1. התובע, נתין אריתריאה, עבד אצל הנתבעת מס' 1 (להלן – מי רן), שהנתבע מס' 2 הוא מנהלה (להלן צדוק).

בתקופה שמאוגוסט 2012 ועד יולי 2016, מי רן הציבה את התובע לעבוד אצל הנתבעת מס' 3 המנהלת בית קפה/ מסעדה (להלן – מקס ברנר). בתקופות קודמות לכך, התובע הוצב על ידי מי רן לעבוד במקומות אחרים.

2. כבר בפתח פסק הדין יובהר כי ההליכים כנגד מי רן עוכבו, לאחר שניתן כנגדה צו פירוק (החלטה מיום 25.2.18).

בהתאם, פסק הדין יעסוק רק בחבותם של צדוק ושל מקס ברנר.

3. השתלשלות דיונית

א. בכתב התביעה נטען כי התובע עבד בממוצע 265 שעות בחודש, לעתים גם יותר מ – 300 שעות. כן נטען ששכרו של התובע עמד תחילה על 25 ₪ לשעה ועלה בהדרגה, עד שבמועד סיום העבודה, עמד על 32 ₪.

התובע טען ששכרו חושב מדי חודש כמכפלה של שעות עבודתו, בתוספת 154 ₪ בגין הבראה, החזר הוצאות נסיעה ובהפחתת 92 ₪ בגין ביטוח רפואי, וכי התלושים שמי רן הנפיקה לו הם פיקטיביים לחלוטין והנתון היחיד המשקף את האמת הוא השכר השעתי של התובע.

ביחס לצדוק, נטען בכתב התביעה שמתקיימות הנסיבות המצדיקות הרמת מסך כנגדו מאחר שפעל על מנת שהתובע לא יקבל את מלוא זכויותיו, מתוך כוונה לפגוע בתובע ולהתעשר על חשבונו (סעיף 23 לכתב התביעה).

התובע לא ציין דבר בכתב התביעה לגבי חבותה של מקס ברנר, למעט טענה לפיה היא מזמינת שירות שהכירה היטב את דפוס העסקתו של התובע (סעיף 4 לכתב התביעה) וכן טענה כללית לפיה הועסק אצלה במתכונת עבודה נצלנית, תנאים מחפירים ומבישים (שעות עבודה רבות – סעיף 7 לכתב התביעה).

הרכיבים שנתבעו הם: הפרשי שכר (72,480 ₪, הסכום הופחת בסיכומי התובע ל – 67,249 ש"ח), פדיון חופשה של 48 ימים (10,944 ש"ח, הסכום הופחת בסיכומי התובע ל – 4,749 ש"ח ₪), דמי חגים (36 ימים – 8,208 ₪, הסכום הופחת בסיכומי התובע ל – 6,156 ש"ח), דמי גמולים לפנסיה (תגמולים ופיצויים – 26,421 ₪, התובע ויתר על רכיב זה בסיכומיו), פיצויים בגין אי מתן הודעה בכתב על תנאי עבודה (15,000 ש"ח) ובגין מתן תלושים פיקטיביים (48,000 ₪).

התובע הפחית מהסכומים שתבע סך 11,000 ₪ שקיבל ממי רן עבור הפרשות לפנסיה ולפיצויים, 7,000 ש"ח שקיבל עבור פיצויים ועוד 2,000 ש"ח שקיבל בשנת 2015 בגין חופשה.

ב. מי רן וצדוק הגיש כתב הגנה במאוחד. בכתב ההגנה טענו שהתובע הסתיר כי בשנת 2014 קיבל 11,000 ₪ לאחר שסיפר שהוא זקוק לכסף מאחר שאחיו מצוי בסכנת מוות באריתריאה ואף חתם על כתב סילוק (צורף לכתב ההגנה). כן הפנו לכתב סילוק בשפתו של התובע, שנערך עובר לסיום עבודתו, שגם במסגרתו שולמו לתבוע סכומים שונים. לכתב ההגנה גם צורף חוזה עבודה בשפתו של התובע.

בהתייחס לסכומים שנתבעו, נטען כי השכר בתלושים תואם את שעות העבודה, כולל שעות נוספות, לאחר קיזוז הפסקה יומית שהיתה לתובע.

בין כלל הטענות שבכתב ההגנה, צדוק טען כי יש לסלק את התביעה כנגדו על הסף, מאחר שפעל כמנהל ואין יסוד לטענות כאילו פעל מתוך כוונת זדון על מנת שהתובע לא יקבל את מלוא זכויותיו, שהרי אלה שולמו לו כדין.

ג. תמצית הגנתה של מקס ברנר, המפורטת בכתב ההגנה שהגישה, היא כי כתב התביעה אינה מגלה עילה כנגדה, כי אין כל יריבות בינה ובין התובע וכי מקס ברנר קיבלה שירותי ניקיון וטבחות ממי רן, שהיא מעסיקתו של התובע, אשר קיבלה את מלוא התמורה בגין שירותים אלה.

ד. בקשתה של מקס ברנר לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה נדחתה בהחלטה מיום 16.1.17 (כב' הרשם שביון, כתוארו אז ור' החלטה נוספת בנושא, מיום 17.1.17).

ה. ביום 20.12.16 התובע הגיש בקשה שעדותו תשמע בהליך של גביית עדות מוקדמת. בקשתו נעתרה (החלטת הרשם שביון (כתוארו אז)) והוא העיד בפני עו"ד ליהיא דגן, ביום 18.1.17.

ו. התובע הודיע שיצא את ישראל ביום 2.2.17.

ז. קד"מ התקיים בפני כב' השופטת פלד ביום 18.9.17, במסגרתו נדון נושא גילוי מסמכים והתיק הועבר להוכחות בפני מותב.

ח. ביום 25.2.18 ניתנה החלטה לפיה ההליכים כנגד מי רן יעוכבו מאחר שניתן כנגד צו פירוק.

ט. בקשתו של צדוק לעכב את ההליכים בתובענה עד שתביעת החוב תתברר, נדחתה בהחלטה מיום 12.4.18.

י. בישיבת הוכחות שהתקיימה בפני המותב הח"מ, ביום 4.3.19, הנתבע מס' 2 (צדוק) לא התייצב ונשמעה רק חקירתו הנגדית של מר יניב שטנגר, נציג הנתבעת מס' 3, מקס ברנר.

יא. בהתאם להחלטת בית הדין הארצי מיום 24.3.19, נקבעה ישיבת הוכחות נוספת, לשם חקירתו הנגדית של צדוק. במועד שנקבע, התייצב רק ב"כ התובע. בנסיבות אלה, התקבלה בקשת התובע לקבוע את התיק לסיכומים.

3. להלן תמצית טענות הצדדים:

א. לטענת התובע, הסכום שקיבל בפועל מדי חודש אינו תואם את הסכום המופיע בתלוש השכר. שכרו של התובע חושב לפי מכפלת השכר השעתי במספר השעות שעבד, בתוספת 154 ₪ בגין הבראה ועוד החזר נסיעות ובהפחתת 92 ₪ בגין ביטוח בריאות. התובע ביקש לקבל את עדותו כמהימנה, לקבל את חישוביו המבוססים על אמדן ולקבוע כי על פי אלה, הוא זכאי להפרשי השכר שנתבעו.

לגבי אחריותה של מקס ברנר, התובע טען כי כיוון שמי רן הוא חברת כח אדם והתובע עבד במקס ברנר מעל 9 חודשים, אחריותה של מקס ברנר קמה מכח הוראת חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם, תשנ"ו - 1996 (להלן – חוק קבלני כח אדם). עוד נטען, כי לגב תשעת החודשים הראשונים לעבודתו של התובע במקס ברנר, יש לחייבה מאחר שיש לראות בה כמעסיקתו הישירה של התובע, על פי מבחני הפסיקה. התובע הוסיף וטען כי יש לחייב את מקס ברנר גם לפי הוראות החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב – 2012.

בנושא חיובו האישי של צדוק, טען התובע כי מדובר בעבריין מורשע שניהל את מי רן בצורה עבריינית והשתמש בחברה שבבעלות על מנת לגבות מסים. התובע צירף לסיכומיו גזר דין שניתן כנגד מי רן וצדוק, במסגרת הרשעתם בעבירות מס (ת"פ (ת"א) 59533-10-15, מיום 8.4.19).

התובע צירף לסיכומיו גם את ההחלטה בתביעת החוב שהגיש כנגד מי רן, צמצמם במעט את הסכומים שתבע וויתר על התביעה ברכיב של דמי גמולים לפנסיה (תגמולים ופיצויים).

ב. מקס ברנר טענה בסיכומיה כי לא מתקיימים היסודות להפעלת דוקטרינת מעסיקים במשותף. כך למשל, אין ראיה לקיומן של יחסי עובד- מעביד עם מקס ברנר והתובע גם לא העיד את חבריו לעבודה, שיכלו לתמוך בטיעון זה. עוד נטען כי מטרתה של התביעה כנגד היא להוות אמצעי לחץ פסול ועל מנת להוציא ממנה כספים שאינם מגיעים לתובע. התובע גם אישר בחקירתו הנגדית שכלל לא תבע את מקס ברנר. היינו, שאין לו מחלוקת איתה. הוא גם העיד שהיו לו יחסי עבודה טובים עם מקס ברנר, עניין הסותר את הטענות לגבי אופי ההעסקה, כפי שפורט בכתב התביעה ובסיכומי התובע. מקס ברנר הוסיפה והפנתה לחוזה שבינה ובין מי רן, לפיו היא קיבלה שירותי נקיון וטבחות, על ידי עובדים שונים וכי מעולם לא התקשרה עם התובע לשכירת שירותיו.

ג. צדוק לא הגיש סיכומיו למרות התראה בנושא (ר' החלטה מיום 9.3.20).

דיון והכרעה

4. טרם שנפנה לבחינת הזכאות לרכיבי התביעה השונים והסכומים שנתבעו בגינם, יש לבחון מקדמית את הראיות לגבי חבותם של צדוק ושל מקס ברנר.

5. לגבי צדוק, זה כלל אינו מוזכר בתצהירו של התובע. בחקירתו הנגדית של התובע, הוא הזכיר את צדוק רק פעמיים - כשטען שנאמר לו שקיבל הפרשי שכר ממנו וכן אמר שאת תלושי השכר קיבל ממנו (עמוד 7 שורות 2, 7 - 12). במקומות אחרים בעדותו, הזכיר שהוא מזהה את נציג הנתבעת מס' 1, מי רן, מר איציק בוכניק שנכח באותו דיון (עמוד 13, שורות 24-25) ואף ציין שזה איים עליו (עמוד 6 שורות 23, 29 - 32).

למעשה, אין מצד התובע כל ראיה לחיובו האישי של צדוק. למעט האמור בתצהיר שצדוק עצמו הגיש במסגרת ההליך, לפיו הוא המנהל של מי רן, אין כל ראיה המצדיקה את חיובו האישי (השוו לפסיקת בית הדין הארצי בבר"ע (ארצי) 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ – ADMARIAM GAVR NEGOUSE, 13.11.16 , ע"ע (ארצי) 26295-01-16 Tekel – ר. ח. מיארה שיוק בשר ודגים (1998) בע"מ, 25.12.16 וכן מהעת האחרונה– ע"ע (ארצי) 35231-02-19 יד שירותי ייעוץ וליווי חברות בע"מ – סטפנסקי, 17.3.20 וע"ע (ארצי) 54810-11-12 שגב – לוי, 16.4.20). לא למותר לציין כי גם אין תדפיס מרשם החברות, שיבהיר מיהו המנהל הרשום של מי רן ומי בעלי מניותיה. מעדותו של התובע בבית הדין ניתן להסיק כי גם מר בוכניק שנכח בדיון פעל בשמה של מי רן. מעמדו בפועל או מעמדו המשפטי של בוכניק לא הוברר, לא כשלעצמו ולא בהשוואה למעמדו של צדוק בחברה.

אשר לגזר הדין שצורף לסיכומי התובע – מדובר בראיה חדשה שהוגשה בשלב מאוחר להליך, ללא קבלת רשות מבית הדין. מעבר לכך, על פי הוראת סעיף 42א'(ב)(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971, "ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין", לא יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם.

זאת ובנוסף – הנפסק בסע"ש (ת"א) 46022-08-16 הנזכר בסיכומי התובע (שם בית הדין הגיע למסקנה כי התקיימו נסיבות המצדיקות חיוב אישי של צדוק) אינו משנה מהמסקנה המתוארת לעיל, וזאת מאחר שבפסק הדין צוין במפורש כי מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות זאת (נקבע שהתובע שם לא קיבל סכום של 18,000 ₪ שהנתבעת טענה שקיבל כגמר חשבון ובית הדין פירש את הדברים כתרמית של העובד מצדו של צדוק).

6. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה כנגד הנתבע מס' 2, צדוק, להידחות.

7. שונים הדברים לגבי הנתבעת מס' 3.

בהסכם שבין מקס ברנר ובין מי רן (נספח א' לתצהיר מטעם מקס ברנר) צוין במפורש כי "הקבלן הינו חברת כח אדם רשומה כחוק העוסקת, בין היתר באספקת כח אדם". עוד נרשם בפרק המבוא להסכם כי "הקבלן הינו בעל ותק וניסיון בתחומי פעילותו ובידיו כל האישורים וההיתרים הנדרשים לצורך עיסוק בתחומי אספקת עובדים וכוח אדם לרבות היותו קבלן כ"א רשום בעל רישיון תקף למתן שירותי כוח אדם מטעם משרד התמ"ת, ומכוח הרישיון שלו הוא מנהל עסק למתן שירותי כח אדם, העונים לצרכי המזמין (העתק הרישיון מצורף בזאת כנספח א' להסכם, והצגתו מהווה תנאי לכניסתו לתוקף של הסכם זה" (ההדגשות במקור – ד.ו.). הוראה דומה מופיעה גם בסעיף 5.1 להסכם.

הנה כי כן, על פי ראיות שמקס ברנר הציגה, מדובר בהתקשרות עם קבלן כח אדם.

משמעות הדברים היא שעל העסקתו של התובע במי רן והצבתו במקס ברנר, חלות הוראות חוק קבלני כח אדם. לפי סעיף 12א' לחוק, יש לראות בתובע, שהועסק במקס ברנר כארבע שנים, כעובד שלה לאחר תשעה חודשי עבודה. זאת בהתאם לסעיפים הבאים:

(ג) הועסק עובד כאמור אצל אותו מעסיק בפועל תקופה העולה על תשעה חודשים רצופים או על תקופה נוספת שהוארכה לפי סעיף קטן (ב), ייחשב העובד כעובד המעסיק בפועל, בתום תקופת תשעת החודשים או תקופת ההארכה, לפי הענין.

(ד) נחשב עובד של קבלן כוח אדם כעובדו של המעסיק בפועל כאמור בסעיף קטן (ג), יצורף ותק העובד בתקופת העסקתו על ידי קבלן כוח האדם אצל אותו מעסיק בפועל, לותק העובד בתקופת העסקתו אצל המעסיק בפועל.

8. לאור הוראותיו הברורות של החוק, אין לתת משקל לדבריו של התובע בחקירתו הנגדית, מהם ניתן להסיק כאילו לדעתו מי שאמור לשלם לו את הפרשי השכר הוא מי רן או צדוק (עמוד 17 שורות 15 – 16).

9. התובע הוסיף וטען כי יש לראות גם בתשעת החודשים הראשונים של עבודתו אצל מקס ברנר, כתקופה שבה יש לראותה כמעסיקתו. לאחר שבחנו את הראיות שהוצגו בהליך, בשים לב לרכיבי התביעה, אנו סבורים כי הדיון בשאלה זו מתייתר. זאת כיוון שלא הוצגו דיווחי נוכחות קודם לחודש ספטמבר 2013. כלומר, אין כל ראיה התומכת בטענות לעבודה בשעות נוספות ואי קבלת תמורתן בתקופה זו. נבהיר כבר בשלב זה, כי מדובר ברכיב התביעה העיקרי ובעניין זה, איננו מקבלים את חישוביו של התובע, לגבי מספר השעות הנוספות שעבד והפרשי השכר המגיעים לו עקב כך, מאחר שנערכו על פי אמדן ממוצע, למרות שקיימים דוחות נוכחות לגבי מרבית תקופת העבודה. כלומר, יש לבחון את השאלה העובדתית, אם לאור מספר שעות העבודה המצויין בדוחות הנוכחות ובתלושי השכר, קיימת יתרת זכות לתובע, על יסוד הראיות ולא על יסוד חישוב ממוצע המהווה אמדן או הערכה כלליים. בעניין זה יוזכר, כי גם בהעדר דוחות נוכחות, התביעה בנושאים אלה אינה נבחנת על יסוד אמדן, אלא על פי ראיות ועדויות לגבי מתכונת העבודה בפועל.

כלומר, גם אם יקבע שיש להטיל על מקס ברנר חובות כמעסיקה של התובע, בתשעת חודשי העבודה הראשונים של התובע אצלה, אין ראיות מצד התובע בכל הנוגע לתביעתו להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות.

ביחס לתביעה לפדיון חופשה, אין נפקות לשאלת חבותה של מקס ברנר בתשעת החודשים הראשונים, מאחר שפדיון חופשה משולם בסיום יחסי העבודה בגין הימים שנצברו, ואין חולק כי התובע עבד במקס ברנר עד יולי 2016, וזהו המועד שבו יש לבחון את צבירת ימי החופשה לזכותו.

הנושא היחיד לכאורה לגביו יש להכריע גם בחבותה של מקס ברנר בתשעת החודשים הראשונים, הוא עניין דמי החגים. מדובר בתשעה חודשים בלבד, כאשר בשלושת החודשים הראשונים אין חובת תשלום דמי חגים. היינו ברכיב תביעה ששוויו 792 ₪ (6/12 חודשי עבודה X 9 ימי חג בשנה X 8 שעות ביום X22 ₪ לשעה במועדים הרלוונטיים, ר' סעיף 8 לתצהיר התובע, סעיף 27 לסיכומיו). זהו סכום זניח יחסית לשאר רכיבי התביעה.

שני רכיבי התביעה האחרונים הם פיצויים סטטוטוריים (תלושי שכר פיקטיביים והודעה בכתב על תנאי עבודה). לרכיבים אלה נתייחס בהמשך. בשלב זה נסתפק בהערה כי אין מקום להערכתנו לדון בשאלת חבות של משתמש בפועל, במשולש יחסים, רק בהקשר של פיצויים סטטוטוריים.

10. בסעיפים הבאים נבחן את הראיות שהוצגו בשאלה מה היו שעות עבודתו של התובע, מה היה שכרו ואם הוא זכאי להפרשי שכר.

נקודת המוצא לדיון זה היא הודעת הנתבעים 1-2, בישיבת הקד"מ לפיה "אנחנו מסכימים לטענה של מתמטיקה לא נכונה בתלושי השכר. אני מוכן לבדוק את התלושים אל מול דוחות הנוכחות בנפש חפצה ואם יש טעות נתקן" (עמוד 19, שורות 18-19).

עם זאת, ראוי להדגיש כי מצד התובע לא הוצג כל חישוב. נטען כי בוצע חישוב כאמדן של ממוצע שעות נוספות, הוצג בכתב התביעה ובסיכומים חישוב לגבי שלושה חודשים בלבד (כשלגבי כל חודש צוין סכום אחר שהתובע זכאי לו לכאורה) ולמעשה אין כל הסבר לסכום שנתבע כהפרשי שכר.

11. בהתייחס לראיות שהוצגו מצד התובע ובמיוחד לגבי עדותו, נזכיר שהתובע העיד בהליך של גביית עדות מוקדמת, על כן לא התאפשר למותב להתרשם באופן בלתי אמצעי מעדותו.

עם זאת, לאחר שקראנו את פרוטוקול עדותו של התובע, מצאנו לציין כי אין מדובר בעדות עקבית או שניתן לייחס לה מהימנות רבה (בניגוד לנטען בסיכומי התובע).

כך למשל, בעוד שבתצהיר התובע (סעיף 15) נטען רק שלא קיבל את הסכומים הכתובים בתלוש, אלא סכומים שחושבו לפי נוסחה קבועה (מכפלת שעות עבודה שערך שעה, בתוספת הבראה ונסיעות ובהפחתת ביטוח רפואי), בחקירתו הנגדית הוצגה גרסה שונה וחדשה, לפיה הסכום שנקוב בתלוש נמוך מהסכומים ששולמו לו בפועל. ר' בעמוד 7 שורות 1-2 ור' גם בעמוד 10 שורות 12 – 18:

"ש. מראה לך איפה שרשום סכום הנטו לתשלום בכל תלוש ?

ת. אני לא קיבלתי מה שרשום בתלוש. השעות שעבדתי במשך חודש, עשיתי חשבון, וקיבלתי במלואן אבל מה שרשום בתלוש לא קיבלתי.

ש. אני מראה לך את התלושים, ושואל כן או לא. בכל תלוש יש למטה מספר זה מה אתה צריך לקבל. את זה אתה מבין?

ת. אני ביקשתי לקבל את זה, נתנו לי מה שנתנו לי ומה שנשאר אמרו לי שאקבל בפעם אחרת. בסוף. "

עדות זו אינה מתיישבת עם הראיות, לפיהן בחודש מאי 2015, השכר נטו שנקוב בתלוש הוא 9,182 ₪, ואף הוצג ספח המחאה על אותו סכום (נ/3), שהתובע אישר את חתימתו עליו (עמוד 12 שורות 2-3) וכן אישר שקיבל את הסכום.

לאור ראיה זו, טענתו של התובע כאילו "אם נותנים לי לפי השעות שעבדתי אני קיבלתי אבל לפי מה שכתוב בתלוש אני לא קיבלתי" (שם שורה 10), אינה יכולה לעמוד.

12. באותו הקשר, הנתבעים גם הציגו צילום ספח נוסף (נ/2), על סכום 7,946 ₪, שהתובע הכחיש את חתימתו עליו (למרות הדמיון לחתימה על הספח הראשון), אך בעיון בתלושי השכר, עולה כי זהו הסכום נטו שצוין בתלוש שכר לחודש אפריל 2015.

13. עדותו של התובע, לאחר שהוצגו לו המחאות שבהן נקובים סכומים ברורים, היתה מגומגמת (עמוד 12 שורות 6 -13):

"ש. קיבלת או לא קיבלת את הסכום הזה?

ת. אם נותנים לי לפי השעות שעבדתי אני קיבלתי אבל לפי מה שכתוב בתלוש לא קיבלתי.

ש. התלוש הזה - קיבלת או לא קיבלת?

ת. לא זוכר בדיוק מה היה.

ש. זאת אומרת שכן יכול להיות שקיבלת את הסכום הזה?

ת. יכול להיות גם שלא קיבלתי."

14. גם עדות התובע בשאלה אם חתם על תלושי השכר או מסמכים אחרים שהוצגו לו בתקופת עבודתו, היתה מגומגמת. בתצהיר התובע נטען שחתם על תלושי השכר מאחר שחשש שאחרת יפוטר. לכאורה, הדבר מהווה אישור לכך שחתימות על גבי התלושים הן חתימות התובע. אך בחקירתו הנגדית, התובע הכחיש את חתימותיו על התלושים שהוצגו לו (עמוד 10 שורות 28 – 29). לאחר מכן הודה לגבי חלק מהתלושים (עמוד 11 שורות 3 – 26).

15. זאת ועוד – הסכום ששולם לתובע בהמחאות אינו מתיישב עם גרסתו לגבי נוסחת תשלום השכר בפועל. לפי דו"ח הנוכחות לחודש מאי 2015, הוא עבד 278 שעות (ללא ניכוי הפסקות). כלומר, היה אמור לקבל כ – 7,535 ₪ (278 כפול 26 ₪ ועוד 154 ₪ כהבראה ועוד 245 ₪ כנסיעות ופחות 92 ₪ לביטוח – ר' הסברו של התובע בעמוד 10 שורות 5-6). אלא שעל פי הראיות שהוצגו, בפועל קיבל סכום גבוה יותר באופן משמעותי (9,182 ₪ נטו).

16. לא למותר לציין כי למעט עדותו בעל פה של התובע, לגבי הנוסחה שבה קיבל את שכרו, הוא לא ציין בשום מקום מה היו הסכומים שקיבל בפועל ולא נקב בסכום מסויים ששולם לו. מנגד, הכחיש שקיבל את הסכומים שנקובים בתלושי השכר. זאת למרות שבתקופה מסוימת היה לו חשבון בנק והפקיד את ההמחאות שקיבל לחשבון זה (עמוד 16 שורות 9 – 19). כלומר, יכול היה להציג ראיות לגבי הסכומים ששולמו לו בפועל.

עם זאת, לאור הפער בין עדותו של התובע ובין הראיות, שתומכות בטענה לפיה סכומי הנטו בתלושים אכן שולמו לתובע, מתקבלת גרסת הנתבעים בעניין זה.

היינו, בחישוב הפרשי השכר לתובע, יש לקחת בחשבון את הסכומים ששולמו לו בפועל ואשר מפורטים בתלושי השכר.

17. לשם הוכחת טענתו של התובע, לפיה מי רן שילמה את שכרו במזומן בהתאם לנוסחה שהציג, התובע הפנה בתצהירו לרישומים שנעשו כביכול על ידי מי רן, מהם הוא למד שגם במקומות עבודה אחרים בהם הוצב, השכר שולם לו כמכפלת השעות שעבד בשכר השעתי (סעיף 17 לסיכומי התובע; נספח ת/1 לתצהיר התובע).

עיינו ברישומים, אך לא ניתן להסיק מהם מי הנפיק את המסמכים, באילו נסיבות ואם הם קשורים לתובע (שם העובד נרשם כ -"פיטר מברברי", אך מספר העובד המצוין במסמך "מס' עובד 166" זהה למספר העובד בתלושי השכר של התובע).

בנסיבות אלה ולאור כלל ההערות לגבי איכות הראיות שהוצגו בנושא תשלום השכר לתובע ומידת המהימנות המועטה שניתן לייחס לעדותו, מקריאת הפרוטוקול, לא מצאנו כי ראיות אלה, שממילא נוגעות לתקופת עבודה אצל מעסיקים/ משתמשים אחרים, תומכות בגרסת התובע לגבי תנאי שכרו במקס ברנר.

18. הנושא העובדתי האחרון אליו נדרש, לפני שנפנה לחישוב הפרשי השכר לתובע, הוא שאלת ההפסקות.

לפי גרסתה של מי רן בכתב ההגנה, השכר המצויין בתלושים תואם את שעות עבודתו של התובע, כולל שעות נוספות ובקיזוז הפסקה יומית.

התובע אישר בחקירתו הנגדית ששעות עבודתו הן כעולה מדוחות הנוכחות (עמוד 13 שורות 26 -28). לפי הנטען בסעיף 6 לתצהירו, ברוב המשמרות התובע לא יצא להפסקה, ואם ניצל הפסקה - קראו לו לחזור לעבוד. עוד נטען כי מאחר שמי רן לא יכלה לדעת מתי ניצל הפסקה, הפחתת זמני הפסקות הוא מלאכותי ונעשה ללא קשר לשאלה אם התובע ניצל בפועל הפסקות (סעיף 24 לסיכומי התובע).

יחד עם זאת, התובע הודה כי לכל היותר יש לקזז חצי שעת הפסקה מדי שבוע, ובסך הכל – 2 – 2.5 שעות הפסקה בחודש (סעיף 25 לסיכומי התובע).

גרסתו האחרונה של התובע, לפיה יצא להפסקות לא ארוכות, מתיישבת עם עדותו של מר שטנגר, העד מטעם מקס ברנר, שהעיד כי העובדים יצאו להפסקה שארכה לפחות חצי שעה וכי "יש חלקים גדולים ביום שאין צורך במטבח ואתה לא יכול לשחרר אותם הביתה" (עמוד 30 שורות 4-5). עדות זו, המתיישבת גם עם ניסיון החיים ועם ההיגיון, תומכת במסקנה לפיה בחישוב השכר המגיע לתובע, יש להתחשב גם בחצי שעה הפסקה מדי יום.

19. לא נעלם מעינינו, בהשוואת דוחות הנוכחות לנתונים שבתלושי שכר עולה שגרסתה של מי רן, כאילו הפחיתה זמני הפסקות מדוחות הנוכחות, ושילמה רק עבור שעות עבודה בפועל, אינה מתיישבת באופן עקבי עם הראיות. מבחינה זו, הנתונים שבתלושי השכר אינם מדוייקים. הדברים מתיישבים עם הודאת הנתבעת בישיבת הקד"מ, לפיה יש "מתמטיקה לא נכונה בתלושי השכר".

עם זאת, לצורך חישוב התביעה להפרשי שכר, ניתן להסתפק בדוחות הנוכחות, לגביהם אין מחלוקת וכן בסכומים שמצויינים בתלושי השכר כשכר ששולם לתובע.

20. לאור כל ההערות שצוינו לעיל, נפנה כעת לבחינת התביעה להפרשי שכר.

כפי שכבר צוין לעיל, התובע ערך חישוביו על יסוד אומדן. בראות עינינו, חישוב זה שגוי ויש לקבוע את זכאותו של התובע לפי הראיות שהוצגו. כלומר, לפי 31 דוחות נוכחות, מ – 9/13 ועד 7/16 (ולמעט 10/15, 12/15, 4/16, 6/16 שהדוחות שלהם חסרים או בלתי קריאים).

21. מעיון בדוחות הנוכחות עולה כי ברוב השבועות התובע עבד בימי המנוחה השבועית, ובמרבית השבועות גם עבד מעל 43 שעות שבועיות.

נזכיר, כי על פי הפסיקה, כאשר העובד עבד באופן מלא במהלך השבוע, בגין עבודתו במהלך סוף השבוע, הוא זכאי לגמול שעות נוספות החל מהשעה ה - 44 (ע"ע (ארצי) 188/06 בוג'ו – קל בנין בע"מ, 28.11.10). עוד יש להזכיר שעבודה בשעות נוספות בימי המנוחה השבועית מזכה הן בתוספת בגין עבודה בימי המנוחה השבועית והן בתוספת בגין עבודה בשעות נוספות (ע"ע (ארצי) 97 / 300175 כהן - עיריית נהריה, פד"ע לז 49 (2001)).

כלומר, לכל הפחות התובע זכאי לגמול בגין עבודה בשעות נוספות ובימי המנוחה השבועית, באשר ניכר לפי תלושי השכר ועל פי שעות העבודה המרובות ועבודה בששה ימים בשבוע, כי השכר שולם לתובע בחסר (אין ביטוי בתלושי השכר לעבודה בשעות נוספות בימי המנוחה השבועית).

22. כפי שצוין לעיל, על מנת לבחון במדויק את התביעה להפרשי שכר, עלינו לבצע חישוב של שעות העבודה מדי חודש בחודשו, לפי דוחות הנוכחות, בהפחתת זמני הפסקה ובהשוואה לתלושי השכר.

על פי הפסיקה, "אין זה מתפקידו של בית הדין לשמש לבלר של הצדדים ולערוך את התחשיב הראוי, מקום שהתובע אשר היה מיוצג, לא מצא לנכון לעשות כן" (בר"ע (ארצי) 28205-05-18 hafez adil – עין גדי תיירות שותפות מוגבלת, 7.8.18; דב"ע נד/ 3-38 פרנסה – ימין, 10.8.94). עם זאת, משכל הנתונים בפנינו, בהתחשב בכך שמדוחות הנוכחות עולה כי התובע עבד שעות רבות וכאשר התובע הציג חישוב חלקי, לשלושה חודשים, מצאנו בכל זאת לערוך חישוב מדגמי, לששה חודשים אקראיים הכוללים גם את החודשים שהתובע פירט לגבי חישוב מטעמו.

23. להלן התמונה העולה מבחינת דוחות הנוכחות לעומת תלושי שכר -

בחודש 9/13 – התובע עבד 24.82 שעות בשיעור של 125% ועוד 54.37 שעות בשיעור של 150% (שעות נוספות מעבר ל – 44 שעות בשבוע וכן שעות עבודה בימי המנוחה השבועית, שמזכות בתוספת נוספת של 50% מהשכר הרגיל).

לפי שכר של 25 ₪ בשעה, כפי שמצוין בתלוש השכר, התובע זכאי בגין חודש זה לשכר בסך 7,464.5 ₪ ((186 X 25 ₪) + (24.82 X 31.25 ₪) + (54.37 X 37.5 ₪)).

לפי הנתונים שבתלוש, התובע קיבל בחודש זה 8,086 ₪ ועל כן בחודש זה אינו זכאי להפרשי שכר.

אם נבחן את הנתונים לפי גרסת התובע, בחודש זה קיבל 25 X 272 שעות (הנתון המופיע בדו"ח הנוכחות, ללא ניכוי הפסקה), ועוד 154 ₪ (הבראה) ועוד 245 ₪ (נסיעות) פחות 92 ₪ (ביטוח רפואי), היינו – 7,101 ₪ נטו. כאשר לפי תלוש השכר קיבל 7,543 ₪ נטו.

כלומר, לפי שני החישובים, התובע אינו זכאי להפרשי שכר בגין חודש זה.

בחודש 2/14 – התובע עבד 18.73 שעות בשיעור של 125% ועוד 52.94 שעות בשיעור של 150% (שעות נוספות מעבר ל – 44 שעות בשבוע וכן שעות עבודה בימי המנוחה השבועית, שמזכות בתוספת נוספת של 50% מהשכר הרגיל).

לפי שכר של 25 ₪ בשעה, כפי שמצוין בתלוש השכר, התובע זכאי בגין חודש זה לשכר בסך 7,220.56 ₪ ((186 X 25 ₪) + (18.73 X 31.25 ₪) + (X 52.94 37.5 ₪)).

לפי הנתונים שבתלוש, התובע קיבל בחודש זה – 8,894 ₪ ועל כן לפי חישוב זה, התובע אינו זכאי להפרשי שכר בגין פברואר 2014.

אם נבחן את הנתונים לפי גרסת התובע, בחודש זה קיבל 25 X 241 שעות (הנתון המופיע בדו"ח הנוכחות, ללא ניכוי הפסקה), ועוד 154 ₪ (הבראה) ועוד 245 ₪ (נסיעות) פחות 92 ₪ (ביטוח רפואי), היינו – 6,332 ₪ נטו. בחודש זה לפי תלוש השכר, התובע קיבל 8,231 ₪ נטו.

כלומר, לפי שני החישובים, התובע אינו זכאי להפרשי שכר בגין חודש זה.

בחודש 11/14 (חושב בסיכומי התובע) – התובע עבד 18 שעות בשיעור של 125% ועוד 92 שעות בשיעור של 150% (שעות נוספות מעבר ל – 44 שעות בשבוע וכן שעות עבודה בימי המנוחה השבועית, שמזכות בתוספת נוספת של 50% מהשכר הרגיל).

לפי שכר של 26 ₪ בשעה, כפי שמצוין בתלוש השכר, התובע זכאי בגין חודש זה לשכר בסך 11,009 ₪ ((186 X 25 ₪) + (18 X 32.5 ₪) + (X 92 39 ₪)).

לפי הנתונים שבתלוש, התובע קיבל בחודש זה – 7,591 ₪ ועל כן לפי חישוב זה, התובע זכאי להפרשי שכר בסך 3,418 ₪ בגין פברואר 2014.

אם נבחן את הנתונים לפי גרסת התובע, בחודש זה קיבל 26 X 241 שעות (הנתון המופיע בדו"ח הנוכחות, ללא ניכוי הפסקה), ועוד 154 ₪ (הבראה) ועוד 245 ₪ (נסיעות) פחות 92 ₪ (ביטוח רפואי), היינו – 7,067 ₪ נטו. לעומת זאת, לפי תלוש השכר קיבל 7,122 ₪ נטו.

כלומר, לפי חישובו של התובע, אינו זכאי להפרשי שכר בגין חודש 11/14, ואילו לפי הנתונים שבדו"ח הנוכחות, זכאי להפרשי שכר בסך 3,418 ₪.

בחודש 3/15 – התובע עבד 18.89 שעות בשיעור של 125% ועוד 83.69 שעות בשיעור של 150% (שעות נוספות מעבר ל – 44 שעות בשבוע וכן שעות עבודה בימי המנוחה השבועית, שמזכות בתוספת נוספת של 50% מהשכר הרגיל).

לפי שכר של 29 ₪ בשעה, כפי שמצוין בתלוש השכר, התובע זכאי בגין חודש זה לשכר בסך 9,719.27 ₪ ((186 X 29 ₪) + (18.89 X 36.25 ₪) + (83.69 X 43.5 ₪)).

לפי הנתונים שבתלוש, התובע קיבל בחודש זה – 8,450 ₪ ועל כן לפי חישוב זה, התובע זכאי להפרשי שכר בסך 1,269.27 ₪ בגין מרץ 2015.

אם נבחן את הנתונים לפי גרסת התובע, בחודש זה קיבל 29 X 254 שעות (הנתון המופיע בדו"ח הנוכחות, ללא ניכוי הפסקה), ועוד 154 ₪ ועוד 245 ₪ פחות 92 ₪, היינו – 7,673 ₪ נטו. בחודש זה לפי תלוש השכר, התובע קיבל 7,990 ₪ נטו.

כלומר, לפי חישוב המבוסס על הראיות שהוצגו, התובע זכאי להפרשי שכר בסך 1,269.27 ₪ ואילו לפי גרסתו של התובע, הוא אינו זכאי להפרשי שכר בגין חודש זה.

בחודש 6/15 (חושב בסיכומי התובע) – התובע עבד 20.21 שעות בשיעור של 125% ועוד 68.09 שעות בשיעור של 150% (שעות נוספות מעבר ל – 44 שעות בשבוע וכן שעות עבודה בימי המנוחה השבועית, שמזכות בתוספת נוספת של 50% מהשכר הרגיל).

לפי שכר של 29 ₪ בשעה, כפי שמצוין בתלוש השכר, התובע זכאי בגין חודש זה לשכר בסך 9,088.53 ₪ ((186 X 29 ₪) + (20.21 X 36.25 ₪) + (68.09X 43.5 ₪)).

לפי הנתונים שבתלוש, התובע קיבל בחודש זה – 9,418 ₪ ועל כן לפי חישוב זה, התובע אינו זכאי להפרשי שכר בגין יוני 2015.

אם נבחן את הנתונים לפי גרסת התובע, בחודש זה קיבל 29 X 267 שעות (הנתון המופיע בדו"ח הנוכחות, ללא ניכוי הפסקה), ועוד 154 ₪ ועוד 245 ₪ פחות 92 ₪, היינו – 8,050 ₪ נטו. לעומת זאת, לפי תלוש השכר קיבל 8,757 ₪ נטו.

כלומר, לפי חישובו של התובע, אינו זכאי להפרשי שכר בגין חודש 6/15, וכך גם לפי הנתונים שבדו"ח הנוכחות.

בחודש 2/16 – התובע עבד 17.75 שעות בשיעור של 125% ועוד 47.55 שעות בשיעור של 150% (שעות נוספות מעבר ל – 44 שעות בשבוע וכן שעות עבודה בימי המנוחה השבועית, שמזכות בתוספת נוספת של 50% מהשכר הרגיל).

לפי שכר של 32 ₪ בשעה, כפי שמצוין בתלוש השכר, התובע זכאי בגין חודש זה לשכר בסך 8,944.4 ₪ ((186 X 32 ₪) + (17.75 X 40 ₪) + (47.55 X 48 ₪)).

לפי הנתונים שבתלוש, התובע קיבל בחודש זה – 9,010 ₪ ועל כן לפי חישוב זה, התובע אינו זכאי להפרשי שכר בגין חודש פברואר 2016.

אם נבחן את הנתונים לפי גרסת התובע, בחודש זה קיבל 32 X 236 שעות (הנתון המופיע בדו"ח הנוכחות, ללא ניכוי הפסקה), ועוד 154 ₪ (הבראה) ועוד 245 ₪ (נסיעות) פחות 92 ₪ (ביטוח רפואי), היינו – 7,859 ₪ נטו. (יוער כי הנתון מוטה כפי מעלה, כי הדו"ח כולל גם נוכחות ליום 1.3.16). מכל מקום, בחודש זה לפי תלוש השכר, התובע קיבל 8,394 ₪ נטו. כלומר, כך או כך – יותר מכפי גרסתו של התובע.

לסיכום לגבי חודש פברואר 2016, לפי שני החישובים, אין התובע זכאי להפרשי שכר בגין חודש פברואר 2016.

בחודש 5/16 – התובע עבד 17.13 שעות בשיעור של 125% ועוד 47.11 שעות בשיעור של 150% (שעות נוספות מעבר ל – 44 שעות בשבוע וכן שעות עבודה בימי המנוחה השבועית, שמזכות בתוספת נוספת של 50% מהשכר הרגיל).

לפי שכר של 32 ₪ בשעה, כפי שמצוין בתלוש השכר, התובע זכאי בגין חודש זה לשכר בסך 8,898.48 ₪ ((186 X 32 ₪) + ( 17.13X 40 ₪) + (47.11 X 48 ₪)).

לפי הנתונים שבתלוש, התובע קיבל בחודש זה – 9,585 ₪ ועל כן לפי חישוב זה, התובע אינו זכאי להפרשי שכר בגין חודש מאי 2016.

אם נבחן את הנתונים לפי גרסת התובע, בחודש זה קיבל 32 X 249 שעות (הנתון המופיע בדו"ח הנוכחות, ללא ניכוי הפסקה – התובע ציין בחישובו מספר שעות גבוה יותר), ועוד 154 ₪ (הבראה) ועוד 245 ₪ (נסיעות) פחות 92 ₪ (ביטוח רפואי), היינו – 8,275 ₪ נטו. בחודש זה לפי תלוש השכר, התובע קיבל 8,823 ₪ נטו.

לסיכום לגבי חודש, לפי שני החישובים, אין התובע זכאי להפרשי שכר בגין חודש מאי 2016.

24. לסיכום כל החישובים שלעיל, לפי גרסתו של התובע, עליה חזר גם בתצהירו וגם בחקירתו הנגדית, אם אכן שכרו שולם לפי נוסחה כללית, של מכפלת שעות העבודה בשכר שעתי, הרי שהסכומים ששולמו לתובע בפועל עולים על הסכומים להם הוא טוען בעדותו. נזכיר כי עדות זו אינה נתמכת בכל ראיה. מכל מקום, בהתאם לגרסה זו, משנקבע לעיל כי הסכומים נטו שמפורטים בתלושי השכר אכן שולמו לתובע, הוא אינו זכאי להפרשי שכר.

גם בהתעלם כליל מגרסתו העובדתית של התובע, ותוך בחינה רק של הראיות האובייקטיביות שהוצגו, לא ניתן להגיע ללכלל מסקנה כי לזכות התובע קיימים הפרשי שכר בעשרות אלפי שקלים כפי שתבע.

בבחינה של שבעה חודשים, עלה כי רק בשני חודשים קיימים הפרשי שכר, כאשר בשני המקרים מדובר בחישוב על יסוד ראיות אובייקטיביות ובניגוד לעדות התובע עצמו לגבי הסכומים שקיבל בפועל לידיו. מכל מקום, בחודשים האחרים שנבדקו, אין כל הפרשים לזכות התובע, ללא קשר לשאלה כיצד שכרו חושב.

גם אם נאמץ את שיטתו של התובע ונעריך את הפרשי השכר שהוא זכאי להם, על יסוד הנתון שנמצא לגבי שני חודשים בלבד, מדובר בהפרשי שכר בסך 4,687 ₪. כלומר, ממוצע של 669.57 ₪ לחודש (ההפרשים חולקו למספר החודשים שנבדקו). אם נכפיל תוצאה זו במספר החודשים לגביהם הוצגו ראיות, מדובר בהפרשי שכר בסך 20,756 ₪, לכל היותר.

מסכום זה יש להפחית 7,000 ₪ שהתובע העיד כי קיבל בסיום עבודתו (סעיף 18 לתצהירו). כלומר, לכל היותר יש לפסוק לזכות התובע 13,756 ₪ כהפרשי שכר.

25. דמי חגים – נושא זה אינו נזכר בתצהיר התובע. בסיכומי התובע הובהר שלטענת התובע, עבד בכל ימי החג ולא קיבל יום חופשה חלופי. מעיון בטיעוני התובע עולה כי אינם מדויקים. כך למשל, לא ברור אם בשנת 2013 יום כיפור חל בסוף השבוע והתובע עבד בים שישי, עד כניסת החג ובמוצאי שבת, לאחר כניסת החג, מדוע הוא זכאי גם לדמי חגים.

מכל מקום, התובע הצביע בסיכומיו על 15 ימי חג שבהם עבד ולא קיבל פיצוי בגין יום חלופי והנתבעת מס' 3 גם לא התייחסה לסוגיה זו בסיכומיה. אשר על כן התביעה ברכיב זה מתקבלת באופן חלקי, לפי שכרו האחרון של התובע (לצורף פישוט החישוב).

אשר על כן, התובע זכאי ברכיב זה לדמי חגים בסך 3,840 ש"ח (8 שעות כפול 32 ₪ כפול 15 ימי חג).

26. פדיון חופשה – אין חולק כי לא הוצג פנקס חופשה ואין כל ראיה לכך שהתובע יצא לחופשה בתקופת עבודתו במקס ברנר. אשר על כן, הוא זכאי לפדיון חופשה. התביעה ברכיב זה חושבה לפי 12 ימי חופשה בשנה, מאחר שהתובע עבד לכל הפחות ששה ימים בשבוע. התובע הפחית בסיכומיו סכומים ששולמו לו על חשבון החופשה (על ידי מי רן או במסגרת תביעת חוב שהגיש כנגדה). כמו כן, חישב את התביעה ברכיב זה על פי שכר ממוצע ולא על פי שכר אחרון. בראות עינינו, נכון היה לתבוע פדיון חופשה לפי שכר אחרון. מאחר שאין לפסוק לתובע יותר מתביעתו, התביעה ברכיב זה מתקבלת והתובע זכאי לפדיון חופשה בסך 4,749 ₪.

27. נותרה לדיון התביעה לפיצויים סטטוטוריים – הפרת הוראות חוק הודעה בכתב על תנאי עבודה לפי חוק הודעת לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב – 2002 (להלן – חוק הודעה לעובד) וכן פיצויים לפי סעיף 26(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (להלן - חוק הגנת השכר).

בראות עינינו, מקום בו חיובה של הנתבעת מס' 3 הוטל עליה מכח הוראות החוק, בעוד שאין חולק כי טרם שהתובע החל לעבוד אצלה, הוצב אצל לקוחות/ משתמשים אחרים על ידי מעסיקתו הישירה (מי רן), וגם אין חולק כי מי רן היא זו שהנפיקה את תלושי השכר לתובע, אין מקום לחייב את מקס ברנר בפיצויים הסטטוטוריים שנתבעו.

28. לעניין התלושים נוסיף כי בסופו של יום, נדחתה גרסת התובע לפיה התלושים היו פיקטיביים כליל ואף נקבע כי הסכומים נטו שפורטו בהם, אכן שולמו לידיו. כמו כן, התקבלה עמדת הנתבעות לפיה השכר השעתי שבתלושים הוא שכרו של התובע. בנוסף, בתלושים רבים קיימת התאמה בין גרסת הנתבעת ובין הנתונים שבדוחות הנוכחות, לרבות פירוט שכר ששולם לתובע בגין עבודה בשעות נוספות. לאור מכלול נתונים אלה, אין מקום לקבוע כי מדובר בתלושים שהנתונים שבהם פיקטיביים לחלוטין. גם אם פירוט רכיבי השכר בתלושים אינו מדויק. בנסיבות אלה, אין מקום לפסוק לזכות התובע הפיצוי המקסימלי כפי שנקבע בחוק וכפי שהתובע תבע.

זאת ובנוסף - הוראת סעיף 26 (א) (3) לחוק הגנת השכר פורשה בפסיקה כדורשת כוונה מיוחדת שתתלווה להפרת הוראת החוק, כך שאי מסירת התלוש תקדם אפשרות לפגיעה בזכויות העובד. בעניינו של התובע - מקום בו בחלק ניכר בתקופת ההעסקה הנתבעת מס' 3 לא ראתה עצמה כמעסיקתו של התובע, לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש.

29. לגבי הודעה בכתב על תנאי עבודה, ראוי לציין כי מי רן הציגה חוזה עבודה חתום על ידי התובע מיום 26.12.14 (נספח ג' לכתב ההגנה) ואף אין חולק כי התובע דובר טיגרינית (עמוד 1 שורות 9 – 14). סוגיה זו לא הובהרה עד תום במסגרת חקירתו הנגדית של התובע. לדעתנו, בנסיבות אלה, ספק אם יש לפסוק סכום כלשהו לזכות התובע ברכיב זה, גם אם היה מדובר בחיוב של המעסיק הישיר של התובע.

זאת ובנוסף – על פי פסיקה שהתגבשה בבתי הדין האזוריים, יש לפרש את המונח "ביודעין", הקבוע בסעיף 5(ב)(1) לחוק הודעה לעובד, כיסוד נפשי מסוג כוונה, בדומה לאופן בו פורשה דרישת "ביודעין" בסעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (לגבי מקרה של אי מתן תלוש שכר לעובד). קרי, שהפרת הוראת החוק תקדם אפשרות לפגיעה בזכויות העובד על ידי יצירת אי ודאות (ר' למשל ד"מ (ת"א) 1312-09-18 - Teke Gezehey לבו גמי בע"מ, 11.01.2020 - כב' השופטת טרכטינגוט, סע"ש (ת"א) 4259-05-17 לוין א.מ.א. אינטרטור בע"מ, 17.10.2019 – כב' השופטת פלד). אם כי סוגיה זו טרם הוכרעה בבית הדין הארצי, שקבע כי אינו מוצא "צורך להידרש לפרשנות הרכיב "ביודעין", אותה נשאיר לעת מצוא (ע"ע (ארצי) 71899-09-16‏ ‏ יוסף - ברכת שמיים מעל בע"מ, 15.4.18).

לאור פסיקה זו ובמיוחד מקום בו מדובר בנתבעת שרק במסגרת פסק הדין נקבע שיש לראות בה כמעסיקתו של התובע, הרי שאין לייחס לה מודעות, כלומר יסוד ה"יודעין" אינו מתקיים בה.

30. סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה ועל הנתבעת מס' 3 לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. הפרשי שכר בסך 13,576 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה המזכה (1.3.2015) ועד התשלום בפועל;

ב. פדיון חופשה בסך 4,729 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.2016 ועד התשלום בפועל;

ג. דמי חגים בסך 3,840 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה המזכה (1.3.2015) ועד התשלום בפועל;

ד. בהתחשב בתוצאת ההליך (והפער בין התוצאה ובין הסכום שנתבע), אך גם בשים לב לכך שאחריות הנתבעת מס' 3 יסודה בהפרת חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם, תשנ"ו – 1996, הנתבעת מס' 3 תשא הוצאות התובע, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ שאם לא ישולמו בתוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.

ניתן היום, ב' אייר תש"פ, (26 אפריל 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.