר;

ולבסוף ממש לאחרונה ניתן בבית-הדין הארצי פסק הדין בעניין הרטום (ע"ע 2805-02-18 הרטום נ' עיריית אשדוד (15.8.19)), שבו נקבע כי גזבר עירייה שהועסק תחילה בדירוג-דרגה ולאחר מכן עבר להיות מועסק בחוזה בכירים זכאי למענק יובל רק ככל שכבר במהלך העסקתו בדירוג-דרגה צבר די ותק לצורך קבלת המענק. אף שלא ניתן להחיל תקדים זה באופן מלא על המקרה שלפנינו – לנוכח העובדה שבפרשת הרטום דובר בעובד שהיה זכאי בפנסיה תקציבית –הרי הרציונאל שבבסיס פסיקה זו חל גם במקרה שלפנינו, ומוביל למסקנה שהתובעים אינם זכאים למענק.

פדיון ימי מחלה

14. התובעים גרשון ותמר טוענים כי בהתאם להסכמים שהונהגו במדינה, הזכאות לפדיון ימי מחלה הייתה מוקנית בתחילה רק לעובדים המבוטחים בפנסיה תקציבית במדינה וברשויות המקומיות הן בדירוג-דרגה והן בחוזה אישי. זכאות זו הורחבה גם לעובדים בדירוג-דרגה המבוטחים בפנסיה צוברת בשירות המדינה וברשויות המקומיות, ולבסוף גם לעובדים בחוזים אישיים המבוטחים בפנסיה צוברת בשירות המדינה וברשויות המקומיות, בתחולה מיום 1.7.16. לטענתם, עצם קביעת הזכאות על בסיס סוג הביטוח הפנסיוני היוותה אפליה, שתוקנה בשנת 2011 עם הרחבת הזכאות למבוטחים בפנסיה צוברת, אולם גם בתיקון זה הייתה משום אפליה, שכן הוא החריג את בעלי החוזים האישיים המבוטחים בפנסיה צוברת. על כן, הם טוענים שיש להשוות את תנאיהם לתנאי העובדים בחוזים האישיים שבוטחו בפנסיה תקציבית ושהיו זכאים לפדיון ימי מחלה.

15. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענות התובעים גם ביחס לרכיב זה, וננמק:

ראשית, הזכות לפדיון ימי מחלה אינה מוקנית לכל עובד, משאין היא מופיעה בחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976. בסיסה של הזכות הוא מכוח הסכם 1980 והוא עוגן בתקשי"ר (ס' 71 לסיכומי המדינה). מכוח ההסכם הזכות ניתנה בעבר רק לעובד שפורש לגמלאות בהתאם לחוק שירות המדינה (גמלאות) נוסח משולב, התש"ל-1970, דהיינו לעובד שבוטח בפנסיה תקציבית. יצוין כי הזכות לפדיון עוגנה גם בסעיף 52 לחוקת העבודה לעובדים ברשויות מקומיות (ס' 74 לסיכומי המדינה) כשסעיף 79 לחוקת העבודה קלט והחיל את הסדר הפנסיה התקציבית על חלק מעובדי הרשויות המקומיות. בהקשר זה יצוין כי כשהחלה המדינה להעסיק עובדים בחוזי בכירים בשירות המדינה, היא המשיכה להחיל עליהם את הסדר הפנסיה התקציבית ובצדה את הזכאות לפדיון ימי מחלה, אולם יש להניח כי המדינה יכולה הייתה להגיע להסדר שונה. עוד יש לציין כי על פי החוזים שעליהם חתמו התובעים, ושאותם ציטטנו מעלה, ברי כי אין הם זכאים לפדיון ימי מחלה

שנית, אין בידינו לקבל את טענת התובעים לפיה היה על המדינה להשוותם לעובדים הבכירים בחוזים האישיים המבוטחים בפנסיה תקציבית, נוכח ההסדרים השונים החלים עליהם, שכן מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין הארצי בעניין אורון (ע"ע 105/05 אורון נ' מדינת ישראל, (14.5.06)), בשינויים המחויבים, לפיה:

"אין כל מניעה לקבוע הסדר שיחול על רוב עובדי המדינה אך לא על כולם. מדובר בהבחנה עניינית המבוססת על מעמד שונה של עובדים. המערער לא טען- לא כל שכן הוכיח- כי עובדים אחרים במעמדו קיבלו את ההטבה האמורה".

בענייננו, המדינה החליטה להותיר על כנה את הזכאות לפדיון ימי מחלה לעובדים שהועסקו בדירוג-דרגה ובוטחו בפנסיה תקציבית עם מעברם להיות מועסקים בחוזי בכירים. העובדים ידעו בזמן אמת, עם החתימה על חוזי ההעסקה, כי מאחר שהם מבוטחים בפנסיה צוברת אזי שהם אינם זכאים לפדיון ימי המחלה, בניגוד למקביליהם המבוטחים בפנסיה תקציבית (ור' ס' 29. ג ב-ע"ע 25372-10-14 מדינת ישראל נ' בן דוד (29.12.16)) . עצם העלאת הטענה שנים רבות לאחר קבלתה בשתיקה יש בה טעם לפגם לטעמנו;

שלישית וכהמשך ישיר לכך, התובעים טוענים שברגע שנחתם הסכם 2011, ומשבוטלה ההבחנה למעשה בין העובדים בכל הנוגע לסוג הביטוח הפנסיוני שבו הם מבוטחים ביחס לזכאות לפדיון ימי מחלה, אזי שאין מקום עוד להבחנה בין העובדים המועסקים בחוזה אישי בין המבוטחים בפנסיה תקציבית לצוברת לעניין הזכאות לפדיון גם טרם חתמת הסכם 2016 נוכח העובדה שהזכאות הורחבה גם לעובדים המבוטחים בפנסיה צוברת, הגם שבדירוג-דרגה. התובעים מסתמכים בעניין זה על ציטוט מפסק הדין בעניין יפרח (ע"ע 65575-09-14 יפרח נ' מועצה מקומית בני עייש, (6.5.18)) שבו נקבע כי:

"אכן כפי שקבע גם בית הדין האזורי, על פני הדברים טמון קושי באבחנה בין עובדים שבוטחו בפנסיה תקציבית לבין עובדים שבוטחו בפנסיה צוברת לעניין הזכאות לפדיון ימי מחלה, שכן אין מדובר בשוני רלוונטי לתכליתו של ההסדר- לעודד עובדים להימנע מהיעדרויות בלתי מוצדקות.

אולם המשכה של הפסקה חשובה גם היא שכן נקבע שם כי:

"נראה, כי לא בכדי התנהל מו"מ בין הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים, עת בסופו של יום נחתם הסכם 2011 שהעניק גם לעובדים שבוטחו בפנסיה צוברת את הזכאות למענק פדיון ימי מחלה, אולם רק אם פרשו מעבודתם לאחר יום 31.12.2010. משמדובר בזכות כלכלית הסכמים פרי הסכמת הצדדים יחסי העבודה הקיבוציים, ומשלא הועלתה טענה כי הוראות הסכם 2011 מנוגדות לחוק או לתקנת הציבור, אין הדבר בסמכותו של בית הדין לקבוע הסדר כלכלי אחר מזה שקבעו הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים במשא ומתן ביניהם"

בהקשר לכך, מקובלת עלינו עמדת המדינה לפיה הסכם 2011 העניק לראשונה את הזכות לעובדים המבוטחים בפנסיה צוברת, אולם רק לכאלה המועסקים במסגרת דירוג-דרגה באחד הדירוגים עליהם חל הסכם קיבוצי. עם החתימה על חוזה הבכירים הביעו התובעים את הסכמתם לכך שהוראות ההסכמים הקיבוציים שחלו על העסקתם, ובכלל זה גם חוקת העבודה לא ימשיכו לחול עליהם, כך שהוראות הסכם זה לא שינו את ההסדר החל בעניינם. מכאן, שגם בשינוי המדיניות הזה אין כדי להביא לקבלת טענתם לפיה הם מופלים אל מול העובדים הבכירים המועסקים בפנסיה תקציבית;

רביעית, ביום 13.7.16 יצאה הנחיית נציב שירות המדינה כי פדיון ימי המחלה יינתן גם לעובדים בחוזים אישיים במדינה שפרשו החל מיום 1.7.16, כשביום 12.12.16 הורחבה ההנחיה גם למועסקים בחוזים אישיים ברשויות המקומיות שפרשו בתחולה מיום 1.7.16 ואילך. מכאן, שבדומה להסכם 2011 הקובע מועד תחולה להסכם, גם בהנחיית הנציב נקבע מועד תחולה, והתובעים אינם זכאים לפדיון ימי המחלה מכוח ההנחיה לאור העובדה שסיימו עבודתם ברשויות הנתבעות טרם מועד התחולה. התובעים טוענים כי עצם הוצאת ההנחיה הזו מלמדת כי המדינה הכירה באפליה ופעלה לתקנה. אין בידינו לקבל טענה זו. המדינה החליטה להפעיל את הפררוגטיבה שלה ולהעניק את הזכות גם למועסקים בחוזה אישי בפנסיה צוברת בשירות המדינה וברשויות המקומיות. אולם, הענקה זו לא הורחבה לאוכלוסיות אחרות המועסקות במדינה, כדוגמת בכירים בחברות ממשלתיות, תאגידים סטטוטוריים ודומה כי על כך לא יצא קצפם של התובעים ולא בכדי (ע' 17 לפרוטוקול מיום 10.4.19 ש' 19). המדינה העניקה את הזכות בשלבים, בהתאם לשיקולים תקציביים ואחרים, ואין בכך כדי להוכיח קיומה של אפליה, שעה שהמדינה יישמה את מדיניותה באופן שוויוני כלפי כל קבוצת העובדים הרלוונטית לכל החלטה. ודי אם נזכיר בהקשר זה כי זכויות פרישה מתגבשות במועד הפרישה ולא קודם לכן (ע"ע 25372-10-14 מדינת ישראל נ' בן דוד, (29.12.16));

חמישית, אין בידינו לקבל גם את טענת התובעים כי מטרת החוזר המשותף הייתה ליצור אחידות במתכונת העסקת הבכירים, כך שהיה על המדינה להעניק את אותן הזכויות למבוטחים בפנסיה תקציבית וצוברת. אכן מטרת החוזר המשותף שיצא בשנת 1993 הייתה לייצר אחידות בתנאי העובדים הבכירים ברשויות המקומיות, במובן זה שתיווצר אסדרה המונעת חריגות שכר, אולם אין בכך כדי להביא למסקנה כי קמה קיימת חובה לייצר זהות בתנאי כל העובדים. כך, טבלאות השכר שנגזרו מגודל הרשות יוצרות כבר הן הבדל בין בעלי אותו התפקיד המועסקים ברשויות בגדלים שונים, וכך גם לעניין הזכות לפדיון ימי המחלה. לשון אחר, המדינה הייתה רשאית לשמר לעובדים שהועסקו קודם בדירוג דרגה בפנסיה תקציבית ועברו בשנת 1993 לחוזה אישי את הזכות לפדיון ימי המחלה, בעוד שמקביליהם שהועסקו בצוברת ועברו באותה העת לחוזה אישי לא קיבלו את אותה ההטבה, ואין אנו מוצאים בכך פסול;

שישית, טענו התובעים כי המדינה לא הוכיחה את טענתה כי לקבלת התביעה ברכיב זה תהיינה השלכות רוחב משמעותיות, שכן היא תחול על מספר גדול של עובדים. התובעים טענו כי הם נמנים על קבוצה מצומצמת ביותר של עובדים שהועסקו בחוזה בכירים, היו בפנסיה צוברת, ועמדו בתנאי הזכאות לפדיון ימי מחלה, והכל בשים לב לתקופת ההתיישנות הרלוונטית, ולזכאות הקיימת כיום מכוח חוזר שנת 2016. ואכן, המדינה לא הציגה נתונים בדבר כמות הפורסים העונים על הקריטריונים, (ס' 88 לתצהיר גלי וע' 19 לחקירתה), אך לטעמנו אפילו אכן צודקים התובעים בטענתם כי הקבוצה עליה הם נמנים היא קטנה יחסית – נניח כמה עשרות ולא כמה מאות – אין בכך כדי לשנות את המסקנה המשפטית בדבר העדר זכאות, ואין בה כדי להוביל אותנו למסקנה כי מדובר בתוצאה בלתי סבירה באופן קיצוני או מנוגדת לתקנת הציבור במידה המצדיקה את התערבותנו;

ולבסוף תביעה דומה לענייננו, בה תבע גזבר ברשות מקומית שהועסקה בחוזה בכירים פדיון מחלה, נדחתה זה לא מכבר (פ"ה 44222-08-14 ברקאי נ' המועצה המקומית יואב (8.12.16, כב' השופט צבי פרנקל)). ערעור שהוגש על פסק דין זה לבית-הדין הארצי נמחק בהמלצת מותב בית-הדין הארצי (ע"ע 9828-01-17 ברקאי נ' המועצה המקומית יואב (12.3.18)). אנו מסכימים באופן מלא לנימוקיו של כב' השופט פרנקל בפרשה זו, ואלה מצטרפים ומהווים טעם נוסף לדחיית התביעה כאן;

אופן הצמדת שכר התובעים

16. התובעים גיורא ותמר טוענים כי שכרם – שנגזר ממספר התושבים ברשות וסיווגה של האחרונה בטבלאות השכר – נפגע כתוצאה מכך שהנתונים בדבר מספר התושבים נלקחו מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ולא מנתוני מרשם האוכלוסין. זאת, מאחר שנתוני הלמ"ס אינם מתעדכנים באותה התדירות שבה מעודכנים נתוני מרשם האוכלוסין. כך, בעוד שמרשם האוכלוסין מתעדכן באופן שוטף ומידי, הרי שנתוני הלמ"ס מתעדכנים אחת לכמה שנים, כשהנתונים האחרונים מעודכנים לשנת 2014 בהתאם למפקד האוכלוסין שנערך על ידי הלמ"ס בשנת 2008 ובהתאם לנתוני מרשם האוכלוסין.

גיורא טוען שיש לעדכן את שכרו לתקופה שבין 1/16 ועד למועד פרישתו מהנתבעת 1, ותמר טוענת שיש לעדכן את שכרה החל מחודש יולי 2011 אז הייתה אמורה הנתבעת 3 לעלות לדרגה 4 בטבלאות השכר בהתאם לנתוני מרשם האוכלוסין ולחלופין בחודש דצמבר 2014 אז עלתה הנתבעת 3 לדרגה 4 בהתאם לנתוני הלמ"ס מבלי ששכרה של התובעת עודכן עקב השינוי.

17. בטרם נבחן את הטענות לגופן, נציין כי מקובלת עלינו טענתו של גיורא כי העדכון הרלוונטי לגודל הרשות שהיה צריך להביא לעדכון שכרו חל רק בשנת 2016, ועל כן יש לדחות את טענת ההתיישנות שהעלתה המדינה בעניינו. מעבר לכך הוא טען בצדק שמדובר בתביעה להפרשי שכר וגמלה, המתחדשים מידי חודש בחודשו ועל כן ניתן להגישה בתוך 7 שנים כקבוע בחוק ההתיישנות.

18. ברם, אין בכך כדי להועיל לו, ולאחר בחינת טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה שגם בעניין אחרון זה אין הדין עם התובעים, וננמק:

ראשית, התובעים חתמו על החוזים האישיים שלהם שנוסח אחיד שלהם צורף לחוזר המשותף של משרד הפנים והממונה על השכר, חוזר שעודכן בשנת 2002 וב-2011. בכל אחד מהחוזרים מופיעות טבלאות השכר ומצוין במפורש כי הן מבוססות על נגזרות מגודל הרשות המבוסס על נתוני הלמ"ס. מכאן, שהתובעים ידעו ממועד תחילת העסקתם כיצד נגזר שכרם ואין המדובר בתנאי שלא היה ידוע להם במועד החתימה;

שנית, התובעים טוענים כי שכר הנבחרים ברשויות המקומיות נגזר מנתוני מרשם האוכלוסין, וכי אין כל סיבה לגזירה השונה בעניינם. אין בידינו לקבל טענה זו, שכן לטעמנו אין מדובר בקבוצת שוויון שאליה התובעים יכולים להשוות את עצמם, לאור מאפייני ההעסקה השונים, ובפרט האפשרות של כל נבחר להיות מוחלף בסופה של כל מערכת בחירות מוניציפאלית;

שלישית, התובעים טוענים כי המדינה צירפה לתצהירה מכתב ממנכ"ל משרד הפנים שנשלח למנכ"לים של משרדי הממשלה, שממנו עולה כי הוא מבקש מהם לעשות שימוש בנתוני מרשם האוכלוסין בשל היותם אמינים ומדויקים יותר. לא מצאנו שיש במכתב זה כדי להועיל לתובעים, וזאת מהטעם שהמכתב הוצא בשנת 2017, לאחר מועד סיום העסקתם בכל אחת מהרשויות הנתבעות על ידם. אף אם נניח לטובת התובעים כי מכתב זה אכן מצביע על מגמה מסוימת של משרד הפנים לשינוי אופן ההצמדה, אין בכך כדי להשפיע על המקרה של התובעים, הן מהטעם שהתביעות שבפנינו הוגשו בשנת 2016, עוד קודם שהוצא המכתב הזה, והן מאחר שמשרד הפנים אינו האחראי הבלעדי לשכר התובעים, שהעסקתם הוסדרה מכוח חוזר המשותף הן למנכ"ל משרד הפנים והן לממונה על השכר, ולא הוצגה לנו כל ראיה כי גם הממונה על השכר מסכים לשינוי אופן ההצמדה;

רביעית, גם אם היינו מקבלים את טענת התובעים כי נתוני המרשם מדויקים יותר מנתוני הלמ"ס – עניין לגביו קיימת מחלוקת בתוך המדינה שאין זה מתפקידנו וסמכותנו להכריע בה –עדיין לא היה בכך כדי להועיל לתובעים, שכן המדינה רשאית להחליט על הדרך בה יחושב שכר הבכירים, ולא שוכנענו כי נפל בהחלטה זו פגם עמוק כלשהו או שהיא התקבלה בחוסר סבירות קיצוני שיצדיק התערבות שיפוטית. בקשר לכך נבהיר, שלדעתנו אין בכך שלא הוצגו בפנינו פרוטוקולים של דיונים שנערכו בשנת 1993 כדי להביאנו למסקנה כי נפלו פגמים בהליך קבלת ההחלטות המקורי, והוא הדין לגבי אי הצגת הפרוטוקולים ביחס לחשיבה המחודשת שנערכה אצל הממונה על השכר בשנת 2017, שכן כאמור לעיל מדובר בתקופה המאוחרת לתקופת התביעה הרלוונטית (נספחים 13-14 לתצהיר גלי).

19. נוכח כל האמור, נדחית טענת התובעים כי היה על הנתבעות 1 ו-3 לחשב את שכרם על בסיס נתוני מרשם האוכלוסין, ולא על בסיס נתוני הלמ"ס. אשר לטענתה החלופית של התובעת 3, לפיה היה על הרשות לעדכן את שכרה עם השינוי בנתוני הלמ"ס, הרי שגם דינה להידחות. זאת, שכן כבר בחוזר 1993 נקבע בסעיף 9 כי יש להעביר לאישור מועצת הרשות הצעת החלטה שתאשר העסקה בתפקידים בכירים בחוזה מיוחד, במסגרתה יפורט המקור התקציבי ככל שנדרשת תוספת עלות. בחוזר 2011 מופיעה הנחייה מפורשת לפיה ניתן לעדכן את דרגת הרשות בהתאם לנתוני הלמ"ס בכפוף ליכולת מימון תקציבית שתאושר על ידי הגזבר, ולאחר אישור מליאת הרשות (ס' 1.11 לחוזר 2011, נספח 3 לתצהיר גלי).

סוף דבר

20. התביעות נדחות, על כל רכיביהן.

בטרם נחתום נבהיר, למען הסר ספק, שאין בפסק דין זה כדי לקבוע מסמרות בשאלה האם ראוי היה או נכון היה ליתן למי מהתובעים איזו מהזכויות שאותן תבע בתיק זה. עסקינן בתביעות כלכליות, שהמקום להעלותן היה במסגרת משא ומתן עם הגורמים הרלוונטיים, ולא בבית-הדין. בית הדין הארצי חזר לאחרונה על כלל זה בעניין מדאג'י (ע"ע 6287-10-13 משטרת ישראל נ' מדאג'י (24.6.18)):

"תביעה כלכלית לקביעת זכויות חדשות... אין מקומה בבית-הדין, שמופקד על מימוש זכויות קיימות, במסגרת תביעה משפטית, ולא על יצירת זכויות חדשות".

21. התובע 1 יישא בהוצאות הנתבעת 1 בסך 7,500 ₪.

התובע 2 יישא בהוצאות הנתבעת 2 בסך של 7,500 ₪.

התובעת 3 תישא בהוצאות הנתבעת 3 בסך של 7,500 ₪.

כמו כן, יישא כל אחד מהתובעים בהוצאות המדינה בסך של 7,500 ₪.

על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי בירושלים, וזאת לא יאוחר מ- 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ח כסלו תש"פ, (16 דצמבר 2019), בהעדר הצדדים.