הרקע לבקשה וטענות המבקש:

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דין של בימ"ש לתביעות קטנות בעכו (כב' השופט משה אלטר – שופט עמית) שניתן ביום 22.2.17 במסגרת ת"ק 31388-11-16.

בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, ולאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, אני מוצא כי הבקשה אינה מצריכה תשובה ויש לדחותה על הסף.

מדובר בתביעה קטנה שהוגשה על ידי המבקש נגד המשיבה, בגין מעצר שווא וחיפוש בלתי חוקי, שבוצע לטענתו על ידי שוטרים בביתו ברח' דרך השיירה 16/3 נהריה ביום 20.6.16.

בימ"ש קמא ציין בפסק דינו כי בתאריך 13.6.16 ניתן על ידי בימ"ש השלום בקריות, לבקשת משטרת ישראל, צו המתיר לה לערוך חיפוש אצל המבקש (התובע שם) בכתובת "רמב"ם 210 נהריה" ולתפוס "פלאפון פרטי של החשוד שמספרו 053-4214595". בתאריך 20.6.16 הגיעו שוטרים מתחנת משטרת נהריה לביתו של המבקש, לצורך ביצוע צו החיפוש. המבקש סירב לאפשר להם להיכנס לביתו, בטענה כי ביתו נמצא ברח' השיירה 16/3, בעוד צו החיפוש מתיר לשוטרים לבצע את החיפוש בבית הנמצא ברח' רמב"ם 210. המבקש טען בבימ"ש קמא כי אף כי הציע לשוטרים להיכנס לביתו להביא את המכשיר לשוטרים, הם סירבו ולאחר שהתייעצו עם קצין תורן, הם עצרו אותו בחשד לביצוע עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, אזקו אותו לעיני כל ולקחו אותו לתחנת משטרת נהריה, שם הוכנס לחדר סגור והותקף באלימות פיזית על ידי השוטרים. כן טען המבקש בכתב התביעה כי מפתחות ביתו נלקחו ממנו בכוח ובני משפחתו שהגיעו לתחנת המשטרה כדי לברר את סיבת מעצרו פגשו בשוטרים מאותו אירוע שביקשו להתלוות אליהם כעדים לאחר שמסרו להם, בצורה כוזבת, כי המבקש מסכים לחיפוש בנוכחותם. נטען כי בסיום החיפוש הם הוחתמו על דו"ח החיפוש טרם מולא הדו"ח ולאחר מכן ציינו השוטרים בדו"ח החיפוש כי החיפוש נערך בהתאם לכתובת שצוינה בצו החיפוש. עוד נטען על ידי המבקש כי מעצרו היה מעצר שווא, ללא בסיס חוקי, וכי עצם מעצרו ברחוב, כבילתו באזיקים לעיני כל ופגיעה בגופו גרמו לעלבון רב, השפלה, ביזוי, פגיעה בשמו הטוב וכן לכאב וסבל כתוצאה משימוש בכוח מופרז של השוטרים לביצוע המעצר. לכן הוגשה תביעתו לבימ"ש קמא, בה עתר לחייב את המשיבה לפצותו בסכום של 15,000 ₪.

בימ"ש קמא ציין כי תביעתו של המבקש הינה בעילה נזיקית ולטענתו הבסיס הנורמטיבי לעילת התביעה הינו בהתאם לסעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שכותרתו כליאת שווא. בימ"ש קמא ציין כי על פי כתב התביעה המבקש אינו מבקש פיצוי על נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה ממעשה התקיפה מצד השוטרים, אלא רק לנזק שנגרם לו לטענתו כתוצאה ממעצרו. למרות זאת, נקבע כי לא עלה בידי המבקש להוכיח את טענתו כי הותקף על ידי השוטרים ולא מגיע לו פיצוי בגין כך.

בימ"ש קמא סקר את עדות השוטר יורם דנינו שהעיד לפניו. השוטר העיד כי ביתו של המבקש הינו בית פינתי, שחזיתו פונה לרחוב השיירה והדופן הצפונית של הבניין היא ברחוב הרמב"ם, כאשר הכניסה לבית נמצאת בדופן הצפוני, ברחוב הרמב"ם. השוטר גם טען כי רחוב מימון ורחוב רמב"ם הינם אותו רחוב. המבקש טען כי יש במקום שני רחובות שונים, הן רח' רמב"ם והן רח' מימון והבית שבו הוא מתגורר נמצא בפינת הרחובות השיירה והרב מימון. בימ"ש קמא ערך ביקור במקום לאור הסתירה בין העדויות לעניין זה. בימ"ש קמא ציין בפסק דינו כי בביקור במקום שהתקיים ביום 21.2.17 התברר כי הצדק עם המבקש. יש במקום הן רחוב רמב"ם והן רח' הרב מימון. שניהם ניצבים לרח' דרך השיירה. כן התברר בביקור במקום כי השוטרים הגיעו כדי לבצע את החיפוש לכניסת ביתו של המבקש ברח' מימון.

בימ"ש קמא קבע כי מכל האמור עולה כי למרות שצו החיפוש התיר לשוטרים לבצע חיפוש בדירה הנמצאת ברח' רמב"ם 210, הם באו לבצע את החיפוש בדירה הנמצאת ברח' הרב מימון. נקבע כי אין חולק כי צו החיפוש לא התיר להם לבצע את החיפוש בדירה הנמצאת ברח' הרב מימון ואין זה משנה מה גרם לטעות של השוטרים בזיהוי הבית. לכן הייתה זו זכותו של המבקש להתנגד לביצוע החיפוש בדירתו שברח' מימון ולא הייתה לשוטרים עילה או סמכות לעצור אותו בחשד לביצוע עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בימ"ש קמא ציין כי לא נעלמה ממנו הטענה כי המבקש סירב להזדהות וכי הסירוב להזדהות מקים עילת עיכוב ומשסירב המבקש לעיכובו, קמה הסמכות לעצרו. אולם נקבע כי מוטב היה אלמלא נטענה טענה זו שכן, כפי שהודה השוטר יורם בעדותו, המבקש היה מוכר לו עוד קודם למעצר. כן נקבע כי מהסרטון שהוצג בפני בימ"ש קמא עולה כי כלל לא נאמר למבקש שהוא מעוכב. לכן נקבע כי לא היה מצדו סירוב לעיכוב.

נקבע כי לא הייתה לשוטרים עילה חוקית לעצור את המבקש ובבצעם את המעצר הם עוולו עוולה לפי סעיף 26 לפקודת הנזיקין ולכן זכאי המבקש לקבל פיצוי בגין הנזק שנגרם לו. יחד עם זאת, נקבע כי במקרה זה היה מעצרו של המבקש נמנע אילו הסכים לאפשר לשוטרים להתלוות אליו לתוך ביתו כדי לתפוס את מכשיר הפלאפון. בימ"ש קמא לא האמין למבקש, שהשאיר עליו רושם בלתי אמין, כי סירב לאפשר לשוטרים להתלוות אליו משום שנתקל באלימות פיזית במגע הראשוני שלו איתם, טענה שאין לה זכר בכתב התביעה, שם טען כי האלימות הפיזית נגדו הייתה בתחנת המשטרה. כן נקבע כי אם היה ממש בטענתו, שהועלתה לראשונה בעדותו בבימ"ש קמא, כי השוטרים נהגו בו באלימות כבר במגע הראשוני, היה מצופה שדווקא יסכים שיתלוו אליו מתוך חשש שאם יסרב תימשך האלימות. עוד נקבע כי בין היתר נטען על ידי המבקש כי הוא מבקש פיצוי על כך שעצרו אותו ואזקו אותו ברחוב לעיני כל, אולם כאשר נשאל אם יש לו עדים לכך שהשוטרים תקפו אותו טרם מעצרו השיב בשלילה. נקבע כי אם לא היו עדים לתקיפה, גם לא היו עדים למעצרו. לכן נדחתה טענתו כי מעצרו ואיזוקו נעשו "לעיני כל".

בסיכומו של דבר, לאחר ששקל בימ"ש קמא את נסיבות העניין ונסיבות האירוע ואת העובדה שהמבקש לא עשה את אשר יכול היה לעשות להקטנת הנזק ואולי אף למניעתו, העריך בימ"ש קמא את הפיצוי לו זכאי המבקש בסכום של 750 ₪, כולל הוצאות משפט, וחייב את המשיבה לשלם לו סכום זה.

המבקש טוען, במסגרת בקשתו למתן רשות הערעור, כי שגה בימ"ש קמא כאשר פסק פיצוי אך ורק על סך 750 ₪. נטען כי הוצאותיו של ההליך המשפטי הסתכמו בסך של 1,404 ₪ (400 ₪ עבור זימון עדים; 150 ₪ אגרת בימ"ש; היעדרות המבקש משלושה ימי עבודה; ונסיעות לביהמ"ש בעכו). המבקש טוען כי במסגרת תביעתו תבע פיצוי בגין מעצר שווא ופיצוי בגין חיפוש בלתי חוקי שנערך בביתו בדרך השיירה 16/3 בנהריה וכן בגין רכיב נזק ממוני ובגין כבילת עצור במקום ציבורי. נטען כי שגה בימ"ש קמא כאשר בחר לשחרר את העדים מטעם המבקש מבלי לשמוע אותם ופסק להם הוצאות מהכסף שהפקיד המבקש בקופת ביהמ"ש. נטען כי עדותם של העדים הייתה מחזקת את טענותיו לגבי מקום ביצוע החיפוש, זאת בניגוד למיקום החיפוש לפי הצו שניתן בבימ"ש השלום בקריות, עניין שהיה במחלוקת בין הצדדים. כן נטען כי בימ"ש קמא לא נתן פיצוי הולם לנזקים שנגרמו למבקש בשל ביצוע צו החיפוש בניגוד לכתובת המופיעה בצו, בשל מעצרו וכליאתו בבית מעצר קישון ושחרורו למחרת מבלי להביא אותו בפני שופט מעצרים. נטען כי הפיצוי שנפסק אינו מכסה את הוצאותיו, למרות שבימ"ש קמא קיבל את רוב טענותיו.

המבקש טוען עוד כי בימ"ש קמא טעה כאשר החליט להתעלם מתקדימים שהוגשו לו וסומנו כ-ת/2. כן נטען כי טעה בימ"ש קמא כאשר קבע כי היה על המבקש לאפשר לשוטרים לבצע חיפוש בביתו בניגוד לצו החיפוש וכך היה מקטין את נזקיו, זאת למרות שנקבע כי הייתה זו זכותו להתנגד לחיפוש מאחר והצו לא מתיר לבצע חיפוש בדירה בכתובת דרך השיירה 16/3 נהרייה. כן נקבע בפסק הדין כי הליך המעצר בוצע באופן בלתי חוקי ובימ"ש קמא אף הפנה לסרטון שצולם על ידי השוטרים תוך שהוא אומר במפורש כי לא נאמר למבקש שהוא מעוכב ולכן לא היה מצדו סירוב לעיכוב. נטען כי המבקש טען כי יכנס ויביא את הפלאפון אך נתקל באוזניים אטומות ובסירוב נוקשה ולכך לא היה מקום לעשות להקטנת הנזק. כן נטען כי בימ"ש קמא קבע כי לא הייתה עילה חוקית לעצור את המבקש ובבצעם את המעצר עוולו השוטרים עוולה לפי סעיף 26 לפקודת הנזיקין ולכן זכאי המבקש לקבל פיצוי בגין הנזק שנגרם לו. נטען כי עניין הפיצוי הכספי לא בא לידי ביטוי בפסק הדין שניתן והפיצוי שנפסק אינו מכסה את הוצאותיו המשפטיות של המבקש.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את בקשת הערעור על נספחיה ואת פסק דינו של בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. לא מצאתי כי בפסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות נפל פגם המצדיק התערבות בנסיבות העניין. ניכר מפסק דינו של בימ"ש קמא כי בחן את טענות הצדדים ואת הראיות והעדויות שהוצגו בפניו, אף ערך ביקור במקום לבירור מחלוקת עובדתית ופסק על פי הדין ובהתאם לנסיבות המקרה. כמו כן, פסק דינו של בימ"ש קמא מבוסס על קביעותיו באשר לממצאים עובדתיים וממצאים בנוגע למהימנות העדים, עניינים בהם ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. ראו:

ע"א 5212/14 אבו ג'אנם נ' אבו ג'אנם (החלטה מיום 25.11.14);

ע"א 1100/14 אחמד ראשד מנוסה סלאמה נ' סביוני אלקנה (אלקנה) בע"מ (החלטה מיום 27.4.14).

אוסיף לעניין זה כי הכלל בדבר מתן רשות לערער על פסיקת בית משפט לתביעות קטנות הוא של צמצום. זאת מעצם קביעת החריג לפיו ערעור אינו בזכות אלא מותנה בקבלת רשות מבית המשפט [ראו: סעיף 64 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984] והכל במטרה להגשים את תכלית החקיקה ואת כוונת המחוקק לקיום הליך מהיר וחסכוני. ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור [ראו: רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (18.3.2015); רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' אילנה משיח (20.05.15); רע"א 2376/16 זאב אלימלך קביאטקובסקי נ' רות לפ (10.5.16); רתק (ב"ש) 430-02-16 שושנה כהן נ' סרגיי אבין (24.5.16)]. אינני סבור כי מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות של ערכאת הערעור או מתן רשות ערעור.

כאמור, פסק דינו של בימ"ש קמא מבוסס בראיות ובעדויות שהוצגו לפניו והמבקש מבקש כי בימ"ש זה יתערב בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שקבע בימ"ש קמא, עניינים בהם ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. המבקש טוען כי אמר לשוטרים שייכנס ויביא את הפלאפון אך נתקל באוזניים אטומות ובסירוב נוקשה. לכן נטען כי לא היה באפשרותו להקטין את הנזק. בימ"ש קמא לא קיבל גרסה זו וקבע כי עדותו של המבקש הייתה בלתי מהימנה בכל הנוגע לטענתו כי סירב לאפשר להם להתלוות אליו משום שנתקל באלימות פיזית במגע הראשוני שלו איתם, טענה שאין לה זכר בכתב התביעה, שם טען כי האלימות הפיזית נגדו הייתה בתחנת המשטרה. עוד נקבע כי בין היתר נטען על ידי המבקש כי הוא מבקש פיצוי על כך שעצרו אותו ואזקו אותו ברחוב לעיני כל, אולם כאשר נשאל אם יש לו עדים לכך שהשוטרים תקפו אותו טרם מעצרו השיב בשלילה. נקבע כי אם לא היו עדים לתקיפה, גם לא היו עדים למעצרו. לכן נדחתה טענתו כי מעצרו ואיזוקו נעשו "לעיני כל". כאמור, מדובר בקביעות המבוססות על הראיות והעדויות שהובאו בפני בימ"ש קמא ועל העדר אמון בגרסת המבקש/מתלונן. לא מצאתי מקום להתערב בקביעות אלו או ליתן רשות ערעור. על כן, לא מצאתי גם כי יש להתערב או ליתן רשות ערעור על קביעתו של בימ"ש קמא כי היה על המבקש להקטין את נזקו בנסיבות העניין.

בנסיבות העניין, כאמור, לא מצאתי כי נפל בפסק דינו של בימ"ש קמא פגם המצדיק התערבות או מתן רשות לערער. פסק הדין מבוסס על הראיות והעדויות שהובאו בפני בימ"ש קמא ועל קביעות שקבע בימ"ש קמא בנוגע לממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות.

עם זאת, ובד בבד עם דחיית הבקשה, אוסיף כי מעת לעת נתקל בית המשפט בתופעה של אי כיבוד זכויות חשודים ואי הקפדה על נהלים, זאת במיוחד כאשר החשודים הם כאלו המוכרים לשוטרים מאירועים קודמים. ראוי להבהיר כי חובת השוטרים להקפיד בזכויות כל חשוד וחשוד ולדייק באופן ביצוע הצווים, גם אם מדובר בעניינו של חשוד המוכר למשטרה ולשוטרים מאירועים אחרים. להפרת החובה עלולות להיות השלכות הן לעניין חיוב בפיצוי מי שנפגע מהפרה והן לעניין קבילות תוצרי החקירה, בבוא העת. עניין זה ראוי להדגשה ולהטמעה בקרב השוטרים. מצאתי לנכון להדגיש את האמור, זאת הגם שבמקרה זה לא נתן בית משפט קמא אמון בגרסת המבקש/התובע, ובנסיבות אלו אין מקום להתערבות בפסיקתו.

בסיכומו של דבר, ומכל הטעמים שפורטו, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ומאחר שלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות וגם אין צורך להיזקק להליך של הפקדת ערבון.

המזכירות תעביר עותק מהחלטה זו לצדדים ולתיק בית משפט קמא.

ניתנה היום, ט"ו אדר תשע"ז, 13 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.