28 יולי 2019

לפני:

כב' השופט יצחק לובוצקי - שופט בכיר

החלטה

התובע, יליד 1949, סובל מפגימה ברגליים (דליות) אותה הוא מייחס לעבודתו רבת השנים כטכנאי רנטגן, וזאת על דרך ה"מיקרוטראומה".

תביעתו נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע") (החלטה מיום 24.11.15), ומשכך עתר התובע לבית הדין.

גרסת התובע:

התובע עבד בין השנים 1974-2016 כטכנאי רנטגן בבית החולים "קפלן" ברחובות. כמו כן, בין השנים 1974-1990 עבד שעות נוספות, בין פעם לפעמיים בשבוע, גם במרפאת קופ"ח כללית ברמלה ובמרפאת "אגוזי" בראשל"צ כטכנאי רנטגן (סע' 2 לתצהיר התובע, עמ' 4 לפרוטוקול ש' 4-9).

התובע טוען, כי עבודתו כרוכה בהימצאות ממושכת על הרגליים, כ-8 שעות מדי יום, ולעיתים אף יותר, במשך 5 ימים בשבוע, ועד לפני כ-16 שנים, במשך 6 ימים בשבוע (סע' 3 לתצהיר התובע).

לגרסתו, בין השנים 1974-2000 אף היה משתתף, כ-8 פעמים בחודש, בתורנויות בביה"ח שנמשכו, חלקן למשך 15 שעות וחלקן למשך 24 שעות (סע' 4 לתצהיר התובע, עמ' 4 ש' 14-18).

התובע הוסיף והעיד כי בין פעמיים או שלוש בחודש עבד בחדרי הניתוח, או אז נדרש

ללכת למחלקות עצמן לצלם את החולה. ניתוח נמשך בין שעתיים ל-4 שעות (עמ' 5 ש'

30-32, עמ' 6 ש' 8-9).

בנוסף העיד: "יש חולים שאי אפשר להוריד מהמיטה. אז צריך ללכת למחלקה כדי לצלם. והמחלקות זה מרחקים. והייתי כל פעם הולך וחוזר. יש מחלקות שהייתה מעלית, ויש מחלקות שאין מעלית זה בקרקע ואני הולך". (עמ' 6 ש' 11-13).

התובע תיאר את סדר יומו כך: "אני מגיע בבוקר, אני בחדר צילום מקבל תיקים, אני הטכנאי לוקח את התיקים מהמשרד ... מדובר בערך ב- 50 תיקים, בכל פעם אני לוקח קבוצה של תיקים, לפעמים שלושה לפעמים חמישה תיקים. ...ולוקח אותם לחדר. חדר הבדיקה נמצא במרחק של 3 מטרים בערך מחדר המזכירות. .. . אני מגיע לחדר שלי, מניח את התיקים על המדף של עמדת העבודה שלי. לוקח תיק קורא אותו מסתכל בתוכן התיק ורואה את האיבר שאני אמור לצלם, ... אני יוצא למסדרון המרחק הוא 5 מטרים, אני הולך בחמישה המטרים, אני זה שקורא לחולה בשמו. לפעמים החולה נמצא על המיטה או על כיסא גלגלים ואז אני לוקח אותו ודוחף את העגלה או המיטה לתוך החדר... ואז לפעמים אני צריך להעביר אותו למיטת הצילום ... כשהוא ישוב על כיסא גלגלים בדרך כלל אני צריך להעביר אותו למיטה ... לאחר שאני שם את החולה במקום, אם הוא עצמאי הוא עולה לבד ..., אני מעמיד אותו בעמדת הצילום, מכוון אותו לצורך הצילום, אני עוזב את המקום ומרחוק אני מצלם כשאני מחוץ לחדר ואחר כך חוזר ומשחרר את החולה.

בחדר הצילום יש כיסא ולפעמים אני יושב על הכיסא כשאין עבודה, אבל זה לא קורה

בדרך כלל." (עמ' 4 ש' 29-32, עמ' 5 ש' 1-16).

לטענתו של התובע, העבודה מתבצעת הן בעמידה סטטית והן בתנועות חוזרות ונשנות בין עמדה לעמדה (מיקום המטופל, מיקום המחלקות, הבאת פלטה, עמדת הצילום, פיתוח והוצאת הצילום, הקלדה במחשב), כמו גם הקלדת נתונים על המחשב המתבצעת בעמידה (סע' 5, 7 לתצהירו).

מספר המטופלים ביום משתנה, ויכול להגיע לכ-30 עד 50 או יותר מטופלים ביום (סע' 6 לתצהיר התובע, עמ' 5 ש' 23).

"צילום אחד לוקח כשנייה. אבל זה הכנסת החולה הוצאת החולה עזרה לחולה וזה הרבה יותר זמן מהצילום עצמו.

... עמידה ללא תזוזה זה רק בשנייה הזאת של הפעלת הצילום. רוב העבודה זה בתנועה, כי הצילום זה שניה פה ושם, אני לא נמצא אף פעם בחוסר תזוזה" (עמ' 6 ש' 25-28) .

בדרך כלל, כל צילום מתבצע למשך מספר דקות, לעיתים יש צילומים מורכבים יותר שעשויים לערוך עד שעה, למשל אם מדובר בחולה קשה או פצוע תאונת דרכים (עמ' 6 ש' 21-24).

אשר להפסקות, התובע העיד כי הייתה הפסקה בת רבע שעה לארוחת 10, והפסקת צהריים בת חצי שעה, ולעיתים אם הייתה הפסקה קצרה בין חולה לחולה, הוא ישב בחדר הפיקוד או צמוד אליו (עמ' 6 ש' 17-20).

התובע מייחס את הפגימה ברגליו, לתנאי ואופי עבודתו כמתואר לעיל.

דיון והכרעה:

ההלכה בדבר התנאים להוכחת תביעה בעילת המיקרוטראומה נדונה רבות בפסיקתו של בית הדין הארצי. כידוע על מנת לבסס תשתית עובדתית לעילת ה"מיקרוטראומה" יש להוכיח קיומן של תנועות חוזרות ונשנות, זהות או דומות במהותן, הפועלות על מקום מוגדר בגוף, ועל קיומו של רצף בביצוע התנועות המשתרע על פני פרק זמן או פרקי זמן משמעותיים במהלך שגרת העבודה. לעניין זה התגבשו בפסיקה המבחנים הבאים:

1. אותן תנועות "חוזרות ונישנות" אינן חייבות להיות זהות, אלא "זהות במהותן", דהיינו "דומות האחת לרעותה ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר" [עב"ל 97/313 המוסד לביטוח לאומי - אשר יניב, פד"ע לה 529 (1999)].

2. תדירות התנועות אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, קרי ברציפות וללא הפסקות ביניהן, וניתן לבודד פעולות אילו אצל המבוטח ממכלול הפעולות שהוא מבצע במהלך יום עבודתו [עב"ל (ארצי) 465/07 עופר יהודאי – המוסד לביטוח לאומי.

(20.12.2007)], עם זאת יש צורך להראות כי התנועות חוזרות ונישנות "בתכיפות

הנמשכת על פני פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע" [עניין אשר יניב].

3. במקרה של עבודה מגוונת, שבה ניתן לאבחן ולבודד תנועת גוף של מבוטח המבוצעת ברצף על פני פרק או פרקי זמן משמעותיים מתקיימת תשתית עובדתית מספקת לעילת המיקרוטראומה [עב"ל (ארצי) 90/06 אמנון כובש – המוסד לביטוח לאומי (17.8.2006)].

(ראו סיכום ההלכות בעב"ל (ארצי) 4208-10-16 קרוטמן – המוסד לביטוח לאומי, 24.1.18).

ובהקשר לענייננו, הפסיקה הכירה בכך שעמידה ממושכת או הליכה ממושכת עשויה

להיות מוכרת כתאונת עבודה, לפי תורת המיקרוטראומה:

"בהתייחס לדליות ברגליים - כי עמידה ממושכת, שככלל אינה סטטית, או הליכה ממושכת, אכן עשויות להקים תשתית מספקת לפי עילת המיקרוטראומה" (עבל (ארצי) 28951-10-11 יהודה שטרית נ' המוסד לביטוח לאומי (2013)).

על הלכה זו חזר בית הדין הארצי גם בעב"ל (ארצי) 23294-01-12 יעל וזאנה נ' המוסד לביטוח לאומי (27.04.2014) (להלן – "עניין וזאנה") בו נקבע:

"להסרת ספק נבהיר כי "עמידה ממושכת, שכלל אינה סטטית" – כבר הוכרה בפסיקתו של בית דין זה כמקימה תשתית עובדתית מספקת לצורך עילת המיקרוטראומה בהתייחס לדליות ברגליים (עב"ל 28951-10-11 יהודה שטרית – המוסד לביטוח לאומי, מיום 27.5.13; עב"ל 25106-09-11 ננה טורי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 2.7.12)".

ובהמשך הוסיף בית הדין הארצי, בעניין וזאנה:

"המערערת הפנתה לפסק דינה של השופטת נטע רות בעניין שמסיאן, בו נקבע כי ביחס למחלת הדליות מתאימה יותר גישה מרחיבה ליישום תורת המיקרוטראומה, שאינה מחייבת ביטוי חיצוני של התנועות החוזרות והנשנות (על בסיס עב"ל 1376/02 בועז בוסני – המוסד לביטוח לאומי, מיום 8.6.03, ובמאובחן מעב"ל 373/08 רינה אדיבי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 18.11.08). זאת, בהתחשב בכך שהמחלה נגרמת כתוצאה ממנגנון מכני פנימי, אשר מופעל בעקבות עמידה ממושכת וקשור לתנועות חוזרות ונשנות של דם ורידי".

לאחרונה, הכיר בית הדין בעבודתה של טכנאית רנטגן כמקימה תשתית עובדתית למיקרוטראומה (ב"ל (ת"א) 40121-03-17 מרים יורן- המל"ל, מיום 28.1.19, מפי כב' השופטת יפית זלמנוביץ-גיסין).

ולענייננו, אנו מוצא את גרסתו של התובע כמהימנה, ולאורה אני סבור כי שגרת עבודתו כטכנאי רנטגן, כפי שפורטה לעיל, מקימה תשתית עובדתית מספקת לשם ביסוס עילת ה"מיקרוטראומה", באופן שמצדיק היוועצות ביועץ רפואי.

לאור האמור, אני ממנה בזאת את פרופ' רפאל אדר כיועץ רפואי מטעם בית הדין.

פרופ' אדר מתבקש להשיב לשאלות הבאות:

1. מהו ליקויו של התובע?
2. האם ניתן לקבוע, בסבירות של מעל 50%, קיומו של קשר סיבתי בין עבודת התובע לליקוי ממנו הוא סובל?

(גם החמרת מצב הליקוי עקב העבודה משמעה קיום קשר סיבתי בין השניים).

1. ככל שהתשובה לשאלה הקודמת הינה בחיוב, וקיים לדעת המומחה קשר סיבתי בין העבודה לליקוי, הוא מתבקש להשיב לשאלה הבאה בדבר אופן קרות הליקוי, דהיינו:

האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי ליקויו של התובע עקב עבודתו נגרם על דרך של "פגיעות זעירות", כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה גם כן לליקויו (כדוגמת טיפות מים המחוררות את האבן עליה הן נוטפות).

1. ככל שהמומחה ישיב לשאלה הקודמת בחיוב, הוא מתבקש להשיב לשאלה הבאה בדבר השפעת העבודה על הליקוי ביחס לגורמיו האחרים, דהיינו - האם לעבודת התובע השפעה משמעותית על ליקויו של התובע? ("השפעה משמעותית" על פי הפסיקה הינה בשיעור של 20% ומעלה).

כל צד רשאי לצרף חומר רפואי נוסף עד 9.9.19, ולאחר מכן יועבר ע"י המזכירות למומחה הרפואי שמונה.

להמשך טיפול המזכירות.

ניתנה היום, כ"ה תמוז תשע"ט, (28 יולי 2019), בהעדר הצדדים.