בפני בקשות שהגישו נאמני החייבים להורות כי הקצאת המניות שנעשתה בחברת מיטב חנות המפעל בע"מ (להלן: "החברה") ביום 17.8.15 אשר הביאה לדילול מניות החייבים בחברה והעברת יתרת מניות החייבת למשיב מיום 3.2.16 (לאחר הדילול), הינן בגדר הענקות אסורות, הבטלות מכוח סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: "הפקודה").

הרקע העובדתי בתמצית

1. ביום 8.11.16 ניתן צו כינוס כנגד החייב ועו"ד אורן הראל מונה כמנהל מיוחד לנכסיו.

ביום 22.11.17 הוכרז החייב פושט רגל ועו"ד הראל מונה כנאמן לנכסיו.

1. ביום 9.4.17 ניתן צו כינוס כנגד החייבת ועו"ד אלדד שגב מונה כמנהל מיוחד לנכסיה.

ביום 25.6.18 הוכרזה החייבת פושטת רגל ועו"ד הראל מונה כנאמן לנכסיה.

לאחר ההכרזה, החייבת נפטרה.

1. החייב והחייבת הינם אחים, שהיו בעלי מניותיה ומנהליה של חברת מיטב מוצרי ניילון ואריזה בע"מ (להלן: "מיטב ניילון"), שניתן כנגדה ביום 22.3.16 צו הקפאת הליכים במסגרת תיק פר"ק 37604-03-16. משנדחתה בקשה לאישור הסדר נושים בעניינה של מיטב ניילון, ניתן ביום 9.3.17 צו פירוק זמני כנגדה וביום 3.5.17 ניתן כנגדה צו פירוק קבוע (תיק פר"ק 18411-03-17).
2. מניות החברה נושא הבקשה שבפני הוחזקו ע"י החייב, החייבת והמשיב, אחיהם של החייבים, בחלקים שווים, כך שכל אחד החזיק בשיעור 33.3% ממניות החברה.

החברה עוסקת במכירת מוצרי פלסטיק וכלים חד פעמיים בחנות הממוקמת בתל-אביב ומנוהלת על ידי המשיב.

1. ביום 17.8.15 התקיימה ישיבת דירקטוריון החברה בנוכחות החייב, החייבת והמשיב בה הוחלט להקצות למשיב 5,000 מניות בעלות ערך של 1 ₪ תמורת סך של 30,000 ₪ (נספח 1 לבקשה שהוגשה בתיק החייב), כך שלמעשה דוללו מניות החייב והחייבת, באופן בו כל אחד מהם נותר עם החזקה של 2.5% ממניות החברה והמשיב החזיק ב-95% ממניותיה.
2. ביום 3.2.16 העבירה החייבת את יתרת מניותיה למשיב, כך שהוא מחזיק ב-97.5% מכלל מניות החברה.
3. הנאמנים הגישו בקשות לביטול הקצאת המניות שנעשתה ביום 17.8.15 והעברת מניות החייבת למשיב מיום 3.2.16, וזאת בשל היותן הענקות אסורות הבטלות כלפי הנאמנים מכוח סעיף 96(א) לפקודה.
4. המשיב אינו מתנגד לביטול העברת מניות החייבת אליו מיום 3.2.16.

לפיכך, פסק הדין יתמקד בהקצאת המניות שבוצעה ביום 17.8.15 בלבד.

1. יצויין, כי הצעת בית המשפט למינוי מומחה שישום את ערך החברה במועד ההקצאה, נדחתה ע"י המשיב.

לפיכך, הצדדים נחקרו ולאחר הגשת סיכומים, ניתן פסק דין זה.

טענות הצדדים

טענות הנאמנים

1. החייבים הודו בחקירותיהם כי מטרת ההקצאה והדילול הייתה להבריח נכסים בעקבות הקריסה הכלכלית.
2. כל שלושת היסודות שיש להוכיח על פי סעיף 96(א) לפקודה הוכחו: החייבים החזיקו ב-1/3 ממניות החברה כ"א, החייבים הסכימו לדילול אחזקותיהם בחברה ובכך הפחיתו את ערך המניות שהחזיקו, וזאת ללא תמורה או בתמורה נמוכה ובטרם חלפו שנתיים ממועד מתן צו הכינוס כנגד החייבים.
3. אין להחיל את החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה מאחר שהמשיב לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי ההענקה בוצעה בתום לב ובתמורה בת ערך, בין היתר, מאחר שלא הציג חוות דעת מקצועית ומנומקת להוכחת טענותיו בדבר שווי החברה בעת ביצוע ההקצאה ולנוכח היותו אח של החייבים ומוחזק כמי שהיה מודע למצבם הכלכלי במועד ההקצאה.

טענות החייב

1. המטרה של הקצאת המניות הייתה ליצור הפרדה בין מיטב ניילון שהייתה מצויה בקשיים כלכליים, לבין החברה שהיתה משגשגת ומצליחה.
2. שווין הריאלי של מניות החייב והחייבת בחברה שדוללו, עומד על כ- 1.9 מיליון ₪, ומבוסס על דו"חות כספיים ואסמכתאות נוספות.

כלומר, במועד ההקצאה לא רק שהחברה לא היתה בקריסה כלכלית, אלא הייתה רווחית מאוד עם פקדונות בשווי של מאות אלפי שקלים סגורים בחשבונותיה.

1. גם טענת המשיב כי הזרים 30,000 ₪ כתרומת בעלים, כנגד שני שליש מהמניות, אינה נכונה, שכן הסך הנ"ל הוחזר לו בעסקה סיבובית.
2. טענת המשיב לחוב לספקים של החברה ומתן ערבויות אישיות על ידו משוללת יסוד מאחר שבמועד ההקצאה היה לחברה ספק אחד - מיטב ניילון.
3. לחייב ראיות על כך שהחייבת הודתה כי מטרת ההקצאה הייתה להבריח את המניות מהנושים.

טענות החייבת

1. מצב החברה בעת ההקצאה היה גרוע ביותר.
2. המשיב שהפעיל את החנות מיום הקמתה, סבר כי החנות רווחית ונדהם לגלות את מצבה השלילי.
3. במהלך החודשים הקודמים להקצאה, נטל החייב כספים שלא כדין מחשבון החיסכון המשותף לאחים ולאמם ז"ל, עניין שתרם לחוסר האמון של המשיב בחייב.
4. לאור זאת, דרש המשיב מהחייבת ומהחייב כי יכסו לאלתר את חובות החברה. הוא הציב אולטימטום כי אם לא תענה דרישתו אזי הוא "מניח את המפתחות" ודרש את סגירת החנות. כמו כן, הוא דרש שתועבר אליו הנהלת החשבונות ושתהיה לו שליטה בלעדית בחשבון הבנק.
5. עקב כך, הוצע על ידי החייבים להקצות למשיב מניות באופן שיותיר את החייבים עם מניות בשיעור 5% בלבד, בתמורה לכך שהמשיב יטול על עצמו את התחייבויות וחובות החברה, לרבות ערבויות אישיות לספקים ובנוסף יזרים לקופה סך מיידי של 30,000 ₪. המשיב הסכים להצעה והצדדים פעלו על מנת לבצעה.
6. במהלך השנה שקדמה להקצאת המניות, ניסתה החייבת למכור לזכיינים את "מיטב חנות המפעל" כמותג אך ללא הצלחה. החנויות בבעלות החייב שנשאו את השם "מיטב חנות המפעל" נסגרו בזו אחר זו.
7. לחייבת לא צמחה כל תועלת כלכלית מאחזקותיה בחברה. מיום הקמתה לא חולק דיבידנד לבעלי המניות.
8. ידוע לחייבת כי מאז הקצאת המניות, המשיב עובד ימים ולילות כדי לכסות את החובות ועדיין ארוכה הדרך.

טענות המשיב

1. ההקצאה בוצעה על רקע גילוי המשיב, במהלך החודשים הראשונים של שנת 2015, כי מצבה הכספי של החברה בכי רע.
2. המהלך מכוחו נעשה המשיב בעליהן של 5,000 מניות נוספות של החברה הינו הקצאת מניות שביצעה החברה. הואיל והון המניות הבלתי מחולק של חברה שייך לה, ממילא המניות שהוקצו לו אינם נכס של החייבים ולכן לא ניתן להחיל את סעיף 96(א) לפקודה.
3. בתמורה למניות שהוקצו לו שילם המשיב לחברה סך של 30,000 ₪ וכן נטל על עצמו ערבויות לכל התחייבויות החברה כלפי הבנקים והספקים שלה והביא לשחרור החייבים מערבויותיהם לבנקים. לכן, יש לראות את המשיב כאילו הזרים לחברה הון נוסף בגובה הסכומים אותם קיבלה החברה מאת הבנקים בערבות המשיב.
4. גם אם נניח שהמשיב שילם 30,000 ₪ בלבד, בפסיקה נקבע כי די בכך שניתנה תמורה סבירה עבור הנכס המוענק. הנטל להוכיח כי לא ניתנה תמורה בת ערך על ידי המשיב מוטל על הנאמנים והם לא עמדו בו. בדיון שהתקיים ביום 27.2.19 דחו הנאמנים את הצעת המשיב להעביר את כל מניות החברה שבידיו לנאמנים ללא תמורה (כפוף לשחרור מערבויות הכספיות), דבר שמוכיח כי אף לשיטתם למניות שווי שלילי.
5. גם לפי מבחן התועלת הכלכלית לבעלי המניות וגם לפי מבחן השווי הנכסי, לחברה לא היה שווי כספי מאחר שבמועד ההקצאה כבר היה ברור כי היא עומדת לסיים את שנת 2015 בהפסד תפעולי, כפי שאכן אירע בפועל. כמו כן, לחברה היה שווי נכסי שלילי במועד ההקצאה.
6. גם אם בית המשפט יסבור כי יש מקום להשבה, ההשבה אינה מוצדקת, בנסיבות העניין לנוכח העובדה כי מאז ההקצאה, מצבה הכלכלי של החברה השתפר מאוד, כמו גם בשים לב לעובדה שהמשיב ערב לחובות החברה ולא ניתנה התחייבות לשחררו מהערבויות שנתן.
7. אין ליתן אימון בגרסת החייב, בין היתר, נוכח העובדה שהחייב מצוי בסכסוך אישי עם המשיב. מנגד, יש ליתן אימון בגרסת החייבת בתצהירה שתומך בגרסת המשיב, מאחר שעסקינן באמרת נפטר נגד האינטרס הרכושי שלו, שניתנה על ידי החייבת על ערש דווי, בנסיבות בהן אין נטיה לשקר.

תשובת הנאמנים

1. פעולת ההקצאה נעשתה לצורך הברחת נכסים. הדרך, במקרה זה, אינה רלבנטית, אלא המהות. המשיב קיבל בפועל זכויות בנכס שהיו קודם לכן בבעלות החייבים ובעקבות ההקצאה והדילול, נגרעו ממסת הנכסים של החייבים.
2. המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו להפריך את החזקה בדבר ידיעתו אודות מצב החייבים ומצבה של מיטב ניילון, בעת ביצוע ההקצאה.
3. המשיב לא תמך טענותיו בחוות דעת מקצועית כנדרש, אלא צירף מספר מסמכים וחלקי דו"חות, שאין בהם כדי להוכיח מהו שווי החברה בעת ההקצאה ואינם מצביעים על כי נטל על עצמו התחייבויות. לפיכך, יש לדחות את טענתו לתשלום תמורה בת ערך.
4. הערבויות שצורפו על ידי המשיב לתצהירו חסרות כל ערך ראייתי מאחר שנחתמו לאחר מועד ההקצאה. כמו כן, פירעון חובות החברה לבנקים שהיו ערב ההקצאה, נעשה באמצעות הלוואה שניטלה על ידי החברה.
5. ככל ואכן מגיעה למשיב השבה, אזי מנגד הוא יידרש להשיב כספים שנלקחו על ידו בגין דיבידנדים ומשכורות ששילם לעצמו, שלא כדין. ככל שהמשיב חתום על ערבות כלשהי והוא יידרש לשלם יותר מכפי חלקו בחברה, הרי שמדובר בחוב בר תביעה שניתן לתובעו במסגרת תיקי הפש"ר.

עמדת הכנ"ר

1. החקירות שבוצעו אוששו כי ההקצאה נועדה לצורך הברחת נכסים.
2. הנאמנים הצליחו להרים את הנטל ולהעבירו לכתפי המשיב. המשיב לא הצליח להוכיח כי חלה עליו הגנת סעיף 96(ג)(2) לפקודה, הן בהיבט תום הלב והן בהיבט התמורה.
3. לפיכך, הכנ"ר הצטרף לעמדת הנאמנים.

השאלות שבמחלוקת:

1. השאלות שבמחלוקת מתמקדות בעניינים הבאים:
2. האם הנאמנים הוכיחו את היסודות שבסעיף 96(א) לפקודה?
3. האם חל החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה?
4. יאמר כבר עתה כי לצורך הדיון בשאלות שבמחלוקת, מצאתי כי לא ניתן להסתמך על גרסאות החייבים, בשל הסכסוך המשפחתי העמוק ששרר ושורר בין האחים, המשליך על מהיימנות הגרסאות. ההכרעה בבקשה שלפני תיעשה על פי מסמכים וראיות בכתב שהציגו הצדדים ועל עדות המשיב.

דיון והכרעה

ביטול הענקה מכוח סעיף 96(א) לפקודה

1. סעיף 96(א) לפקודה קובע:

"(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

(ב) ...

(ג) "הענקה", לענין סעיף זה - לרבות כל העברה, אך למעט הענקה -

(1) ...

(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;"

1. סעיף 96 לפקודה מטיל על המבקש לבטל הענקה, את הנטל להוכיח קיומם של שלושה יסודות:- "נכסים", "של החייב" ו "הענקה" (לוין וגרוניס, פשיטת הרגל (מהדורה שלישית) עמ' 320) (להלן: "לוין וגרוניס").
2. בענייננו, אין מחלוקת כי עסקינן ב"נכסים" וכי ההקצאה בוצעה במהלך השנתיים שקדמו למועד מתן צו הכינוס כנגד החייבים.

המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בטענת המשיב כי מאחר שקיבל מניות בהקצאה מתוך ההון הרשום של החברה, ולא בדרך של העברת מניות מהחייבים, המדובר בנכס של החברה שניתן למשיב ולא בנכס של החייבים ולכן, לטענתו, סעיף 96 לפקודה אינו חל.

1. אין בידי לקבל טענה זו של המשיב, מהטעמים הבאים:
   1. מטרתו העיקרית של סעיף 96 לפקודה היא להגן על נושים מפני הברחת נכסים על ידי חייבים, עובר לפשיטת הרגל.

לוין וגרוניס ציינו בעמ' 317:

"המדובר בהענקות שתוצאתן - הקטנת שווי נכסי החייב, כאשר קיימת סכנה שהחייב יפשוט רגל על חשבון הנושים" (ההדגשה הוספה- ע.ו.נ).

יפים לעניין זה גם דבריו של בית המשפט העליון בע"א 8147/13 ‏גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' ארנון גיצלטר (8.11.15):

"כפי שציין בית המשפט המחוזי, הרציונל העומד בבסיס הסעיף הוא הגנה על נושי החייב באמצעות ביטול הענקות וולונטריות שנעשו על-ידו עובר להליך פשיטת הרגל, בין אם אלו נעשו ללא תמורה ובין אם בתמורה מופחתת, שכן תוצאתן של הענקות מעין אלו תהא הקטנת נכסי החייב ופגיעה בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו" (ההדגשה הוספה- ע.ו.נ).

כלומר, מטרת סעיף 96 הינה ביטול הענקות שתוצאתן הקטנת נכסי החייב.

• 1. בענייננו, המשיב אמנם הפך להיות בעלים של 95% ממניות החברה בדרך של הקצאה, במסגרתה הוקצו לו מניות מתוך ההון הרשום של החברה, אולם תוצאת הפעולה היתה דילול והקטנה של נכסי החייבים. הלכה למעשה, החייבים דאגו להעביר למשיב את זכויותיהם בחברה, שזכויות אלה היו קודם לכן נכס מנכסיהם. ההקצאה והדילול איינו, למעשה, את זכויות החייבים בחברה עד אפס (למעט 2.5% מהמניות שנותרו בידי החייב).

זאת ועוד, החייבים היו בעלים של 1/3 ממניות החברה, כ"א וככאלה, הייתה להם השליטה בחברה והיכולת להחליט על הדרך בה יוענקו מניותיהם למשיב. יכולת החייבים לשלוט במתכונת העסקה נשוא הענקה מעידה, אף היא, כי עסקינן, למעשה בנכס שלהם.

• 1. לפיכך, העובדה כי החייבים, בעצה אחת עם המשיב, בחרו שההענקה תבוצע בדרך של הקצאה ודילול, אינה משנה את מהות ותכלית המהלך, שנועד לצמצם ולהקטין נכס מנכסיהם והוא חלקם של החייבים בחברה. קבלת טענה מעין זו עלולה לפתוח פתח לעשיית קנוניות לשם ביצוע הברחת נכסים ואין ליתן לכך יד.

משכך, יש להחיל בענייננו את סעיף 96 לפקודה ולקבוע כי הנאמנים עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את יסודותיו.

החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה

1. כאמור לעיל, הנאמנים עמדו בנטל להוכיח כי מתקיימים בענייננו שלושת יסודות סעיף 96 לפקודה, אלא אם כן יוכח כי המשיב היה תם לב ושילם תמורה בת ערך עבור המניות.

ביחס לחריגים הקבועים בסעיף 96(ג)(2) לפקודה (תום לב ותמורה בת ערך) נקבע בפסיקה כי:

"מאחר שביסודות שליליים עסקינן, כמות ההוכחה הנדרשת מהנאמן כדי לצאת ידי חובת הראיה המוטלת עליו היא קטנה ואם לא תובא ראיה לסתור מצד הנתבע, יורם נטל השכנוע החל עליו".

(ע"א 2887/13 שמעון נאור נ' חברת אל-יה נר השקעות בע"מ (16.8.15)).

1. עוד נקבע כי התנאים הנ"ל של תום לב ותמורה בת ערך, הם תנאים מצטברים כך שדי שאחד מהם אינו מתקיים, כדי לקבוע כי החריג לכלל בדבר בטלות הענקה, לא חל (ראה ע"א 8760/14 עו"ד ארז חבר הנאמן לנכסי אייל סלור נ' אביבה סלור (פסקה 33) (27.1.16)).
2. ביחס לתנאי של תום לב נקבע:

"בפסיקה נקבע כי התנאי בדבר קיום בתום לב מחייב שמקבל ההענקה לא ידע בעת ביצוע ההענקה שהמעניק מצוי בקשיים כלכליים ולא יכול היה לצפות שההענקה תפחית ממסת הנכסים העשויה לעמוד לחלוקה בין הנושים".

(רע"א 8010/09 שלמה אלחדד נ' עו"ד נפתלי נשר ואח', פסקה 10 (30.6.10)).

1. באשר להענקה לקרוב או בן משפחה, נקבע כי קירבה משפחתית ועסקית בין מקבל ההענקה לבין המעניק, יוצרת חזקה בדבר ידיעתו של מקבל ההענקה על הקשיים הכלכליים של המעניק (ע"א 5709/99‏ לוין נ' שילר, עו"ד, פ''ד נה(4) 925).

מהכלל אל הפרט

תום הלב של המשיב

1. כאמור, המשיב הינו אחיהם של החייבים ומי שהיה שותף עיסקי שלהם בחברה ודי בכך כדי להקים חזקה בדבר ידיעתו על הקשיים הכלכליים של החייבים בעת ביצוע ההקצאה.
2. לא זו בלבד שהמשיב לא הכחיש כי היה מודע למצבם של החייבים, אלא ציין במפורש בתצהירו שלשיטתו, הרקע להקצאה היה שנתגלה לו שמצבה הכלכלי של החברה בכי רע, שהחייב גנב כספים, רוקן את הכספים המשפחתיים וכי חנויות של מיטב ניילון קרסו (ראה סעיפים 2.3, 2.4, 2.5, 2.11 לתצהיר המשיב ועוד).
3. כך גם השיב בעדותו:

"ש. איך בדיוק אתה כמי שבדק את המסמכים, כמי שאמר שהזדעזע לנוכח המצב הגרוע של החברה הגיע למסקנה שבסופו של דבר שווה לו לקנות את מניות החברה ב-30,000 ₪ ושזה ראוי כמו שאתה טוען.

ת. הסיטואציה הייתה חוב עצום של החברה. היה תהליך ולא ביום אחד, צריך להבין את הדינמיקה. ציפיתי לשיתוף פעולה ולא שיפנה לי עורף, ציפיתי שיכסו את החוב לבנקים שלא ידעתי עליו..." (עמ' 76 לפרוטוקול שו' 10-15).

ובהמשך כאשר נשאל ביחס למצבה של מיטב ניילון:

"ת. החנויות נסגרו כי מסתבר שזה לא היה רעיון כזה גאוני לפתוח חנות בכל מקום. חנות אחרי חנות נסגרה, נסגרה פתח-תקווה, כפר סבא וחולון נמסרה כנגד מלאי והסתבר שזה לא מיזם כזה גדול. נאווה ואיציק פנו לחברה ב-2015 ויש לי את המסמך הזה שתעזור להם למכור זיכיונות לחנויות." (עמ' 82 לפרוטוקול שו' 21-24).

1. מכאן שהמשיב ידע או למצער, היה עליו לדעת, אודות מצבם הכלכלי העגום של החייבים ושל מיטב ניילון בעת ביצוע ההקצאה, דהיינו הקצאת המניות נעשתה שלא בתום לב. די בכך כדי לקבוע כי החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) אינו חל.
2. עם זאת, אתייחס גם ליסוד ה"תמורה בת ערך".

"תמורה בת ערך"

1. המשיב טען כי שילם בגין הקצאת המניות סך של 30,000 ₪ ובנוסף ערב לבנקים ולספקים להבטחת חובות החברה.
2. המשיב לא הציג כל ראיה כי הסך של 30,000 ₪ הועבר על ידו בפועל לחברה או לחייבים. על המשיב היה לצרף ראיה בכתב כדוגמת דף בנק, צילום המחאה וכיו"ב, על מנת להוכיח את התשלום בפועל, ומשלא עשה כן, כשאין חולק כי כל מסמכי החברה בידיו, יש לזקוף זאת לחובתו.

העובדה שלא נשאל על כך בחקירתו אינה מעידה על כי הנאמנים אינם חולקים על טענתו, ועליו היה הנטל להוכיח הן את התמורה והן את העובדה שהתמורה בת ערך.

1. המשיב גם לא הוכיח כי נטל על עצמו התחייבויות החברה, ערב ההקצאה, כלפי ספקים. יתירה מכך, המשיב הודה בחקירתו כי בעת ההקצאה לחברה היה ספק אחד - מיטב ניילון, וכדבריו:

"ש. כמה ספקים היו במועד הרלוונטי, במועד העברת המניות?

ת. במועד ההעברה הם אספו את כל הספקים שסיפקו לי סחורה והוציאו חשבוניות חיוב מרכזת, זה אומר שלכאורה זה החוב שלי אליהם ולא לספקים ישירות.

(עמ' 85 לפרוטוקול שו' 15-17).

ובהמשך:

"ש. כלומר מבחינת החבויות היה ספק אחד, מיטב ניילון.

ת. נכון

ש. כשאתה אומר לקחתי על עצמי ערבויות אישיות למעשה לא לקחת?

ת. בוודאי שכן. ממועד הזה לקחתי".

(עמ' 85 לפרוטוקול שו' 28-31).

ובהמשך:

"ש. הערבויות האישיות שצרפת לבקשה כולן צופות פני עתיד, לאחר ההקצאה.

ת. נכון.

(עמ' 86 לפרוטוקול שו' 5-6).

1. יוצא איפוא כי הערבויות שחתם המשיב לספקים, נחתמו לאחר ההקצאה, בגין התחייבויות שנוצרו לאחר ההקצאה ולא ניתן לראות בהן חלק מהתמורה ששולמה בגין המניות שקיבל לידיו.
2. באשר לטענה כי המשיב נטל הלוואה לכיסוי חובות הבנקים בסך 300,000 ₪, טענה זו לא הוכחה. מעבר לנספחים 11 ו-12 שצורפו לתגובתו, שהאחד הינו אישור ריכוז יתרות של חשבון החברה נכון ליום 31.12.16 והשני דף חשבון של החברה בבנק לאומי מיום 23.8.16, לא צורפו על ידי המשיב כל ראיות התומכות בגרסתו כי הלוואה שנטל, בערבותו, כיסתה את חובות החברה לבנק. כך, לא צורפו מסמכי ההלוואה או מסמכים המעידים על העברת הכספים לבנקים באמצעות ההלוואה או כתב ערבות של המשיב לבנק. הטענה נטענה בעלמא, הגם, שכאמור, בידי המשיב אמורים להימצא כל המסמכים כדי להוכיח זאת. זאת ועוד, מסמכי הבנק שמצורפים הינם למועדים מאוחרים למועד ההקצאה בכשנה ואף למעלה מכך ולא ניתן לקשור ביניהם לבין ההקצאה שבוצעה.
3. לאור האמור, המשיב לא הוכיח כי שילם תמורה כלל.
4. אף אם המשיב היה מוכיח כי שילם תמורה, לא ניתן לקבוע כי התמורה הנטענת על ידו הינה תמורה בת ערך, שעה שסירב למינוי מומחה לבדיקת שווי החברה במועד ההקצאה. המשיב מצא לנכון להסתפק בחלקי מסמכים בניסיון להוכיח את טענתו כי מצב החברה היה בכי רע במועד הרלבנטי, אלא שהראיות שהוצגו אינן תומכות בגרסתו:
   1. עיון בדו"ח הכספי לשנת 2014 של החברה שצורף לחוות דעת שערך רו"ח איתמר כנרי במסגרת בקשה שהוגשה בתיק הפר"ק של מיטב ניילון, שעניינה התחשבנות בין החברה לבין מיטב ניילון (מוצג ת/1), מעלה כי שנת 2014 הסתיימה ברווח העולה על 300,000 ₪. המשיב אף הודה בחקירתו כי שנת 2014 הייתה רווחית (עמ' 81 לפרוטוקול שו' 27-28).
   2. שנת 2015 אכן הסתיימה בהפסד של כ-100,000 ₪ (הדו"ח הכספי מצורף במלואו לחווה"ד של רו"ח כנרי - ת/1), אלא שבשנת 2016 (חלק מהדו"ח צורף כנספח 7 לתגובת המשיב) ניתן לראות כי החברה הרוויחה שוב. הדו"חות בוודאי אינם כוללים "הערת עסק חי" ולא ניתן לומר כי על סמך שנה אחת בה היה הפסד זניח יחסית לפעילות החברה, מניות החברה שוות אפס, כטענת המשיב. יש גם לזכור, כי מחוות הדעת של רו"ח כנרי עולה שהרישומים בספרים אינם משקפים בהכרח את המציאות בפועל, כך שספק אם ניתן לקבוע את שווי החברה על סמך הדו"חות.
   3. מחוות הדעת של רו"ח כנרי עולה עוד כי בניגוד לנטען על ידי המשיב, החברה היא זו שהייתה חייבת למיטב ניילון סך של כ-84,000 ₪, כך שגם טענת המשיב בדבר ריקון החברה מנכסיה על ידי העברת כספים למיטב ניילון על ידי החייב, התבררה כלא נכונה.
   4. המשיב גם הודה שלא היה מנגנון מסודר לקביעת סכום התמורה והיא נקבעה באופן שרירותי. כך לדבריו:

"ש. אז איך הגעתם למסקנה ששווי המניות הוא 30,000 ₪. הייתה שיטה? איך חישבתם?

ת. שיטה? הסיטואציה הייתה מביכה ביותר...

(עמ' 76 לפרוטוקול שו' 1-2).

....

"ש. הגעתם למסקנה שהשווי של המניות של החברה הוא 5,000 מניות ששויים 30,000 ₪

ת. אתה מסביר את זה לא נכון כי השי חשלנו (צ"ל-השיח שלנו- ה"ש) לא היה לחשב את ערך מניות החברה, כי היה ברור לנו שהוא הון עצום והון שלילי. אחי אמר שצריך לשלם 30,000 ₪ ואמרתי סבבה.

ש. למה?

ת. כי הוא עינה אותי." (עמ' 76 לפרוטוקול שו' 5-9).

1. מכל מקום, ללא חוות דעת מומחה, לא ניתן לקבוע כי אף אם שולמה תמורה, שלא הוכחה, התמורה הינה בגדר "תמורה בת ערך". סירוב המשיב למינוי מומחה שישום את שווי החברה במועד ההקצאה עומד לחובתו.
2. מכל האמור לעיל עולה כי הנאמנים עמדו בנטל להוכיח כי החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה אינו חל. כאמור, כמות ההוכחה הנדרשת מהנאמנים כדי לצאת ידי חובת הראיה המוטלת עליהם היא קטנה ומנגד, המשיב לא הוכיח כי שולמה על ידו תמורה כלל, בוודאי לא תמורה בת ערך.
3. משמצאתי כי המשיב לא היה תם לב בעת ביצוע ההקצאה ולא נתן תמורה בת ערך בגינם, אני קובעת כי לא חל החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה ומתקיימים התנאים לביטול ההענקה.

סיכום

1. אשר על כן, אני מורה על ביטול הקצאת המניות למשיב מיום 17.8.15 ועל ביטול העברת מניות החייבת למשיב מיום 3.2.16.
2. הנאמנים יתמנו ככונסי נכסים על מניות החייבים ויפעלו למימושן.
3. ככל שלמשיב טענות להשבת כספים, עליו להגיש תביעת חוב ערוכה כדין לנאמנים.
4. המשיב ישא בהוצאות הנאמנים בסך 15,000 ₪ והכנ"ר בסך 5,000 ש"ח.
5. דו"ח עדכון יוגש תוך 60 יום מהיום.

עיון בהתאם.

ניתן היום, ד' ניסן תש"פ, 29 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.