ניתנה ביום 19 מרץ 2017

השופט אילן איטח

1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופט תומר סילורה; ע"ר 8892-11-15), שבו נדחה ערעור המבקשת (להלן – החברה) על החלטת רשמת בית הדין האזורי הדוחה את בקשת החברה לחיוב המשיבה (להלן – מנורה) בהוצאות משפט.

רקע

1. מנורה הגישה לבית הדין האזורי תביעה נגד החברה בעניין אי העברת דמי גמולים של עובד (ק"ג 16666-09-14). החברה כפרה בכתב ההגנה בחבותה. ביום 2.4.15 התקיים דיון מוקדם לפני הרשמת עדי ריכטמן. בתום הדיון ולאור חילופי הדברים באולם, הורתה הרשמת לב"כ מנורה להודיע תוך 30 ימים עמדתה לגבי המשך ההליך. משלא הוגשה עמדת מנורה במועד נתנה לה הרשמת אורכה נוספת בת 7 ימים למתן ההודעה כאמור.
2. משלא הוגשה כל הודעה מטעם מנורה, חרף חלוף המועד, הורתה הרשמת ביום 22.6.15 על מחיקת התובענה וכך נקבע בהחלטתה: "בהעדר הודעת התובעת התביעה נמחקת. האגרה תושב לב.כ התובע [כך במקור – א.א.]". החלטת הרשמת על מחיקת ההליך סיימה אותו ולכן מהווה "פסק דין" ותכונה להלן – פסק הרשמת.
3. ביום 20.7.15 הגישה החברה לבית הדין האזורי בקשה להשית על מנורה הוצאות משפט בשל התנהלותה של האחרונה בהגשת התביעה. ביום 15.10.15 החליטה הרשמת כך: "פסק הדין מיום 2.6 [צ"ל 22.6 – א.א.] סיים ההליך". החלטת הרשמת מהווה "החלטה אחרת" ותכונה להלן – החלטת הרשמת.
4. ביום 3.11.15 הגישה החברה לבית הדין האזורי ערעור על החלטת הרשמת (ע"ר 8892-11-15). לאחר שמיעת הצדדים ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי ובו נדחה ערעור החברה, מבלי שחויבה בהוצאות משפט (להלן – פסק האזורי).

בית הדין האזורי עמד על רוחב שיקול הדעת של הערכאה הדיונית בבית הדין לעבודה בעת פסיקת הוצאות משפט, זאת נוכח השוני שבין נוסח תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן – תקנות בד"ע) לנוסח מקבילתה בתקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן – תקסד"א).

אחר זאת דחה בית הדין האזורי את הערעור מן הטעם שלא מצא מקום לסטות מהכלל לפיו ערכאת ערעור לא תתערב בשיקול דעתה של הערכה הדיונית בקשר להוצאות המשפט. וכך נימק בית הדין האזורי את הכרעתו:

"בענייננו, כאמור, אני לא סבור שיש מקום לחרוג מההלכה הפסוקה בכל הנוגע להתערבות (המצומצמת עד מאוד) בהחלטות הערכאה קמא לעניין הוצאות. אכן, אין חולק שהמערערת פנתה למשיבה בטרם הוגש כתב התביעה (בעקבות מכתב דרישה) וכן לאחר שהוגש כתב התביעה (מכתב ב"כ המערערת מיום 18.9.2014) וטענה בפניה שאין מקום להמשיך בהליך שכן העובד בגינו מתבקש התשלום סיים את עבודתו זה מכבר, אולם למכתב זה ניתנה תשובת ב"כ המשיבה ולפיה יש להעביר אסמכתאות כגון טופס 161 ו/או אישור רו"ח. ממכתב התשובה הנוסף של ב"כ המערערת מיום 28.9.2014 נראה שנשלח למשרד ב"כ המשיבה טופס 106 ולא טופס 161 כפי שהמערערת נתבקשה ורק בדיון שנערך בפני כב' הרשמת מסר ב"כ המערערת לב"כ המשיבה טופס 161 (פרוטוקול דיון מיום 2.4.2015 עמ' 3 ש' 10).

מכאן, כי על פני הדברים, רק בדיון המוקדם הציגה המערערת, לראשונה, מסמכים מהותיים בנוגע לחבותה על כל המשתמע מכך ואין אינדיקציה בחומר הראייתי שטופס 161 הוצג עוד קודם לכן.

לפיכך אני סבור, כי החלטת הרשמת למחיקת ההליך ללא צו להוצאות היא, בנסיבות העניין, סבירה ואינה לוקה באי סבירות קיצונית המחייבת את התערבות ערכאת הערעור."

1. על פסק האזורי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני^[1].

טענות החברה

1. בקליפת אגוז, טוענת החברה כי פסק האזורי אינו מתיישב עם ההלכה הפסוקה. לטענת החברה, המקרה הנוכחי הוא מקרה חריג המצדיק לפי ההלכה התערבות בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. לעניין זה מעלה החברה מספר טענות, בין היתר, את הטענות הבאות: לפי ההלכה הפסוקה אחד המקרים בו יש להתערב הוא מקום ששכר הטרחה "חורג מהתעריף המומלץ", ואילו כאן הרשמת התעלמה מסוגיית ההוצאות וגם זאת ללא נימוקים; אין מקום להחיל על מנורה, כגוף מבטח, את מדיניות פסיקת ההוצאות שמתאימה לתביעות של עובדים; אי פסיקת ההוצאות מנוגדת לעקרון לפי הצד הזוכה לא צריך לצאת ניזוק מההליך המשפטי; אין בסיס לקביעת בית הדין האזורי כי המצאת טופס 106 לא יכלה לייתר את התביעה, שכן מטופס זה ניתן היה למצוא את הנתון שביקשה מנורה למצוא בטופס 161 (מועד סיום העבודה של העובד בגינו נתבעו דמי גמולים); טופס 161 הומצא בפועל קודם לכן ורק בשל טעות סופר צוין במכתב כי מומצא טופס 106.

הכרעה

1. לאחר עיון בכלל חומר התיק ובטענות החברה נחה דעתי כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור גם מבלי להדרש לתשובת מנורה. להלן אפרט את טעמיי.
2. לא מתקיימים התנאים למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי":
3. על פי הפסיקה הרווחת כיום בקשת רשות ערעור על פסק דין הדוחה ערעור על החלטת רשם מהווה דיון ב"גלגול שלישי"^[2].
4. כלל הוא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תנתן באותם "מקרים, בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת"^[3].
5. סוגיית ההוצאות ככלל אינה ממן הסוגיות החורגות מהעניין שיש לצדדים עצמם. אשר לערעור בזכות על סוגיית ההוצאות נקבע כי:

"ככלל, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בפסיקת הוצאות. לא בנקל ייענה בית המשפט לערעור המתייחס להוצאות ובתי המשפט מתייחסים בדרך כלל במורת רוח לערעורים הנסבים על סוגיה זו בלבד (ראו, לדוגמה, ....). כלל זה כוחו יפה הן לגבי גובה ההוצאות שנפסקו והן כאשר הערכאה הדיונית מחליטה שלא לפסוק כלל הוצאות לזכות מי מהצדדים. לשופט הערכאה הדיונית שיקול דעת נרחב בשאלת ההוצאות, בהכירו את התיק לפני ולפנים, כמי שהיה מודע להתנהלות בעלי הדין ובהכירו את הדינמיקה שהביאה למחיקת התובענה בשלב זה או אחר של הדיון. מעשה של יום ביומו שבית המשפט ממליץ מנימוקים ומטעמים שונים לתובע למשוך את תביעתו ללא צו להוצאות ואין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בכגון דא."^[4]

משכך הם פני הדברים בערעור בזכות, הרי שנכונים הדברים ביתר שאת במקרה של בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

1. זאת ועוד, גם אם תמצא לומר כי נפלה טעות בהחלטת הרשמת או בפסק האזורי, ואיני קובע כך, בין אם באופן הפעלת שיקול הדעת על ידי הערכאות הנ"ל ובין באשר לתשתית העובדתית שעמדה ביסוד החלטתם – אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. שכן, כידוע "טעות של הערכאה הדיונית או של ערכאת הערעור אינה מקימה כשלעצמה עילה למתן רשות לערער בגלגול שלישי"^[5].
2. למעלה מן הדרוש^[6] ורק משום העמדת דברים על מכונם מצאתי לנכון להוסיף ולציין שכלל לא ניתן לקבל את בקשת רשות הערעור, וזאת מן ההיבט הדיוני. אסביר את עמדתי:
3. תקנה 511 לתקסד"א קובעת כי "בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן – הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו" (הדגשות הוספו – א.א.). דהיינו, לפי תקנה 511 בתום הדיון על בית המשפט לקבוע אם לחייב בהוצאות אם לאו.
4. תקנה 113 לתקנות בד"ע זהה בנוסחה לנוסח המקורי של תקנה 475 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג – 1965, קודמתה של תקנה 511 לקסד"א, וכוללת הוראה שונה לפיה "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה ענין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצו הראשון". דהיינו, תקנה 113 לתקנות בד"ע, אינה כוללת הוראה המחייבת באופן מפורש את בית הדין להתייחס בתום ההליך לסוגיית ההוצאות. אולם, חרף נוסח זה "ההגיון מחייב שבכל פסק-דין יקבע בית המשפט את עמדתו בשאלת ההוצאות, היינו אם – ואם כן, בכמה – לחייב את הצד שהפסיד בדינו לשלם ליריבו שזכה בדין"^[7].
5. כיצד יכול בעל דין לתקוף פסק דין מקום בו חרף האמור לא התייחסה הערכאה הדיונית בפסק דינה לסוגיית הוצאות? הדרך האחת והבטוחה היא הגשת ערעור על פסק הדין. ודאי כך הוא כאשר ממילא הצד מגיש ערעור על פסק הדין.

דרך נוספת, שמן הסתם רלוונטית בעיקר למי שאינו משיג על תוצאת פסק הדין גופו, היא פניה לבית המשפט בבקשה לתיקון טעות בפסק הדין – בקשה לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד – 1984, מקום בעל דין סבור כי השמטת ההתייחסות לסוגיית ההוצאות היא תוצאה של "השמטה מקרית"^[8]. אמנם, דרך דיונית זו נקבעה ביחס לתקנה 511 לתקסד"א תוך שבית המשפט העליון מציין בעניין גופר כי בגישה הרואה בהשמטת התייחסות לסוגיית ההוצאות כטעות בפסק הדין שניתן לתקנה בדרך זו יש "היגיון נוכח החובה המוטלת על בית המשפט לפי תקנה 511(א) .... להחליט בתום הדיון בשאלת שכר הטרחה והוצאות המשפט". אולם השיקולים הנוספים עליהם עמד בית המשפט העליון בעניין גופר כהצדקה להלכה שנקבעה יפים גם לבתי הדין לעבודה חרף השוני שבין תקנה 113 לתקנות בד"ע ובין תקנה 511 לתקסד"א. ואכן, בעניין אוחנון^[9] כך נקבע בהחלטת בית דין זה.

1. החברה לא הגישה ערעור על פסק הרשמת וגם לא הגישה בקשה לתיקון טעות בפסק הרשמת. ותחת זאת היא נקטה בדרך דיונית אחרת של הגשת בקשה לפסיקת הוצאות. אלא שמרגע שניתן פסק הרשמת הסתיימה מלאכתה של הרשמת והיא לא יכולה היתה לדון לגוף בקשת החברה. לפיכך, בדין נמנעה הרשמת מלהתייחס בהחלטת הרשמת לגוף עניין ההוצאות והסתפקה בקביעה כי משניתן פסק הרשמת הסתיימה המלאכה. די בטעם דיוני זה כדי להביא לדחיית ערעור החברה על החלטת הרשמת גם מבלי שהיה כלל צורך להידרש לגוף המחלוקת בעניין ההוצאות.
2. למותר לציין כי במועד בו הוגש הערעור על החלטת הרשמת כבר החמיצה החברה את המועד להגיש ערעור על פסק הרשמת.
3. לאור האמור, כפועל יוצא מהמסלול הדיוני בו נקטה החברה ממילא לא ניתן להענות למבוקשה גם לו ניתן היה להגיע למסקנה, ואיני קובע שכך הוא, כי קמו אותן נסיבות חריגות המצדיקות התערבות ערכאת הערעור באי פסיקת הוצאות על ידי הערכאה הדיונית.
4. סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין איני מחייב את המבקשת לשלם הוצאות משפט לאוצר המדינה בשל בקשת רשות ערעור שמלכתחילה ולפי הכללים החלים לא היה מקום להגישה.

ניתנה היום, כ"א אדר תשע"ז (19 מרץ 2017) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. ראו החלטות רשם בית דין זה, השופט כאמל אבו קעוד, מיום 13.11.16 ומיום 14.2.17. ↑

2. בן נון וחבקין, הערעור האזרחי (מהדורה 3, 2012) (להלן – הערעור האזרחי) בעמ' 223 – 225. ↑

3. ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123 (1982). ↑

4. ע"א 10242/09 עו"ד משה בלטר נ' אילנה מוזר, (2.2.11). ↑

5. הערעור האזרחי בעמ' 214 והאסכתאות בהע"ש 81 שם. ↑

6. לביקורת על החלטות בבקשת רשות ערעור שדנות גם לגופו של עניין ראו: הערעור האזרחי בעמ' 229 – 231. ↑

7. ר"ע 577/86 זרד נ' שאול, פ"ד מ(4) 113 (1986). ↑

8. בר"ם 5720/05 יוסף גופר באמצעות כונס הנכסים עו"ד ויקטור פישר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה, (5.8.07) (להלן – עניין גופר). ↑

9. ע"ע (ארצי) 272/06 משה אוחנון - קליניק שיווק מזון (1986) בע"מ, (18.9.07). ↑