ב"כ המבקשת: עו"ד דפנה כאהן; עו"ד יהונתן כהאן

ב"כ המשיבה: עו"ד שלומי שריקי

1. לפניי בקשה למתן רשות לערער על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מרים אילני) שניתנה ביום 25.9.16 במסגרת ת.א. 37499-09-16. בהחלטה זו נעתר בית המשפט בחלקה לבקשת המשיבה, ונתן צו עשה זמני, כפי שיפורט להלן.
2. ואלה עיקרי הדברים בתכלית הקיצור: המשיבה היא בעלת זכויות בחלק מבניין משרדים הנמצא בהר חוצבים בירושלים. משרדי המשיבה נמצאים בקומה השישית של הבניין. המבקשת היא חברת הניהול של הבניין. ביום 1.4.16, על רקע טענות שלא כאן המקום לפרטן, הפסיקה המשיבה לשלם למבקשת דמי ניהול. בעקבות כך, ובהיותה סבורה כי המשיבה פועלת בניגוד להסכם פשרה שנכרת בין הצדדים ואשר קיבל תוקף של פסק דין, גרמה המבקשת לכך שהמעלית המשרתת את באי הבניין תגיע עד לקומה החמישית בלבד, ולא תמשיך לעלות לקומה השישית, כפי שהיה בעבר. כתוצאה מפעולת המבקשת, נאלצו באי המשיבה לעלות במעלית עד לקומה החמישית, ומשם עשו דרכם ברגל לקומה השישית. לנוכח זאת, בגדר תובענה שהמשיבה הגישה נגד המבקשת, הגישה המשיבה לבית משפט השלום בקשה למתן סעדים זמניים. בהחלטה מושא הבקשה שלפניי נעתר בית משפט השלום, בחלקה, לבקשת המשיבה, ונתן צו עשה זמני המחייב את המבקשת להפעיל את המעלית עד לקומה השישית. בית המשפט התנה את מתן הצו בכך שהמשיבה תפקיד ערובה בסך 50,000 ₪, כפי שאמנם עשתה. מכאן הבקשה למתן רשות לערער שלפניי.
3. לאחר עיון בבקשה סברתי כי יש מקום לקבל את תשובת המשיבה. תשובת המשיבה הוגשה, ולאחריה הגישה המבקשת בקשה למחיקת סעיפים מתשובת המשיבה. בעקבות הגשת בקשה זו הוגשו תגובות ובקשות מטעם הצדדים, ולא אאריך בהם. אדון בבקשה שלפניי על יסוד החומר והטיעונים שעמדו לפני בית משפט קמא, ולא על יסוד עובדות חדשות או טיעונים שנוספו.
4. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולמכלול נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את הבקשה.
5. ראשית יש לציין, כי הפסיקה קובעת שרשות לערער על החלטות בבקשות למתן סעדים זמניים לא תינתן כדבר שבשגרה. לא מצאתי כי מקרה זה נמנה על המקרים המצדיקים מתן רשות לערער.
6. לגופו של עניין, אני סבור כי החלטת בית משפט השלום היא החלטה שקולה ומאוזנת, הנותנת ביטוי לשיקולים הסותרים הקיימים במקרה שלפנינו. בהתייחסו לשאלת סיכויי התביעה קבע בית משפט השלום, "בזהירות הנדרשת מאופיו של ההליך הזמני", כי טענת המשיבה שתקנון הבית המשותף עליו חתמה המבקשת בחודש נובמבר 2015 ביטל את הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים ביום 1.8.13, ואשר קיבל תוקף של פסק דין, "אינה נקיה מספקות" וכי "נראה על פני הדברים כי אין ממש בטענות המבקשת בעניין זה" (סעיף 15 להחלטה).
7. לעומת זאת, בית המשפט קבע בהחלטתו כי "הטענה בדבר פרשנותו או תוקפו של פסק הדין והשטח שנלקח בחשבון בעת חישוב דמי הניהול, לעומת השטח שהמשיבה מחזיקה בפועל, מעלה שאלה רצינית לדיון" (סעיף 15 להחלטה). נראה לכאורה, כי השאלה שתצטרך להתברר בעניין זה היא, האם הדגש בסעיף 4(א) להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים הוא בסכום דמי הניהול שנקבע בו (15,565 ₪ לחודש), או במפתח לחישוב סכום זה (13.5 ₪ למ"ר). מבלי לקבוע מסמרות בעניין, שותף אני לדעת בית המשפט כי מדובר בשאלה הראויה לדיון.
8. עיון בהחלטת בית משפט השלום מעלה, כי מרכז הכובד של ההחלטה מצוי בקביעת בית המשפט בעניין "מאז הנוחות". בית המשפט מצא, כי הפגיעה שתיגרם למשיבה אם באי משרדה לא יוכלו להגיע במעלית עד לקומה השישית, גדולה מהפגיעה שתיגרם למבקשת אם היא תחויב להפעיל את המעלית עד לקומה השישית. אף אני סבור כך, וזאת גם אם אניח שהפסקת שירותי המעלית לקומה השישית לא תביא לסגירת משרדי המבקשת כליל (שכן ניתן יהיה לעלות ברגל מהקומה החמישית לשישית), וגם אם אקבל את טענת המבקשת שהיא הייתה מוכנה לתת מפתח לאחד מעובדיה הבכירים של המשיבה, הסובל מנכות המקשה עליו את העלייה במדרגות.
9. אכן, במקרה שלפנינו מדובר בצו עשה זמני, וצודקת המבקשת בטענתה כי הלכה פסוקה היא שצווים מסוג זה לא יינתנו כדבר שבשגרה. עם זאת יש לומר, כי הצו שניתן על ידי בית משפט השלום נועד להחזיר לקדמותו את המצב שהיה קיים במשך שנים עד ליום בו המבקשת מנעה את הגעתה של המעלית לקומה השישית, ולא בצו שנועד ליצור מציאות חדשה שלא הייתה קיימת קודם לכן.
10. לטענת המבקשת, "השאלה שעומדת במרכז בקשת רשות ערעור זו הינה מדוע לא יושמה הלכת "חוצות היוצר", באופן שהיה על כב' בית משפט קמא לחייב את המשיבה בתשלום דמי הניהול וההוצאות השוטפות כתנאי למתן הסעד הזמני, כאשר אף לא ניתן מענה לשאלה כיצד יובטחו חובות המשיבה (ההולכים וגדלים) במידה ותדחה תביעת המשיבה"(עמוד 1 ל"בקשה למחיקת סעיפים מתשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור"). לטענת המבקשת, "ככל ותביעת המשיבה כאן תידחה, אין כל בטוחה כי המבקשת תוכל לגבות חוב של מיליוני ₪ אשר יצטברו עד למועד ההכרעה בתביעה שהגישה המשיבה, כאשר במהלך שנים אלו תקבל המשיבה שירותי ניהול בפרוייקט – חינם אין כסף" (סעיף 38 ל"בקשת רשות ערעור").
11. אכן – ואינני מביע דעה ביחס למחלוקת הקיימת בין הצדדים בשאלת דמי הניהול – המבקשת ניצבת בפני קושי. אני אומר דברים אלה בהתעלם מהטענה שהועלתה על ידי המשיבה בתשובה שהגישה, כי לאחר שניתנה החלטתו של בית משפט השלום היא החלה לשלם למבקשת תשלומים מסוימים. אני גם מתעלם מטענת המשיבה כי היא "חברת ענק" כלשונה, וכי אם המבקשת תזכה במשפט, היא "תוכל בנקל לגבות את הכספים בהם תזכה" (סעיף 11 לתשובת המשיבה). עם זאת, אין בקושי זה כדי להביא לתוצאה לה עותרת המבקשת.
12. הטעם לכך הוא, שהקושי עליו מצביעה המבקשת אינו נובע מהחלטתו של בית משפט השלום. קושי זה היה קיים גם אם המשיבה לא הייתה מגישה את תביעתה נגד המבקשת; הוא היה קיים גם אם בית המשפט היה דוחה את בקשת המשיבה למתן סעד זמני; הוא גם היה קיים אם, למשל, המשיבה כלל לא הייתה נדרשת לפנות לבית המשפט בבקשה למתן צו עשה זמני. זה היה המצב אם משרדי המשיבה היו מצויים בקומה הראשונה, ובאי משרדי המשיבה לא היו נדרשים לעשות שימוש במעלית.
13. ככל שהחלטת בית משפט השלום הערימה על המבקשת קושי נוסף, קושי זה מתבטא בעלות הנוספת שעל המבקשת יהיה לשאת בה, עבור חידוש מתן שירותי המעלית מהקומה החמישית לקומה השישית. לבית המשפט לא הובאו נתונים כספיים בדבר העלויות הכרוכות ב"תוספת קומה", ונראה, לכאורה, כי בשלב זה די במתן הערובה בסך של 50,000 ₪, כפי שנקבע. ככל שהמשפט יתארך והעלות בגין "תוספת קומה" תעלה על 50,000 ₪, נראה לכאורה שיהיה בכך משום נסיבה חדשה המצדיקה פנייה מתאימה אל בית המשפט.
14. סוף דבר. מהטעמים עליהם עמדתי, החלטתי לדחות את הבקשה. לא מצאתי מקום לחייב את המבקשת בהוצאות משפט. כל צד יישא בהוצאותיו. ככל שהמבקשת הפקידה עירבון, יש להשיבו לה.

ניתנה היום, א' תמוז תשע"ז, 25 יוני 2017, בהעדר הצדדים.