1. בתאריך 13/6/16 ניתן על ידי בימ"ש השלום בקריות, לבקשת הנתבעת, צו המתיר לנתבעת לערוך חיפוש אצל התובע בכתובת "רמב"ם 210 נהריה" ולתפוס "פלאפון פרטי של החשוד (הוא התובע – מ.א.), שמספרו 053-4214595 " (להלן: "צו החיפוש").

בתאריך 20/6/16 הגיעו שוטרים מתחנת משטרת נהריה לביתו של התובע, לצורך ביצוע צו החיפוש והתובע סירב לאפשר להם להיכנס לביתו, בטענה כי ביתו נמצא ברח' השיירה 16/3, בעוד צו החיפוש מתיר לשוטרים לבצע את החיפוש בבית הנמצא ברח' רמב"ם 210.

2. לטענת התובע, כעולה מכתב התביעה, אף כי הוא הציע לשוטרים "להיכנס לביתו להביא את המכשיר לשוטרים", הם סירבו ולאחר שהתייעצו עם קצין תורן, הם עצרו אותו בחשד לביצוע עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ואזקו אותו לעיני כל, בניגוד להוראת סעיף 9א' לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, ולקחו אותו לתחנת משטרת נהריה, שם הוכנס לחדר סגור והותקף באלימות פיזית על ידי השוטרים.

עוד נטען על ידי התובע, בכתב התביעה, כי מפתחות ביתו נלקחו ממנו בכוח ובני משפחתו שהגיעו לתחנת המשטרה כדי לברר את סיבת מעצרו "... פגשו בשוטרים מאותו אירוע וביקשו להתלוות אליהם כעדים לאחר שמסרו להם בצורה כוזבת כי התובע מסכים לחיפוש בנוכחותם דבר משולל יסוד" ובסיום החיפוש הם הוחתמו על דו"ח החיפוש, טרם מולא הדו"ח ולאחר מכן ציינו השוטרים, בדו"ח החיפוש, כי החיפוש נערך בהתאם לכתובת שצויינה בצו החיפוש.

עוד נטען על ידי התובע, בכתב התבעה, כי מעצרו היה מעצר שווא, ללא בסיס חוקי, וכי "עצם מעצרו ברחוב, כבילתו באזיקים לעיני כל ופגיעה בגופו גרמו לעלבון רב, השפלה, ביזוי, פגיעה בשמו הטוב וכן לכאב וסבל כתוצאה משימוש בכוח מופרז של השוטרים לביצוע המעצר...".

לכן הגיש התובע את תביעתו שבפניי, בה הוא עותר לחייב את הנתבעת לפצותו בסכום של 15,000 ₪.

3. בכתב ההגנה נטען על ידי הנתבעת כי "מעצרו של התובע הגיע כחלק מחקירתו בעקבות אירוע של השחתת רכב אשר בו הוא נחשד ונחקר והמכשיר הסלולרי שלו נדרש על מנת לוודא את גרסת האליבי שלו".

הנתבעת הודתה, בכתב ההגנה, כי השוטרים הגיעו לכתובת דרך השיירה 16/3 "שם לפי המידע הקיים במשטרה..." מתגורר התובע. לטענתה, הציגו השוטרים את צו החיפוש לתובע, אולם הוא "... מתוך מטרה להכשיל את השוטרים... נעל את המכשיר בתוך הבית, סירב להציג תעודת זהות לשוטרים ויצא מחוץ לבית במטרה לעזוב את המקום וכל זאת בניגוד להוראת השוטרים". מאחר שהוא לא קיים את הוראות השוטרים, הודיעו לו השוטרים "...שהוא מעוכב בגין חשד להפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ולאחר שהתובע סירב לעיכוב, קמה לשוטרים סמכות לעצרו, אזקו אותו והובילו אותו לתחנה".

בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת מכל וכל את טענת התובע כי השוטרים תקפו אותו.

4. תביעתו של התובע הינה בעילה נזיקית. לטענתו, "הבסיס הנורמטיבי לעילת התביעה קמה לפי סעיף 26 לחוק, פקודת הנזיקין (נוסח חדש)..." שכותרתו "כליאת שווא".

עד כמה שהצלחתי להבין מכתב התביעה, אין התובע מבקש פיצוי על נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה ממעשה התקיפה מצד השוטרים, לו הוא טוען, אלא רק לנזק שנגרם לו, לטענתו, כתוצאה ממעצרו. למרות זאת, ואף כי הדבר אינו צריך לצורך ההכרעה בתיק שבפניי, אני קובע כי לא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו כי הותקף על ידי השוטרים. לכן גם אם לא הבנתי נכון, והוא כן תובע פיצוי בגין מעשה התקיפה, לא מגיע לו פיצוי בגין כך.

5. במהלך העדויות שהושמעו בפניי טען מר יורם דנינו (להלן: "יורם"), שהיה אחד משלושת השוטרים שהגיעו לביתו של התובע על מנת לבצע את החיפוש, כי הכניסה ליחידת הדיור בה מתגורר התובע הינה מרח' הרב מימון (סוף עמ' 5 לפרוטוקול, תחילת עמ' 6). כאשר נשאל יורם מדוע בוצע החיפוש ברח' דרך השיירה 16, כאשר צו החיפוש מתיר חיפוש בבית הנמצא ברח' רמב"ם 210, הוא השיב כי "מדובר בבית פינתי שהוא משליך גם על רח' השיירה וגם על רח' רבי מיימון. מדובר באותו בית" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות29 -32). בהמשך אמר יורם, כי ביתו של התובע הוא בית פינתי "... שהוא גם לפה וגם לפה. החזית של הבניין היא לרחוב השיירה 16 והדופן הצפונית של הבניין זה ברחוב הרמב"ם " (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 13, 14) והכניסה לבית נמצאת בדופן הצפונית, היינו ברחוב רמב"ם.

מאחר שבהמשך אמר יורם, אף כי הדבר לא נרשם בפרוטוקול, כי רח' רבי מיימון ורח' רמב"ם זה אותו רחוב, זאת כאשר עומת עם כך שקודם לכן (בסוף עמ' 5, תחילת עמ' 6 לפרוטוקול) העיד כי הכניסה לביתו של התובע הינה מרח' הרב מיימון ובתגובה לכך טען התובע כי יש במקום שני רחובות שונים, הן רח' רמב"ם והן רח' הרב מיימון וכי הבית בו הוא מתגורר נמצא בפינת הרחובות השיירה והרב מיימון (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 2, 3), הוחלט לערוך ביקור במקום.

בביקור במקום, שהתקיים ביום 21/2/17, התברר כי הצדק עם התובע. יש במקום הן רח' רמב"ם והן רח' הרב מיימון. שניהם ניצבים לרח' דרך השיירה. עוד התברר בביקור במקום, כי השוטרים הגיעו, כדי לבצע את החיפוש, לכניסת ביתו של התובע ברח' מיימון .

6. מכל האמור לעיל עולה, כי למרות שצו החיפוש התיר לשוטרים לבצע חיפוש בדירה הנמצאת ברח' רמב"ם 210, הם באו לבצע את החיפוש בדירה הנמצאת ברח' הרב מיימון.

אין חולקין כי צו החיפוש לא התיר להם לבצע את החיפוש בדירה הנמצאת ברח' הרב מיימון ואין זה משנה מה גרם לטעות של השוטרים בזיהוי הבית. לכן היתה זו זכותו של התובע להתנגד לביצוע החיפוש בדירתו שברח' מיימון ולא היתה לשוטרים עילה ו/או סמכות לעצור אותו בחשד לביצוע עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

לא נעלמה ממני הטענה כי התובע סירב להזדהות וכי זה מקים עילת עיכוב ומשסירב התובע לעיכובו, קמה הסמכות לעצרו, אולם מוטב היה אלמלא נטענה טענה זו, שכן, כפי שהודה יורם בעדותו (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 27, 28), התובע היה מוכר לו מלפני המעצר. זאת ועוד, מהסרטון שהוצג בפניי עולה כי כלל לא נאמר לתובע שהוא מעוכב. לכן לא היה מצדו סירוב לעיכוב.

7. סיכומו של דבר, אני קובע כי לא היתה לשוטרים עילה חוקית לעצור את התובע. בבצעם את המעצר הם עוולו עוולה לפי סעיף 26 לפקודת הנזיקין ולכן זכאי התובע לקבל פיצוי בגין הנזק שנגרם לו.

כלל ידוע הוא בנזיקין כי על ניזוק מוטלת החובה להקטין את נזקו. במקרה שבפניי היה מעצרו של התובע נמנע אילו הסכים לאפשר לשוטרים להתלוות אליו לתוך ביתו, כדי לתפוס את מכשיר הפלאפון. אין אני מאמין לתובע, שהשאיר עלי רושם בלתי אמין, כי סירב לאפשר להם להתלוות אליו משום שנתקל באלימות פיזית במגע הראשוני שלו איתם (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 18-20), טענה שאין לה כלל זכר בכתב התביעה (שם טען כי האלימות הפיזית נגדו היתה בתחנת המשטרה). אגב, אם היה ממש בטענתו, שהועלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט, כי השוטרים נהגו בו באלימות כבר במגע הראשוני, הייתי מצפה שדווקא יסכים שיתלוו אליו, מתוך חשש שאם יסרב תימשך האלימות.

בין היתר נטען על ידי התובע, כי הוא מבקש פיצוי על כך שעצרו אותו ואזקו אותו ברחוב, לעיני כל, אולם כאשר נשאל אם יש לו עדים על כך שהשוטרים תקפו אותו טרם מעצרו, השיב בשלילה. אם לא היו עדים לתקיפה, גם לא היו עדים למעצרו. לכן אני דוחה את טענתו כי מעצרו ואיזוקו נעשו "לעיני כל".

לאחר ששקלתי בעניין, תוך שנתתי את דעתי לנסיבות האירוע ולכך שהתובע לא עשה את אשר יכול היה לעשות להקטנת הנזק ואולי אף למניעתו, אני מעריך את הפיצוי לו זכאי התובע בסכום של 750 ₪, נכון להיום. סכום זה כולל גם את הוצאות המשפט.

8. סיכומו של דבר, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 750 ₪.

הסכום הנ"ל ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לצדדים זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 15 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ו שבט תשע"ז, 22 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.