1. המחלוקת בין הצדדים בתובענה זו, שתפורט להלן, נוגעת למחצית הזכויות בשטח מקרקעין באדמות עראבה, ששטחו הכולל הוא 4,711 מ"ר, הידוע כחלקה 5 בגוש 19345.

את כל חלקה 5 הנ"ל נכנה להלן: "המקרקעין".

הנפשות הפועלות בתובענה זו

2. המנוח מוחמד אחמד נסאר ז"ל (להלן: "מוחמד") היה בעלה של התובעת 1 (להלן: "אנתסאר"), ואביהם של התובעים 2-8.

מוחמד הלך לעולמו ביום 24.6.15 (עמ' 14 לפרו' שו' 29).

אנתסאר ויתר התובעים הם יורשיו על-פי דין של מוחמד.

3. אביו של מוחמד היה אחמד נסאר אסעד נסאר ז"ל (להלן: "אחמד"), שהלך לעולמו ביום 22.4.00.

4. המנוח עבדאללה אחמד נסאר ז"ל היה אחיו של אחמד ודודו של מוחמד (להלן: "עבדאללה").

5. הנתבעים 1-2 ו-11-12 הם ילדיו של עבדאללה ויורשיו על-פי דין.

הנתבע 2 (נסאר עבדאללה נסאר ז"ל), בנו של עבדאללה, נפטר, והנתבעים 3-10 הם יורשיו על-פי דין.

המצב הרישומי של המקרקעין

6. מהנסח ההיסטורי של המקרקעין (שצורף כנספח ו' לכתב התביעה המתוקן) עולים הנתונים הבאים על אודות המקרקעין:

א. הזכויות במקרקעין נרשמו לאחר הסדר בחלקים שווים על שם האחים אחמד ועבדאללה (לכל אחד מהם מחצית מהזכויות).

רישום הזכויות על-פי ההסדר היה ביום 28.10.1963, ושטח המקרקעין אז היה 992 מ"ר. היינו 496 מ"ר לכל אחד מהאחים אחמד ועבדאללה.

ב. ביום 9.3.11 נרשם תיקון ההסדר, בעקבותיו שטח המקרקעין גדל ל-4711 מ"ר. היינו 2355.5 מ"ר לכל אחד מהאחים אחמד ועבדאללה.

ג. ביום 14.12.2009 נרשם חלקו של אחמד במקרקעין (מחצית) על-שם מוחמד מכח צוואה.

ד. ביום 3.5.11 הועבר חלקו של מוחמד במקרקעין (מחצית) במכר ללא תמורה על-שם בניו של עבדאללה, התובעים 1-2 ו-11-12, 1/8 לכל אחד מהם.

ה. רישום הערות אזהרה וביטול הערות אזהרה קיימות (במסגרת היחסים של הנפשות הפועלות דנן), כדלקמן:

1. ביום 14.12.09 – ביטול הערת אזהרה שהיתה רשומה לטובת מוחמד (נרשמה ביום 3.10.99) "מכח הסכם" על הבעלות של אחמד.

2. ביום 14.12.09 – רישום הערת אזהרה לטובת הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") על הבעלות של מוחמד "בהתאם ליפוי כח בתיק".

3. ביום 12.10.10 – ביטול הערת האזהרה שהיתה רשומה לטובת הנתבע מיום 14.12.99.

4. ביום 13.3.2011 – רישום הערת אזהרה לטובת הנתבע על הבעלות של מוחמד "בהתאם ליפוי כח בתיק".

5. ביום 3.5.11 – ביטול הערת אזהרה שהיתה רשומה לטובת הנתבע מיום 13.3.11.

ההליך הנדון על התפתחויותיו

7. ההליך הנדון החל דרכו ביום 31.10.16 בהגשת התובעים בקשה לצו מניעה זמני טרם הגשת כתב תביעה עיקרי.

במסגרת בקשתם לסעד זמני כאמור, ביקשו התובעים צו מניעה זמני שיאסור דיספוזיציה או בניה במקרקעין.

אנתסאר, אלמנתו של מוחמד, נתנה תצהיר שתמך בבקשה, במסגרתו הצהירה וטענה כדלקמן:

א. מוחמד היה עובר לפטירתו הבעלים הרשום של מחצית הזכויות במקרקעין, מכח ירושת אביו אחמד.

ב. מזה עשרות שנים ועד כה הם מחזיקים ומעבדים את חלקם במקרקעין, לרבות מסיקת עצי זית הנטועים בהם, ללא כל מתנגד או עוררין.

ג. באופן תמוה ולא ברור הנתבעים העבירו את חלקו של מוחמד במקרקעין על שמם בשנת 2011.

ד. הם מעולם לא מכרו את המקרקעין לנתבעים או מי מהם.

ה. ככל שנעשה הסכם מכר או הסכם אחר בקשר לחלקו של מוחמד במקרקעין, הדבר נעשה ללא אישורם, ידיעתם או הסכמתם.

ו. לא התקבלה כל תמורה בעד העברת חלקו של מוחמד במקרקעין על-שם הנתבעים.

ז. העברת חלקו של מוחמד על שם הנתבעים נעשתה תוך מעשה זיוף, הונאה, מרמה, גזל בחוסר תום לב ובזדון, תוך שהנתבעים יודעים כי הדבר נעשה ללא הסכמתם.

8. בו ביום, 31.10.16, ניתן צו מניעה ארעי במעמד צד אחד, ונקבע דיון במעמד הצדדים ליום 15.11.16.

9. ביום 6.11.18 הגישו התובעים כתב תביעה, בו חזרו על הדברים והטענות שפורטו בתצהירה של אנתסאר שתמך בבקשה לסעד זמני, כמפורט לעיל.

10. ביום 4.12.16 הוגשה תשובת הנתבעים לבקשת הסעד הזמני, בה התנגדו לו. תשובתם נתמכה בתצהירו של הנתבע 11, נסאר מנסור (להלן: "מנסור").

בתשובה זו ובתצהירו של מנסור, פורטו כיצד עבר חלקו הרשום של מוחמד על שם הנתבעים, כדלקמן:

א. ביום 31.7.1997 אחמד ערך צוואה בפני עדים (אשר היו עו"ד עזמי נסאר ונסאר נסאר) על-פיה הוא מצווה למוחמד בנו את חלקו במקרקעין.

לאחר קיום צוואת אחמד ז"ל, מוחמד רשם את חלקו במקרקעין על שמו מכח צו קיום צוואה.

ב. ביום 13.3.1998, כשמונה חודשים לאחר מכן, אחמד חתם על תצהיר מתנה לטובת אחיו עבדאללה, אביהם של הנתבעים, במסגרתו העביר לו את זכויותיו במספר חלקות מקרקעין שפורטו בתצהיר המתנה, וביניהן חלקו במקרקעין דנן (להלן: "תצהיר המתנה").

תצהיר המתנה צורף כנספח א' לתשובה.

תצהיר המתנה נחתם בפני עו"ד עזמי נסאר.

תצהיר המתנה דווח למיסוי מקרקעין ביום 2.6.04, והמיסים החלים עליה שולמו.

ג. במצב דברים זה, נוצרה התנגשות בין זכויותיו של מוחמד (מכח צוואת אביו אחמד) לבין זכויותיהם של הנתבעים כיורשיו של עבדאללה, הנובעות מתצהיר המתנה, המאוחר לצוואה.

ד. כשהנתבעים, ילדיו של עבדאללה, גילו את דבר המתנה שנתן אחמד לאחיו עבדאללה בהתאם לתצהיר המתנה, הם פנו למוחמד, שניאות לקיים את מתנת אביו אחמד לדודו עבדאללה.

לשם כך, ביום 2.5.11 מוחמד חתם על יפוי כח בלתי חוזר לטובת עו"ד כסרא דראושה (להלן: "עו"ד דראושה"), במסגרתו ייפה את כוחו להעביר על-שם עבדאללה את חלקו של אחמד במקרקעין בהתאם לתצהיר המתנה, שהיה רשום באותה עת על שמו.

באותו יום 2.5.11, חתמו גם ארבעת ילדיו/יורשיו של עבדאללה ז"ל על יפוי כח בלתי חוזר לטובתו של עו"ד דראושה, להשלמת רישום המתנה על שם עבדאללה ז"ל מכח תצהיר המתנה.

(צילומי יפויי הכח צורפו כנספחים לתשובה).

ה. באותו מעמד, 2.5.11, מוחמד אף חתם על שטר מכר ללא תמורה, בו העביר על שם המנוח עבדאללה את זכויותיו במקרקעין, מכח תצהיר המתנה.

ו. מכח כל אלה נרשמו זכויותיו של מוחמד במקרקעין על שם עבדאללה, וממנו ליורשיו, בניו, הנתבעים 1-2 ו-11-12. רישום זה נעשה כבר בשנת 2011, כארבע שנים טרם פטירתו של מוחמד.

11. הדיון בצו המניעה הארעי התקיים במעמד הצדדים (לאחר דחיה מוסכמת) ביום 13.12.16. במסגרת הדיון האמור הגיעו הצדדים להסכמה, על הותרת הצו על כנו עד להחלטה אחרת.

כן הוסכם, כי לאור המפורט בתשובת הנתבעים לבקשת הסעד הזמני, יגישו התובעים כתב תביעה מתוקן.

12. ביום 16.1.17 הגישו התובעים כתב תביעה מתוקן, בו הוסיפו התובעים (מעבר למפורט בכתב התביעה המקורי, אליו התייחסתי לעיל), כדלקמן:

א. הם פירטו את העולה מהנסח ההיסטורי (כמפורט בסעיף 6 לעיל).

ב. הם ציינו כי לאחר תצהיר המתנה, ביום 24.8.99, אחמד חתם על הסכם מתנה (להלן: "הסכם המתנה"), במסגרתו העביר את חלקו במקרקעין (ועוד חלקות) במתנה למוחמד, ואף חתם ביום 24.8.99 על יפוי כח בלתי חוזר לטובת עו"ד עזמי נסאר, שערך את הסכם המתנה, לשם רישום המתנה.

הסכם המתנה ויפוי הכח הבלתי חוזר צורפו כנספחים לכתב התביעה המתוקן.

ג. ביום 3.10.99 נרשמה הערת אזהרה לטובת מוחמד מכח הסכם המתנה.

ד. כאמור מי שערך את הסכם המתנה היה עו"ד עזמי נסאר, שאף ערך את תצהיר המתנה.

ה. בכל השלבים הנ"ל חלקו של אחמד במקרקעין נותר רשום על שמו.

ו. ביום 14.12.09 עו"ד דראושה הגיש בקשה לביטול הערת האזהרה שהיתה רשומה באותה עת לטובת מוחמד מכח הסכם המתנה, כשהוא חתם בעצמו על הבקשה לביטול, תוך שציין כי הדבר נעשה בהתאם ליפוי כח בלתי חוזר, כשבפועל לא היה קיים יפוי כח כזה (העתק הבקשה לביטול הערת האזהרה האמורה צורף כנספח יב לכתב התביעה המתוקן).

ז. בד בבד עם ביטול הערת האזהרה שהיתה רשומה לטובת מוחמד מכח הסכם המתנה, נרשמה באותו יום, 14.12.09, הערת אזהרה לטובת הנתבע, מכח הסכם מכר שאינו אמיתי שנחתם לכאורה בין הנתבע לבין מוחמד, על שטח של 496 מ"ר מתוך המקרקעין, שהיוו אז את מלוא חלקיו של מוחמד במקרקעין.

כדי לאפשר את רישום הערת האזהרה על שם הנתבע ביום 14.12.09, רשם עו"ד דראושה את זכויותיו של אחמד במקרקעין על שם מוחמד מכח צו קיום צוואת המנוח אחמד.

ח. ביום 13.3.11 נרשמה הערת אזהרה נוספת ע"י עו"ד דראושה לטובת הנתבע, על מלוא זכויותיו של מוחמד במקרקעין (מחצית). הפעם עשה עו"ד דראושה שימוש ביפוי כח בלתי חוזר אחר ושונה מיום 7.3.11 החתום, כך נטען, ע"י מוחמד.

ט. בהמשך, ביום 3.5.11 בוטלו הערות האזהרה שנרשמו לטובתו של הנתבע, ואז נרשמו הזכויות, שהיו רשומות באותו מועד על שם מוחמד, על שם יורשי עבדאללה מכח תצהיר המתנה.

י. בכך למעשה השתלטו הנתבעים על זכיותיו של מוחמד במקרקעין, בעזרתו של עו"ד דראושה, שלא כדין, שכן מוחמד לא מכר את זכויותיו במקרקעין למי מהנתבעים.

13. לכן ביקשו התובעים בכתב התביעה המתוקן סעדים כדלקמן:

א. להצהיר כי התובעים הם הבעלים הבלעדיים של מחצית המקרקעין, מכח זכויותיו של מוחמד במקרקעין (טרם העברתם על שם הנתבעים שלא כדין).

ב. להצהיר כי תצהיר המתנה אינו תקף ו/או אינו מחייב ו/או בטל ו/או בוטל, וכי העברת זכויותיו של מוחמד במקרקעין מכח תצהיר המתנה בטלה ומבוטלת.

ג. להצהיר כי יפויי הכח הבלתי חוזרים מתאריכים 13.12.09 ו-7.3.11 שנחתמו לכאורה ע"י מוחמד לטובת עו"ד דראושה בטלים ומבוטלים.

ד. להורות לרשם המקרקעין להחזיר את רישום זכויותיו של מוחמד במקרקעין, ולאחר מכן לרשום זכויות אלה על שם יורשיו.

14. הנתבעים הגישו כתב הגנה, במסגרתו ציינו כדלקמן:

א. גרסת התובעים התפתחה בכתב התביעה המתוקן, הגם שכל המידע כבר היה בידיעתם. מטרתם היא הפעלת לחץ בתביעה אחרת המתנהלת בבית משפט זה (ת.א. 21123-03-16 – להלן: "התביעה האחרת") בין אחיה של אנתסאר לבין הנתבע דנן (כשיורשיו של מוחמד צורפו כנתבעים, אך מצדם לא היתה התנגדות לתביעה), בקשר לחלקה אחרת שמכר המנוח לנתבע (חלקה 54 בגוש 19347 – להלן: "חלקה 54").

ב. נטען לנזק ראייתי ושיהוי, שכן התובעים השהו תביעתם עד לאחר פטירתו של מוחמד, ובכך גרמו לנתבעים נזק ראייתי.

ג. התובעים טוענים טענות עובדתיות סותרות. מחד גיסא טוענים לזיוף חתימותיו של מוחמד על מסמכים הקשורים להעברת הזכויות במקרקעין, אך מאידך גיסא טוענים כי העברת הזכויות והחתמת המנוח על המסמכים האמורים נעשו במרמה תוך הטעייתו של מוחמד.

ד. התובעים מושתקים מלטעון נגד העברת זכויותיו של מוחמד במקרקעין על שם הנתבעים (כיורשיו של עבדאללה), שכן מוחמד ואנתסאר חתמו על טופס הצהרה (נ/5) בפני עו"ד דראושה כי אין להם כל טענה מכל מין וסוג שהוא ביחס לבעלות במקרקעין.

ה. הנתבעים חסרי תום לב בתביעתם הנדונה. זאת ביודעם כי בעבור חלקו של מוחמד במקרקעין שילם לו הנתבע (טרם שידע על תצהיר המתנה) סך של 218,000 דולר, שלא הושבו לידיו עד כה. סכום התמורה שולם לא רק לידיו של מוחמד, אלא אף לידיה של אנתסאר.

ו. באשר להשתלשלות הדברים, כפי שאף משתקף בנסח ההיסטורי (ראו סעיף 6 לעיל), צויין כדלקמן:

1. טרם שנודע לנתבע על תצהיר המתנה, הוא התקשר בעסקת מכר עם מוחמד לרכישת זכויותיו במקרקעין בשני שלבים.

2. הערות האזהרה שנרשמו לטובת הנתבע על זכויותיו של מוחמד במקרקעין, באו בעקבות עסקות המכר האמורות שתמורתם שילם הנתבע כספים למוחמד (אף באמצעות אנתסאר).

3. לאחר חתימת הסכמי מכר ותשלום תמורה מכוחם התבשר הנתבע על תצהיר המתנה מאחיו. הוא ביקש את תמורת הרכישות ממוחמד ואנתסאר, והם סרבו להשיב לו את כספי התמורה.

4. מוחמד ידע כי התנהג בצורה מבישה כלפי הנתבע, לכן כדי להקל עליו את נטל המס הכרוך ברכישת זכויותיו (של מוחמד) במקרקעין, הוא היה מוכן לחתום על מסמכים שיוציאו את תצהיר המתנה מן הכח אל הפועל. היינו רישום המתנה מאחמד לאחיו עבדאללה (מן האחרון על שם יורשיו).

5. על אף שהנתבע מימן את רכישת חלקיו של מוחמד במקרקעין (טרם ידיעתו על תצהיר המתנה) הוא התכוון לרשום את החלקים שרכש ממוחמד, על שמו ועל שם אחיו בחלקים שווים.

ז. העובדה שהתובעים ממשיכים לעבד את המקרקעין נעוצה בכך, שאביהם המנוח עבדאללה, אמר להם במפורש, כי החלקה היא שלו אך אסר עליהם לגעת במטע הזיתים כל עוד אחיו אחמד ורעייתו בחיים. הגם שהמנוח אחמד הלך לעולמו, אישתו עדיין בחיים, וזו הסיבה שעד כה הנתבעים לא תפסו חזקה במקרקעין, ולא יעשו כן כל עוד אשתו של אחמד בחיים (יצויין כי במהלך ניהול ההליך נפטרה אשתו של אחמד, כפי שצויין בתצהירו של הנתבע נ/4).

ח. הם מכחישים כל מעשה זיוף ו/או מרמה ו/או הונאה ו/או הטעיה ביחסים מול מוחמד, כטענת התובעים.

15. התובעים בחרו שלא להגיש כתב תשובה.

טענות התובעים כעולה מסיכומיהם

16. טוענים התובעים בסיכומיהם כדלקמן:

א. תצהיר המתנה בוטל באמצעות הסכם המתנה. לכן לא ניתן היה להעביר את זכויותיו הרשומות של מוחמד, שנרשמו מכח צו קיום צוואת המנוח אחמד, מכוח תצהיר המתנה לעבדאללה ויורשיו בשנת 2011.

ב. לא התבצעה כל עסקת מכר בין מוחמד לנתבע בקשר לזכויותיו של מוחמד במקרקעין. כל פעולותיהם של הנתבע ועו"ד דראושה בנדון, לרבות החתמת מוחמד ואנתסאר על מסמכים שונים להצגת פעולות מכר כביכול, נעשו תוך זיוף חתימות מוחמד ואנתסאר, או הטעייתם, תוך ביצוע פעולות מרמה והונאה.

ג. לא התקבלה כל תמורה מצד מי מהנתבעים בגין העברת הזכויות של מוחמד במקרקעין על שם הנתבעים, והנתבעים לא הוכיחו תשלום תמורה כאמור.

כספים שקיבלו אנתסאר ומוחמד מהנתבע (או רעייתו), היו בגין עבודות טיח שביצע מוחמד (שהיה טייח במקצועו) בביתו של הנתבע.

ד. עו"ד דראושה, גיסו של הנתבע, עשה יד אחת עם הנתבע, לגזילת זכויותיו של מוחמד במקרקעין, תוך שניסה בכל מאודו להסתיר מסמכים רלוונטיים מעיניהם של התובעים.

ה. הסכמי המכר שנטען כי נכרתו בין מוחמד לנתבע בטלים, בהיותם הסכמים בלתי חוקיים, שנועדו לרמות את רשויות המס.

ו. עד עתה, גם לאחר שמיעת ראיות, לא ברורה גרסתם של הנתבעים. האם רכשו את זכויותיו של מוחמד בהסכמי מכר בתמורה, או שמא בעסקת מתנה בהסתמך על תצהיר המתנה.

17. טענות הנתבעים בסיכומיהם:

א. הימנעות התובעים מהגשת כתב תשובה לטענת הנתבעים בכתב הגנתם כי שולמה תמורה למוחמד בעבור זכויותיו במקרקעין, שוללת מהם הזכות לטעון לקבלת תמורה על חשבון עבודת הטיח.

ב. טופס ההצהרה (נ/5) החתום על ידי מוחמד ואנתסאר, במסגרתו מאשר מוחמד כי מכר חלקות אדמה שונות לנתבע, צריך לדחות את כל טענות התובעים בתובענה דנן, ולהביא לדחייתה.

ג. יש להורות על דחיית התביעה עקב שיהוי בהגשתה, שגרם נזק ראייתי לנתבעים.

ד. לא הוכחו טענות התובעים הנוגעות לזיוף מסמכים, ו/או לפגם ברצונו של מוחמד, עובר לחתימתו על מסמכים הנוגעים למקרקעין.

ה. הוכח תשלום תמורה בגין זכויותיו של מוחמד במקרקעין, מועד תשלומי התמורה ולמי שולמה, בניגוד לגרסת התובעים כי לא שולמה תמורה בעבור זכויותיו של מוחמד במקרקעין.

ו. העברת הזכויות במקרקעין משמו של מוחמד לשמו של עבדאללה ומשמו לשם יורשיו, נעשתה כדין, שכן תצהיר המתנה גובר על הסכם המתנה, ובכל מקרה הוא שריר וקיים.

דיון והכרעה

18. סבורני כי אלה הן השאלות הדורשות הכרעה בתובענה זו:

א. האם הוכח תוקפה של עסקת המתנה מכח תצהיר המתנה.

ב. בהנחה שהתשובה לשאלה א' שלילית – האם ניתן היה מכוח עסקת המתנה על פי תצהיר המתנה, להעביר את הזכויות שהיו רשומות במועד ההעברה על שם מוחמד, לשמו של עבדאללה (וממנו ליורשיו על פי דין).

ג. בהנחה שהתשובה לשאלה ב' שלילית –האם הוכחה גרסתו של הנתבע לענין עסקות רכישת המקרקעין בשלבים ממוחמד, ותשלום תמורתה בסך של 218,000 דולר ארה"ב.

שאלה א' – תוקפה של עסקת המתנה שבין מוחמד לעבדאללה מכח תצהיר המתנה

19. במסגרת שאלה זו נבחן את תוקפה של עסקת המתנה שנכרתה לכאורה בין אחמד לעבדאללה מכח תצהיר המתנה.

20. בסעיף 18 לכתב התביעה המתוקן טענו התובעים נגד תוקפו של תצהיר המתנה כדלקמן:

"התובעים יטענו כי מה שמתיימר להיות 'תצהיר מתנה' אינו תקף ואינו בעל תוקף חוקי כלשהו, ובכל מקרה הוא בוטל ע"י 'נותן המתנה" המנוח אחמד. מבלי לפגוע באמור, התובעים יטענו כי הסכם המתנה גובר על תצהיר המתנה."

במסגרת שאלה א' הנדונה, נבחן האם הוכיחו התובעים טענתם זו.

21. שאלה זו חשובה, שכן הנתבעים מצדיקים את העברת זכויותיו של מוחמד על שמם במקרקעין, בין היתר, בהסתמך על תצהיר המתנה, אותו החליט, כך לגרסתם, מוחמד לכבד. זאת למרות שזכויותיו של אחמד במקרקעין כבר נרשמו על שמו של מוחמד מכח צו קיום צוואת אחמד (ראו סעיף 10(א) לעיל).

22. נזכיר את השתלשלות הדברים כדלקמן:

א. ביום 31.7.97 אחמד ערך צוואה בפני עדים (אשר היו עו"ד עזמי נסאר ונסאר נסאר), על-פיה הוא מצווה למוחמד בנו את חלקו במקרקעין (צילום הצוואה צורף כנספח ב' לת/1).

לאחר מתן צו קיום צוואת אחמד ז"ל ביום 23.11.09 (נספח ב' לת/1), מוחמד רשם ביום 14.12.09 את חלקו של אחמד במקרקעין (מחצית) על שמו מכח צו קיום הצוואה.

ב. ביום 13.3.1998, כשמונה חודשים לאחר עריכת הצוואה, אחמד חתם על תצהיר המתנה לטובת אחיו עבדאללה, אביהם של הנתבעים, במסגרתו העביר לו את זכויותיו במספר חלקות מקרקעין שפורטו בתצהיר המתנה, ובתוכן חלקו במקרקעין דנן.

תצהיר המתנה נחתם בפני עו"ד עזמי נסאר.

תצהיר המתנה דווח למיסוי מקרקעין ביום 2.6.04 ע"י עו"ד עזמי נסאר והמסים בגינה כבר שולמו (אישור מיסוי מקרקעין בנדון צורף כנספח ד' לנ/4, תצהירו של הנתבע).

ג. ביום 24.8.99 נכרת הסכם המתנה בין אחמד למוחמד, במסגרתו העביר אחמד למוחמד מספר חלקות מקרקעין ללא תמורה, וביניהן את זכויותיו במקרקעין דנן.

מי שערך את הסכם המתנה היה עו"ד עזמי נסאר שערך גם את תצהיר המתנה. באותו מעמד (24.8.99) אף חתם מוחמד על יפוי כח בלתי חוזר לטובת עו"ד עזמי נסאר, לשם רישום המתנה.

ביום 3.10.99 נרשמה הערת אזהרה לטובת מוחמד על חלקיו של אחמד במקרקעין, מכח הסכם המתנה.

לא נטען ע"י התובעים כי הסכם המתנה דווח בשלב כלשהו למיסוי מקרקעין, וגם לא צורפה כל אסמכתא על דיווח כאמור.

23. בסעיף 4 לתצהיר המתנה, הצהיר מוחמד כדלקמן:

"הנני מוותר בזאת על זכותי לחזור בי ממתנה זו, ומרגע חתימתי על תצהיר זה לא תהא לי ו/או למי מטעמי ו/או ליורשי לאחר מותי כל טענה ו/או תביעה כנגד אחי מקבל המתנה, ומרגע חתימתי על תצהירי זה יהא אחי עבדאללה נסאר בעל הזכות הבלעדית להעביר את החלקות הנ"ל על שמו, לממשן, להעבירן לאחר ו/או לעשות בהן כל פעולה אחרת כפי שייראה לו לנכון".

24. בהסכם המתנה יש פרק הנושא כותרת "ויתור", בו צויין כדלקמן:

"8. א. המעביר מוותר על זכותו לחזור בו ממתנה זו למקבל ההעברה.

ב. המעביר לא יהיה רשאי לבטל חוזה מתנה זו מכל סיבה שתהיה.

ג. ....

9. כל מסמך שנערך או נחתם בין הצדדים לפני חתימת חוזה זה בטל ומבוטל".

25. במצב דברים זה טענו התובעים בסיכומיהם כדלקמן:

א. תצהיר המתנה לא נחתם ע"י מוחמד לאור חוסר ההיגיון בו. הרי לא סביר כי הנתבעים (או הנתבע) יסכימו לשלם למוחמד בעבור המקרקעין 218,000 $ כשבידיהם עסקת מתנה תקפה, בהסתמך על תצהיר המתנה (סעיף 87 לסיכומים).

ב. הסכם המתנה שבין אחמד למוחמד ביטל את תצהיר המתנה טרם רישומו בטאבו. היינו הסכם המתנה המאוחר בזמן גובר על תצהיר המתנה (סעיף 87 לסיכומים).

ג. בעצם החתימה על הסכם המתנה גילה אחמד את רצונו בביטול תצהיר המתנה (ההתחייבות לתת מתנה לעבדאללה אחיו). בנדון המנוח עבדאללה אף לא טרח לרשום הערת אזהרה לטובתו מכח תצהיר המתנה, בעוד שמוחמד רשם הערת אזהרה כאמור בהסתמך על הסכם המתנה (סעיף 87 לסיכומים).

ד. משבוטל תצהיר המתנה אין עוד אפשרות לקיימו, ולרשום מכוחו את זכויותיו של אחמד על שם עבדאללה. לכן, כל פעולה שננקטה ע"י הנתבעים לרישום המקרקעין על שמם מכוח תצהיר המתנה חסרת נפקות משפטית כלשהי (סעיף 90 לסיכומים).

26. מן העבר השני, טענו הנתבעים בסיכומיהם לענין תצהיר המתנה, ואפשרות רישום הזכויות במקרקעין מכוחו על שם הנתבעים, כדלקמן:

א. בעוד שעסקת המתנה מכח תצהיר המתנה דווחה למיסוי מקרקעין, לא הוכח כי הסכם המתנה דווח לרשויות מיסוי מקרקעין (סעיף 39 לסיכומים).

ב. בתצהיר המתנה אחמד, נותן המתנה, שלל מעצמו את זכות החזרה, כמצוין בסעיף 4 לתצהיר המתנה. משכך תצהיר המתנה גובר על הסכם המתנה המאוחר לו (סעיף 39 לסיכומים).

ג. הסכם המתנה מיצה עצמו ברגע שמוחמד נרשם כבעלים של מחצית מהזכויות במקרקעין ביום 14.12.09 מכח צו קיום צוואה. קיום הצוואה "בולע" את הסכם המתנה. ברגע שהחלקה נרשמה על שמו של מוחמד, ונודע לו על תצהיר המתנה והוא בחר לכבדו, אין למנוע זאת ממנו.

במצב דברים כזה אף אין לדבר על תחרות בין תצהיר המתנה להסכם המתנה.

27. התובעים הגישו סיכומי תשובה, ובהתייחס לסוגיית תצהיר המתנה מול הסכם המתנה, טענו כדלקמן:

באשר לטענת הנתבעים, כי אחמד ויתר על זכות החזרה מהמתנה, ולכן תצהיר המתנה שריר וקיים וגובר על הסכם המתנה, טוענים התובעים כדלקמן:

א. הטענה מהווה שינוי חזית אסור, שכן היא לא נטענה בכתב ההגנה ולכל אורך ההליך. לראשונה הועלתה הטענה רק בסיכומי הנתבעים. אי העלאת טענה זו מנעה מהתובעים אפשרות להתייחס לטענה זו של ויתור על זכות החזרה.

ב. אין זה סביר כי הנתבעים ישלמו סך של 218,000 $ למוחמד (ורעייתו) בעבור זכויותיו במקרקעין אם אכן יש בידם תצהיר מתנה. לכן המסקנה היא כי תצהיר המתנה מפוברק.

ג. תצהיר המתנה אינו מקים עסקת מתנה, זאת בהעדר תצהיר מקבל המתנה או הצגת כל מסמך אחר המוכיח את ידיעת מקבל המתנה (עבדאללה) על ההתחייבות לתת לו מתנה.

ד. תצהיר המתנה בטל מעיקרו בהיותו "מתנה מחמת מיתה" כמצוות סעיף 8 (ב) לחוק המתנה. הרי לגרסת הנתבעים עצמם, דבר המתנה, קרי המקרקעין, יועבר לחזקת עבדאללה רק לאחר פטירתו של אחמד נותן המתנה. משכך, כשכוונת הצדדים שדבר המתנה יועבר לרשות מקבל המתנה רק לאחר מות נותן המתנה, תיפסל המתנה בהיותה מתנה מחמת מיתה.

ה. הסכם המתנה המאוחר בזמן גובר על תצהיר המתנה. בעצם החתימה על הסכם המתנה גילה אחמד דעתו בביטול תצהיר המתנה.

אותו עו"ד ערך את תצהיר המתנה ואת הסכם המתנה (עו"ד עזמי נסאר), שאף רשם הערת אזהרה לטובתו של מוחמד בעקבות הסכם המתנה. מכאן ראיה לכאורה כי עבדאללה הסכים לביטול תצהיר המתנה ועסקת המתנה שמכוחו.

בכל מקרה, ועל אף שמכח הסכם המתנה נרשמה הערת אזהרה לטובתו של מוחמד, במשך שנים ארוכות לא הביעו עבדאללה ו/או יורשיו התנגדות להסכם המתנה, על אף שידעו עליו. מכאן ראיה נוספת כי תצהיר המתנה לא נכנס לתוקף או בוטל בהסכמתו של עבדאללה.

28. כשאני בוחן את תצהיר המתנה מול הסכם המתנה ונסיבות העניין שוכנעתי כדלקמן:

א. לא הוכח לי ע"י הנתבעים כי נקשרה עסקת מתנה בין אחמד לעבדאללה, בהסתמך על תצהיר המתנה בלבד.

ב. אפילו נאמר כי תצהיר המתנה הקים עסקת מתנה בין אחמד לאחיו עבדאללה, הוכח במידה מספקת כי עסקה זו "שבקה חיים", או בוטלה בהסכמה מכללא או על ידי התנהגות, או כי עבדאללה ויתר על זכותו לקבל המתנה. כל זאת משלא פעל עבדאללה ו/או מי מיורשיו לקיום עסקה זו והוצאתה מן הכח אל הפועל, במשך שנים ארוכות.

29. לא הוכחה כי נקשרה עסקת מתנה בהסתמך על תצהיר המתנה בלבד:

א. בכדי להוכיח כי נקשרה עסקת מתנה בין אחמד לעבדאללה ביום 13.3.1998 צירפו הנתבעים את תצהיר המתנה בלבד וכן אישור מחשב בן דף אחד ממיסוי מקרקעין שהופק ביום 15.3.17, על אודות מס הרכישה הנוגע לעסקת המתנה מיום 13.3.1998 (נספח ד' לנ/4).

באישור זה צויין כי העסקה דווחה למיסוי מקרקעין ביום 2.6.2004, כשש שנים ושלשה חודשים מיום כריתת העסקה הנטענת.

לא צורף המש"ח באמצעותו דווח על עסקת המתנה האמורה.

נזכיר כי תצהיר המתנה הוא תצהירו של אחמד, נותן המתנה. לא צורף תצהירו של עבדאללה, מקבל המתנה.

בנדון טען ב"כ התובעים, כמצויין לעיל, כי תצהיר המתנה אינו מקים עסקת מתנה, זאת בהעדר תצהיר מקבל המתנה, או הצגת כל מסמך אחר המוכיח את ידיעת מקבל המתנה (עבדאללה) על ההתחייבות לתת לו מתנה.

ב. לכאורה עומדת לעבדאללה חזקת הסכמה לקבלת המתנה, הקבועה בסעיף 3 לחוק המתנה תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה"), כדלקמן:

"חזקה על מקבל המתנה שהסכים למתנה, זולת אם הודיע לנותן על דחייתה תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עליה".

חזקה זו לכאורה מייתרת תצהיר של מקבל המתנה בכדי לקשור עסקת מתנה.

מסתבר שאין הדבר כך, כפי שאראה להלן.

ג. המלומד ראבילו, בספרו לחוק המתנה, מדגיש כי עסקת מתנה נקשרת, למרות האמור בסעיף 3 לחוק המתנה, רק לאחר ידיעת מקבל המתנה על מתן המתנה. בלשונו:

"...אם המקבל אינו יודע כלל על ההתחייבות בכתב, לא נראה התחייבות כזו קיימת כל עוד לא נודע למקבל על ההתחייבות בכתב. אז, ורק אז, תיווצר חזקת הסכמה שבסעיף 3 לחוק" (ראבילו, חוק המתנה, תשכ"ח-1968, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הארי סאקר האוניברסיטה העברית, מהדורה שניה, עמ' 346).

ד. הפסיקה אימצה גישה זו. נפנה בנדון לדבריה של כב' השופטת דפנה ברק ארז בע"א 3684/15 עזבון המנוח נדים כמאל ז"ל ואח' נ' עזבון המנוחה אניסה נחאס ז"ל ואח' (7.2.17), כדלקמן:

"...חשוב להבהיר: ברגיל, לצורך השתכללותה של עסקת מתנה לא נדרשת הסכמה בכתב של מקבל המתנה... ובהחלט ניתן להסתפק בחזקת הקיבול, כפי שמורה סעיף 3 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968. אולם, על מנת שחזקה זו תוכל לחול יש צורך לפחות בידיעה של הניצע, הוא מקבל המתנה..." (ציטוט מעמ' 9-10 לפסק הדין).

ה. במקרה דנן לא הוכחה ידיעתו של עבדאללה על תצהיר המתנה, הגם שלכאורה הנתבעים היו יכולים להוכיח זאת די בקלות, לפחות באחת מהדרכים הבאות:

1. צירוף תצהיר מקבל המתנה (עבדאללה) או אישור אחר המלמד על ידיעתו בדבר מתן המתנה.

2. צירוף מסמכי מיסוי מקרקעין במלואם, ולא רק אישור מחשב בודד (נספח ד' לנ/4), במסגרתם נוכל לראות את המוצהר במש"ח הדיווח, או את תצהירי המתנה שצורפו במסגרתו.

3. מי שערך את תצהיר המתנה, את הסכם המתנה ואת צוואתו של אחמד מיום 31.7.97 בה שימש כעד היה עו"ד עזמי נסאר (ראו סעיף 22(א) לעיל). הוא זה שגם דיווח ביום 2.6.04 על עסקת המתנה הנטענת מכח תצהיר המתנה למיסוי מקרקעין, כמצויין באישור נספח ד' לנ/4 (ראו סעיף 22(ב) לעיל). סביר להניח כי עו"ד נסאר היה יכול להעיד על ידיעתו של עבדאללה על תצהיר המתנה אם לאו. באופן די תמוה הוא לא הובא לעדות ע"י הנתבעים (לא נטען כי נפטר או כי יש סיבה סבירה אחרת לאי הבאתו לעדות על ידם). הנתבע אף העיד כי הוא מכיר את עו"ד עזמי נסאר (עמ' 114 לפרו' שו' 10-11), והוא אף טיפל לו בתיקון הליך ההסדר של המקרקעין (ראה סעיף 40(ג)(1) להלן).

מחדל ראייתי זה פועל לחובת הנתבעים (בכל הקשור להוכחת ידיעת עבדאללה על תצהיר המתנה או על רצונו של אחמד ליתן לו מתנה מספר חלקות קרקע, ובכללן זכויותיו במקרקעין דנן), מכח הכלל שבפסיקה הקובע לאמור, כי צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו, וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה נגדית. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגרסת הצד היריב. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד (יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע – 2009).

ו. דווקא בנסיבות המקרה דנן היתה חשיבות יתרה להוכחת ידיעתו של עבדאללה על תצהיר המתנה, בכדי לשכלל את עסקת המתנה מכח תצהיר המתנה, מהסיבות הבאות:

1. ביום 31.7.97, כשבעה חודשים וחצי טרם עסקת המתנה, ערך אחמד (נותן המתנה) צוואה, בה ציווה את חלקו במקרקעין לבנו מוחמד.

2. ביום 24.8.99, כשנה וחמישה חודשים לאחר חתימתו על תצהיר המתנה, חתם אחמד על הסכם המתנה, במסגרתו העביר למוחמד במתנה את כל זכויותיו במקרקעין דנן.

3. אי ידיעת הנתבע עד לשנת 2011 על המתנה האמורה שנתן אחמד לאביו עבדאללה מכח תצהיר המתנה (עמ' 92 לפרו' שו' 9; עמ' 106 לפרו' שו' 24-28), למרות שבשנת 1998, שנת עריכת תצהיר המתנה, כבר היה בן 36 שנים (עמ' 91 לפרו' שו' 17).

לא זו אף זו – גם בשנת 2011 נודע לנתבע על המתנה האמורה מאחיו (עמ' 106 לפרו' שו' 24-28), ולא שמע על המתנה הנטענת מפיו של עבדאללה אביו.

אם כך – היה מצופה כי מי מאחיו של הנתבע יעיד כי שמע על תצהיר המתנה או התחייבותו של אחמד ליתן מתנה לעבדאללה מפיו של עבדאללה (וכך נדע על ידיעתו בעניין ההתחייבות נשוא תצהיר המתנה). באופן תמוה אף אחד מהאחים האחרים (שנתבעים בעצמם מכח היותם יורשי המנוח עבדאללה), לא העיד בתובענה זו. מחדל זה משמש לחובת גרסת הנתבעים מכח הכלל שבפסיקה המוזכר לעיל, וגורם לנו להסיק כי אף אחד מהם לא שמע מפיו של עבדאללה כי קיבל מתנה או התחייבות לתת מתנה מאחמד, מכח תצהיר המתנה.

אמנם בחקירתו הנגדית ציין הנתבע כי רק אחיו הגדול נסאר עבדאללה נסאר ז"ל ידע על תצהיר המתנה ולא כל אחיו (עמ' 91 לפרו' שו' 1-5), אך בתצהירו נ/4 ציין כי גם יתר אחיו ידעו על המתנה (סעיף 22). כשנשאל על סתירה זו השיב, כי מדובר בטעות של עורך הדין ברישום בתצהיר בנקודה זו (עמ' 91 שו' 7 לפרו').

בכל מקרה גרסה זו מוקשית בעיניי. הפער בין האח הגדול שנפטר לנתבע הוא 5 שנים. במועד תצהיר המתנה הנתבע היה בן 36 שנים (עמ' 91 לפרו' שו' 13-18). לא ברור לי מדוע האב עבדאללה לא סיפר לכל ילדיו, במיוחד הבוגרים, על תצהיר המתנה, במסגרתו קיבל את זכויותיו של אחמד לא רק בחלקה 5 אלא גם בתשע חלקות נוספות, היינו מתנה רחבת היקף. אמנם הנתבע ניסה להסביר כי רק האח הגדול (שנפטר) התעסק בקרקעות והוא התעסק בחברת הקידוחים (עמ' 92 לפרו' שו' 19-20), אך גם מנימוק זה לא השתכנעתי, במיוחד כשהנתבע לא העיד מי מאחיו האחרים על "חלוקת תפקידים" זאת.

4. אין מחלוקת שמאז תצהיר המתנה ועד כה (כ-20 שנים) לא תפס עבדאללה או מי מיורשיו חזקה במקרקעין. הנתבע הבהיר זאת בסעיף 33 לתצהירו נ/4 במילים הבאות:

"...בדיעבד נודע לי מאחי נסאר ז"ל כי אבינו ז"ל, המנוח עבדאללה, אמר לו מפורשות כי החלקה היא שלו אך אסר עליו לגעת בכרם הזיתים ששהיה לאחיו כל עוד האח (המנוח אחמד) ואשתו בחיים, וזאת בכדי לאפשר להם לאכול פרי כרם זה.

ביסוד דרישה זו עמדה המחוייבות המוסרית של אבי... מאחר וכרם הזיתים בחלקה ניטע על ידו ועל ידי אחיו המנוח אחמד, וחרף תצהיר המתנה, המנוח עבדאללה לא רצה לשלול מאחיו הנאת אכילת הפרי מאותו הכרם...

הגם שהמנוח עבדאללה הלך לעולמו, הרי כל עוד אשתו היתה בחיים (היא נפטרה לפני כחצי שנה) לא תפסנו חזקה בכרם זה ואנו שומרים על זכותנו להגיש תביעה לסילוק ידם של התובעים מהחלקה".

אני מסכים כי נימוק זה כשלעצמו, עליו גם העיד הנתבע בחקירתו הנגדית, יכול להיות סביר והגיוני. יחד עם זאת, ככל שהייתה נתפסת חזקה במקרקעין ע"י עבדאללה סמוך לאחר חתימת תצהיר המתנה, היה בכך לכאורה בכדי ללמד על ידיעתו בדבר המתנה. לכן העדר תפיסת החזקה לאורך שנים, בעייתית לענין הוכחת ידיעת עבדאללה על התחייבותו של אחמד ליתן לו מתנה.

נזכיר כי התובעים טוענים (סעיף 6 לת/1), כי אי מסירת החזקה במקרקעין מאחמד לעבדאללה, מחזקת את טענתם כי עסקת המתנה נשוא תצהיר המתנה לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל (סעיף 6 לת/1).

ז. לסיכום נקודה זו ייאמר - משלא הוכיחו הנתבעים את ידיעתו של עבדאללה על תצהיר המתנה או על התחייבותו של אחמד ליתן לו מתנה (תצהיר המתנה), יש לומר כי לא נקשרה עסקת מתנה מכח תצהיר המתנה.

בינתיים נקשרה עסקת מתנה אחרת על אודות המקרקעין דנן, מכח הסכם המתנה בין אחמד לבנו מוחמד, מכוחו אף נרשמה הערת אזהרה לטובתו של מוחמד.

30. עסקת המתנה מכח תצהיר המתנה "שבקה חיים", או בוטלה בהסכמה מכללא או ע"י התנהגות, או ויתור מטעם עבדאללה:

א. אפילו נאמר כי תצהיר המתנה הקים עסקת מתנה בין אחמד לאחיו עבדאללה, הוכח לי במידה מספקת כי עסקה זו "שבקה חיים", או בוטלה בהסכמה או מכללא או על ידי התנהגות ע"י הצדדים לה (אחמד ועבדאללה), או כי עבדאללה ויתר על זכותו לקבל מתנה. כל זאת משלא פעל עבדאללה (או מי מיורשיו) לקיום עסקה זו, והוצאתה מן הכח אל הפועל במשך שנים ארוכות.

ב. נזכיר שוב כי תצהיר המתנה ניתן ביום 13.3.98.

העסקה דווחה למיסוי מקרקעין רק ביום 2.6.04, כשש שנים ושלשה חודשים לאחר מועד תצהיר המתנה.

העסקה נרשמה ע"ש המנוח עבדאללה וממנו ליורשיו רק ביום 3.5.11, לאחר 13 שנים, לכאורה מכח עסקת המתנה שבין אחמד לעבדאללה.

עד היום עבדאללה ו/או יורשיו לא תפסו חזקה במקרקעין נשוא תצהיר המתנה (ראו בנדון דברינו בסעיף 29(ו) לעיל).

בין לבין נחתם הסכם המתנה בין אחמד למוחמד ביום 24.8.99, אחמד חתם על יפוי כח בלתי חוזר, בו ייפה את כוחו של עו"ד עזמי נסאר לרשום המתנה נשוא הסכם המתנה, וביום 3.10.99 נרשמה הערת אזהרה לטובת מוחמד על חלקיו של אחמד במקרקעין, מכח הסכם המתנה (ראו סעיף 22(ג) לעיל).

ג. בפסיקה נקבע כי חוסר מעש של מי מהצדדים בביצוע התחייבות ליתן מתנה (להלן: "ההתחייבות") במשך שנים ארוכות אינו דבר של מה בכך. זאת כיוון שהתחייבות שלא נקבע זמן לביצועה, יש לקיים תוך זמן סביר (סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 - להלן: "חוק החוזים"). יש בחוסר מעש זה בכדי ללמד על ויתור על הזכות לקבל מתנה, או על ביטול ההתחייבות בהסכמה או מכללא ע"י התנהגות מצד נותן המתנה ומקבל המתנה.

מסקנה זו מתחזקת אם בוצעו באותה מתנה בגינה ניתנה ההתחייבות, פעולות משפטיות אחרות ע"י נותן המתנה, ללא כל התנגדות ו/או צעד של ביצוע או מימוש ההתחייבות מצד מקבל המתנה. במצב כזה נאמר, כי נותן המתנה ראה את ההתחייבות כאינה קיימת עוד.

לא ניתן לייחס את חוסר המעש במשך שנים, לקרבה משפחתית שבין נותן ההתחייבות למקבלה.

(בנדון ראו דברי בית המשפט בע"א 1330/93 אלבז ואח' נ' אלבז (12.6.97) והאסמכתאות המוזכרות שם).

ד. אם נבחן את ההתחייבות ליתן מתנה של אחמד לעבדאללה ביום 13.3.1998 מכח תצהיר המתנה (אפילו בהתעלם משאלת ידיעתו של עבדאללה על התחייבות, נקודה בה דנו בהרחבה לעיל), הרי לנוכח חוסר המעש של עבדאללה (ו/או יורשיו) במשך שנים ארוכות במימוש ההתחייבות ו/או ביצועה, ואף לנוכח חוסר התנגדותם להסכם המתנה (מיום 24.8.99) ולרישום הערת אזהרה מכוחו לטובת מוחמד (ביום 3.10.99), ניתן לקבוע, כי הוכח לי ברמה מספקת במשפט אזרחי, שההתחייבות מכח תצהיר המתנה בוטלה בהסכמה, או מכללא, או ע"י התנהגות ביחסים שבין אחמד לעבדאללה.

ה. ההתחייבות דנן ניתנה ביום 13.3.98.

החזקה במקרקעין לא נמסרה מכח ההתחייבות לעבדאללה (ובעצם לא נמסרה עד היום, ואין על כך חולק).

כשנה וחמישה חודשים לאחר מכן, ביום 24.8.99, נכרת הסכם המתנה, במסגרתו התחייב אחמד להעביר את זכויותיו במקרקעין לבנו מוחמד במתנה. היינו במועד זה כבר לא ראה עצמו אחמד קשור להתחייבות.

ביום 3.10.99 נרשמה הערת אזהרה לטובת מוחמד מכח הסכם המתנה.

כל זאת נעשה ללא מחאה או תגובה כלשהיא מצד עבדאללה ו/או מי מיורשיו (לאחר פטירתו).

ו. היה וישאל השואל, שמא עבדאללה ו/או מי מיורשיו לא ידעו על הסכם המתנה ורישום הערת האזהרה מכוחו לטובת מוחמד, נשיב כי לא סביר שכך היה הדבר.

מי שערך את תצהיר המתנה ואת הסכם המתנה, ואף קיבל יפוי כח לטובתו להשלמת עסקת המתנה מכח הסכם המתנה תוך רישום הערת אזהרה לטובת מוחמד (כמפורט לעיל) היה עו"ד עזמי נסאר, המוכר לנתבע (וגם על נקודה זו עמדנו לעיל).

הדעת נותנת (זו ההנחה הסבירה) כי עו"ד עזמי נסאר לא היה עורך את הסכם המתנה אם היה יודע כי תצהיר המתנה לא בוטל, שהרי נכלל בו סעיף של ויתור על זכות החזרה מההתחייבות (ראו סעיף 23 לעיל).

משעו"ד נסאר ערך את הסכם המתנה סביר כי ידע על ביטול ההתחייבות מכח תצהיר המתנה, כנראה בהסכמתם של אחמד ועבדאללה (שני האחים).

ככל שהנתבעים סברו אחרת, במיוחד לנוכח חוסר המעש של עבדאללה ושלהם (לאחר מותו) במשך שנים ארוכות בביצוע או מימוש ההתחייבות (אפילו הדיווח למיסוי מקרקעין על תצהיר המתנה היה רק לאחר למעלה משש שנים), לנוכח הסכם המתנה המאוחר יותר ולנוכח רישום הערת האזהרה על שם מוחמד מכוחו, היה עליהם להזמין את עו"ד עזמי נסאר לעדות, בכדי שיעיד על הדברים. משלא עשו כן פועל הדבר לחובת גרסתם, ולטובת גרסת התובעים כי ההתחייבות מכח תצהיר המתנה בוטלה, מכח הכלל הפסיקתי שהוזכר לעיל הנוגע להימנעות מהעדת עד רלוונטי.

31. לסיכום שאלה א', העוסקת בבחינת תוקפה של עסקת המתנה מכח תצהיר המתנה, מסקנותינו מהמפורט לעיל, הן כדלקמן:

א. משלא הוכיחו הנתבעים את ידיעת עבדאללה בחייו על תצהיר המתנה והתחייבותו של אחמד ליתן לו מתנה מכוחו, יש לומר כי לא נקשרה עסקת מתנה מכח תצהיר המתנה.

ב. חוסר המעש במשך שנים מצידו של עבדאללה, או מי מיורשיו לאחר מותו, למימוש התחייבותו של אחמד ליתן לו מתנה (תצהיר המתנה), כשבינתיים נכרת הסכם המתנה על אותם מקרקעין, נרשמה הערת אזהרה לטובתו של מוחמד והחזקה במקרקעין לא נמסרה לעבדאללה או למי מיורשיו עד כה, מלמדת בסבירות ראויה, העונה על רמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, כי ההתחייבות מכח תצהיר המתנה בוטלה בהסכמה, או לפחות מכללא ו/או על דרך ההתנהגות של הצדדים לה (אחמד ועבדאללה), או כי עבדאללה ויתר על זכותו לקבל את המתנה האמורה.

32. להשלמת התמונה אציין, כי לא שוכנעתי מטענת התובעים, כי תצהיר המתנה בטל מעיקרו בהיותו "מתנה מחמת מיתה", כהוראת סעיף 8(ב) לחוק המתנה. זאת כיוון שלא היתה כל מניעה להעביר מכוחו את המקרקעין ע"ש עבדאללה בלשכת רישום המקרקעין לאלתר, עוד בחייו של אחמד, ובכך להשלים את המתנה ברישום, הגם שהחזקה והשימוש בהם, יהיה של אחמד ו/או רעייתו עד יום מותו.

שאלה ב' - בהנחה שהתשובה לשאלה א' שלילית, האם ניתן היה מכוח עסקת המתנה על פי תצהיר המתנה, להעביר את הזכויות שהיו רשומות במועד העברה על שם מוחמד, על שמו של עבדאללה (וממנו ליורשיו על פי דין)

33. כמצויין לעיל, גרסת הנתבעים היא, כי לאחר שנודע לנתבע על תצהיר המתנה (והיה זה לאחר שכבר שילם למוחמד כספים בגין זכויותיו במקרקעין נשוא תצהיר המתנה), הוא פנה למוחמד שהסכים, כדי להקל על הנתבע/ים את נטל המס, לחתום כיורשו של אביו מוחמד על מסמכים, בכדי לקיים את עסקת המתנה נשוא תצהיר המתנה.

לשם כך חתם מוחמד ביום 2.5.11 על יפוי כח בלתי חוזר לטובת עו"ד דראושה, ואף חתם על שטר מכר ללא תמורה, שנועדו להקים את עסקת המתנה מכח תצהיר המתנה. מכח פעולות אלה רשם עו"ד דראושה את זכויותיו הרשומות של מוחמד (שנרשמו מכח צו קיום צוואת אביו אחמד המנוח ביום 14.12.09 – כמפורט בסעיף 6(ג) לעיל) על שם יורשיו של עבדאללה, הם הנתבעים דנן (ראו בנדון סעיף 23 ל-נ/4, תצהירו של הנתבע).

34. נזכיר כי מסקנתנו בשאלה א' לעיל היא, כי התחייבותו של אחמד ליתן מתנה לעבדאללה מכח תצהיר המתנה כלל לא נכנסה תוקף, וככל שנכנסה לתוקף היא בוטלה.

35. מתיאור הדברים דלעיל, כפי שהציגו אותו הנתבעים, עולה תמונה תמוהה ובעייתית, על-פיה שני הצדדים לכאורה רצו ביום 2.5.11 "להחיות" או "להקים לתחיה" את עסקת המתנה, שכלל לא נכנסה לתוקף, ולחילופין בוטלה, כשנותן המתנה ומקבל המתנה כבר אינם בין החיים.

ודוק – הזכות לחזור מן המתנה היא זכות אישית של נותן המתנה כמו שהזכות לוותר על המתנה היא זכות אישית של מקבל המתנה. משהוכח לי כאמור, כי עסקת המתנה מכח תצהיר המתנה כלל לא נכנסה לתוקף, ולחילופין בוטלה, לא יכולים יורשיהם של הצדדים לעסקת המתנה (מוחמד מחד גיסא ויורשי עבדאללה מאידך גיסא) "להקימה לתחיה", ומכוחה להעביר הזכויות במקרקעין משמו של מוחמד לשמם של יורשי המנוח עבדאללה.

36. המסקנה העולה מן הדברים היא – שלא ניתן היה להעביר את זכויותיו הרשומות של מוחמד במקרקעין, אותם ירש מאביו אחמד, על שמם של הנתבעים, מכח עסקת המתנה נשוא תצהיר המתנה.

לכן, ככל שהנתבעים מבססים את העברת הזכויות במקרקעין משמו של מוחמד לשמם על עסקת המתנה נשוא תצהיר המתנה, הם אינם עושים כן כדין.

37. סבורני כי גם הנתבעים הבינו נקודה זו. לכן ציינו בגרסתם כי הצדדים ביקשו להשלים את עסקת המתנה מכח תצהיר המתנה לשם הקלה בנטל המס (סעיף 22 לנ/4). היינו - המטרה האמיתית לפניית הצדדים (מוחמד מחד גיסא והנתבע מאידך גיסא) לתצהיר המתנה לא היתה לכתחילה "ולשם שמיים" לקיים רצון הצדדים לו (אחמד ועבדאללה), אלא בדיעבד ולמטרה אחת ויחידה, אשר היא הקלת נטל המס הצפוי מעסקאות המכירה בתמורה, שנטען ע"י הנתבע כי בוצעו בינו לבין מוחמד (כפי שנראה להלן במסגרת הדיון בשאלה ג').

הוכחות לכך קיימות גם בעובדות הבאות:

א. הנתבע מציין כי אחמד לא השיב לו את תמורת רכישת המקרקעין לכשנודע לו על תצהיר המתנה (סעיף 13 לכתב ההגנה), והנתבע לא נקט בכל הליך משפטי עד כה להחזר התמורה, למרות השנים הרבות שחלפו מאז שנודע לנתבע על תצהיר המתנה בשנת 2011 (עמ' 96 לפרו' שו' 26-28). להיפך – הנתבע אף המשיך לגרסתו ושילם למוחמד כספים רבים, מעל 300,000 ₪, לאחר שנודע לו על תצהיר המתנה (עמ' 94 לפרו' שו' 1-16; כן ראו פירוט התשלומים בנספח י' לנ/4).

ב. בחקירתו נשאל הנתבע האם הנתבעים קנו או קיבלו במתנה את המקרקעין מכח תצהיר המתנה, והשיב: "קנינו וקיבלנו מתנה" (עמ' 90 לפרו' שו' 21). היינו "המתנה" נלוותה לרכישה, לשם הקלת נטל המס.

ג. עו"ד דראושה, שטיפל ברישום "המתנה" על שם הנתבעים מכח תצהיר המתנה, נשאל בחקירתו הנגדית, כיצד רשם מתנה בהסתמך על תצהיר המתנה, כשלאחריו נכרת הסכם המתנה שלכאורה סותר אותו, השיב:

"זה לא סותר. החלקה נרשמה בטאבו על שם...מוחמד, כלומר הוא הבעלים, יכל הוא לסרב לקבל את תצהיר המתנה של אביו ותישאר החלקה על שמו. הכל...לפי האינטרס שלו, של מוחמד. הרי ממילא הוא מוכר את החלקה, בין אם על דרך של הסכם מכר ואם על דרך של כיבוד תצהיר המתנה שבין אחמד לעבדאללה. זה מקל על כל הצדדים...אם מוחמד אומר לך אני מכבד את מה שעשה אבי, ובכל מקרה מכר את החלקה, זה מקדם את התוצאה שיהיה רישום של החלקה על שם משפחת נסאר" (עמ' 119 לפרו' שו' 5-12).

והדברים מדברים בעד עצמם. טענת הנתבעים היא, כי התבצע מכר חלקו של מוחמד במקרקעין לנתבע בתמורה, וההיתפסות לתצהיר המתנה היתה רק לחמוק מנטל המס שהיה צפוי ממכירה זו.

שאלה ג' – עסקאות המכר שבין מוחמד לנתבע

38. משקבענו לעיל כי לא ניתן היה לבצע את העברת זכויותיו של מוחמד במקרקעין על שם הנתבעים מכח עסקת המתנה נשוא תצהיר המתנה, נמשיך ונבחן את גרסתו של הנתבע, על אודות עסקאות מכר בתמורה שנכרתו בין מוחמד לבינו בנוגע למקרקעין, נקבע אם הוכחו אם לאו, והמשמעות לכך.

39. אקדים ואומר כי את הדיון בשאלה זו וההכרעות בה אבצע במשנה זהירות, תוך שימת דגש על שאלת המהימנות, משתי סיבות עיקריות. האחת קשורה לנתבעים והשניה קשורה לתובעים, כדלקמן:

א. הנתבעים הציגו, בכל הקשור לעסקות המכר הנטענות, גרסה מתפתחת, שאינה ברורה דיה ואחידה, כפי שנראה להלן.

ב. התובעים לכאורה היו מודעים לפגמים בהעברת זכויותיו של מוחמד על שם הנתבעים כבר ביום 14.1.14. כך עולה ממכתב ששלח עו"ד ח'מאיסי, ב"כ התובעים דנן, לעו"ד דראושה מיום 14.1.14 (המכתב הוגש וסומן נ/1).

במכתב זה ששלח עו"ד ח'מאיסי כאמור בשמו של מוחמד (שעוד היה בחיים, ונפטר רק ביום 24.6.15, כשנה וחמישה חודשים לאחר מכן), צויין כדלקמן:

"1. מרשי טוען לפגמים בשתי עסקאות שבוצעו בנכסיו הידועים כחלקה 54 בגוש 19347 וחלקה 5 בגוש 19345.

2. טרם נקיטת הליכים, מרשי מבקש להעביר לידיו עותקים מהסכמי המכר ומכל המסמכים שנערכו על ידך בקשר עם שתי העסקאות האמורות".

מכתב זה באופן תמוה לא הוזכר בכתבי הטענות של התובעים, לא הוזכר בתצהירה של אנתסאר (ת/1), שהיתה העדה המרכזית מטעם התובעים, ואף לא בסיכומיהם וסיכומי תשובתם.

מכתב זה התגלה לעיני בית המשפט, והוצג לו, רק במהלך חקירתה הנגדית של אנתסאר.

התובעים בחרו להזכיר בכתבי טענתם מכתב אחר, מאוחר יותר, שנשלח על ידם באמצעות עו"ד ח'מאיסי, לעו"ד דראושה ביום 29.7.16, לאחר פטירתו של מוחמד (נספח ד' לת/1). במכתב זה כבר ציינו התובעים כי הופתעו מהעברת זכויותיו של מוחמד על שם הנתבעים, וכי הם מבקשים ביטול העברה זו, והחזרת הרישום על-שמו של מוחמד (או שמם כיורשיו).

נשאלת השאלה – מדוע המתינו התובעים עד לאחר פטירתו של מוחמד כדי להגיש התובענה הנדונה, כשידעו לכאורה לפחות מיום 14.1.14 (מועד שליחתו של נ/1) על העברת הזכויות המדוברת, וגילו דעתם כבר אז כי יש להם טענות נגדה הנוגעות לפגם ברצון של מוחמד בקשר לכך.

אנתסאר נחקרה על נ/1, אישרה כי המכתב נשלח בזמנו ע"י עו"ד ח'מאיסי והיא קראה אותו (עמ' 20 לפרו' שו' 15-24).

כשנשאלה מה נעשה בנדון (העברת הזכויות של מוחמד במקרקעין, שהוזכרה בנ/1), השיבה:

"היינו במשא ומתן עם נאסר. הוא הגיע אלינו ואמר 'אל תתבעו'. כל פעם האחים שלי הציעו לו לקחת שטח אדמה במקום שני השטחים שהוא לקח. הוא היה עולה להר, מסתכל על האדמות שהציעו לו ואומר שהן לא טובות" (עמ' 21 לפרו' שו' 1-3).

כשנשאלה למה בכלל היה צריך להציע משהו לנתבע, אם הוא לקח את המקרקעין במרמה, השיבה:

"האחים שלי אמרו נשחרר את האדמה בכל דרך כדי להחזיר לי את האדמה...כי הוא כבר רשם את האדמה על שמו בטאבו ומה אנו יכולים לעשות?" (עמ' 21 לפרו' שו' 6-10).

בגרסתה של אנתסאר בנקודה זו התקשיתי לתת אמון מהטעמים הבאים:

1. היא לא מופיעה כלל בכתבי הטענות עד כה, ואף לא בתצהירה ת/1, ועלתה לראשונה במסגרת חקירתה הנגדית.

2. אין הגיון וסבירות "לפדות" מקרקעין שנגזלו (עפ"י הטענה) ע"י הנתבעים בתמורה כלשהי (כסף או קרקע אחת תמורתה).

3. היא לא הביאה לעדות מי מאחיה שיעיד על האמור, הגם שלגרסתה הנ"ל של אנתסאר הם היו מעורבים במשא ומתן מול הנתבע.

מחדל ראייתי זה פועל לחובת גרסתה בנדון מכח הכלל שבפסיקה בדבר הימנעות מהעדת עד רלוונטי המוזכר לעיל.

מכאן עולה המסקנה, כי למעשה התובעים המתינו באפס מעשה עד לפטירתו של מוחמד, ורק אז הגישו התובענה הנדונה.

סביר כי שיהוי זה בהגשת תביעתם גרם נזק ראייתי לנתבעים. אם התובענה היה מוגשת סמוך לאחר שליחת המכתב נ/1 (14.1.14), כשמוחמד עוד היה בחיים, היינו יכולים לקבל את גרסתו של מוחמד לטענות הנדונות, או לחקור אותו על אודותיהן.

בנדון אף העידו הנתבע ורעייתו, הגב' פתאנה, כי אילו התובע היה עכשיו בחיים התביעה הזו לא היתה מוגשת (עמ' 68 לפרו' שו' 26-27; עמ' 85 לפרו' שו' 15-16; עמ' 107 לפרו' שו' 16-17).

לכאורה גרסתם זו של התובעים חוזקה ע"י עדותו של עו"ד דראושה וההצהרה שקיבל ממוחמד (עליה גם חתומה אנתסאר) נ/5, שבאה לעולם בעקבות המכתב נ/1, כי אין לו כל טענות לגבי מכירת חלקות שונות לנתבע, אותן העביר הנתבע על שמו בלשכת רישום המקרקעין (להצהרה זו ומשמעויותיה אתייחס בהרחבה להלן, ובשלב זה רק אפנה לעדותו של עו"ד דראושה בנקודה זו, עמ' 110 לפרו' שו' 26-31; עמ' 111 לפרו' שו' 1-15).

ראוי לציין בנקודה זו גם את דבריו של בית המשפט בפסק הדין בתביעה האחרת (כב' השופטת תמר נאות פרי) בנסיבות דומות, כדלקמן:

"בשלב זה אדרש לעוד נתון, והוא השיהוי המשמעותי שבהגשת התביעה. שהרי, לשיטת התובע עצמו, הוא ידע כבר בשנת 2013 שהנתבע רכש את המקרקעין והוא אף פנה, לטענתו, למנוח ולאשתו, לראש המועצה דאז ולעוד אנשים על מנת לסייע במחלוקת, קיים פגישות בנושא ואף פעל באמצעות עורכי דינו, והכל בשנים 2013-2014. אלא שהתובע לא פנה לבית המשפט באותה התקופה, ואז – המנוח היה עדיין בחיים. התובע טוען כי הוא סבר שהמחלוקת תבוא אל פתרונה בדרכי שלום, ואולי הוא באמת סבר כך – אלא שאין זה משנה את העובדה שהשיהוי המשמעותי הביא לכך, שבמועד הגשת התביעה, המנוח כבר לא היה בין החיים. לא ניתן לשמוע את עדותו לגבי השאלה – אם הוא חתם או שלא חתם על כל המסמכים הרבים המפורטים מעלה, ולכן, במקרה זה, השיהוי אכן גרם לנזק ראייתי שחייב לפעול לחובת התביעה" (ציטוט מסעיף 33 לפסק הדין).

דברים אלה מקובלים עלי, ותואמים למעשה את עמדתי, אותה ציינתי לעיל.

יחד עם זאת ראוי לציין את דברי בית המשפט העליון בע"א 2576/03 וינברג נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים (21.2.07), כי גם כשמתקיימים התנאים המקימים את טענת השיהוי, "לבית המשפט שיקול-דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לאלמנט השיהוי במקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זאת, שוקל בית המשפט, על דרך של איזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי-הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלת מהות התביעה והסעד המבוקש במסגרתה, אותם מבקשים הנתבעים לדחות מחמת שיהוי" (ציטוט מסעיף 19 לפסק הדין).

במקרה דנן, בהפעילי את שיקול דעתי תוך איזון האינטרסים של שני הצדדים ומהות התביעה, שוכנעתי לקבוע כי השיהוי דנן בהגשת התביעה אינו מוביל לדחייתה על הסף, או לדחייתה בכלל, כפי שטענו לכך הנתבעים גם בסיכומיהם, אלא משמש רק ראייתית לחובת התובעים.

ג. עוד ראוי לציין בשלב זה, כי בסיכומי תשובתם חזרו בהם התובעים מטענת הזיוף שטענו בכתב התביעה, בין אם זיוף מסמכים ובין אם זיוף חתימתו של מוחמד על מסמכים הנוגעים למכר זכויותיו במקרקעין לנתבע. התובעים ביקשו להתמקד בטענותיהם האחרות הנוגעות או מתייחסות לטענת הנתבע בדבר רכישת המקרקעין ממוחמד בתמורה (דוגמת תרמית, עושק וכד').

התובעים נימקו את חזרתם מטענת הזיוף בכך שמוחמד נפטר, ואין הם יכולים לברר ולהוכיח לאשורה את טענות הזיוף (סעיף 10 לסיכומי התשובה).

דא עקא, וכפי שציינו בסעיף 39(ב)לעיל, היתה לתובעים ההזדמנות לברר מול מוחמד בחייו את אמיתות המסמכים ו/או החתימות הנחזות להיות שלו (לשם בירור כזה היה יכול מוחמד לקבל כל מסמך ו/או יפוי כח עליהם חתם, ושנעשה בו שימוש הנוגע להעברת המקרקעין על שם הנתבעים, ממיסוי מקרקעין ו/או לשכת רישום מקרקעין). אך הם לא עשו כן, ובחרו להשתהות בהגשת תביעתם עד לאחר פטירתו של מוחמד.

בכל אופן, התובעים חזרו בהם כאמור מטענת הזיוף שנטענה בכתב התביעה. לכן בפסק דין זה לא נעסוק בטענה זו.

40. גרסתם של הנתבעים נתמכה בתצהירו של הנתבע, והוא זה שטען כי למעשה רכש את זכויותיו של מוחמד במקרקעין בתמורה מלאה (טרם שידע על תצהיר המתנה וגם לאחר מכן, כפי שנראה להלן). רישום הרכישה על דרך של מתנה, בהסתמך על תצהיר המתנה, נעשה לשם הקלה במס שבח שהיה צפוי בעקבות עסקות המכר בתמורה (ראו דברינו לעיל, וכן עדותו של הנתבע עמ' 90 לפרו' שו' 21-23).

41. גרסתם של הנתבעים בדבר רכישה בתמורה את זכויותיו של מוחמד במקרקעין היתה גרסת מתפתחת, כדלקמן:

א. ההליך התחיל כאמור בבקשת סעד זמני טרם הגשת כתב תביעה ובהגשת כתב תשובה לבקשה זו ע"י הנתבעים כמפורט בסעיפים 7-11 לעיל. בכתב תשובתם לבקשת הסעד הזמני לא הזכירו הנתבעים את רכישת זכויותיו של מוחמד במקרקעין בתמורה, אלא רק את תצהיר המתנה ועסקת המתנה, אשר מכוחה העביר מוחמד את זכויותיו במקרקעין על שם הנתבעים.

ב. בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים כבר ציינו כי הנתבע שילם למוחמד (ולאנתסאר) בעבור רכישת המקרקעין סך של 218,000 $ טרם שידע על תצהיר המתנה. הרכישה התבצעה בשני שלבים.

בכתב ההגנה לא פירט הנתבע את "רכישת שני השלבים" (ראו פירוט המצויין בכתב ההגנה בסעיף 14 לעיל).

ג. בתצהיר עדותו הראשית (נ/4), פירט הנתבע שתי עסקאות מכר שכרת עם מוחמד על אודות זכויותיו במקרקעין כדלקמן:

1. הסכם מכר מיום 10.12.09 – על-פיו מכר לו מוחמד שטח של 496 מ"ר במקרקעין (נעיר כי מכירה נטענת זו התבצעה טרם תיקון ההסדר במקרקעין, ומכוחה לכאורה מכר מוחמד את מלוא זכויותיו במקרקעין – ראו בנדון סעיפים 6 (א+ב) לעיל). מכוחה של עסקה זו נרשמה לטובת הנתבע הערת אזהרה על זכויותיו של מוחמד במקרקעין ביום 14.12.09.

לאימות עסקה זו צירף הנתבע את מש"ח הדיווח למס שבח על העסקה, ואת שומת מס השבח שהוצאה על העסקה האמורה - נספחים ה- ו1 לנ/4

[אעיר כי העתק הסכם המכר של עסקה זו לא צורף לנ/4, ברם מהעתק טופס המש"ח שצורף (נספח ו1) אנו למדים, כי הצדדים הצהירו על מחיר העסקה בשיעור של 20,000 $, שהינם שווה ערך ל-76,000 ₪ (לפי שער יציג של 3.8 ₪ לדולר), אך מיסוי מקרקעין העריך את שווי העסקה בשיעור של 140,000 ₪, ובגין כך הוצאה שומת מס שבח על סך של 55,848 ₪ (נספח ו/1)].

בטופס המש"ח צויין כי מס שבח בגין העסקה יחול על המוכר, היינו מוחמד (סעיף ד(1)(ב) למש"ח).

הסכם מכר זה בוטל בהסכמה (אישור מס שבח על ביטול שומה צורף כנספח ו2 לנ/4).

הבהיר הנתבע בתצהירו, כי הרקע לביטול העסקה היה, לאחר שנודע לנתבע כי בהליכי ההסדר שנרשם נפלה טעות בשטח החלקה לרעת בעליה המקוריים (אחמד ועבדאללה). הנתבע פנה למוחמד במטרה שיפעלו במשותף לתיקון הטעות בהסדר. מוחמד ואנתסאר סרבו לכך, לנוכח ההוצאות המשפטיות הכרוכות בתיקון ההסדר, והשיבו כי הנתבע יטפל בעצמו בתיקון, והרווח או ההפסד יהיו כולו שלו.

בעקבות כך, הנתבע פעל לתיקון הטעות בהליכי ההסדר באמצעות עו"ד עזמי נסאר, והטעות תוקנה (אעיר כי משמעות התיקון היא, ששטח חלקה 5 גדל מ-992 מ"ר ל-4711 מ"ר).

2. הסכם מכר מיום 7.3.11 – על-פיו רכש הנתבע ממוחמד את מלוא זכויותיו במקרקעין לאחר תיקון ההסדר, בשטח של 2355.5 מ"ר בסכום של 95,000 דולר ארה"ב. מכח הסכם זה נרשמה הערת אזהרה לטובתו של הנתבע ביום 13.3.11.

העתק ההסכם צורף כנספח ז1 לנ/4.

הסכם זה גם בוטל בהסכמה בשלב מאוחר יותר, כשנודע לנתבע על תצהיר המתנה והאפשרות להעביר הזכויות במקרקעין מכוחו, בכדי לחסוך תשלומי מס, וכך נעשה בפועל.

ד. בחקירתה הנגדית של אשת הנתבע, הגב' פאתנה נסאר, עלתה גרסה חדשה כדלקמן:

הנתבע (בעלה) רכש 1.5 דונם מזכויותיו של מוחמד במקרקעין, בשלוש עסקאות מכר בתמורה, של חצי דונם כל עסקה (עמ' 62 לפרו' שו' 27-32).

כשנשאלה מתי התבצעו שלוש עסקאות המכר האמורות, השיבה שהראשונה היתה בשנת 2010 או סוף שנת 2009 (עמ' 63 לפרו' שו' 6). השניה "ממש אחרי זה, אולי לפני הטיח" (עמ' 62 לפרו' שו' 34) והשלישית "אחרי הטיח" (עמ' 62 לפרו' שו' 34).

(אעיר כי הכוונה לעבודות טיח שביצע מוחמד, שהיה טייח, בבית שהנתבע ואשתו בנו, ותמונות הבית הוגשו וסומנו ת/4).

היא לא ראתה מסמכי מכר (עמ' 63 לפרו' שו' 8).

לגבי יתר הפרטים על העסקאות הנ"ל, התשלומים שסוכמו בין מוחמד לנתבע, ציינה כי יש לשאול את בעלה הנתבע שבידיעתו כל הנ"ל. היא רק רשמה את התשלומים שאמר לה בעלה לרשום כיוון ששילמם למוחמד או לאנתסאר, או שהיא שילמה למי מהם לפי הוראת בעלה (עמ' 63 לפרו' שו' 11, 19 ו-36; עמ' 64 לפרו' שו' 3, 11, 16; עמ' 65 לפרו' שו' 9-10, 13; עמ' 67 לרו' שו' 4-5; עמ' 69 לפרו' שו' 9).

ה. בחקירתו הנגדית של הנתבע חלה התפתחות נוספת בגרסה, שלא באה לידי ביטוי בכתב ההגנה או בתצהירו נ/4, כדלקמן:

1. כשנשאל אם מסכים עם עדות אשתו כמפורט לעיל, השיב בחיוב (עמ' 77 לפרו' שו' 24).

2. על חצי הדונם הראשון שילם למוחמד סך של 50,000 $, על חצי הדונם השני שילם למוחמד סך של 85,000 $ ועל חצי הדונם השלישי שילם סך של 83,000 $ (עמ' 81 לפרו' שו' 15; עמ' 82 לפרו' שו' 24 ו-28).

3. על חצי הדונם הראשון נערך הסכם בכתב בינו לבין מוחמד באמצעות עו"ד דראושה, שלא מצא את העתקו (עמ' 81 לפרו' שו' 16-27). הסכם זה נערך בשנת 2009 (עמ' 81 לפרו' שו' 29).

על חצי הדונם השני גם נערך הסכם ביום 7.3.11 (עמ' 82 לפרו' שו' 26).

לגבי חצי הדונם השלישי לא נחתם הסכם, שכן זכויותיו של מוחמד כבר נרשמו במלואן על שם הנתבעים (עמ' 82 לפרו' שו' 30-31).

4. בהמשך עדותו הבהיר יותר הנתבע את תהליך רכישת זכויותיו של מוחמד (אעשה זאת בלשוני בצורה ברורה ותמציתית אך המשקפת את עיקרי הדברים, שכן עדותו בנדון של הנתבע היתה קצת עמומה ולא מסודרת).

בהסכם הראשון מיום 10.12.09 רכש ממוחמד (טרם תיקון ההסדר במקרקעין) כחצי דונם (ליתר דיוק 496 מ"ר), שהיוו את מלוא זכויותיו במקרקעין (שהיו אז בשטח של 992 מ"ר).

כשנודע לו על הטעות בהליך ההסדר, ביקש לתקנו ביחד עם מוחמד אך אנתסאר ומוחמד העדיפו שיתקן בעצמו, וכל הפסד יישא בעצמו וכל רווח יהיה לעצמו. בסופו של יום הוא פעל בעצמו לתיקון ההסדר והצליח בכך. שטח המקרקעין גדל ל-4711 מ"ר. דא עקא שלשם ביצוע תיקון ההסדר בוטל ההסכם הראשון והזכויות במחצית המקרקעין נותרו על שמו של מוחמד. מכאן כי תיקון ההסדר הוביל לכך שזכויותיו של מוחמד במקרקעין (מחצית) הניבו לו שטח של 2355.5 מ"ר משטח המקרקעין.

לאחר תיקון ההסדר בא הנתבע אל מוחמד וביקשו לממש את הבטחתו כי כל רווח מהתיקון יהיה שלו, ואז אמרו לו מוחמד ואנתסאר כי "קיבלת את האדמה ולא שילמת הרבה, תעזור לנו, תן לנו חצי דונם לעזור לבן שלנו, ושלא נשאר להם אדמה. בתום לב נתתי להם חצי דונם אדמה משלי" (עדותו של הנתבע, עמ' 82 לפרו' שו' 36; עמ' 83 לפרו' שו' 1-2). בעקבות זאת נחתם ההסכם השני מיום 7.3.11 על שטח של 2355.5 מ"ר, מכוחו אף הוסיף ושילם הנתבע למוחמד סך של 85,000 $ נוספים (מעבר למה ששולם מכח ההסכם הראשון שבוטל, אך תמורתו לא הוחזרה) המשקפים שווי של חצי דונם נוספים. זאת למרות ההבטחה כי כל רווח מהתיקון יהיה שלו. היינו – לאחר חתימת ההסכם השני כבר שילם הנתבע לפי הנטען למוחמד סך של 135,000 $ שווי של דונם אחד מהמקרקעין. זאת הגם שבתמורה האמורה קיבלו הנתבעים את מלוא חלקיו של מוחמד במקרקעין בשטח של 2355.5 מ"ר. הנתבע נימק זאת בכך שהיתה הבטחה של מוחמד ואנתסאר כי הוא יקבל את מלוא הרווח מתיקון ההסדר ללא כל תמורה.

בסופו של דבר, משהתגלה תצהיר המתנה ומוחמד התבקש להסכים לעשות בו שימוש, מוחמד ציין כי אביו אחמד התכוון לתת מתנה לעבדאללה, מכח תצהיר המתנה, שטח של חצי דונם בלבד (אז חלקה 5, טרם התיקון, היתה בשטח של 992 מ"ר וחלקו של אחמד בה היה 496 מ"ר), וכעת החלקה, לאחר תיקון ההסדר, היא בשטח של 4771 מ"ר. לנוכח טענה זאת, הנתבע הסכים לדרישת מוחמד להוסיף ולשלם לו סך של 83,000 $, סכום המהווה שווי של חצי דונם נוסף. זו למעשה העסקה השלישית, שלא עוגנה בכל הסכם מכר.

לגרסתו של הנתבע, הסכום הכולל ששילם למוחמד (ולאנתסאר לאחר מותו) בשיעור של 218,000 $ משקף למעשה לא רק את המוסכם בינו לבין מוחמד בגין רכישת מלוא זכויותיו במקרקעין כמתואר לעיל (שווי של שלושה חצאי דונם לנוכח ההבטחה עובר לתיקון ההסדר כי הרווח יהיה שלו), אלא למעשה את מלוא שווי זכויותיו של מוחמד במקרקעין. לשון אחרת סכום של 218,000 $ מהווה שווי ריאלי או מחיר שוק של מלוא חלקיו של מוחמד במקרקעין לאחר התיקון. היינו שטח של 2355.5 מ"ר.

ׁ(עדותו בנדון של הנתבע התפרסה על פני עמודים 81-94 לפרו', ותמציתה, הרלוונטית לנו בשאלת שלוש עסקאות המכר הנטענות, נעשתה בלשוני כאמור לעיל).

ניתן לתמצת אף יותר את גרסתו של הנתבע בחקירתו הנגדית בנדון במילים הבאות:

1. בעסקה הראשונה מיום 10.12.09 הוא רכש ממוחמד בתמורה שטח של 496 מ"ר, שהיווה את מלוא חלקיו של מוחמד במקרקעין טרם תיקון ההסדר.

2. בהתאם למוסכם בינו לבין מוחמד ואנתסאר, הוא פעל בעצמו ועל חשבונו לתיקון ההסדר במקרקעין, וכל רווח בשטח המקרקעין מכח התיקון יעבור על שמו ללא תוספת תמורה (מעבר למה ששילם במסגרת העסקה הראשונה).

לכן נחתם ההסכם השני ביום 7.3.11 על מלוא חלקיו של מוחמד במקרקעין לאחר תיקון ההסדר (נזכיר כי בוטל ההסכם הראשון לנוכח או לקראת תיקון ההסדר), שבמסגרתו, ולפנים משורת הדין, הסכים הנתבע לשלם למוחמד סך של 85,000 $ המשקפים שווי של חצי דונם נוסף.

3. בהמשך, ולמעשה לשם השגת הסכמתו של מוחמד לעשות שימוש בתצהיר המתנה, הסכים הנתבע לשלם למוחמד סך של 83,000 $ נוספים המשקפים שווי של חצי דונם נוסף. זאת לנוכח טענת מוחמד כי תצהיר המתנה התייחס בזמנו לשטח של 496 מ"ר, וכעת חלקו של מוחמד במקרקעין (לאחר תיקון ההסדר) הוא 2355.5 מ"ר.

4. סך הכל שילם הנתבע למוחמד בעבור רכישת זכויותיו במקרקעין סך של 218,000 $, המהווים את שוויים הריאלי, או מחיר השוק של חלקיו של מוחמד במקרקעין (שטח של 2355.5 מ"ר).

42. גרסת התובעים לעסקות המכר בתמורה שבין מוחמד לנתבע היתה של הכחשה מוחלטת. הכחשה לעצם המכירה, והכחשה לעצם קבלת תמורה כלשהיא מהנתבע בגין מכירת זכויותיו של מוחמד במקרקעין.

עדת התביעה העקרית בתיק זה היתה כאמור אנתסאר. בתצהירה ת/1 הכחישה את הסכמי המכירה בטענה כי חתימותיו של מוחמד על ההסכמים ויפויי הכח מכוחם הן מזוייפות (טענה שהתובעים חזרו בהם ממנה בסיכומי התשובה שהגישו, כמצויין לעיל).

לחילופין טענה, כי עו"ד דראושה עשה יד אחד עם הנתבע או הנתבעים על מנת לנשל את מוחמד מזכויותיו במקרקעין. בלשונה מדובר ב"תוכנית עוקץ" לנישול מוחמד מזכויותיו במקרקעין.

לדברי אנתסאר בתצהירה, בתקופת ביצוע הסכמי המכר הנטענים מוחמד היה מכור לסמים וסבל ממצב בריאותי קשה. הנתבעים, בעזרתו של עו"ד דראושה, גיסו של הנתבע, ניצלו זאת בכדי להחתים את מוחמד על הסכמי מכר ויפויי כח בלתי חוזרים. היינו – מוחמד חתם על כל המסמכים הנ"ל שלא מרצון חופשי, שלא בדעה צלולה, עקב כפיה ו/או עושק, ומבלי שהבין את תוכן המסמכים.

באשר לתמורה הנטענת ע"י הנתבע כי שולמה למוחמד בגין רכישת זכויותיו במקרקעין בשיעור של 218,000 $, טענה אנתסאר בתצהירה כי:

"טענה זו שקרית פרי דמיונו של הנתבע... כפי שציינתי לעיל, מוחמד לא מכר את המקרקעין או כל חלק מהם לנתבע...ולא קיבל ממנו פרוטה עבור המקרקעין. גם אני לא קיבלתי. אני מכחישה בתוקף קבלת הסכומים האמורים או כל סכום אחר על חשבון מכירת המקרקעין. אני מכחישה קבלת כספים כלשהם מהנתבע...למעט כספים ששילם לנו עבור עבודות טיח שבעלי המנוח מוחמד ביצע בביתו של הנתבע...אציין כי המדובר בעבודות טיח נרחבות בביתו הגדול של הנתבע...עבודות שנמשכו חודשים רבים" (ציטוט מסעיף 24 לת/1).

כשהוצגה לאנתסאר ההצהרה נשוא מסמך נ/5 או (ראו סעיף 39(ב) לעיל), עליה חתומים מוחמד והיא, במסגרתה מאשר לכאורה מוחמד כי אין לו טענות נגד העסקאות שעשה עם הנתבע ורישום זכויותיו במקרקעין על שם הנתבע/ים (ונעסוק בכך ביתר הרחבה להלן), ציינה כדלקמן:

היא לא שללה שחתימתה מופיעה על ההצהרה האמורה (עמ' 16 לפרו' שו' 19-23).

באשר לנסיבות חתימת נ/5 ציינה כך:

"...אני זוכרת שפעם הגיעו אליי שניים, או פעמיים, כיסרא ונאסר הגיעו אליי. הם הגיעו והחתימו אותנו על ניירת. כשאני אומרת החתימנו "אותנו", אני מתכוונת אליי ואל בעלי. סיפרו לנו שרוצים להחזיר לנו אדמות ממשלה. רוצים לשחרר אותה ולתת לנו חצי מזה. ואז חתמנו כי אנחנו אנשים פשוטים, לא יודעים כלום. בעלי היה חולה ואני לא מבינה בדברים האלה. רציתי לקחת עוד חלקת אדמה. למה לא אם יש?" (עמ' 18 לפרו' שו' 4-8)

43. בסיכומיהם טענו התובעים שתי טענות נוספות בנוגע לגבי הסכמי המכר הנטענים ע"י הנתבע מתאריכים 10.12.09 ו-7.3.11, כדלקמן:

א. מחקירתו הנגדית של הנתבע עולה ברורות כי רשמו בהסכמי המכר סכומים נמוכים מסכום המכירה האמיתי, בכדי להונות את רשויות המס. במצב דברים זה יש לומר כי עסקינן בהסכם בלתי חוקי, במובן של סעיף 30 לחוק החוזים הבטל מעיקרו. לכן לא ניתן לסמוך על הסכמי המכר הנטענים ע"י הנתבע, כמהווים אסמכתא חוקית או מספקת לרכישת זכויותיו של מוחמד במקרקעין.

באשר להשבת הסכומים הנטענים כי שולמו ע"י הנתבע, טוענים התובעים בסיכומיהם כדלקמן:

1. מי שמצהיר בגלוי, כנתבע, כי רשם סכומים נמוכים בכדי להונות את רשויות המס, אינו זכאי להשבה.

2. הנתבעים לא הוכיחו את תשלום התמורה הנטענת.

3. לחילופין, יש להשאיר את שאלת ההשבה להליך נפרד שיינקט ע"י הנתבע.

ב. משמודה הנתבע בהסכמי הביטול של הסכמיי המכר הנטענים, כי הסכמי המכר בוטלו בהסכמה והוחזרה התמורה שניתנה בגינם, אין להם כל נפקות, ולא ניתן להסתמך עליהם לשם הצדקת עסקות מכר מכוחם.

44. עו"ד דראושה, שערך את שני הסכמי המכר שנחתמו בין מוחמד לנתבע, תמך בעדותו (העיד מטעם הנתבעים) בגרסתו של הנתבע, כי נחתמו שני הסכמי מכר בין מוחמד לנתבע. במסגרת ההסכם הראשון שנחתם ביום 10.12.09 רכש הנתבע את מלוא זכויותיו של מוחמד במקרקעין שהסתכמו בשטח של 496 מ"ר (לפני תיקון ההסדר). הסכם זה בוטל לנוכח הליך תיקון ההסדר. לאחר תיקון ההסדר נערך ונחתם הסכם מכר חדש ביום 7.3.11 בין מוחמד לנתבע במסגרתו מכר מוחמד לנתבע את מלוא זכויותיו העדכניות במקרקעין, בשטח של 2355.5 מ"ר. גם הסכם זה בוטל, כי נודע לצדדים על תצהיר המתנה, ומוחמד הסכים לכבד את רצון אביו אחמד, ובחר להשלים עסקת מתנה זו עם יורשי עבדאללה ז"ל, מקבל המתנה (עמ' 112-115 ו-118 לפרו').

45. הבהיר עו"ד דראושה בעדותו, מדוע היה צורך בביטולי שני הסכמי המכר בתמורה האמורים, כדלקמן:

א. ההסכם הראשון מיום 10.12.09 בוטל לנוכח הליך תיקון ההסדר אותו התכוון הנתבע לבצע, ואפשרות החלפת חלקה 5 (החלקה דנן) עם חלקה 6 במסגרת הליך התיקון.

בלשונו של עו"ד דראושה:

"מפני שבזמנו הסוגיה היא כזו יש חלקה 5, וחלקה 6. משפחת נסאר משתמשת בחלקה 6 אבל היא לא על שמה. השטח הוא 4,711 מ"ר. החלקה של המדינה בחלקה 6 אבל היא בשימוש משפחת נסאר. כל אחד משתמש בחלקה אחרת שלא רשומה על שמו. עלתה אפשרות, וזה היה בסמכות המדינה, להחליט איך מתקנים. הייתה אפשרות שכל העסקה שאני עשיתי לא נכונה מפני שהם בסופו של דבר יקבלו את חלקה 6, ואם יקבלו אותה אז מכירה של חלקה 5 היא טעות לגמרי. אני אישית לא הייתי מעורב אבל אני תיארתי לעצמי וגם הם דיברו ביניהם ביחד, התיקון בין האפשרויות או תיקון שטח או החלפת מספר חלקה. כלומר מספר 5 יכול להיות 6. אם זה המצב אז חייבים לבטל את 5. וזה היה בתיאום והיו יודעים כל הנתונים. מס שבח קיבלו את הטענה הזו מפני שזה תואם את הנתונים שלהם" (עמ' 113 לפרו' שו' 27-36).

ב. הסכם המכר השני מיום 7.3.11 בוטל בין הצדדים בהסכמה, כי העדיפו לבצע את העברת הזכויות של מוחמד במקרקעין לנתבעים מכח עסקת המתנה נשוא תצהיר המתנה, ובכך גם להקל בנטל המס שהיה כרוך בהשלמת הסכם המכר הנדון.

בלשונו של עו"ד דראושה:

"לאחר שהשטח תוקן והעניינים התייצבו, אנו יודעים את השטח הסופי ומספר החלקה, אז עשיתי הסכם למכירת מחצית החלקה לפי השטח המתוקן. זה מה שהצדדים רצו. חצי זה 2,300 מ"ר והכנתי הסכם והמוכר והקונה (מוחמד ונסאר) חתמו בפניי על ההסכם וגם על ההצהרה ודיווחתי עליה. הוא חתם גם על ייפוי כוח בלתי חוזר בפניי מתוך הנחה שזו העסקה הסופית שאנו ממשיכים בה...

בהמשך התברר שיש הסכם מתנה היסטורי בין אביו של מוחמד נסאר לבין אביו של נסאר נאסר. אני לא יודע מי הכין את אותו הסכם ולא היה לי שום חלק בו אבל אני מכיר את העורך דין וקוראים לו נסאר עזים, משנת 98-99...

זה אומר שחלקה 5 שאנו עשינו לגבי הסכם המכר, היא איננה חלק מהעיזבון של המוריש. היא שייכת כבר למשפחת נסאר נאסר ולאחיו מפני שאביו נפטר. ואז מוחמד נסאר קיבל את התצהיר, כיבד אותו וסוכם איתו להעביר את החלקה לפי הנתונים האלו, כאילו להמשיך בעסקה. לנטוש את הסכם המכר, לכבד את תצהיר המתנה של אביו כאשר המקבל כאן זה גם אחיו ושל נסאר ולא רק נסאר לבדו, כדי לא לקפח את האחים של נסאר. ארבעה אחים הגיעו אליי למשרד וחתמו על שטר המכר וגם המוכר, שלמעשה יכול להמשיך בעסקה בשם אביו, וזה מה שנעשה, הוא חתם על שטר המכר וכיבד את התצהיר של אביו" (עמ' 114 לפרו' שו' 3-21).

46. א. נקודה נוספת העולה מעדותו של עו"ד דראושה נוגעת למסמך נ/5, אותו ערך עו"ד

דראושה לאחר קבלת מכתבו של עו"ד חמאיסי נ/1 מיום 14.1.14 (להבנת הרקע ליצירת נ/5 נפנה לסעיף 39(ב) לעיל).

ב. נ/5 נושא כותרת "הצהרה", ובו הצהיר מוחמד (נוסח של תצהיר) כדלקמן:

"אני הח"מ מוחמד אחמד נסאר ת.ז....מצהיר ומאשר בזאת כי מכרתי מרצוני החופשי למר נסאר נאסר (הנתבע – ח"ש) חלקות שונות שהיו בבעלותי והקונה נסאר נאסר העביר הממכר על שמו בלשכת רישום המקרקעין לפי ההסכם בינינו לכל חלקה הסכם מכר נפרד עליו.

חתמתי ואישרתי מצהיר כי תוכן כל סעיפי המכר היו ידועים לי והעברת הזכויות וכל תנאיה היתה בידיעתי והסכמתי.

ואין לי כל טענה או דרישה או תלונה או הסתייגות כלפי נסאר נאסר הקונה בגין כל פרטי העסקה ללא יוצא מהכלל לרבות שטח הממכר מיקומו ותמורתו ומצהיר כי אין לי טענות או תלונות או הסתייגות כלפי עורך דין דראושה כסרא אשר ערך הסכם המכר עליו חתמתי לאחר שהוסבר לי כל תוכנו ומשקל כל ההסכמות ביני לבין הקונה נסאר נאסר.

והנני מוותר בזאת ומצהיר כי הצהרתי זו בבחינת ויתור סופי מלא ומוחלט ותמו כל הטענות".

ג. על מסמך זה חתומים לכאורה מוחמד ואשתו אנתסאר.

באשר לרקע לעריכת מסמך נ/5 העיד עו"ד דראושה, כי לאחר קבלת מכתב נ/1 מיום 14.1.14, ולאחר שהבין כי לכאורה למוחמד טענות הנוגעות להעברת זכויותיו במקרקעין על שם הנתבעים ו/או טענות נגד עסקאות המכר שביצע מול הנתבע, הוא הזמין אותו למשרדו לבירור הענין (נזכר כי אז מוחמד עוד היה בחיים, ונפטר רק כשנה וחמישה חודשים לאחר תאריך המכתב נ/1).

ד. מוחמד אכן התייצב במשרדו עם רעייתו אנתסאר, וכך תיאר עו"ד דראושה את הדברים ובירורם מול מוחמד:

"ש. יש במכתב הזה (נ/1 – ח"ש) טענה בשם המנוח מוחמד, לגבי שתי עסקאות בחלקות 54 ו – 5 . אתה מקבל את המכתב , מה עשית.

ת. יצרתי קשר עם המנוח מוחמד נסאר שאלתי אותו לגבי פשר המכתב, אני זוכר שדיברתי עם נאסר שקיבלתי מכתב מעורך הדין, אני לא זוכר עם מי דברתי קודם. הגיע אליי מוחמד נסאר ואמר לי שהמכתב לא היה על דעתו ואין לו טענות כלפיי או כלפי נאסר לגבי מי מהעסקאות שנעשו. הוא למעשה אישר שכל מה שבוצע היה מרצונו. אך מאחר ויש מכתב, הוא יזם ואמר שאכין הצהרה ושאכתוב בה שאין לו טענות נגדי ונגד נאסר והכל נעשה בהסכמה. לא מבחינת מחירים, מיקום, שטח. הבנתי שהוא רוצה להראות את המכתב שאכין לעו"ד חמאיסי כדי להראות לי שלא מעורב במכתב ואין לו טענות. אני הכנתי הצהרה כזו. את העתקים של ההסכמים הוא קיבל. נ/5 זה המכתב שהכנתי (נספח א' לתצהיר נאסר).

ש. הכנת את ההצהרה (נ/5 – ח"ש).

ת. על פי בקשתו. זה כמובן לקח כמה ימים. ואז יצרתי איתו קשר ואמרתי לו שההצהרה מוכנה ושיבוא .הוא הגיע למשרדי, המנוח מוחמד נאסר הוא הגיע יחד עם אשתו, אני לא הזמנתי אותה, אבל שניהם נכנסו. הראיתי לו את המסמך . שניהם ישבו אחד ליד השני, קראתי להם את תוכנו הסברתי במה מדובר, אני הייתי רחוק ממנו, שולחן , נתתי לו הזדמנות לקרוא. והוא חתם. מאחר ואשתו לידו, אמרתי לעצמי אם היא נוכחת נחתים אותה בתור נוכחת, הכל היה בפניה. היא לא מתחייבת לדבר מהמסמך הזה. היא חתמה בפניי וגם הוא חתם בפניי".

ש. ואחרי שהם חתמו, מה עשית עם טופס ההצהרה.

ת. הוא לקח העתק . מאז לא דיבר איתי בעניין הזה.

ש. אתה מזהה את אינתיסאר שחתומה על ההצהרה.

ת. כן, היא יושבת באולם. היא חתמה בפניי" (עמ' 110 לפרו' שו' 26-31; עמ' 111 לפרו' שו' 1-15).

ה. שב והדגיש עו"ד דראושה בהמשך עדותו כדלקמן:

1. הוא הקריא למוחמד, בנוכחות אשתו אנתסאר את ההצהרה, תוך תרגומה לערבית (עמ' 122 לפרו' שו' 11-14).

2. כי מוחמד ביקש את ההצהרה כמשקל נגד למכתב נ/1. היינו רצונו היה לבטל את הטענות המופיעות במכתב נ/1 (עמ' 122 לפרו' שו' 30-36).

ו. כשעומת עו"ד דראושה עם טענתה של אנתסאר כי חתמה על נ/5 בסוברה שמדובר במסמך נדרש לצורך הליך תיקון ההסדר בחלקה 5, כי כך הוא הסביר לה (כך העידה בחקירתה הנגדית, עמ' 18 לפרו' שו' 4-8), שלל זאת וציין כי:

"אני מצהיר שההצ(ה)רה הזו הייתה ביוזמתו של מוחמד המנוח, ובתגובה למכתבו של עו"ד חמאיסי (נ/1 – ח"ש). אני אישית מעולם לא הייתי בבית של מוחמד ובבית של תובעת 1 ואני לא מכיר את הבית שלהם עד היום. אני מכיר את המתחם ואת השכונה, אני גר באותה שכונה. אני יודע שהוא גר ליד אח שלו בשם עומר אבל איזה בית של מוחמד ואיזה של עומר, אני לא יודע. אני אישית לא טיפלתי בשום עסקה לשחרר את המקרקעין מול גופי מדינה מעולם...

אני הכנתי את ההסכם הראשון לפי השטח שמופיע בטאבו. בהמשך תוקן השטח. אני אישית לא טיפלתי בתיקון, היה עורך דין אחר והבנתי שקוראים לו נסאר עזמי, הוא זה שטיפל בתהליך של התיקון. התיקון כרוך בתיקון שטח, תיקון חלקה. אני הוצאתי נסח חדש וראיתי שהשטח תוקן אבל לא היה לי חלק בתיקון" (עמ' 112 לפרו' שו' 16-25).

ז. המסמך נ/5 הוצג בשתי גרסאות כדלקמן:

מסמך נ/5 – עליו מופיעות חתימותיהם של מוחמד ואנתסאר.

נספח א לנ/4 (תצהיר עדותו של הנתבע) – בו, מעבר לחתימותיהם של מוחמד ואנתסאר, הוספה תוספת כדלקמן: "מאשר חתימת מוחמד בנוכחות אשתו בפני בתאריך 4/14". על תוספת זו חתם עו"ד דראושה בצירוף חותמתו (להלן: "התוספת").

נשאל על כך עו"ד דראושה בחקירתו הנגדית והבהיר, כי את מסמך ההצהרה האמור הכין במספר עותקים. מוחמד ואשתו חתמו בפניו על מסמך ההצהרה, לקחו עותק ויצאו מהמשרד, טרם שהוסיף את התוספת. לאחר שיצאו ממשרדו הוסיף על העותקים הנותרים של טופס ההצהרה את התוספת (עמ' 122 לפרו' שו' 1-7).

ח. כשנשאל עו"ד דראושה מדוע לא הוסיף בטופס ההצהרה את תאריך ההצהרה ואת מספרי החלקות אליהן מתייחסת ההצהרה השיב כדלקמן:

"ש. מדוע לא ציינת תאריך ההצהרה?

ת. לא רשמתי תאריך.

ש. מדוע לא רשמת את מספרי החלקות?

ת. לא ביקש. זה מסמך שהוא ביקש ממנו ליצור אותו שאין לו טענות ולא ביקש להוסיף חלקות. עשיתי מה שהוא ביקש.

ש. ביקש שאין לו טענות לגבי מה?

ת. כל העסקאות והתנאים, עשיתי מה שאמר.

ש. אנחנו יודעים על שתי עסקאות בחלקה 5 ו-54. אתה אומר שמוחמד ביקש ממך לכתוב שאין לו טענות לגבי שתי העסקאות האלה? הדבר האלמנטרי זה לציין את מספרי החלקות.

ת. מוחמד לא ביקש את זה ואמר שאין לו טענות ולא רשמתי מספר חלקות.

ש. שלא ביקש הבנו, אבל לא חשבת לעצמך שאתה מכין מסמך משפטי לרשום את זה מיוזמתך?

ת. אני מודע לנפקות המסמך, למוגבלות שלו והכל, זה מה שהוא ביקש ולקח וחתם ונתן לך ומאז לא עשית כלום" (עמ' 122 לפרו' שו' 15-27).

47. בהתייחס לעסקאות המכר הנטענות שבין מוחמד לנתבע, סבורני כי אלה הן השאלות הדורשות הכרעה:

א. האם הוכחה טענת הנתבעים, כי נחתמו שני הסכמי מכר בתמורה בין מוחמד לנתבע?

ב. האם הוכחה טענת הנתבעים, כי עובר לביצוע תיקון הליך ההסדר סוכם בין הנתבע לבין מוחמד ואנתסאר, כי לא ישתתפו בהוצאות הכרוכות בתיקון האמור, ובכל הפסד או רווח, יישא או ירוויח הנתבע לבדו?

ג. האם הוכח דיווח כוזב במחיר העסקה בכל אחד מהסכמי המכר, ומה המשמעות המשפטית לכך?

ד. האם הנתבעים הוכיחו תשלום תמורה ושיעורה, ברכישת חלקיו של מוחמד במקרקעין?

שאלה א' - האם הוכחה טענת הנתבעים כי אכן נחתמו שני הסכמי מכר, כטענתם?

48. כזכור הנתבע טען כי נחתמו בינו לבין מוחמד שני הסכמי מכר בתמורה. הראשון ביום 10.12.09 והשני ביום 7.3.11. על גרסת הנתבע בנדון עמדנו בהרחבה לעיל.

49. גרסתם זו של הנתבעים לענין כריתת שני הסכמי המכר האמורים נתמכה ברורות בעדותו של עו"ד דראושה (עליה עמדנו בהרחבה לעיל), שערך את ההסכמים הנ"ל (כמו גם את ההסכמים לביטולם בהסכמה).

50. גרסתם של הנתבעים לענין כריתת שני הסכמי המכר האמורים נתמכה גם במסמכים מאמתים, שצורפו כנספחים לנ/4 (תצהיר עדותו של הנתבע) כדלקמן:

ההסכם הראשון מיום 10.12.09:

העתק דיווח המש"ח למיסוי מקרקעין עם חותמת "התקבל" של מיסוי מקרקעין נצרת מיום 4.1.10, חתומה ע"י מוחמד והנתבע וחתימותיהם אושרו ע"י עו"ד דראושה (נספח ה' לנ/4).

העתק משומת מס שבח בעקבות ההסכם מיום 10.12.09 (נספח ו1 לנ/4).

ביטול שומת מס שבח עקב ביטול ההסכם האמור (נספח ו2 לנ/4).

יצויין כי הנתבע לא צירף לתצהירו העתק ההסכם מיום 10.12.09. לגרסתו היה לו העתק ההסכם אך כיום אינו מוצא אותו, וכנראה יש העתק אצל עו"ד דראושה (עמ' 81 לפרו' שו' 16-30).

עו"ד דראושה נשאל על העתק ההסכם והשיב, כי לא מצא העתק ההסכם הראשון שכן כבר חלפו כ-10 שנים מיום חתימתו. יחד עם זאת ההסכם הראשון דווח למס שבח, שאף הוציא שומה מכוחו, וניתן למצוא אותו שם. לטענתו, להסכם הראשון אין משקל שכן הוא בוטל בהסכמה (עמ' 119 לפרו' שו' 24-29).

ההסכם השני מיום 7.3.11:

העתק ההסכם השני צורף כנספח ז/1 לנ/4. על הסכם זה חתומים הצדדים לו (מוחמד והנתבע, וחתימותיהם אושרו על ידי עו"ד דראושה על גבי ההסכם.

העתק מיפוי כח בלתי חוזר שחתם מוחמד, ואושר ע"י עו"ד דראושה, לטובת השלמת העסקה נשוא ההסכם השני ביום 7.3.11 (צורף כנספח ז/2 לנ/4).

טופס בקשה לרישום הערת אזהרה מיום 7.3.11 החתום ע"י עו"ד דראושה מכח יפוי הכח הבלתי חוזר, ומאושר ע"י עו"ד מונדר דראושה (נזפח ז/3 לנ/4).

51. בנוסף, בהסתמך על שני ההסכמים האמורים, נרשמו הערות אזהרה לטובתו של הנתבע (ראה הפירוט בסעיף 6 לעיל).

52. במצב דברים זה, ולנוכח הנזק הראייתי שנגרם לנתבעים בהגשת התובענה בשיהוי (כמפורט בסעיף 39(ב) לעיל) וההצהרה נ/5 (שכפי שנראה להלן נתתי אמון בגרסתו של עו"ד דראושה לנסיבות עריכת ההצהרה האמורה), שוכנעתי לקבוע כי אכן נחתמו שני ההסכמים להם טוען הנתבע. האחד ביום 10.12.09 והשני ביום 7.3.11. ההסכמים נחתמו בין מוחמד לנתבע.

53. העובדה כי ההסכם הראשון לא צורף אינה קריטית במקרה דנן לנוכח המסמכים האחרים המלמדים על קיומו (עליהם עמדתי לעיל), ומהם ניתן לדלות את תוכנו המהותי של הסכם זה (ראה סעיף 40)ג)(1) לעיל).

נתתי אמון גם בעדותו של עו"ד דראושה כי ההסכם הראשון נחתם בין הצדדים.

ככל שנותר לתובעים ספק בקיומו של ההסכם הראשון או בכריתתו, היו יכולים לפנות למשרדי מס שבח לברר זאת. צדק בנדון עו"ד דראושה בעדותו שפורטה לעיל, כי ניתן היה לקבל העתק ההסכם הראשון, שדווח למיסוי מקרקעין (והשומות שהוצאו מלמדות זאת), ממשרדי מיסוי מקרקעין.

54. שוכנעתי כי שני ההסכמים נחתמו על מלוא זכויותיו של מוחמד במקרקעין. הראשון- טרם התיקון (496 מ"ר), והשני – לאחר התיקון (2355.5 מ"ר).

שוכנעתי כי שני הסכמים אלה בוטלו בהסכמה.

שוכנעתי כי הביטול של ההסכם הראשון היה אמיתי לנוכח הליך תיקון ההסדר, אך הביטול של ההסכם השני היה למראית עין בלבד בשביל לאפשר לצדדים "להיכנס" לעסקת מתנה מכח תצהיר המתנה (ובכך להקל בנטל המס החל על המכירות הנ"ל). זאת הגם, שלמעשה מכירת זכויותיו של מוחמד לנתבע היתה בתמורה, שלגרסת הנתבע היתה סך כולל של 218,000 $ (וארחיב בכך להלן).

55. הכחשתם של התובעים את שני ההסכמים הנ"ל, ו/או טענתם כי נפל פגם ברצונו של מוחמד בכריתתם, נטענו בעלמא ולא הוכחו כלל ועיקר.

גם עדותו של העד מטעמם מר אחמד יאסין נסאר, אחיינו של מוחמד, אינה מועילה בהיותה סתמית, לא מבוססת ובניגוד להצהרתו של אחמד נ/5, בה האמנתי כאמור.

העד האמור הגיש תצהיר עדות ראשית ת/2, בה ציין כי טרם פטירתו של דודו מוחמד הוא שמע שמועה מתושבי המקום כי מוחמד מכר את זכויותיו במקרקעין לנתבע. הוא שאל את מוחמד על כך וזה השיב לו בשלילה.

בחקירתו הנגדית ציין כי השמועות האמורות הגיעו לאוזניו כשנתיים שלוש טרם פטירתו של מוחמד (עמ' 39 לפרו' שו' 26).

הוא לא יעץ למוחמד לפנות בנושא המקרקעין והשמועות האמורות לעורך דין (עמ' 39 לפרו' שו' 12). מוחמד סיפר לו כי הוא רוצה לפנות לאנשים שינסו לפתור זאת (עמ' 39 לפרו' שו' 32).

עוד ציין בחקירתו כי שאל את הנתבע אם רכש את זכויותיו במקרקעין והוא השיב לו בחיוב (עמ' 39 לפרו' שו' 21). הוא מכיר את הנתבע היטב והוא לא מוכר לו כרמאי (עמ' 40 לפרו' שו' 3-4).

עדותו של עד זה היא בעיקרה עדות שמועה, שאינה מבוססת, ולכן לא שוכנעתי לסמוך עליה או לתת לה משקל משמעותי. בכל מקרה מעדותו עולה שמוחמד ידע על "שמועה" זו כשנתיים-שלוש טרם פטירתו, ולמרות זאת לא פעל משפטית נגדה. בכך גם חיזוק לאמיתות ההצהרה נ/5, ולדחיית טענות התובעים בנדון לפגם ברצונו של מוחמד בכריתת ההסכמים האמורים.

56. בנדון נזכיר שוב את השיהוי בהגשת התובענה עד לאחר פטירתו של מוחמד והנזק הראייתי שנגרם בגין כך לנתבעים, כמתואר בהרחבה בסעיף 39(ב) לעיל, המשמש ראייתית לחובת הנתבעים.

לו אכן היה ממש בטענה לפגם ברצונו של מוחמד בכריתת שני ההסכמים הנ"ל, מן הסתם מוחמד היה פועל עוד בחייו נגד העברת זכויותיו במקרקעין לנתבעים. נזכיר, מכתב נ/1 נשלח לעו"ד דראושה כבר ביום 14.1.14, כשנה וחמישה חודשים טרם פטירתו של מוחמד. באותו מכתב העלה ב"כ של מוחמד, עו"ד חמאיסי (ב"כ התובעים דנן) טענות לפגמים בעסקת מכירת זכויותיו של מוחמד במקרקעין לנתבע.

מנגד חתם מוחמד, בפני עו"ד דראושה, על ההצהרה נ/5, שהיוותה, לגרסת עו"ד דראושה לעיל, תגובתו של מוחמד לנ/1, וביטול הטענות נגד עסקת המכירה האמורה לנתבע (ראה סעיף 46(ה)(2) לעיל).

עו"ד דראושה אף ציין, כי הוא מניח שמוחמד מסר את ההצהרה נ/5 לעו"ד חמאיסי, שכן מאז עו"ד חמאיסי ישב בשקט ולא שלח כל מכתב נוסף בחייו של מוחמד (עמ' 122 לפרו' שו' 25-29).

57. גם טענת התובעים כי הנתבע ניצל את העובדה כי מוחמד היה מכור לסמים וסבל ממצב בריאותי קשה עד כדי העדר צלילות, בכדי לעשוק או לרמות אותו בסוגיית המקרקעין (ראו סעיף 41 לעיל) לא הוכחה.

טענה למצב בריאותי קשה והעדר צלילות היא "ענין שברפואה", שבהתאם לתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 יש להוכיחה ב"תעודת רופא או חוות דעת מומחה", ואלה לא צורפו ע"י התובעים.

בהתייחס לטענה זו של התובעים אציין, כי התרשמתי מעדותם של עדים שהיו מקורבים למוחמד, כי מוחמד היה צלול וכשיר בריאותית עד סמוך לפטירתו, כדלקמן:

אנתסאר העידה כי מוחמד היה טייח במקצועו, ועבד במקצועו זה כעצמאי ושכיר. הוא עבד במקצועו זה עד שבוע לפני שגילו לו את המחלה ממנה נפטר. לגרסתה גילו לו את המחלה ביום 15.1.15 והוא עבד עד ליום 5.1.15 (עמ' 15 לפרו' שו' 10-20).

היינו מוחמד היה כשיר לעבוד כטייח , הן כעצמאי והן כשכיר, עד לחודש 1/15. משהיה כשיר לעבוד כטייח הן כשכיר והן כעצמאי עד מועד זה, סביר כי היה כשיר להתקשר בהסכם מכר למכירת זכויותיו במקרקעין בשנים 2009 (ההסכם הראשון) ו-2011 (ההסכם השני).

מר אחמד יאסחן נסאר, אחיינו של של מוחמד, שהעיד כאמור כעד תביעה, המעיט בחומרת שימושו של מוחמד בסמים, בניגוד לגרסתה של אנתסאר כמתואר לעיל, וצייין כי - "...אני יודע שדוד שלי עישן חשיש, אבל זה לא היה בקטע של התמכרות או בן אדם נרקומן. בשביל הכיף" (עמ' 40 לפרו' שו' 9-10).

גם בתם של מוחמד ואנתסאר, הגב' האלה זידאן, שבמועד עדותה ביום 25.1.18 היתה בגיל 23 שנים (עמ' 48 לפרו' שו' 14), נשאלה אם אביה מוחמד סבל מהתמכרות כלשהיא, והשיבה: "אני לא מכירה את הסיפורים האלה על אבא שלי" (עמ' 49 לפרו' שו' 22-23).

היינו – אבא כשיר בריאותית ומנטלית לכל דבר וענין, עד שחלה בחודש 1/15, שנים לאחר חתימתו על שני הסכמי המכר המדוברים.

58. לכן ובמענה לשאלה א' שוכנעתי לקבוע, כי הנתבעים הוכיחו טענתם, שנחתמו כדין שני הסכמי מכר המדוברים, בין מוחמד לנתבע (לגבי תוכנם של שני ההסכמים כבר התייחסנו לעיל מספר פעמים, ולמשל ראו סעיף 41(ג) לעיל).

שאלה ב' – הסכמה כי הנתבע יישא בהוצאות תיקון ההסדר וייהנה לבדו מכל רווח שינבע מכך

59. במסגרת טענה זו נבחן את גרסת הנתבע, כי עובר לביצוע תיקון הליך ההסדר סוכם בינו לבין מוחמד ואנתסאר, כי לא ישתתפו בהוצאות הכרוכות בתיקון האמור, ובכל הפסד או רווח, יישא או ירוויח הנתבע לבדו.

60. טרם שנדון בשאלה זו נבחן את סדר הפעולות שהוכחו לי:

א. עובר לתיקון שטח המקרקעין (חלקה 5) היה 992 מ"ר. חלקו של כל אחד מהאחים, אחמד ועבדאללה היה 496 מ"ר. רישום זה נרשם על-פי הסדר ביום 28.10.63 (ראה סעיף 6(א) לעיל).

ב. לאחר תיקון ההסדר היה שטח המקרקעין (חלקה 5) 4711 מ"ר, שנרשמה בחלקים שווים ע"ש כל אחד מהאחים אחמד ועבדאללה. היינו – 2355.5 מ"ר לכל אחד מהם.

תיקון ההסדר נרשם ביום 9.3.11 (ראו סעיף 6(ב) לעיל).

ג. ביום 10.12.09 נכרת ההסכם הראשון בין מוחמד לנתבע. הסכם זה נכרת טרם תיקון ההסדר. במסגרת הסכם זה מכר מוחמד לנתבע את מלוא זכויותיו במקרקעין בשיעור של 496 מ"ר (ראה סעיף 40(ג)(1) לעיל).

ד. לאחר חתימת ההסכם הראשון נודע לנתבע כי יש אפשרות שבהסדר שנרשם, מכוחו הועמדו זכויות הבעלים המקוריים של המקרקעין אחמד ועבדאללה על שטח בשיעור של 992 מ"ר, נפלה טעות, אותה צריך לתקן בפעולות משפטיות שיש לנקוט.

ה. לשם ביצוע תיקון ההסדר היה צורך לבטל את ההסכם הראשון שעסק בהעברת מלוא זכויותיו של מוחמד בחלקה 5 [ראה סעיף 41(ג)(1)]. הסבר לצורך בביטול ההסכם הראשון ניתן ע"י עו"ד דראושה, שטיפל הן בעריכת ההסכם הראשון והן בביטולו (ראו ההסבר בסעיף 45(א) לעיל).

61. מכאן ואילך חלוקות הדיעות:

הנתבע טען בתצהירו (נ/4) כי פנה למוחמד במטרה שיפעלו במשותף לתיקון הטעות בהסדר. מוחמד ואנתסאר סרבו, לנוכח ההוצאות המשפטיות הכרוכות בתיקון ההסדר, והשיבו כי הנתבע יטפל בעצמו בתיקון, והרווח או ההפסד יהיו כולו שלו.

בעקבות כך, הנתבע פעל בעצמו ועל חשבונו לתיקון הטעות בהליכי ההסדר באמצעות עו"ד עזמי נסאר, והטעות תוקנה. משמעות התיקון היא, ששטח חלקה 5 גדל מ-992 מ"ר ל-4711 מ"ר.

בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע על ההוצאות שהוציא לצורך תיקון ההסדר, והשיב שההוצאות הסתכמו בכ-50,000 עד 60,000 ₪ (עמ' 86 לפרו' שו' 6-7).

לכאורה תיקון ההסדר הניב לנתבע (בהתאם להסכמה הנטענת עם מוחמד ואנתסאר כמפורט לעיל) רווח של 1859.5 מ"ר (כל החלקה היתה 992 מ"ר. שטחה הוגדל לאחר התיקון ל-4711 מ"ר. חלקו של מוחמד במקרקעין לאחר התיקון היה שטח של 2355.5 מ"ר. 496 מ"ר מוחמד כבר מכר במסגרת ההסכם הראשון, וקיבל לכאורה תמורה שלא הוחזרה בעקבות ביטול ההסכם, ועל כך נעמוד בהרחבה להלן. מכאן שהרווח של הנתבע בעקבות התיקון הוא 1859.5 מ"ר). הנתבע אישר רווח זה בחקירתו הנגדית, וגם אישר כי שווי רווח זה כ-150,000 דולר ארה"ב (עמ' 86 לפרו' שו' 8-16).

כשנשאל הנתבע ע"י בית המשפט האם סביר כי מוחמד יפסיד כה הרבה תמורת חלקו בהוצאות תיקון ההסדר (מחצית) בשיעור של כ-30,000 ₪, השיב כדלקמן:

א. למעשה בעקבות ההסכם הראשון הוא רכש את מלוא חלקיו של מוחמד במקרקעין. מכאן שבכל מקרה לאחר התיקון הכל היה צריך להיות שלו (עמ' 86 לפרו' 4-5).

ב. בכל מקרה הוא שילם למוחמד לאחר התיקון בעבור המקרקעין סך כולל של 218,000 $, המהווים את מלוא שווי השוק של המקרקעין (עמ' 86 לפרו' שו' 20-24, וכן ראה סעיף 40(ה) לעיל).

ג. זו הייתה ההסכמה בינו לבין מוחמד ואנתסאר. הוא יפעל לתיקון ההסדר בעצמו ועל חשבונו. כל הוצאה או הפסד הוא יספוג, וכל רווח יהיה לעצמו. אם היה מפסיד וסופג רק הוצאות הוא לא היה בא למוחמד ו/או לאנתסאר בכל דרישה (עמ' 86 לפרו' שו' 20-21).

62. את גרסתו של מוחמד לטענת ההסכמה האמורה לצערנו לא ניתן לקבל כיוון שהלך לעולמו כמצויין לעיל. ברם, טענת השיהוי והנזק הראייתי בגינה, כמתואר בסעיף 39(ב), בצירוף הצהרתו נ/5 עומדות ברקע ולכך אתייחס בהמשך.

63. אנתסאר בחקירתה הנגדית ציינה העובדות הבאות:

א. הכחישה את טענת הנתבע, כי הוא ועו"ד עזמי נסאר היו בביתם וסיפרו לה על הטעות בהליך ההסדר, שקיפח את בעלי חלקה 5. לגרסתה היא לא מכירה כלל את עו"ד עזמי נסאר (עמ' 23 לפרו' שו' 11-15).

ב. כשנשאלה האם מוחמד לא חתם לנתבע ולעו"ד עזמי נסאר על מסמכים לתיקון ההסדר השיבה:

"היה נכנס נאסר (הנתבע – ח"ש) למוחמד ואמר לו, יש לנו למעלה חצי דונם לי חצי דונם לכם, אנחנו נמכור אחד לשני ונקח את האדמה של הממשלה מאחורה ונחלק את זה בינינו" (עמ' 23 לפרו' שו' 18-19).

ג. כשנשאלה אם היתה נוכחת בכלל כשההצעה לענין ההשתתפות בהליך התיקון עלתה בין הנתבע למוחמד, השיבה: "בעלי היה בא ומספר לי" (עמ' 23 לפרו' שו' 21).

ד. בהמשך ציינה כי עו"ד דראושה התייצב בביתם יחד עם הנתבע ואמר כי הן מוחמד והן הנתבע יתנו כל אחד חצי דונם ובתמורה יקבלו מהממשלה ארבעה דונם. הם נתנו חצי דונם והתחילו לדרוש מהנתבע את אדמות הממשלה. לפני שמוחמד נפטר הנתבע רצה לתת להם אך אחרי שמוחמד נפטר הפסיק לענות להם. הנתבע אמר להם שקיבל ארבעה דונם מהממשלה אך הם לא קיבלו דבר למרות שמסרו חצי דונם לממשלה (עמ' 24 לפרו' שו' 1-27).

ה. כשעומתה עם גרסת הנתבע (כי הציע למוחמד ולאנתסאר להשתתף בהליכי תיקון ההסדר, אך אנתסאר השיבה לו שאינה מעוניינת להשתתף בכך כיוון שמהמדינה לא מוציאים כלום. לכן שהנתבע יבצע את הליך תיקון ההסדר בעצמו ועל חשבונו, וכל הוצאה או הפסד יישא בעצמו וכל רווח ייקח לעצמו), השיבה:

"לא. נאסר אמר לי אשיג את האדמה של הממשלה, ואתם לא תשלמו כלום" (עמ' 25 לפרו' שו' 7).

64. כשאני בוחן את גרסאות הצדדים בנושא ההסכמה נשוא שאלה ב' לעיל, אתחיל בכך שאומר כי גרסתה של אנתסאר בנדון לא היתה אחידה, ואפילו די מבולבלת.

תחילה שללה כי הנתבע או עו"ד עזמי נסאר (שטיפל בתיקון ההסדר) דיברו איתה על תיקון ההסדר.

בהמשך דיברה על איזו עסקת החלפה עם המדינה, לפיה הם והנתבע יתנו כל אחד חצי דונם ובתמורה יקבלו ארבעה דונם כשהמיקום הוא "מאחורה". הצעה זו לא באה מהנתבע ועו"ד עזמי נסאר אלא מהנתבע ועו"ד דראושה, ובעקבותיה נחתמה ההצהרה נ/5.

בהמשך אף ציינה כי כלל לא היתה נוכחת בשיחה שבין הנתבע לבין מוחמד הנוגעת להליך תיקון אלא בעלה מוחמד סיפר לה על כך.

היא הכחישה כי בכלל היתה הצעה כי ישתתפו בעלות תיקון הסדר כלשהו, אלא חלקם יהיה במתן חצי דונם ובתמורה יקבלו אדמות ממשלה בשטח גדול יותר.

בנדון כאמור עדותה של אנתסאר היתה מבולבלת ולא אחידה ולא ניתן היה לסמוך עליה. רק להמחשת עדותה המבולבלת אציין, שאין מחלוקת למעשה כי מי שטיפל בתיקון ההסדר היה עו"ד עזמי נסאר ולא עו"ד דראושה. נשאל עו"ד דראושה על גרסתה של אנתסאר כי הצהרה נ/5 נחתמה במסגרת ביקורו בביתה ואמירתו כי המסמך הנדון נועד לשחרור אדמות מהממשלה, הכחיש גרסה זאת וציין, כי מעולם לא ביקר בביתם של מוחמד ואנתסאר וכי "אני אישית לא טיפלתי בשום עסקה לשחרר את המקרקעין מול גופי המדינה מעולם" (עמ' 112 לפרו' שו' 13-20).

עו"ד דראושה גם הכחיש את גרסתה של אנתסאר לנסיבות עריכת נ/5, כמפורט בהרחבה בסעיף 46 לעיל.

במצב דברים זה קשה לסמוך על גרסתה של אנתסאר לגבי ההסכמות שסוכמו בין הנתבע לבין מוחמד (ואולי אנתסאר) בכל הקשור להליך תיקון ההסדר.

65. משכך, יש לפנות לגרסתו ועדותו של הנתבע בנושא זה.

עדותו של הנתבע בנושא ההסכמה המדוברת, היתה אחידה הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית.

לכאורה, בדיעבד, אין הגיון כלכלי להסכמה זו, שהניבה רווח ניכר לנתבע/ים תמורת השקעה כספית יחסית לא גדולה (ראה סעיף 61 לעיל). ברם הסקה זו היא בדיעבד בלבד, כי מלכתחילה היה סיכון בהליך תיקון ההסדר, מבחינת עלויות, סיכויי הצלחה וסיכויי הפסד על ההוצאות הכרוכות בכך.

זאת ועוד – אם נבחן את מצב הדברים דרך העיניים של מוחמד בשלב שלאחר חתימת ההסכם הראשון ואפשרות הליך התיקון, נמצא כי אין זה בלתי סביר מצידו להסכים שלא להשתתף בהליך תיקון ההסדר ולא לשאת בכל הוצאה או הפסד הכרוכים בו.

במועד שבו עלתה האפשרות לתקן את הליך ההסדר מוחמד למעשה כבר מכר את מלוא חלקיו במקרקעין לנתבע (ההסכם הראשון). מבחינתו כבר אין לו זכויות במקרקעין. אז יש אפשרות סבירה כי לא רצה להסתכן בעלויות של הליך משפטי שנועד לתיקון ההסדר.

במצב דברים זה, ולנוכח השיהוי בהגשת התובענה והנזק הראייתי שנגרם לנתבעים מכוחה (כמפורט בסעיף 39(ב) לעיל), בצירוף גרסתו האחידה של הנתבע בנושא ההסכמה האמורה, שוכנעתי להאמין כי אכן היתה הסכמה כאמור בין הנתבע למוחמד ואנתסאר לאחר כריתת ההסכם הראשון. על-פי הסכמה זו, מוחמד ואנתסאר לא ישתתפו בהוצאות הכרוכות בתיקון ההסדר, ובכל הפסד או רווח, יישא או ירוויח הנתבע לבדו.

66. ראוי לציין כי בסופו של יום, הסכמה זו לא הועילה לנתבע, כך לגרסתו, שכן מעבר לסכום ששילם למוחמד בהתאם להסכם הראשון בעבור 496 מ"ר (50,000 $), שילם לו עוד סכום כולל של 168,000 $ כמפורט בסעיף 41(ה) לעיל (עמ' 86 לפרו' שו' 20-21).

כפי שנראה להלן, שוכנעתי מגרסת הנתבע ורעייתו בצירוף ההצהרה נ/5, כי לאחר תיקון ההסדר, שולמו למוחמד (ולאנתסאר) סכומים ניכרים בגין רכישת מלוא זכויותיו של מוחמד במקרקעין (ולגבי הסכומים המדוייקים שהוכחו נעמוד להלן, כשנעסוק בשאלת התמורה שניתנה למוחמד בעבור המקרקעין). כך שגם "הקיפוח" הלכאורי של מוחמד מההסכמה הנ"ל (נשוא שאלה ב') התקהה משמעותית.

בלשונו של הנתבע – "אני לא לקחתי את כל הרווח, נתתי לו מהרווח..." (עמ' 85 לפרו' שו' 8).

זאת ועוד, הנתבע אף ציין בעדותו כי למעשה סכום זה של 218,000 $ שיקף את מלוא שווי זכויותיו של מוחמד במקרקעין, ולא רק שווי של שלושה חצאי דונם (ראו סעיף 41(ה) לעיל). התייחסתי לאמירתו זו בזהירות רבה שכן גם העיד, כי הוא ומוחמד סיכמו על שלושה חצאי דונם במחיר הנ"ל בצירוף ההבטחה האמורה הקשורה לנשיאה בעלות תיקון ההסדר. יחד עם זאת הייתי מצפה מהתובעים, הטוענים לעושק בכל הקשור להעברת זכויותיו של מוחמד במקרקעין על שם הנתבעים, כי יצרפו חוות דעת שמאי לענין שווי זכויותיו של מוחמד במקרקעין בתקופת הסכמי המכר. כך היינו יכולים להיווכח בפער אפשרי גדול בין מחיר השוק של שווי הזכויות האמורות לבין המחיר הנטען ע"י הנתבעים כי שולם למוחמד, בשיעור של 218,000 $. משלא עשו זאת, יש בכך חיזוק מסויים לגרסתו של הנתבע, כי המחיר של 218,000 $, אינו רחוק ממחיר שוק מלא של זכויותיו של מוחמד במקרקעין (בוודאי אם מוסיפים לכך את אותה הבטחה/סיכום בעל-פה שהיה בין הנתבע למוחמד ואנתסאר, כמפורט לעיל).

שאלה ג' – דיווח כוזב במחיר העסקה בשני הסכמי המכר, והמשמעות המשפטית של כך

67. סבורני כי אין מחלוקת כי בשני הסכמי המכר, הראשון והשני, ננקבה תמורה נמוכה מהתמורה האמיתית, בכדי לא לשלם מס אמיתי על העסקאות האמורות.

העיד על כך הנתבע בעצמו, כפי שנראה להלן, לפחות לגבי ההסכם השני, ותשובתו זו משליכה גם על ההסכם הראשון, בהעדר הסבר סביר אחר מצידו של הנתבע למחיר המופחת הנקוב בהסכם הראשון.

68. בהסכם הראשון מיום 10.12.09, המתייחס לשטח של 496 מ"ר, ננקב סכום של 20,000 $, שהינם שווה ערך ל-76,000 ₪ (ראה סעיף 41(ג)(1) לעיל). בפועל, גם הנתבע מודה, כי שילם בעבור הרכישה האמורה סך של 50,000 $ (עמ' 82 לפרו' שו' 1-4). כשנשאל הנתבע למה לא נרשם בהסכם הראשון המחיר האמיתי השיב "אני לא יודע מה להגיד" (עמ' 82 לפרו' שו' 16), וכן ציין "טעיתי" (עמ' 82 לפרו' שו' 13).

69. לכאורה המחיר האמיתי של ההסכם הראשון, לגרסת הנתבע, הוא 50,000 $, שהינו שווה ערך אז ל-190,000 ₪ (לפי שער יציג של 3.8 ₪ לדולר שצויין במש"ח הדיווח של העסקה הראשונה).

מיסוי מקרקעין לא קיבל את דיווח הצדדים על מחיר העסקה, שכנראה היה נמוך במיוחד, והוציא שומת מס שבח לפי מחיר של 140,000 ₪ (ראו סעיף 41(ג)(1) לעיל). היינו שומת מיסוי מקרקעין צמצמה את הדיווח הלא נכון של הצדדים.

70. בהסכם השני מיום 7.3.11 ננקב מחיר של 95,000 $.

הסכם זה למעשה, בעת כריתתו, היה צריך לשקף סכום של 50,000 $ תמורת ההסכם הראשון (שבוטל) וכן סכום של 85,000 $ נוספים. סך הכל סך של 135,000 $.

לאחר כריתת הסכם זה ופניית הצדדים לכיוון של תצהיר המתנה הסכים הנתבע להוסיף למוחמד סך של 83,000 $ נוספים, וכך מגיעים לסך עסקה אמיתי של 218,000 $ (ראו סעיף 41(ה) לעיל).

מכאן כי הסכום שנרשם בהסכם השני אינו משקף המציאות.

בהסכם השני, שהעתקו צורף לנ/4, גם נרשם כי במס השבח יישא המוכר (מוחמד).

נשאל על כך הנתבע והשיב שהמחיר שנרשם בהסכם השני "זה רק לדיווח על המס" (עמ' 87 לפרו' שו' 33), בשביל להפחית את המס החל על העסקה (עמ' 87 לפרו' שו' 35).

71. במצב דברים זה, טענו התובעים כי שני הסכמי המכר, אשר נועדו להונות את שלטונות המס, הם בגדר חוזים בלתי חוקיים, שדינם בטלות, מכח סעיף 30 לחוק החוזים (ראה סיכום טענת התובעים בסעיף 16(ה) לעיל).

72. אקדים ואומר כי סבורני שטענת התובעים בנדון רלוונטית רק להסכם השני אך לא לראשון.

ההסכם הראשון בוטל בהסכמה בין הצדדים, כעדותו של עו"ד דראושה, לנוכח הליך תיקון ההסדר הצפוי. העיד על כך עו"ד דראושה, ועדותו בנקודה זו צוטטה בסעיף 45(א) לעיל, בה פירט מדוע היה צורך בביטול העסקה הנדונה.

הסברו של עו"ד דראושה, שטיפל בעריכת ההסכם הראשון ובביטולו, סביר והגיוני, ולכן אני קובע כי ביטול ההסכם הראשון היה אמיתי.

אכן התמורה לא הוחזרה לאחר ביטול ההסכם הראשון, אך זאת רק לנוכח העובדה כי שני הצדדים ידעו שלאחר הליך התיקון, בין אם יצליח ובין אם יבוטל, ייחתם ביניהם הסכם חדש על אודות זכויותיו של מוחמד במקרקעין, כפי שאירע בפועל. לכן הסכום שניתן מכוחו של ההסכם הראשון נותר למעשה בידיו של מוחמד, כמקדמה על חשבון תמורת ההסכם השני. הרי בשני ההסכמים הקונה הוא הנתבע.

מכאן כי טענת היותו של הסכם זה בלתי חוקי כבר אינה רלוונטית.

73. טענת התובעים לטעמי רלוונטית להסכם השני, בו הודה הנתבע כי ננקב בהסכם זה מחיר מכירה נמוך מהמחיר האמיתי בכדי להפחית את שומת המס הצפויה.

74. באשר להסכם השני אציין שלוש נקודות מקדימות:

א. ההסכם השני דווח למס שבח, אך טרם הוצאה שומת מס שבח בגינו טרם ביטולו ע"י הצדדים, כפי שנרשם בסעיף 13 להסכם הביטול ( נספח ט' לנ/4).

ב. בהתאם להסכם השני, מי שאמור היה לשאת במס שבח הנובע מהעסקה היה המוכר, מוחמד (נספח ז1 סעיף 19).

ג. ההסכם השני בוטל בהתאם להסכם ביטול נושא תאריך 15.6.11, אך נחתם ע"י מוחמד והנתבע ביום 2.7.11, כעולה מאישור החתימה של עו"ד דראושה בסוף ההסכם (נספח ט' לנ/4).

75. ההתרשמות היא, כי הסכם הביטול של ההסכם השני הוא למראית עין בלבד, כמשמעותו בסעיף 13 לחוק החוזים הקובע לאמור: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל...".

דברינו בסעיף 37 לעיל רלוונטיים גם לנקודה זו.

הצדדים פנו לקיים את תצהיר המתנה רק למטרה אחת, להקל בנטל המס. למעשה ההסכם השני נותר שריר וקיים, והעובדה היא כי לא רק שלא הוחזר כסף עקב ביטולו אלא אף לאחריו (כפי שנראה להלן) המשיך הנתבע ושילם כספים בגין מכירה זו למוחמד (ואנתסאר).

נשאל בנדון הנתבע אם בעקבות הסכם הביטול של ההסכם השני, בו נרשם כי הוחזרה מלוא התמורה (סעיף 9) מוחמד אכן החזיר התמורה, והשיב בשלילה. הוסיף הנתבע והעיד, כי בהסכם הביטול של ההסכם השני הם ציינו כי הוחזרה התמורה רק בשביל לבטל ההסכם השני (עמ' 97 לפרו' שו' 10-15).

כשעומת הנתבע עם הטענה כי הסכם הביטול של ההסכם השני לא היה אמיתי ונועד רק להונות את רשויות המס, סרב להשיב תוך ניצול החסיון שעומד לו מפני הפללה עצמית (עמ' 97 לפרו' שו' 16-28).

76. נאמר לא אחת בפסיקה כי בטלותו של חוזה למראית עין נובעת מהתחקות אחר רצונם האמיתי של הצדדים להסכם, אשר לא התכוונו לייחס תוקף משפטי לחוזה הפיקטיבי שכרתו ולקיים את התנאים הקבועים בו. היינו חוזה למראית עין בטל מעיקרו, מאחר שמיסודו לא היה לו כל תוקף ביחסים בין הצדדים [ראו למשל פסק דין מהעת האחרונה - ע"א 810/17 באשה נ' גרדג'י ואח', סעיף 35 (31.10.18)].

יותר מזה – בעצם הוראת סעיף 13 לחוק החוזים על בטלותו של חוזה למראית עין, נותן הדין תוקף לרצון האמיתי של הצדדים, לקיום ההסכם האמיתי ביניהם. שהרי "בחוזה למראית עין אין צד אחד מרמה או מטעה את הצד האחר. שני צדדים כאחד הסכימו, כי כלפי חוץ תוצג מציאות משפטית שאינה משקפת את שהוסכם בין הצדדים כלפי פנים" [דברי השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 630/78 ביטון ואח' נ' מזרחי, סעיף 4 (13.6.79)].

77. היות שרצונם האמיתי של הצדדים, הנתבע ומוחמד, היה לקיים את ההסכם השני (שהרי מחירו האמיתי לכאורה שולם, כפי שנראה להלן, ולא הוחזר ע"י מוחמד), וכל הפניה לעסקת המתנה היתה לשם הקלה בנטל המס לבד, ממילא הסכם הביטול של ההסכם השני, בו אף צויינה עובדה שאינה נכונה כי הוחזרה מלוא התמורה, הינו הסכם למראית עין ולכן בטל. לכן יש לומר כי הסכם הביטול לא ביטל את ההסכם השני, שכן הוא בטל.

מכאן כי נותרנו עם ההסכם השני, שמשקף נכונה את רצון הצדדים לבצע עסקת מכר בתמורה של מלוא זכויותיו של מוחמד במקרקעין לנתבע.

78. משזו מסקנתנו, הדרא קושיה לדוכתא, האם בנסיבות המקרה דנן יש לראות בהסכם השני, בו ננקב מחיר לא אמיתי (נמוך יותר) בנסיון להונות את רשויות המס, משום הסכם בלתי חוקי שדינו בטלות מכח סעיף 30 לחוק החוזים (כטענת התובעים)?

79. סעיף 30 לחוק החוזים קובע כדלקמן:

"חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל".

סעיף 31 לחוק החוזים קובע כדלקמן:

"הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החוב שכנגד, כולו או מקצתו".

במקרה דנן כאמור, אי החוקיות הנטענת היא, נקיבה בהסכם השני בסכום מכירה נמוך ולא האמיתי, בכדי להונות את רשויות המס.

השאלה היא, האם במקרה כזה אין מנוס אלא להורות כי ההסכם השני בטל בהיותו בלתי חוקי, כהוראת סעיף 30 לחוק החוזים, הגם (וזו תהיה מסקנתנו להלן) שהנתבע (הקונה) שילם את מלוא התמורה האמיתית, ומי שהרוויח לכאורה מרישום הסכום הנמוך ולא האמיתי בהסכם השני הוא מוחמד (המוכר), שיורשיו הם התובעים דנן, שמס השבח בגין העסקה הוטל עליו במסגרת ההסכם השני.

80. בע"א 6667/10 טנדלר נ' קוזניצקי (12.9.12) – (להלן: "ענין טנדלר"), סיכם כב' השופט עמית את עמדת הפסיקה בשאלה האמורה, ותמצית דבריו היא כדלקמן:

יש להבחין בין סיווג החוזה כבלתי חוקי לבין תוצאת אי החוקיות.

בקביעת תוצאותיו של החוזה הבלתי חוקי, מתגוששים שני עקרונות מנוגדים: עקרון ההרתעה ומניעת יצירת חוזים בלתי חוקיים בעתיד, מול הרצון לעשיית צדק קונקרטי בין הצדדים כך שלא ייצא חוטא נשכר.

במסגרת ההתגוששות בין שני העקרונות הנ"ל, על ביהמ"ש לאזן בין שני אינטרסים סותרים, והם האוטונומיה להתקשר בחוזים אל מול הערך המוגן בחוק שהופר בחוזה הבלתי חוקי.

לצד שני העקרונות דלעיל, קיימים שלושה שיקולי מדיניות מרכזיים: שיקולים תוצאתיים – המצב שישרת בצורה המיטבית את ההרתעה בפני כריתת חוזים בלתי חוקיים (שאינו בהכרח ביטולו של החוזה); שיקולי הגינות – עשיית צדק בין הצדדים; ושיקולים מוסדיים – הנוגעים לשאלות של מדיניות משפטית ובעיקר לשאלת תפקידו של ביהמ"ש כעוסק בסכסוכים המתגלעים אגב כריתת חוזה בלתי חוקי.

בין הסעדים המנויים בסעיף 31 לחוק החוזים, קיים מדרג אנכי ואופקי, כאשר האפשרות הראשונה היא השבה בעקבות בטלות החוזה, ומתחתיה ניצבות שתי האפשרויות האחרות – פטור מהשבה וקיום חיובים – ביחס אופקי. דהיינו נקודת המוצא היא כי חוזה בטל גורר השבה והחריג הוא סמכות ביהמ"ש לפטור מהשבה או חלק ממנה. ובנוגע לקיום החוזה הכלל הוא הפוך – הכלל הוא שאין להורות על קיום והחריג הוא סמכותו של ביהמ"ש להורות על קיום.

הפסיקה התוותה מערך של שיקולים לקביעת התוצאה הראויה במסגרת סעיף 31 לחוק, תוך הדגשה כי אין מדובר במסגרת נוקשה וכי "יש לאפשר לביהמ"ש גמישות בעשותו שימוש בשיקול-דעתו". ואלו השיקולים השונים:

א. התנהגותו של כל אחד מהצדדים בקשר לביצוע ההסכם, בשים דגש על התנהגות בעל הדין שמבקש להתחמק מביצוע החוזה;

ב. מידת האשמה של כל אחד מהצדדים באי חוקיות החוזה;

ג. הכלל לפיו "אין חוטא יצא נשכר". קרי, שהצד להסכם הבלתי חוקי לא יהנה בנוסף גם מאי קיום החוזה;

ד. הבחנה בין מעשה אסור העומד בליבת ההתקשרות ומהווה את תכליתה או אלמנט חיוני להשגתה – כמו חוזה לביצוע שוד או חוזה שנועד לשמש בסיס להנפקת חשבוניות מס פיקטיביות – לבין אי חוקיות משנית, נלווית או אגבית (אינצידנטלית) לחוזה, כמו חוזה למכירת מקרקעין שסכום התמורה הנקוב בו נמוך מהסכום האמיתי. בהקשר זה צוין כי הונאת רשויות המס היא פסולה למרות היותה אגבית, וחלק ניכר מהפסיקה העוסקת באי חוקיות היא מהסוג הזה של ניסיון להונאת רשויות המס;

ה. קיומו של צד שלישי תם לב שהסתמך על החוזה;

ו. דרגת החומרה של אי החוקיות;

ז. מידת הביצוע של החוזה ומידת ההסתמכות של הצד השני לחוזה;

ח. מידת תום הלב של כל אחד מהצדדים.

אין מדובר ברשימה סגורה, ומגוון השיקולים והאיזון ביניהם אינם שווים לכל סעד במסגרת סעיף 31 לחוק, נוכח נקודות המוצא השונות של כל אחד מהסעדים.

לצד מערך השיקולים הנ"ל, התוו הספרות והפסיקה "אמות מידה מנחות" הנגזרות מהשיקולים הנ"ל להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט במסגרת "שיקולי הצדק" שבסעיף 31 סיפא לחוק החוזים, אם להשבה או פטור מהשבה ואם לקיום החוזה.

השיקולים הנדרשים לשם קיום החוזה הלא חוקי הם:

א. התובע את קיום החוזה קיים את חיוביו והטוען לאי חוקיות "מחזיק את מלוא טרפו בידו" – במקרה כאמור אין לשחררו מביצוע החיוב המוטל עליו. הפסיקה פירשה תנאי זה באופן מצמצם כך שדי גם בקיום חלקי של חיוביו;

ב. מידת הביצוע של החוזה הבלתי חוקי – ככל שקוימו יותר חיובים בין הצדדים הנטייה היא להורות על אכיפה;

ג. ביהמ"ש לא יצווה על ביצוע מעשה לא חוקי, ולא יורה על תשלום עבור מעשה בלתי חוקי. זאת, להבדיל מאי חוקיות שהוסרה או שניתן להסירה, לדוגמה, קיום עסקת מכר מקרקעין תוך דיווח לרשויות על אודות העסקה האמיתית;

ד. אי החוקיות איננה חמורה, כשהשיקול המרכזי הוא מידת הפגיעה בציבור, כפי שמשתקף מתכלית החוק ומרמת הפסול הערכי-מוסרי שדבק באי החוקיות;

ה. אי החוקיות היא אגבית (אינצידנטלית) למהות ההתקשרות, כאשר המבחן העיקרי לאגביות הוא כפול ומצטבר: כאשר הפעולה הבלתי חוקית לא מהווה את עיקר ההתקשרות אלא נוגעת לחלק הביצועי שלה; וכאשר הפעולה הבלתי חוקית אינה חיונית להתקשרות ויכולה להתקיים גם בלעדיה;

ו. מידת הפסלות איננה חולשת על כל החוזה, וניתן להפריד את החלק הנגוע מתוך החוזה מבלי לשנות בכך את החוזה שבו התקשרו הצדדים;

ז. אשמו היחסי של הצד המבקש קיום אינו חמור באופן יחסי, ובמיוחד ייבחן האם הצד המבקש קיום יזם את אי החוקיות או היה הנהנה העיקרי ממנה. עוד בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון אם החוזה היה בתחום עיסוקו של אחד הצדדים בעוד הצד השני היה בגדר לקוח סתם או צד תמים שאינו מתמצא בנושא;

ח. התנהגות הצדדים לאחר כריתת החוזה ומידת תום הלב מצדם, לדוגמה כשהצד השני מנצל את אי החוקיות על מנת לחמוק מחיוביו;

ט. קיום החוזה לא יפגע בצד ג' תם לב, בכפוף לדיני העסקאות הנוגדות;

י. החוזה עצמו ממלא את כל היסודות הנדרשים לקיומו של חוזה תקף, כמו גמירות דעת ומסוימות – כך שאלמלא הפסול, החוזה היה תקף כשלעצמו וניתן לאכיפה;

יא. במקרה בו אי החוקיות היא של צד אחד בלבד, הצד התמים יהיה זכאי לסעדים הניתנים בגין הפרת חוזה, אף ללא הצורך בשיקול הדעת של ביהמ"ש כאמור בסעיף 31 לחוק החוזים, ואילו על הצד האשם יחולו הוראות סעיף 31 לחוק החוזים, ושיקול דעתו של בית המשפט במתן הסעדים (כגון השבה) יהיה דומיננטי לגביו.

ניתן לחלץ מהפסיקה שיקולים ואמות מידה לקביעת תוצאות אי החוקיות, אם להשבה או פטור מהשבה ואם לאכיפת החוזה;

ראו לענין זה גם פסיקה מאוחרת שאימצה את קביעות ומבחני ענין טנדלר:

ע"א 6634/15 טופ במרחבי השרון ייזום בע"מ נ' קפלן ואח' (24.10.17);

ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פארוואג'י ואח' (11.5.14);

פש"ר (ת"א) 1494/00 עו"ד יהושוע שועלי, נאמן נ' לוי ואח' (12.6.17).

81. כב' השופט עמית הדגיש בענין טנדלר, כי בפסיקה ניתן לזהות נטייה לאכוף חוזה מכר מקרקעין שכרוכה בו הונאה של רשויות המס (ביהמ"ש אמנם העדיף שלא להצהיר על אכיפת החוזה הבלתי חוקי, אך עשה כן בפועל, תוך שימוש בדרכים אחרות).

זו גם הדעה הרווחת בספרות המשפטית, כדלקמן:

פרופ' גרוסקופף (עופר גרוסקופף "חוזה פסול" חוזים כרך ג', עמ' 519 (דניאל פרידמן ונילי כהן עורכים, 2003), ציין כדלקמן:

"למרות שהשימוש בסמכות להורות על קיום החוזה, לפי סעיף 31 לחוק החוזים אמור להיות חריג, הרי שעיון בפסיקה בנוגע להונאת רשויות המס מלמד כי לפחות בהקשר זה נעשה שימוש תדיר בסמכות זו. להוציא מקרים בהם טרם הוחל בביצוע החוזה, או כאשר קיום החוזה עלול היה לפגוע בצד ג' תם לב, מסתבר שכמעט בכל המקרים שבהם נפסל חוזה מחמת ניסיון להונות את רשויות המס, בחר בית המשפט להורות על קיומו...".

פרופ' אייל זמיר סבור (במאמרו "החוזה הבלתי חוקי ותוצאותיו", ספר דניאל, תשס"ח 423,448), ציין כי אי החוקיות בנקיבת סכום תמורה שאינו אמיתי בחוזה מכר היא אגבית (אינצידנטלית) לתכלית המרכזית של החוזה. במקרה כזה יוכל בית המשפט להורות על קיום החוזה לאחר שאחד הצדדים כבר קיים את חלקו, ובלבד שהעובדות הובאו לידיעת רשויות המס.

82. בהתאם לכללים דלעיל נבחן את המקרה דנן:

א. הנהנה המרכזי מנסיון הונאת רשויות המס במקרה דנן הוא מוחמד, שהתובעים הם יורשיו. הרי בהתאם להסכם השני הוא זה שצריך לשאת במס השבח הנובע מהעסקה נשוא ההסכם השני. לכן לו האינטרס העיקרי בהונאת רשויות המס.

ב. הנתבע קיים חלקו על-פי ההסכם השני. היינו, וכפי שנראה להלן, הוא שילם את התמורה האמיתית המוסכמת במלואה למוחמד.

ג. למוחמד באופן אישי כנראה לא היתה כל טענה כלפי הנתבע הנובעת מההסכם השני. כך ניתן להסיק בסבירות ראויה מהצהרתו ב-נ/5 (לגביה הסקתי כי היא אמיתית ומתייחסת גם למקרקעין דנן, כפי שנראה להלן), אותה הצהרה שניתנה ע"י מוחמד בעקבות מכתבו של עו"ד חמאיסי מיום 14.1.14.

לכאורה התובעים יורשי מוחמד, חיכו עד לאחר פטירתו של מוחמד בכדי להגיש את התובענה האמורה, תוך גרימת נזק ראייתי לנתבעים (ראו דברינו בסעיף 38(ב) לעיל), ואז "נאחזו" בטענת החוזה הבלתי חוקי שמוחמד היה שותף לו ונהנה עיקרי מנסיון הונאת רשויות המס, בכדי לטעון כי ההסכם השני בטל מחמת היותו בלתי חוקי.

לא זו אף זו, בסיכומיהם אף טענו כי יש לשלול מהנתבע את סעד ההשבה (סעיף 51).

התנהלות זו של התובעים לטעמי נגועה גם בחוסר תום לב.

ד. ניתן "לרפא" את רכיב אי-החוקיות היחיד בהסכם השני (רכיב אגבי להסכם השני שהוא עצמו "כשר" לחלוטין), בכך שנורה על דיווח אמיתי של מחיר העסקה נשוא ההסכם השני למיסוי מקרקעין.

83. בהינתן כל אלה, ולנוכח הכללים בענין טנדלר והפסיקה בכלל, לרבות הספרות המשפטית (שצויינה לעיל), יש מקום לטעמי להפעיל את שיקול הדעת שניתן לבית המשפט מטעמי צדק בסעיף 31 לחוק החוזים, ולהורות על אכיפת ההסכם השני, תוך הוראה על דיווח המחיר האמיתי למיסוי מקרקעין (כפי שנורה על כך בסופו של פסק דין זה).

84. לאור האמור, אני דוחה את טענת התובעים להורות על בטלות ההסכם השני מחמת היותו בלתי חוקי.

שאלה ד' – האם הנתבעים הוכיחו תשלום תמורה, ושיעורה, ברכישת חלקיו של מוחמד במקרקעין

85. חלק נכבד משמיעת הראיות בתיק זה נגע לשאלת התמורה ששילם הנתבע, אם בכלל, למוחמד (ואנתסאר) בגין רכישת זכויותיו של מוחמד במקרקעין.

86. טרם שנעסוק בשאלה זו במישרין, נדון כעת במסמך נ/5, אמיתותו ותוכנו.

87. על נסיבות עריכתו של נ/5 העידו הן עו"ד דראושה (שערך את המסמך) והן אנתסאר (ראו סעיפים 42 ו-46 לעיל, שם פירטנו את גרסאותיהם בנדון).

88. נשאל עו"ד דראושה בחקירתו הנגדית מספר שאלות הנוגעות לתוכנו של נ/5, כדלקמן:

א. מדוע לא צויין תאריך על מסמך נ/5, והשיב: "לא רשמתי תאריך" (עמ' 122 לפרו' שו' 16).

ב. מדוע לא רשם את מספרי החלקות של המקרקעין עליהם מדבר המסמך, והשיב: "לא ביקש (הכוונה למוחמד – ח"ש). זה מסמך שהוא ביקש ממני ליצור אותו שאין לו טענות ולא ביקש להוסיף חלקות. עשיתי מה שהוא ביקש" (עמ' 122 לפרו' שו' 18-19).

ג. כשנשאל, הרי מוחמד עשה עסקאות גם בחלקה 5 וגם בחלקה 54 (הנוגעת לתביעה האחרת) ולכן היה צורך לפרט את מספרי החלקות, השיב: "מוחמד לא ביקש את זה ואמר שאין לו טענות ולא רשמתי מספר חלקות" (עמ' 122 לפרו' שו' 24).

ד. כשנשאל, האם לא חשב בעצמו וביוזמתו כי יש צורך לפרט בנ/5, המהווה מסמך משפטי, את מספרי החלקות, השיב: "אני מודע לנפקות המסמך, למוגבלות שלו והכל, זה מה שהוא ביקש ולקח וחתם ונתן לך (הכוונה לעו"ד חמאיסי ב"כ התובעים ששלח את המכתב נ/1 – ח"ש) ומאז לא עשית כלום" (עמ' 122 לפרו' שו' 25-27).

89. כשאני בוחן את גרסתו של עו"ד דראושה אל מול גרסתה של אנתסאר לנסיבות שהובילו ליצירת ההצהרה נ/5 (ראו סעיפים 42 ו-45 לעיל), העדפתי כמהימנה ומדוייקת יותר את גרסתו של עו"ד דראושה.

כאמור אנתסאר קישרה בין נ/5 לתיקון ההסדר, והעידה כי עו"ד דראושה והנתבע באו לביתה לדבר על כך, ולשם כך נחתם מסמך נ/5 (ראו סעיף 42 עיל).

דא עקא , עו"ד דראושה כלל לא טיפל בתיקון ההסדר אלא עו"ד עזמי נסאר. לכן לא היה צריך להחתים אותה על כל מסמך הנוגע לתיקון ההסדר ומעולם לא היה בביתה (כפי שהעיד על כך עו"ד דראושה, כמצוטט מפיו בסעיף 46(ו) לעיל).

בנסיבות אלה לא שוכנעתי לקבל את גרסתה של אנתסאר לגבי הנסיבות שהובילו ליצירת נ/5, והעדפתי את גרסתו של עו"ד דראושה לכך.

90. בכלל עדותו של עו"ד דראושה היה סדורה ומהימנה בעיניי בכל הקשור ליצירת נ/5, תוכנו ומטרתו. לכן שוכנעתי לקבלה.

91. אכן אין תאריך בגוף ההצהרה נ/5, אך יש את חתימת האימות של עו"ד דראושה (על העותק שצורף לנ/4, וקיבלתי את הסברו של עו"ד דראושה לגבי קיומו של עותק ללא חתימת האימות האמורה, כמפורט בסעיף 46(ז) לעיל), כשלצידה נרשם כי ההצהרה נ/5 נחתמה בפניו ע"י מוחמד ואנתסאר בחודש 4/14 (ללא הוספת יום).

שוכנעתי כי חתימת האימות אמיתית ונעשתה בזמן אמת. לו רצה עו"ד דראושה להוסיף חתימת אימות בדיעבד ולצורך הליך משפטי כלשהו, סביר כי היה "מתאמץ" לרשום תאריך מלא (כולל יום מדוייק), ולא רק את חודש החתימה, כפי שנרשם בפועל.

זאת ועוד, היות שקיבלתי כמהימנה את גרסתו של עו"ד דראושה כי נ/5 נוצר בתגובה למכתב נ/1 (שנשלח ביום 14.1.14), הרי הסבירות כי נ/5 נוצר כשלושה חודשים לאחר מכן היא גבוהה.

בכל מקרה, אי ידיעת היום המדוייק בו נוצר נ/5, אינה גורעת מתוקפו המשפטי ומשמעותו של מסמך זה, לענין טענות הצדדים בנדון.

92. לענין אי הוספת מספרי החלקות בהצהרה נ/5 – אני מסכים כי טוב היה עושה עו"ד דראושה, עורך ההצהרה נ/5, אם היה מוסיף את מספרי החלקות (ואף את הגושים) אליהן מתייחסת ההצהרה הנדונה.

יחד עם זאת, משקיבלתי את גרסתו של עו"ד דראושה, כי ההצהרה נ/5 היא תגובה למכתב נ/1 (ראה סעיף 46 (ד-ו) לעיל), ממילא "נפתרת" גם נקודה זו.

במכתב נ/1, שתוכנו צוטט בסעיף 39(ב) לעיל, הטענות הופנו כלפי עסקאות במקרקעין הבאים:

חלקה 54 בגוש 19347 (לגביה התנהלה התביעה האחרת);

חלקה 5 בגוש 19345 (התביעה דנן).

משנ/5 היווה תגובה למכתב זה (כגרסת עו"ד דראושה המהימנה עלי), ממילא יש לומר כי החלקות בהן עוסקת ההצהרה נ/5 נוגעות לחלקות נשוא המכתב נ/1, היינו חלקה 5 (דנן) וחלקה 54 (הנוגעת לתביעה האחרת).

93. שוכנעתי מעדותו של עו"ד דראושה כי הסביר והקריא למוחמד, בנוכחות אנתסאר אשתו, את המסמך תוך תרגומו לערבית, ורק לאחר מכן מוחמד חתם על נ/5 (ראו סעיף 46(ה) לעיל).

כן שוכנעתי מעדותו של עו"ד דראושה, כי מי שביקש הכנת מסמך כאמור, כתשובת נגד למכתב נ/1, היה מוחמד (ראו סעיף 46(ה) לעיל).

94. במילים אחרות – שוכנעתי מעדותו של עו"ד דראושה, כי לא רק שמוחמד הבין את תוכנה ואת 6משמעותה של ההצהרה נ/5, כי אין לו כל טענות הנוגעות למכירת חלקות 5 ו-54 לנתבע, אלא הוא זה שביקש מעו"ד דראושה כי יכין מסמך כאמור.

יצויין כי גם בתביעה האחרת שעסקה כאמור בחלקה 54, נתן בית המשפט משקל למסמך נ/5, שהוצג גם שם (ראו סעיפים 45-47 לפסק הדין שם).

95. בהצהרה נ/5, שתוכנה מצוטט בסעיף 46(ב) לעיל, מצהיר מוחמד כדלקמן:

א. הוא מכר לנתבע חלקות שהיו בבעלותו (והסקתי כאמור כי מדובר על חלקות 5 ו-54).

ב. החלקות נרשמו על שמו של הנתבע.

ג. תוכן סעיפי הסכמי המכר ידועים לו, והמכירה נעשתה בחתימתו, ידיעתו והסכמתו, לאחר הסבר שנתן לו עו"ד דראושה.

ד. אין לו כל טענה, או דרישה, או הסתייגות מהקונה (הנתבע) בגין כל פרט מפרטי עסקות המכר, לרבות בנוגע לשטח הנמכר, מיקומו ותמורתו.

96. כאמור המכתב נ/1 נשלח ביום 14.1.14, כשנה וחמישה חודשים טרם פטירתו של מוחמד. ההצהרה נ/5 נחתמה ע"י מוחמד, בנוכחותה של אנתסאר (שגם הוסיפה את חתימתה על המסמך כמצויין לעיל), כשנה וחמישה חודשים טרם פטירתו של מוחמד.

בהצהרה האמורה דוחה למעשה מוחמד (שלצערנו כבר נפטר) את כל טענות התובעים בתובענה הנדונה, הן לענין עצם ביצוע עסקת המכר נשוא ההסכם השני והן לענין אי קבלת תמורה בגין המכר נשוא ההסכם השני.

97. ציין עו"ד דראושה בעדותו, כי מוחמד ביקש את ההצהרה נ/5 בכדי למסרה לעו"ד חמאיסי ששלח את נ/1 בשמו, והוא מניח כי כך עשה. היינו כי מסר את נ/5 לעו"ד חמאיסי, שהרי מאז לא עשה עו"ד חמאיסי דבר עד לפטירתו של מוחמד (ראו סעיף 46(ח) לעיל).

בכל מקרה, בין אם מסר מוחמד את נ/5 לעו"ד חמאיסי סמוך לאחר חתימתו עליו (חודש אפריל 2014) ובין אם לאו, השתהו התובעים בהגשת התובענה הנדונה עד לאחר פטירתו של מוחמד תוך גרימת נזק ראייתי משמעותי לנתבעים, כמפורט בהרחבה בסעיף 38(ב) לעיל.

שיהוי זה כאמור צריך לפעול לחובת גרסתם נגד מהימנות ו/או אמיתות מסמך נ/5, ו/או התייחסותו לחלקות 5 ו-54, כמצויין לעיל.

בכך חיזוק נוסף לאמיתות מסמך נ/5 ו/או למהימנות גרסתו ועדותו של עו"ד דראושה בנדון.

98. לאור האמור - קביעת אמיתות ומהימנות ההצהרה נ/5, העדר טענותיו של מוחמד בהצהרה האמורה לעסקה נשוא ההסכם השני והודאתו למעשה בקבלת תמורה מכוחו, סבורני שבסיס טענת התובעים בתובענה הנדונה (לאי כריתת הסכם מכר למכירת זכיותיו של מוחמד במקרקעין ו/או אי קבלת תמורה בגין מכירה זו) קרס.

99. חיזוק נוסף לאמיתות ההצהרה נ/5 והמצויין בה על תשלום תמורה מכח ההסכם השני ע"י הנתבע, אני מוצא בעובדה כי זכויותיו של מוחמד במקרקעין הועברו על שם הנתבעים כבר ביום 3.5.11, כארבע שנים טרם פטירתו של מוחמד, מבלי שמוחמד עוד בחייו ו/או מבני משפחתו פעלו נגד רישום זה.

ככל שייטען כי מוחמד או מי מבני משפחתו לא ידעו על רישום הזכויות, נשיב שתי תשובות:

האחת – הן מוחמד והן בני משפחתו ידעו לכאורה על הרישום לפחות מתחילת 2014 (המכתב נ/1 נשלח ביום 14.1.14), ולמרות זאת לא פעלו נגד הרישום עוד בחייו של מוחמד.

השניה – אפילו לא ידעו, הם היו יכולים לדעת על הרישום בזהירות סבירה.

כבר כתבתי על כך ברמ"ש (חי') 59976-03-16 ל.מ נ' ע.י (19.4.16) כדלקמן:

"באשר לשיהוי בהגשת התובענה, וליכולת המשיבים לדעת על העברת הזכויות שבין האם המנוחה לבין המשיב כבר בשנת 2010 - אנוכי מסכים עם קביעותיה של השופטת קמא בסעיף 7 להחלטה, כמצוטט לעיל.

בנדון, נפנה לדברי כב' השופט עמית ברע"א 8834/15 אפלייד מטריאלס אינק' נ' להט [פורסם בנבו] (החלטה מיום 3/3/16), על פיה נתונים המפורסמים במאגר פתוח לעין הציבור, ואפילו במאגרים שלא במדינת ישראל (דוגמת ארה"ב), אינה מתיישבת עם הטענה כי לא ניתן היה למנוע את אי גילוי העובדות בזהירות סבירה (סעיף 7 סיפא להחלטה).

אמנם שם דובר בהקשר של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אולם הדברים רלוונטיים בהתאמה גם לנסיבות המקרה דנן, בדבר היכולת של המבקשים לגלות את דבר העברת הזכויות כבר בשנת 2010, מועד ביצוע העבר הזכויות במשק על שם המשיב או סמוך לאחריה.

על כן, לטעמי צדקה השופטת קמא כשקבעה כי התביעה הוגשה תוך שיהוי" (ציטוט מסעיף 22 לפסק הדין).

ההשלכה למקרה דנן ברור.

100. כעת אמשיך ואבדוק את יתר טענות הנתבע להוכחת תשלום סך של 218,000 $ לידי מוחמד ואנתסאר, והמסמכים שצירף להוכחת טענה זו.

101. גרסת התובעים בשאלת התמורה היתה גרסה מתפתחת, כדלקמן:

א. בבקשה לסעד זמני, שנתמכה בתצהירה של אנתסאר, נטען כי לא נתקבלה כל תמורה בעד העברת חלקו של מוחמד במקרקעין על שם הנתבעים (ראו סעיף 7(ו) לעיל). לא הוזכרו כל כספים שהועברו מהנתבע למוחמד או לאינתסאר, ולו אף בגין עבודות טיח.

ב. לאחר שניתן תצהיר התשובה לסעד הזמני, הוגש ע"י התובעים כתב תביעה מתוקן, בו לא היתה כל התייחסות לשאלת התמורה (ראו סעיף 12 לעיל).

ג. רק בתצהירה של אנתסאר ת/1, שהוגש לאחר הגשת כתב ההגנה בו טענו הנתבעים לתשלום סך של 218,000 $ בעבור זכויותיו של מוחמד במקרקעין ששולמו ע"י הנתבע למוחמד, נטען כי הנתבע לא שילם מאומה בעבור זכויותיו של מוחמד במקרקעין. יחד עם זאת ציינה אינתסאר בתצהירה, כי אכן הועברו כספים מהנתבע לידיה, אך אלה שולמו בגין עבודות טיח שמוחמד ביצע בביתו. לדבריה "המדובר בעבודות טיח נרחבות בביתו הגדול של הנתבע... עבודות שנמשכו חודשים רבים" (ציטוט מסעיף 24 לת/1).

102. הנתבע בתצהירו נ/4 ציין כדלקמן:

א. בגין רכישת זכויותיו של מוחמד במקרקעין, הוא שילם לידי מוחמד ואנתסאר רעייתו סך של 218,000 $. כספים אלה מעולם לא הושבו לידיו (סעיף 9 לנ/4).

ב. לבקשת בא כוחו ולהוכחת תשלום התמורה, שתשלומה הוכחש על ידי אנתסאר, הוא מצא את הרישום שערך, באמצעות אשתו, בדבר מועדי ושיעורי התמורה.

הרישום נעשה בכתב ידה של אישתו בהתאם למה שאמר לה.

לרישום נלוו הערות בערבית (עמ' 26 לנ/4).

ג. רישומי התמורה צורפו כנספח י' לנ/4, ותרגום נספח זה הוגש לבית המשפט ביום 24.1.18.

בנוסף הנתבע בסעיף 26 לתצהירו נ/4 הכין טבלה ובו פירט התשלומים המגיעים לסך של 218,000 $ בש"ח.

ד. בטבלה המופיעה בתצהירו של הנתבע (סעיף 26) ומנספח י' עולה כדלקמן:

סך של 50,000 $ - שולם בין יום 9.8.09 ועד למועד חתימת ההסכם הראשון ביום 10.12.09. התמורה שולמה בארבעה שיקים (שפורטו בנספח י', וצילום שלושה מהם אף הוגש וסומן ת/3) בסך כולל של 70,000 ₪, והיתה השלמת התמורה לסך של 50,000 $ במועדים שונים שלא נרשמו ואינם זכורים לנתבע (כאן אציין את עדותו של הנתבע בחקירתו הנגדית, כי ארבעת השיקים היו של החברה אותה מנהל, נמשכו לפקודתו והוא הוציא כסף מזומן ומסרו למוחמד, כדי שלא יצטרך להוציא חשבונית בגין התשלומים – עמ' 106 לפרו' שו' 6-11).

סך של 85,000 $ - שולמו בין התאריכים 7.5.11 ועד 19.6.11. התשלומים פורטו ברישום נספח י', ובטבלה שבסעיף 26 לנ/4.

סך של 83,000 $ - בין התאריכים 20.3.15 ועד 7.11.15. התשלומים פורטו ברישום נספח י', ובטבלה שבסעיף 26 לנ/4.

ה. בטבלה בסעיף 26 לנ/4 וגם ברישום נספח י' לנ/4, רשום למי הסכום שולם. האם למוחמד, לאנתסאר או לשניהם.

ו. טענתה של אנתסאר כי כספים שקיבלה מהנתבע לא היו בגין רכישת זכויותיו של מוחמד במקרקעין אלא בגין עבודות טיח נטענה לראשונה בתצהירה, והיא לא טרחה להעלותה במסגרת כתב תשובה כפי שמחוייב היה לעשות מבחינה דיונית (סעיף 31 לנ/4).

ז. בכל מקרה הוצאות בניית ביתו של הנתבע תועדו בזמן אמת, כל הוצאה לפי הקבלן שביצע אותה, מועד ביצוע העבודה והתשלומים ששולמו לאותו קבלן.

בכל הנוגע לעבודות הטיח שבוצעו ע"י מוחמד, אלה בוצעו מיום 4.10.12 והסתיימו ביום 27.11.12. בגין עבודות אלה שולם למוחמד סך של 33,900 ₪. כשנה לאחר מכן היה צריך לבצע תיקוני טיח ואלה בוצעו ע"י קבלן אחר.

את עבודות הטיח שביצע מוחמד, מתחילתם ועד סופם, תיעד כאמור ברישום בנספח יא לתצהירו, שתרגומו גם צורף לתיק בית המשפט ביום 24.1.18.

ברישום זה נרשם אם מוחמד עבד לבד או עם פועל/ים, ואם הביא פועל/ים נרשם שמ/ות הפועל/ים.

ברישום האמור גם פורט כל תשלום ותשלום ששולם ומועדו, ואלה מסתכמים לסך של 33,900 ₪.

מכאן כי טענתה של אנתסאר שקיבלה כספים מהנתבע רק בגין עבודות הטיח אינה נכונה.

103. אקדים ואומר כי האמנתי באמיתות הרישומים האמורים, נספחים י' ויא' לנ/4, הגם שלא כל הרישומים המקוריים הוצגו לבית המשפט (כפי שאפרט להלן). לכן נתתי לרישומים אלה משקל ראייתי הולם, שבהצטרף לראיות אחרות (אותן אפרט להלן) שוכנעתי כי הנתבע נתן תמורה למוחמד ואנתסאר בגין רכישת זכויותיו של מוחמד במקרקעין, בניגוד לגרסתה של אנתסאר בתיק זה.

104. בנדון אציין, כי טענתו של ב"כ התובעים בסיכומיו (סעיף 66) כי לא ניתן לסמוך על רישומי התשלומים נשוא נספח י' לנ/4 מכח הכלל של הראיה הטובה ביותר (הצגת המקור), אינה מדוייקת.

כבר נפסק כי מבחינת דיני הראיות מסתמנת מגמה ברורה של מעבר מכללים נוקשים של קבילות למבחנים גמישים של משקל ומהימנות, תוך העדפת השיטה הבוחנת את הראיה לגופה.

למעשה השתרש בפסיקה הכלל, כי בהעדר חשש לאמינות ההעתק, לא יהיה באי הבאת המסמך המקורי כשלעצמו כדי לכרסם בתשתית הראייתית של בעל הדין העושה בו שימוש.

הפסיקה הוסיפה וקבעה, כי לא קיים מדרג של ראיות משניות, העשוי להשפיע על קבילותן. היינו - יכול בעל דין להגיש ראיה משנית, גם אם נטען כי מהימנותה מוטלת בספק, ולהימנע מהגשת ראיה משנית אחרת, הנחשבת כמהימנה יותר. בכך אין כדי לפסול את הגשת הראיה המשנית, שלכאורה מהימנה פחות. גם סוג הראיה המשנית, בין אם המדובר בעדות בעל פה על אודות תוכן המסמך ובין אם בהעתק כתוב שלו, אינו קובע את שאלת קבילותה של הראיה. לעיתים דווקא עדות מדוייקת של עד על אודות תוכנו של מסמך (הוא הראיה המקורית שאינה בנמצא) עשויה להיות מהימנה יותר מהמסמך המקורי כשלעצמו.

ראו לענין זה:

ע"פ 4481/14 פלוני נ' מדינת ישראל (16.11.16), סעיפים 21-23 לפסק הדין.

ע"א 8423/06 שדה נ' לוינזון (10.8.10).

ע"א 3038/05 זידאן נ' המפקד הצבאי ואח' (9.8.06).

ת.א. (חי') 40191-12-15 עואדיה ואח' נ' חדאד ואח' (22.3.18), סעיף 27 לפסק הדין.

105. נפתח בכך שנאמר, כי הגשת התובענה בשיהוי תוך גרימת נזק ראייתי לנתבעים, כמפורט בסעיף 39(ב) לעיל, פועלת גם בשאלת התמורה, ובטענת התובעים, כי כספים ששילם הנתבע למוחמד או לאינתסאר היו בעבור עבודות טיח שביצע מוחמד בביתו של הנתבע.

לו התביעה היתה מוגשת עוד בחייו של מוחמד היה ניתן לשאול אותו בנדון, לרבות בענין עבודות הטיח, מועדן והתמורה ששולמה בגינן. זאת כיוון שהתובעים לא ידעו להעיד על נקודות אלה.

נשאלה אנתסאר בחקירתה הנגדית על מועד ביצוע עבודת הטיח ולא ידעה להשיב, בנימוק כי אינה זוכרת תאריכים (עמ' 15 לפרו' שו' 2-30).

מטעמם של התובעים לא הובאו לעדות עדים נוספים לענין עבודות הטיח.

עדותה של אנתסאר בכל הקשור לעבודות הטיח מועדן ותמורתן, היתה עדות יחידה של בעל דין. ככזו, ומכח סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א, יש קושי להסתמך עליה בנקודה זו. במיוחד כשבחקירתה הנגדית נשאלה על אודות עובדים שעבדו עם מוחמד בעבודות הטיח בביתו של הנתבע, וציינה שבנה אמין (תובע 6) היה אחד מהם (עמ' 30 לפרו' שו' 14), אך התובעים לא טרחו להעידו באופן תמוה.

דווקא מי שהעיד את תובע 6, בנו של מוחמד מר אמין עוויס (להלן: "אמין") היו הנתבעים. אמין עבד עם אביו בעבודות הטיח בביתו של הנתבע (עדותה של אנתסאר עמ' 30 לפרו' שו' 14; עדותו של אמין עמ' 50 לפרו' שו' 7-10). דא עקא – גם הוא לא ידע למסור פרטים על מועד ביצוע עבודות הטיח בביתו של הנתבע (עמ' 50 לפרו' שו' 21-22).

מעדותו של אמין התברר כי היה עובד נוסף שעבד עימו ועם אביו מוחמד בעבודת טיח בביתו בביתו של הנתבע ושמו "מאג'ד" (עמ' 50 לפרו' שו' 14). התובעים לא טרחו להביאו לעדות על מנת לברר את מועד ביצוע העבודה, בשביל לבצע התאמה למועדי רישומי התשלומים בנספח יא לנ/4. מחדל ראייתי זה פועל לחובת גרסתם של התובעים מכח הכלל שבפסיקה (המוזכר לעיל), כי תשלומיו של הנתבע למוחמד ולאנתסאר, עליהם העידה אנתסאר, היו בגין עבודות טיח, ולא בגין רכישת חלקיו של מוחמד במקרקעין.

חשוב להדגיש כי מועד ביצוע עבודות הטיח ושיעור תמורתן מאוד חשובים לשם אימות הרישום בנדון, נספח יא לנ/4.

מנספח יא לנ/4 עולה כי העבודות החלו ביום 4.10.12 והסתיימו ביום 27.11.12, וכי שולמו בגין העבודות סך כולל של 33,900 ₪ הכולל גם מכונת טיח.

בנספח יא רשומים ימי ביצוע העבודה ומי ביצע אותם. האם מוחמד לבדו או עם פועל/ים.

ברישום זה מופיעים שמות של שני פועלים חוץ ממוחמד שהשתתפו בביצוע עבודת הטיח: מאג'ד ואמין.

לגבי מאג'ד העיד כאמור אמין כי הוא עבד איתם, אך מאג'ד לא הובא לעדות.

בנספח יא צויינה כאמור התמורה הכוללת בעבור עבודות הטיח (33,900 ₪ כולל בעבור מכונת טיח). ניתן היה לסתור את סבירות הסכום ע"י הצגת חוות דעת מומחה לענין מחיר או שווי סביר לעבודות טיח בביתו של הנתבע, אך גם חוות דעת כזו לא הוצגה ע"י התובעים. כל שציינה אנתסאר, די בסתמיות, כי מוחמד קיבל בעבור עבודות הטיח בביתו של הנתבע יותר ממאה אלף ₪ (עמ' 27 לפרו' שו' 15). על עדות סתמית כזו קשה לסמוך או לקבוע ממצא עובדתי מוכח. במיוחד כשמולה עומדת עדות סדורה ומפורטת של הנתבע, שלא נסתרה, על עבודות הטיח בביתו ותמורתן, באופן התומך ברישומי נספח יא' (עמ' 108 לפרו' שו' 5-11).

כל המחדלים הראייתים הנ"ל מחזקים גם את טענת הנזק הראייתי שטוענים לו הנתבעים כמפורט בסעיף 39(ב) לעיל.

זאת ועוד – נספח יא, שאת הרישום בו אני מקבל כאמיתי, תוך מתן אמון בנקודה זו בעדותם של הנתבע ורעייתו כפי שנראה להלן, מפרט על אודות כל תשלום בגין עבודות הטיח ולמי נמסר. בנספח זה לא נרשם כי תשלום כלשהו נמסר לאנתסאר, בניגוד לגרסתה ועדותה.

106. יש סימנים לשיפור במצב הכלכלי של מוחמד ואנתסאר מאז החלו תשלומי תמורת רכישת זכויותיו במקרקעין ע"י הנתבע, המלמד בסבירות ראויה על קבלת כספים מהנתבע בגין רכישת זכויותיו של מוחמד במקרקעין, כדלקמן:

א. בתביעה האחרת ציינה אנתסאר כי בעבור רכישת המקרקעין נשוא התביעה האחרת הפסיק אחיה גאווי לשלם להם כיוון ש"המצב שלנו השתפר" (עמ' 39 לנ/2 שו' 7). נשאלה בנדון אנתסאר בחקירתה הנגדית דנן, מתי המצב השתפר וכתוצאה ממה, אך לא השיבה תשובה סדורה, אלא ציינה כי היא מתבלבלת בין התיק הזה לתיק נשוא התביעה האחרת, וכי "קשה לי להיות מרוכזת בשני תיקים שונים ביחד . גאווי הפסיק לשלם לנו בשלב כלשהו" (עמ' 25 לפרו' שו' 34-34; עמ' 26 לפרו' שו' 27 -28).

כשהתעקש ב"כ הנתבעים ושאל מדוע השתפר המצב הכלכלי שלהם השיבה: "כי המצב שלנו השתפר" (עמ' 26 לפרו' שו' 30).

תשובות מתחמקות אלה של אנתסאר מלמדות כי אינה מעוניינת למסור את המקור הכספי לשיפור הכלכלי.

היות שאחיה של אנתסאר, גאווי, הפסיק לשלם בעבור המקרקעין שנטען כי רכש ממוחמד, ניתן להניח בסבירות ראויה כי השיפור במצב הכלכלי של מוחמד ואנתסאר נבע מכספי תמורת רכישת זכויותיו של מוחמד במקרקעין ע"י הנתבע.

ב. הוכח לי כי בתקופת התשלומים בעבור רכישת המקרקעין (נשוא נספח י') מצבם של מוחמד ואנתסאר לא היה "מזהיר" אלא לכל היותר "רגיל", "פעם ככה, פעם ככה" כפי שציינה אנתסאר בעדותה (עמ' 25 לפרו' שו' 21-24).

עם זאת בתקופה זו של התשלומים ניצבו מוחמד ואנתסאר בפני אתגרים כלכליים לא פשוטים:

1. הם שלחו את בתם ללימודי רפואה בגרמניה. הבת החלה לימודיה בגרמניה בשנת 2010, והם תמכו בה לפחות במשך השנתיים הראשונות, כגרסתה של אנתסאר (עמ' 28 לפרו' שו' 30-36).

2. בתם האלה (תובעת 4) התחתנה כחודש לפני שמוחמד נפטר, והיו הוצאות חתונה (עמ' 27 לפרו' שו' 5-7).

מעבר לכך, מוחמד צרך סמים בשיעורים של 500-2000 ₪ לחודש (עדותה של אנתסאר עמ' 28 לפרו' שו' 20).

אנתסאר הודתה כי אכן ההוצאות היו מרובות ולכן מכרו לאחיה גאווי מקרקעין (עמ' 28 לפרו' שו' 27).

דא עקא שהעידה, כמצויין לעיל, כי גאווי הפסיק התשלומים בגין רכישת המקרקעין לאחר שמצבם הכלכלי השתפר. נשאלת השאלה, כיצד עמדו היא ומוחמד באתגרים הכספיים שעמדו בפניהם כמפורט לעיל.

אין מנוס שוב מהמסקנה, כי היה מקור כספי אחר, מעבר לגאווי, שהעביר להם כספים בשנים הרלוונטיות והמצויינות בנספח י', אשר הוא הנתבע.

הנתבע שילם כספים למוחמד ולאנתסאר בגין רכישת חלקו של מוחמד במקרקעין, זאת מעבר לתשלומי עבודות הטיח ששולמו למוחמד בנפרד ע"י הנתבע כמפורט בנספח יא'.

סבורני כי פליטת פה פרודיאנית של אנתסאר במהלך הדיון משקפת האמת. נשאלה אנתסאר האם אי פעם קיבלה כספים מהנתבע והוסיפה: "רק פעם על חשבון האדמה...לא. על חשבון הטיח" (עמ' 27 לפרו' שו' 11).

107. התרשמתי לחיוב גם מעדותה של רעיית הנתבע, הגב' פאתנה נסאר, בפני (להלן: "פתאנה").

נציין כי עדותה בפני לא היתה מתוכננת ולמעשה ספונטנית. היא לא הגישה תצהיר עדות ראשית. עדותה נדרשה לנוכח התנגדות ב"כ התובעים לצירוף נספחים י' ו-יא לתצהירו של הנתבע (נ/4) כיוון שהוא לא ערך את המסמכים (ראה עמ' 53 לפרו').

בעדותה ציינה פתאנה את אופן רישום הפרטים נשוא נספחים י-יא, הרשומים בכתב ידה. לרוב רשמה על-פי הוראותיו של בעלה (הנתבע), אך כשהיתה נוכחת בעת תשלום היתה רושמת על דעתה (עמ' 54 לפרו' שו' 8-21).

לגבי נספח יא ציינה כי:

"הדף הזה משני צדדיו נוגע למוחמד אל עוויס. הוא טייח שעבד אצלנו. כל יום היה בא אלינו הביתה, הוא עבד על בסיס יומית והיו איתו גם פועלים שגם קיבלו יומית. לכן הייתי חייבת לרשום את התאריך ואת השם מוחמד ואת פרטי הפועלים בשביל התשלום" (עמ' 54 לפרו' שו' 23-25).

לגבי נספח י' ציינה כי:

"אותו דבר (הכוונה כמו תשובתה לענין נספח יא' שצויינה לעיל – ח"ש). כמו כל דבר שהיינו משלמים, הייתי רושמת כדי שנדע מה שילמנו ואיפה עומדים" (עמ' 54 לפרו' שו' 27).

כן ציינה כי נספח י' נתלש ממחברת שערכה ע"י בעלה, ואינה יודעת כיום היכן המקור (עמ' 56 לפרו' שו' 10-18).

היא ציינה כי תלישת הדפים נעשתה, כיוון שבמחברת נרשמו גם דברים אישיים (עמ' 61 לפרו' שו' 19).

נציין כי במהלך עדותה של העדה, שהיתה ביום 25.1.18, ציין ב"כ הנתבעים כי הנתבע שלח לו בפקס את שני דפי נספח י', אך הציג לו רק את המקור של הדף השני של נספח י' בנימוק כי איבד את הדף הראשון וימשיך לחפשו (עמ' 56 לפרו' שו' 29-32).

המשיכה פאתנה והעידה על אופן רישום נספח י', כך שהתחילה לרשום מצד שמאל של המחברת כיוון שהיא שמאלית (עמ' 58 לפרו' שו' 4).

היא רשמה כל רישום בזמן אמת. היינו כשבעלה אמר לה או כשהיא נכחה בזמן התשלום (עמ' 58 לפרו' שו' 27).

היא גם העידה על אופן רישום נספח יא בצורה מפורטת (עמ' 59-60 לפרו').

היא נחקרה ארוכות, והעידה על תשלומי נספח י'. על דברים שלא ידעה לא היססה לומר זאת (לדוגמא עמ' 69 שו' 9); על חלק מאופן הרישום, ככל שלא היה מפורט, העידה כי היו יחסי אמון בין הצדדים ולא סברה כי יגיעו לבית המשפט (עמ' 71 לפרו' שו' 21-22 ושו' 27-28); כשלא היה לה הסבר למשהו לא היססה לומר זאת (למשל עמ' 71 לפרו' שו' 32; עמ' 73 לפרו' שו' 8).

לסיכום ייאמר, כי התרשמתי מעדות כנה ואמיתית של פאתנה, שגם העידה ללא הכנה מוקדמת.

גם לנוכח עדותה, שוכנעתי מאמיתותם של נספחים י'-יא' לנ'4.

108. הנתבע גם העיד בפניי על נספחים י-יא ביום 3.5.18, כשלושה חודשים לאחר עדותה של רעייתו פאתנה. בישיבה זו טען כי מצא את הרישומים שהיו חסרים במחברת אחרת. בהחלטה מנומקת מיום 30.5.18 לא התרתי הגשת ראיה נוספת (המחברת הנוספת שמצא).

עם זאת, בראיית כל הראיות במכלול, נתתי אמון בגרסתו של הנתבע לענין אמיתות נספחים י-יא בדבר התשלומים שבוצעו, הן בעבור רכישת זכויותיו של מוחמד במקרקעין והן לענין עבודות הטיח.

הוא אישר כי את המקור של הדף הראשון של נספח י' טרם מצא (עמ' 79 לפרו' שו' 25).

הוא הסביר כי לאחר כל תשלום ששילם בעבור רכישת המקרקעין ממוחמד, ככל שאשתו לא היתה נוכחת, הוא היה מתקשר אליה שתרשום התשלום (עמ' 104 לפרו' שו' 28-29).

הוא נשאל על התשלומים שצויינו בנספח י' והשיב לענין ללא התחמקות (למשל עמ' 99 שו' 21-32).

לסיכום- גם מעדותו של הנתבע התרשמתי לחיוב, ושוכנעתי לקבוע כי שילם תמורה בעבור רכישת זכויותיו של מוחמד במקרקעין, וכי נספח י' משקף התשלומים ששולמו.

109. נראה לי גם שאופן רישומם של נספחי י'-יא', שאינם מסודרים דיים, דווקא מלמד על האותנטיות שלהם. ככל שרצו הנתבע ואישתו לזייף רישומים אלה, סביר כי היו עושים זאת בצורה יותר מסודרת ולא מאבדים המקור.

כן לא היו מציינים לגבי התשלום הנוגע ל-50,000 הדולר הראשונים, כי מעבר לארבעת השיקים שניתנו השלימו הסכום בתשלומים במועדים שונים שלא נרשמו ואינם זכורים לנתבע (ראה סעיף 102(ד) לעיל), אלא היו משרבטים סכומים במועדים שונים כיד הדמיון הטובה.

אמנם בפתח ישיבת יום 3.5.18 טען הנתבע כי מצא מחברת אחרת בה היו רשומים יתרת התשלומים המשלימים את סכום ארבעת השיקים (שהיו ע"ס 70,000 ₪) לסך של 50,000 $ (עמ' 76 לפרו' שו' 1-5) אך לא התרתי הגשתה בהחלטה מיום 30.5.18, כיוון שלא גולתה עד אותו מועד והיה יכול הנתבע במאמצים סבירים למצוא אותה (כפי שמצא אותה בהמשך). כן לא התרתי בחקירה חוזרת לפרט את אותם תשלומים חסרים (עמ' 110 לפרו' שו' 6-8).

יחד עם זאת האמנתי לנתבע כי השלים את סכום ארבעת השיקים לסך של 50,000 $ משתי סיבות עיקריות:

א. לו רצה לשקר, היה יכול כאמור לרשום בנספח י' סתם סכומים ששילם בכדי להשלים ל-50,000 $, ולא עשה כן (אלא ציין בתצהירו נ/4 כאמור, כי שולמו תשלומים נוספים במועדים שונים).

ב. ההצהרה נ/5 של מוחמד, שלכאורה מלמדת כי מוחמד מאשר שקיבל תמורה עד מועד זה, ובכללה התמורה בעד המכירה נשוא ההסכם הראשון שהתבצעה ביום 10.12.09, כשהאמנתי לנתבע שסכום העסקה האמורה היה סך של 50,000 $.

110. חיזוק לאמיתות תוכנו של נספח י', אני מוצא ברישומי שלושה סכומים בנספח י', שהוכחשו ע"י התובעים אך הוכח לי כי שולמו ע"י הנתבע.

תשלום ראשון – סך של 40,000 ₪ שנרשם כי שולם בביתו של הנתבע ביום 20.3.15 לידי אנתסאר ובתה האלה לפני חתונת הבת האמורה.

נשאלה פאתנה על התשלום האמור והשיבה שמסרה את הסכום של 40,000 ₪ לידי אנתסאר בנוכחות בתה האלה. אנתסאר ציינה בפניה, כי מדובר בסכום שנועד לחתונת הבת האלה ולשיפוץ הבית, והבת האלה הבטיחה כי תחזיר סכום זה לאחיה לאחר שתקבל פיצוי בגין נזקי גוף הנובעים מפציעתה בתאונת דרכים (עמ' 54 לפרו' שו' 32-36).

אנתסאר נשאלה בנדון וציינה כי אכן בתה האלה התחתנה כחודש לפני שמוחמד נפטר. היינו בגבולות חודש מאי 2015. יחד עם זאת הכחישה כי קיבלה מהנתבע כסף בו עשתה שימוש לצרכי החתונה (עמ' 27 לפרו' שו' 4-9).

הייתי מצפה כי התובעים יעידו את האלה, תובעת 4, בסוגיית התשלום האמור, אך הם לא עשו כן. מי שהעיד את הבת האלה היו דווקא הנתבעים, וזו נקודה לזכות גרסתם.

האלה בעדותה ציינה כי התחתנה ביום 23.5.15 (עמ' 48 לפרו' שו' 18).

היא הכחישה כל קבלת כספים מהנתבע ו/או מפאתנה (עמ' 49 לפרו' שו' 7-22), למרות שהוסיפה וציינה כי היה מודעת למצב הכלכלי של המשפחה (עמ' 48 לפרו' שו' 26).

כן העידה, כי לפני עדותה הנדונה ישבה עם אימה ואחיה ודיברו על המשפט הזה (עמ' 48 לפרו' שו' 28).

כשאני בוחן את העדויות שבפניי נתתי אמון בגרסתה של פאתנה לענין התשלום האמור, שאף התבצע בסמיכות למועד חתונתה של האלה, על ההוצאות המרובות הכרוכות בכך, כשמוחמד חולה (חודש לפני מותו) וכבר לא עובד כחמישה חודשים.

לא האמנתי להכחשותיהן של אנתסאר והאלה קבלת סכום זה (נזכיר כי טרם עדותה האלה נפגשה עם אמה ואחיה לצורך דיון על המשפט דנן, וסביר כי דיברו על תוכן עדותה הצפוי. יש בכך בכדי להטיל "צל" על עדותה של האלה, שפוגע במהימנותה).

בכך חיזוק לאמיתות הרישום נשוא נספח י'.

תשלום שני – תשלום של 245,000 ₪ ביום 7.11.15 שבוצע לידי אנתסאר בנוכחות בנה אמין, ששולם באופן הבא:

סכום של 195,000 ₪ במזומן באותו יום. סכום ששולם ע"י מוחמד לידי אנתסאר (בנוכחות פתאנה).

סכום של 50,000 ₪ ששולם לאנתסאר ע"י שאדי בדארנה, חלפן כספים (להלן: "שאדי") על-פי הוראתו של הנתבע ביום 7.11.15 (באותו יום ששולם הסכום של 195,000 ₪).

פתאנה העידה על אופן התשלום האמור על שני חלקיו (עמ' 71 לפרו' שו' 18).

כשנשאלה מדוע לא פירטה בנספח י' את שני חלקי התשלום, השיבה שאם היתה יודעת כי תגיע לבית המשפט היתה רושמת את פיצול התשלום ביתר דיוק (עמ' 71 לפרו' שו' 21-22).

פתאנה אף תיארה את המקום בביתה בו העביר הנתבע את הכסף לאנתסאר בנוכחות בנה אמין את הסכום של 195,000 ₪, במילים הבאות:

"אצלנו בבית על השולחן הירוק מתחת לרעפים. אני אגיד לך בדיוק איפוא אמין ישב ואיפוא אנתסאר ישבה" (עמ' 72 לפרו' שו' 1-2).

בהמשך ציינה:

"היינו יושבים אני ונאסר, באו אמין ואנתסאר והתחלנו לדבר ואז הוא נתן לה את הכסף והציע לה, היא היתה כל כך שמחה שבאה בסוף לקחת את הכסף ואפילו הציע לה לפתוח עסק. אנתסאר ואמין ישבו כשפניהם מול הבית שלנו" (עמ' 73 לפרו' שו' 29-31).

הנתבע בתצהירו נ/4 ציין דברים דומים לענין אופן התשלום (195,000 ₪ במזומן בביתו + 50,000 ₪ משאדי בדארנה). בנדון אף צירף פירוט שיחות מחברת סלקום, נספח י1 לתצהירו, ממנו עולה כי התקשר לשאדי בתאריך 7.11.15, מועד התשלום לאנתסאר, שלוש פעמים, בכדי להסדיר את תשלום הסכום של 50,000 השקלים ממנו לידי אנתסאר (סעיפים 27-28 לנ/4).

שאדי בתצהירו נ/3 ציין כדלקמן:

הוא מסר לאנתסאר, בנוכחות אחד מבניה, סך של 50,000 ₪ על-פי הוראת הנתבע בשיחה טלפונית שהתקיימה ביניהם.

באותה שיחה טלפונית מסר לו הנתבע, כי הסכום האמור משולם לאנתסאר כחלק מתמורת עסקת מקרקעין, וכי אנתסאר תבקש ממנו לספור לה סכום כסף גדול, כמאתיים אלף ₪, במכונה שבעסקו, וכך היה.

בחקירתו הנגדית חזר שאדי על גרסתו האמורה. היינו מסר לאנתסאר בנוכחות בנה סך של 50,000 ₪ ואף ספר לה במכונה שבעסקו סכום של כמאתיים אלף ש"ח (עמ' 41 לפרו').

כשנשאל האם ידע למה נועד תשלום הסכום, השיב כי הנתבע מסר לו בשיחה הטלפונית ביניהם אז, כי הסכום הוא בעבור רכישת אדמה (עמ' 41 לפרו' שו' 24-27).

באשר לספירת הכסף הוצגה לשאדי גרסתה של אנתסאר בעדותה (אליה נתייחס להלן) כי מדובר בכסף של אחותה, שביקשה לספור אותו, והשיב: "לא. כל מי שהיה בעסק זה אנתסאר והבן שלה, מעבר לזה אני לא יודע כלום" (עמ' 44 לפרו' שו' 1).

שאדי זכר את השיחה האמורה כי הנתבע הזכיר לו שיחה זאת (עמ' 42 לפרו' שו' 28).

אנתסאר בתצהירה ת/1 לא הזכירה כל תשלום של 50,000 ₪ שקיבלה משאדי.

בחקירתה נגדית עומתה אנתסאר עם קבלת התשלום משאדי וספירת הכסף בעסקו וציינה כך:

מוחמד בעלה, שאז היה בחיים, שלח אותה לשאדי לקבל ממנו כסף שהנתבע אמור לשלם לו על חשבון עבודות טיח. היא לא שוללת שקיבלה משאדי סכום של 50,000 ₪, אבל אינה בטוחה בכך (עמ' 29 לפרו' שו' 22-28).

אנתסאר אישרה כי ספרה בעסקו של שאדי סכום כסף שאינה זוכרת את סכומו. כסף זה היה כספה של אחותה, חולת סרטן. היא ואחותה נכנסו לעסקו של שאדי לשם ספירת הכסף (עמ' 30 לפרו' שו' 1-10).

היא הכחישה כי קיבלה ביום 7.11.15 סכום של 245,000 כרשום בנספח י' (עמ' 32 לפרו' שו' 24-29).

בנה של אנתסאר, אמין (תובע 6), גם העיד בתיק זה. שוב, כפי שהיה במקרה של האלה, לא התובעים הזמינו את אמין לעדות כמצופה אלא דווקא הנתבעים, ובכך חיזוק לטעמי לגרסתם.

אמין העיד כי היה בתאריך מסויים, שאינו זוכר, אצל שאדי בעסק עם אימו אנתסאר. הם באו לקחת ממנו כסף בסכום של 40,000 עד 50,000 ₪. הם ניגשו אל שאדי בהתאם להוראות אביו מוחמד, שהתקשר ואמר להם כי: "נאסר מחכה...אצל שאדי ושם נקבל כסף עבור עבודות טיח" (עמ' 51 לפרו' שו' 1-20).

כך הם עשו וקיבלו הכסף משאדי. באותו מעמד הם ביקשו משאדי לספור להם כסף של הדודה, שבינתיים נפטרה. הדודה הסיעה אותם ברכבה לשאדי אבל לא נכנסה איתם לעסק של שאדי אלא מסרה להם את הכסף לספירה, כמאתיים אלף ₪, והמתינה ברכבה (עמ' 51 לפרו' שו' 19-36; עמ' 52 לפרו' שו' 1-6).

אמין העיד כי שאדי נתן את הכסף בנוכחותו של הנתבע (עמ' 52 לפרו' שו' 7-9).

כשאני בוחן העדויות הנ"ל שוכנעתי לקבל את גרסת הנתבע ופאתנה (המפורטת לעיל) הנוגעת לתשלום סכום של 245,000 ₪ ביום 7.11.15 כחלק מתמורת רכישת זכויותיו של מוחמד במקרקעין.

ברורה הסתירה בין עדותה של אנתסאר לזו של בנה אמין בשתי נקודות:

בעוד שאנתסאר טענה כי הדודה (אחותה) נכנסה עימה לעסק של שאדי לספירת הכסף (כמאתיים אלף ₪), אמין העיד כי הדודה לא נכנסה לעסק אלא חיכתה ברכבה (גרסה שנתמכה בעדותו של שאדי).

בעוד שאנתסאר לא העידה על נוכחותו של הנתבע בעסקו של שאדי (גרסה שנתמכה בעדותו של שאדי) אמין העיד כי הנתבע היה נוכח בעת מסירת הכסף בעסקו של שאדי.

סתירות אלה משליכות על מהימנותם של אנתסאר ואמין, שהרי שאלת המהימנות בנוגע לתשלום האמור היא מרכזית.

מעבר לכך – הציג הנתבע בתצהירו פירוט שלוש שיחות שביצע לבית העסק של שאדי ביום 7.11.15, שיחות שהתבצעו לתיאום התשלום האמור של 50,000 ₪ וספירת הכסף. הנתבע לא נחקר בנקודה זו בחקירתו הנגדית ולכן נקודה זו לא נסתרה. בכך חיזוק למהימנות גרסתו של הנתבע בנדון.

בנוסף – שאדי תמך בגרסתו של הנתבע לענין התשלום של 50,000 ₪ לאנתסאר וקשרו לרכישת אדמה. אכן, שאדי זכר את האמור רק בעקבות שיחה שקיים עימו הנתבע עובר למתן תצהירו, אך אין בכך לטעמי מתום (בניגוד לעמדת התובעים בסיכומיהם). הנתבע רענן את זכרונו של שאדי בשאלת מטרת העברת הכספים לאנתסאר כפי שמסר לו בזמנו באותן שיחות טלפון שהתקיימו ביניהם בנדון. שאדי היה יכול לומר לו כי על אף הרענון אינו זוכר את מטרת העברת הכספים. תחת זאת שאדי אכן נזכר, כי בזמן אמת הנתבע אמר לו כי הכספים משמשים בעבור רכישת אדמה, ועל כך הצהיר. מכאן חיזוק לגרסתו של הנתבע.

לא האמנתי גם לגרסת אנתסאר ובנה אמין כי הכסף שנספר היה כספה של הדודה.

היות ששאדי ואמין העידו כי הדודה לא נכנסה לעסקו של שאדי לספירת הכסף, שוכנעתי לקבוע כי לא סביר שהדודה "פתאום" צריכה לספור סכום של כמאתיים אלף ₪; וגם אם צריכה לספור, לא סביר כי לא תהיה נוכחת בספירה.

גם לא סביר בעיני כי מוחמד, שהיה צריך כסף לחתונת בתו האלה שהתקיימה בחודש מאי 2015 (נזכיר כי באותה תקופה לא עבד כבר כחמישה חודשים), לא ידאג לגבות את אותם 50,000 ₪, שנטען כי הם בעבור חוב עבודות טיח, מהנתבע סמוך לפני החתונה. בכך חיזוק לגרסה כי הסכום האמור, כמו גם הסכום שנספר (195,000 ₪) לא היו על חשבון עבודות הטיח אלא בעבור רכישת חלקו של מוחמד במקרקעין.

סבורני כי "סיפור הדודה" צץ להצדקת הסכום של 195,000 ₪ שקיבלה אנתסאר מהנתבע ביום 7.11.15, הוא היום שקיבלה גם את הסכום של 50,000 ₪ משאדי.

שוכנעתי כי שני הסכומים התקבלו בו ביום ע"י אנתסאר. האחד (195,000 ₪) מהנתבע בביתו (בנוכחות רעייתו פתאנה), והשני (50,000 ₪) ע"י שאדי בהוראתו של הנתבע.

כן שוכנעתי כי שני הסכומים נמסרו לאנתסאר כחלקת מעסקת רכישת זכויותיו של מוחמד במקרקעין.

לאור כל זאת, סבורני כי הנתבע ורעייתו פתאנה העידו אמת בנושא התשלום האמור של 245,000 ₪, ובכך חיזוק לאמיתות תוכנו של נספח י' לנ/4.

תשלום שלישי – בנספח י' צויין כי ביום 19.6.11 שולם "לידי עביר מוחמד אלעויס (הנתבע 5 – ח"ש) בידיעת אנתסאר בבית 5000 ₪". היו יכולים התובעים לסתור תשלום זה על ידי העדת עביר, אך לא עשו כן. לכן ומכח הכלל שבפסיקה המוזכר לעיל לענין הימנעות מהעדת העדת עדים רלוונטיים, יש ליחס מחדל ראייתי זה לחובת גרסתם של התובעים ולחיזוק גרסתם של הנתבע ורעייתו לענין אמיתות התשלומים הרשומים בנספח י' ומטרתם (רכישת זכויותיו של מוחמד במקרקעין).

111. נבחן כעת את טענותיהם של התובעים נגד אמיתות רישומי נספח י', כפי שצוינו בסיכומיהם.

112. טענה ראשונה – עולה מחקירותיהם של פתאנה והנתבע, כי רישומים דוגמת אלה המופיעים בנספח י' לא נעשו ע"י הנתבע ו/או רעייתו בעת רכישת מקרקעין אחרים. מכאן ניתן ללמוד על פיקטיביות רישומי נספח י'.

נשאלה בנדון פתאנה בחקירתה הנגדית והשיבה כי אין סיבה מיוחדת למה לא רשמו תשלומים עבור קרקעות אחרים (עמ' 72 לפרו' שו' 21-36; עמ' 73 לפרו' שו' 2-10).

נשאל הנתבע בנדון והשיב כי רשם רישום דומה גם בעת רכישת קרקעות בחלקות אחרות, ואם אישתו אמרה אחרת אז היא טועה. לראיה הפנה "למקור של הדף השני של נספח י', שם בחלק העליון יש תיעוד לגבי תשלומים ששולמו לגבי אדמה אחרת, בתוך עמק נטופה" (עמ' 104 לפרו' שו' 1-11).

בהמשך אף הוסיף הנתבע וציין כי: "יש לי כמה מחברות שאני רושם כל חלקה (שקונה – ח"ש) בנפרד, כל תיעוד של משהו בנפרד. לפעמים יוצא לי שתי חלקות באותו דף. אבל הכל רשום" (עמ' 104 לפרו' שו' 25-27).

כשבית המשפט שאל את הנתבע הכיצד הוא מחליט איך לרשום, השיב: "אני מתקשר לאישה כדי לא לשכוח ולפעמים אני מגיע הביתה ואומר לה שתרשום. האישה מחליטה איפוא לרשום. כל הרישום זה כתב ידה" (עמ' 104 לפרו' שו' 28-29).

כשאני בוחן את הדברים נתתי אמון בגרסתו של הנתבע. היינו קיים רישום גם לגבי רכישת חלקות מקרקעין אחרות. הנתבע הוכיח זאת במהלך חקירתו כמפורט לעיל.

אכן אשתו פאתנה העידה אחרת, אך אני מייחס עדותה זו לחוסר ידיעה מספקת בנדון. בעדותה ציינה על אודות לא מעט שאלות כי בנדון יש לשאול את בעלה (ועמדנו על כך גם לעיל).

בנוסף, עדותה, כפי שציינו לעיל, הייתה בהפתעה וללא הכנה. היא לא רעננה את זכרונה לגבי עסקאות רכישת מקרקעין אחרות שביצע בעלה בשנים האחרות ודרך רישום תשלום התמורה בגינן. לכן בנדון עדיפה בעיניי עדות בעלה הנתבע על פני עדותה.

משכך, בנקודה זו אני מקבל את גרסתו של הנתבע, כי הרישום על אודות רכישת חלקה 5 דנן אינו חריג מבחינתו, שכן כך נהג לעשות גם בעסקות רכישה אחרות.

113. טענה שניה – אי דרישת החזרת הכספים ששילם הנתבע לכאורה בעבור רכישת חלקו של מוחמד במקרקעין מלמדת כי כל טענת המכר מפוברקת, ולא שולמה כל תמורה.

לטעמי אין ממש בטענה זו, לנוכח קביעתי כי העסקה האמיתית שבין מוחמד לנתבע היתה עסק מכר בתמורה (להבדיל מעסקת מתנה, כפי שדווח למיסוי מקרקעין). משזו העסקה האמיתית אין, ולא היה, מקום לצפות כי מוחמד יחזיר את התמורה ששולמה ו/או כי הנתבע ידרוש את החזר התמורה ששולמה.

114. טענה שלישית – סתירות בענין מחירי "חצאי הדונמים". בעוד שהנתבע ואשתו טענו כי מחיר הדונם הראשון עומד על 50,000 $, בדף הראשון של נספח י' נרשם כי מחירו של חצי הדונם הראשון הוא 135,000 $.

אכן נפלה טעות ברישום בנדון, ופאתנה הודתה בכך מיד (עמ' 68 לפרו' שו' 10), ובכך דווקא חיזקה את מהימנותה ומהימנות יתר חלקי הרישום של נספח י', שזה הרוב המכריע.

בכל מקרה ברור כי עסקינן בטעות נקודתית ברישום.

פתאנה עצמה תיקנה ואמרה כי הסכום של 135,000 $ שולם בעבור שני חצאי דונם (עמ' 68 לפרו' שו' 6).

הנתבע בחקירתו הנגדית גם ציין כי על חצי הדונם הראשון שילם למוחמד סך של 50,000 $, על חצי הדונם השני שילם למוחמד סך של 85,000 $ ועל חצי הדונם השלישי שילם סך של 83,000 $ (עמ' 81 לפרו' שו' 15; עמ' 82 לפרו' שו' 24 ו-28).

היינו הסכום שצויין בנספח י' בשיעור של 135,000 $ הוא בעבור שני חצאיי דונם הראשונים ולא אחד, וטעות זו אינה מלמדת על כלל רישומי נספח י'.

115. טענה רביעית – מרישומי נספח י' עולה, כי מספר תשלומים שולמו אף לפני הסכם המכר הראשון, שנחתם לכאורה ביום 10.12.09. רישומי נספח י' מלמדים כי ארבעת התשלומים הראשונים שולמו לפני מועד זה.

נשאלה על כך פאתנה והשיבה כי אין לה הסבר ובנדון יש לשאול את בעלה (עמ' 64 לפרו' שו' 1-17).

נשאל על כך הנתבע, והסביר כדלקמן: "סיכמנו על החלקה. התחלתי לשלם לו עד שסיימתי את התשלום עשינו הסכם. הוא לא היה חותם לפני ששילמת רוב הכסף" (עמ' 99 לפרו' שו' 19-20).

היות ששוכנעתי כי יחסיו של הנתבע עם מוחמד היו יחסי אמון, ולכן גם לא דאג להחתימו או את אנתסאר על כל תשלום ותשלום (עדותה של פאתנה עמ' 68 לפרו' שו' 13-22; עדותו של הנתבע עמ' 85 לפרו' שו' 15-16; עמ' 106 לפרו' שו' 12-13; עמ' 107 לפרו' שו' 16-17), לא ראיתי כחריג את הקדמת התשלומים בעבור ההסכם הראשון. ודוק – הנתבע העיד כי החל לשלם רק לאחר שסיכם בעל-פה עם מוחמד על רכישת זכויותיו בחלקה 5 ולא קודם לכן.

116. טענה חמישית – תשלום תמורה לאחר תיקון ההסדר והגדלת שטח המקרקעין, למרות הסכמה הנטענת ביניהם בעל-פה כי הנתבע יישא בהוצאות ההסדר, וככל שיצליח בכך הרווח יהיה לו בלבד.

בטענה זו כבר דנתי לעיל במסגרת שאלה ב', כהגדרתה בסעיף 47(ב) לעיל.

117. טענה שישית – תשלום תמורה לאחר גילוי תצהיר המתנה. והשאלה היא, מדוע המשיך הנתבע לכאורה לשלם סכומי כסף נכבדים (כעולה מרישומי נספח י) לאחר גילוי תצהיר המתנה.

התשובה לכך לטעמי ברורה, ועמדתי על כך לעיל בהקשר לטענה אחרת. העסקה האמיתית בין צדדים היתה עסקת רכישה בתמורה (ההסכם השני) במחיר של 218,000 $ בשקלים חדשים. זו הסיבה להמשך תשלומי התמורה ע"י הנתבע, אף לאחר גילוי תצהיר המתנה, עד לתשלום מלוא התמורה האמיתית.

118. טענה שביעית - תשלום תמורה אחרי פטירתו של מוחמד. מדוע הנתבע המשיך לשלם תמורה בעבור רכישת זכויותיו של מוחמד במקרקעין, לאחר פטירתו של מוחמד, במיוחד כשזכויותיו של מוחמד במקרקעין כבר נרשמו על שם הנתבעים.

סבורני כי עצם העלת הטענה תמוהה!!

למה לא לצאת מנקודת הנחה כי עסקינן בנתבע ישר, שהתחייב למוחמד על סכום מסויים, וכשלא הספיק להשלימו בחייו, השלימו לידי רעייתו אנתסאר לאחר פטירתו?

העידה על כך פאתנה כי לאחר פטירתו של מוחמד אנתסאר דרשה את יתרת התמורה, וזו שולמה לה. לאחר קבלת התמורה אמרה אנתסאר "זהו סיימנו, ומאז לא חזרה אלינו" (עמ' 72 לפרו' שו' 12-14).

תשובתה זו הניחה את דעתי.

119. טענה שמינית – אי תפיסת החזקה במקרקעין עד כה, עובדה המלמדת לכאורה על אי רכישת המקרקעין באמת ממוחמד.

לא שוכנעתי מטענה זו, לאור ההסבר שנתן הנתבע בנדון בתצהירו נ/4 (סעיף 33), עליו עמדנו גם לעיל בסעיף 29(ו)(4), ולנוכח עדותו כי "ב 2.5 לאחר חודשיים (ממועד חתימת השני – ח"ש) אחי אמר לי שאבא אמר לא לגעת בזיתים, כל עוד דודי (אחמד – ח"ש) ואשתו בחיים. אז ויתרתי. אני צריך לכבד את אבא. יש כאלה שלא מכבדים, אני מכבד" (עמ' 107 לפרו' שו' 8-11).

ציין הנתבע בתצהיר עדותו הראשית נ/4, שנחתם ביום 10.1.18, כי אשתו של דודו אחמד הלכה לעולמה רק לפני חצי שנה (סעיף 33).

הסבר זה סביר בעיניי, ובכל מקרה לא הופרך.

120. לאור כל האמור לעיל, ולסיכום שאלה ד' בסעיף 47(ד) לעיל, אני קובע כי הוכח לי שהנתבע שילם למוחמד ולאנתסאר (לאחר פטירתו של מוחמד) בגין רכישת זכויותיו במקרקעין, סך בשקלים חדשים השווה ל-218,000 $, כטענת הנתבעים.

לא האמנתי לגרסת התובעים, ובראשם אנתסאר, כי לא התקבלה כל תמורה בגין רכישת חלקו של מוחמד במקרקעין ע"י הנתבע.

סוף דבר

121. לאור כל האמור לעיל, לכשנבחן את הסעדים שהתבקשו בכתב התביעה המתוקן, כמפורט בסעיף 13 לעיל, נמצא כדלקמן:

הסעד הנתבע בסעיף 13(א) לעיל ("להצהיר כי התובעים הם הבעלים הבלעדיים של מחצית המקרקעין, מכח זכויותיו של מוחמד במקרקעין"), דינו להידחות.

הסעד הנתבע בסעיף 13(ב) לעיל ("להצהיר כי תצהיר המתנה אינו תקף ו/או אינו מחייב ו/או בטל ו/או בוטל, וכי העברת זכויותיו של מוחמד במקרקעין מכח תצהיר המתנה בטלה ומבוטלת"), דינו להתקבל, אך הדבר אינו עוזר לתובעים לקבל הסעד העיקרי, הצהרה על זכויותיהם במקרקעין.

הסעד הנתבע בסעיף 13(ג) לעיל ("להצהיר כי יפויי הכח הבלתי חוזרים מתאריכים 13.12.09 ו-7.3.11 שנחתמו לכאורה ע"י מוחמד לטובת עו"ד דראושה בטלים ומבוטלים"), דינו להידחות. יפויי כח אלה ניתנו מכח שני הסכמי המכר, הראשון והשני, שאמיתותם (למעט המחיר) הוכחה.

הסעד הנתבע בסעיף 13(ד) לעיל ("להורות לרשם המקרקעין להחזיר את רישום זכויותיו של מוחמד במקרקעין, ולאחר מכן לרשום זכויות אלה על שם יורשיו"), דינו להידחות.

122. אם כן רוב רובה של התביעה להידחות, למעט הצהרה כי תצהיר המתנה כבר אינו תקף, כמפורט בהרחבה במסגרת פסק דין זה.

לעובדה זו נפקות משפטית שכן תחייב תיקון הדיווח למיסוי מקרקעין, מעסקת מתנה לעסקת מכר בתמורה נשוא ההסכם השני, תוך ציון סכום התמורה האמיתי בשיעור של 218,000 $, נכון ליום עסקת המכר השני, בתאריך 7.3.11.

הדבר יוביל בהכרח לתיקון רישום חלקיו של מוחמד במקרקעין בלשכת רישום המקרקעין על שם הנתבע בלבד (ולא על שם כל הנתבעים כפי שנעשה בפועל). הנתבע הוא הקונה היחיד לפי הסכם המכר השני ואין מכוחו הצדקה לרשום את חלקיו של מוחמד על שם כל הנתבעים. (כיום רשומים כל הנתבעים כבעלי הזכויות מכח ירושת אביהם עבדאללה, שכן עסקת תצהיר המתנה, בה עשו שימוש כמתואר לעיל, נעשתה בין אחמד לעבדאללה. מכאן כי אמורה היתה להירשם על שם עבדאללה וממנו על שם יורשיו).

123. לכן אני מורה לנתבע, "הקונה" בעסקת המכר השניה, לפנות למיסוי מקרקעין ולדווח על עסקת מכר זו נשוא ההסכם השני הנוגעת לרכישת זכויותיו של מוחמד במקרקעין, בסכומה האמיתי (218,000 $ בשקלים חדשים נכון ליום העסקה בתאריך 7.3.11), וזאת כתיקון הדיווח הלא נכון והלא אמיתי על עסקה זו כעסקת מתנה.

לאחר מכן יפעל לתיקון הרישום בלשכת רישום המקרקעין.

הכל כפי שהובהר ופורט בסעיף 122 לעיל.

124. צו המניעה הארעי (שהפך בהמשך לזמני) שניתן בהחלטתי מיום 31.10.16 מבוטל בזאת.

125. התובעים, יחד ולחוד, יישאו בהוצאות המשפט של הנתבעים ובשכר טרחת בא כוחם בסכום כולל של 20,000 ₪, שישולמו מתוך הערבון שהפקידו התובעים במסגרת הסעד הזמני שביקשו, בהתאם להחלטתי מיום 31.10.16.

סכום הערבון בשיעור של 20,000 ₪ יועבר ע"י גזברות בית המשפט לידי הנתבעים באמצעות בא כוחם.

המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ט, 03 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.