לפניי בקשה לתשלום תכוף (להלן: הבקשה).

רקע

המבקש, הוא התובע בתביעה העיקרית, נפגע בתאונת דרכים ביום 15.10.2015 (להלן: התאונה).

ביום 23.11.2016 הוגשה התביעה העיקרית כנגד המשיבה, לקבלת פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו למבקש עקב פגיעתו בתאונה. בד בבד הוגשה גם בקשה לתשלום תכוף, בקשה אשר נמחקה ביום 23.2.2017, וזאת עקב אי התייצבות המבקש לדיון שנקבע בה (להלן: החלטת המחיקה).

ביום 27.2.2017, ולבקשת המבקש, הוריתי על ביטול החלטת המחיקה, וקבעתי מועד חדש לדיון בבקשה לתשלום תכוף, וזאת ליום 13.3.2017. במועד זה, ומשלא הציג המבקש ראיות החיוניות לצורכי ההכרעה בבקשה לתשלום תכוף, ובכלל זה לא הוגשו ראיות כלשהן לעניין עבודת המבקש והשתכרותו ו/או ראיות לצורכי הטיפולים ועוד, ומשהתברר כי המשיבה שילמה למבקש תשלום תכוף על סך של 20,000 ₪ וזאת בחודש ינואר 2017, ובהסכמת הצדדים, נמחקה הבקשה לתשלום תכוף ללא חיוב בהוצאות.

ביום 24.9.2017 הוגשה בקשה נוספת לתשלום תכוף, אך הוריתי על מחיקתה כבר ביום הגשתה, מששוכנעתי כי מדובר בבקשה ממוחזרת לבקשה הקודמת ושאינה מגובה בראיות הרלבנטיות לצורכי ההכרעה בה. באותה החלטה צוין במפורש, כי "ככל שהתובע עומד על בקשתו, יהא עליו לתמוך אותה בראיות המלמדות על דרישתו הכספית. עוד נקבע, כי "בכל הנוגע לתלושי השכר, יהא על התובע, ולכל הפחות, להודיע האם בכוונתו לזמן את המעביד הנטען לדיון שייקבע לאחר הגשת בקשה סדורה".

ביום 19.11.2017, לאחר חלוף למעלה משנתיים מאז התאונה ובטרם חלפו ששה חודשים מאז ההחלטה האחרונה בבקשה לתשלום תכוף, שב המבקש והגיש בקשה חוזרת לתשלום תכוף. זוהי הבקשה העומדת לפניי להכרעה.

כבר אקדים ואציין, כי מטעמים דיוניים אלה בלבד, דין הבקשה להידחות. יחד עם זאת, ובהתחשב בהוראת סעיף 5ה'(ג) לחוק, לא חסמתי את דרכו של המבקש, וניתנה לו ההזדמנות להוכיח כי נתקיימו בעניינו טעמים שיצדיקו את שינוי התקופות הקבועות בחוק בהקשר זה, אלא שלאחר הדיון התברר כי לא עלה בידי המבקש להוכיח מאומה, כפי שניווכח בהמשך הדברים.

מכל מקום, הדיון בבקשה התקיים ביום 31.12.2017. המעביד הנטען על ידי המבקש לא התייצב לדיון. יתרה מכך, גם המצהיר הנוסף מטעם המבקש, מר איגור אולטברוט, שנטען כי התלווה למבקש בעבודתו, לא התייצב לדיון.

המשיבה וויתרה על חקירת המבקש, וביקשה להורות על דחיית הבקשה.

דיון והכרעה

אין כל חולק, כי המבקש זכאי לכאורה לפיצויים מהמשיבה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק).

באשר לפגיעתו של המבקש כתוצאה מהתאונה, וכעולה מהתיעוד הרפואי המצורף לבקשה, המבקש סבל משבר בצלע 3, ומפגיעה בכתף ימין. ביום התאונה המבקש טופל בבית חולים העמק ושחורר באותו היום. חמשה ימים לאחר מכן המבקש פנה למרכז רפואי רמב"ם בחיפה והתלונן על כאבים בחזה וקשיים בנשימה, וכן על כאבי ראש, אובדן הכרה בתאונה ופגיעה בראשו מהתאונה. המבקש שוחרר מבלי שאושפז, אך הומלץ לו על מנוחה לשבעה ימים ומעקב נוירולוג.

ביום 9.11.2015 שב המבקש למרכז רפואי רמב"ם עקב המשך תלונותיו על כאבים בחזה, אך שוחרר מבית החולים באותו היום, משלא נמצאה בעיה כירורגית דחופה.

ביום 13.12.2015 עבר המבקש בדיקת מיפוי עצם שהראתה שינויים דלקתיים וניווניים בכתף ימין.

ביום 3.1.2016 ועד 13.1.2016 אושפז המבקש בביה"ח רמב"ם, כשביום 7.1.2016 עבר הוא ניתוח במהלכו בוצע קיבוע ע"י פלטה מתכתית של הצלע. ביום 13.1.2016 המבקש שוחרר מבית החולים עם המלצה למנוחה עד 25.1.2016, וכן להימנעות מהפעלת מאמץ פיזי למשך ששה שבועות.

ביום 25.1.2016 המבקש הופנה לטיפולי פיזיותרפיה לכתף ויד ימין וכן הומלץ על המשך טיפול נגד כאבים.

ביום 15.2.2016 המבקש ביקר שוב בבית חולים רמב"ם, ומצבו נמצא תקין, אך הומלץ על המשך טיפולי פיזיותרפיה לכתף ויד ימין, מעקב במרפאת כאב וחופש מחלה לששה שבועות. ביום 16.3.2016 שוב הופנה המבקש למרפאת כאב.

המבקש המשיך להיות במעקב רפואי עד חודש דצמבר 2016 עם המלצות על המשך חופש מחלה, טיפול תרופתי, טיפול פיזיקאלי אינטנסיבי, מעקב מרפאת כאב והימנעות ממאמצים פיזיים.

בנוסף לתיעוד הרפואי מבתי החולים, המבקש צירף גם אישורי מחלה למלוא התקופה הנ"ל ועד 5.1.2017.

המבקש הוסיף והגיש לתיק בית המשפט תיעוד רפואי עדכני, המלמד על המשך תלונותיו על כאבים בחזה ובכתף ימין ועל התפתחותן של בעיות במישור הנפשי, וזאת עד לחודש אוקטובר 2017.

על פניו, ולאור התיעוד הרפואי הקיים, פגיעתו של המבקש הייתה פגיעה קשה יחסית, ולא פגיעה קלה כפי שנטען על ידי המשיבה.

אלא מאי? מעיון בבקשה ובטיעוני המבקש, עולה בבירור כי המבקש לא השכיל להוכיח את ההוצאות שנטען כי הוציאן לצורכי ריפויו ו/או לצורכי אשפוזו בבית חולים, ולא הצליח להוכיח את ההוצאות כאמור, ושיידרשו לו מהיום והלאה [ראו הוראות סעיף 5 בחוק והוראות סעיפים 3 ו- 4 בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים תכופים), התשמ"ט-1989 (להלן: התקנות)].

למותר לציין, כי המבקש צירף קבלות על הוצאות רפואיות בסכומים זעומים מאוד.

באשר להוצאות המחיה, המבקש צירף חוזה שכירות דירה (להלן: החוזה). אלא, שמעיון בעמ' 2 לחוזה, ניתן לראות כי חלק זה בהסכם עניינו בתקופת השכירות לשנת 2016 (ראו סעיף 12 להסכם), ולא ברי מהם תנאי התשלום שהוסכמו על הצדדים לשנת 2017, אם בכלל.

יתרה מכך, בהתאם להוראות החוק והתקנות, התשלומים לצורכי מחיה (צרכי מזון, לבוש, מגורים ולימודים) "ייקבעו תוך התחשבות בהכנסתו של הנפגע עובר לתאונת הדרכים ..." (סעיף 5(ב)(2) סיפא בחוק ותקנה 3(א) בתקנות), ובכלל זה, בהכנסה ממשכורת, שכר עבודה, משלח יד, עסק או מכל מקור אחר בתקופה שקדמה לתאונה (תקנה 3(ב) רישא בתקנות). עוד נקבע בתקנות, כי יש להתחשב בהוצאותיו של הנפגע מתוך הכנסתו לצורכי מחיה בתקופה האמורה, וכן בהכנסתו של הנפגע לאחר התאונה, בין אם ממשכורת, שכר עבודה, משלח יד, עסק, קצבה עקב התאונה או מכל מקור אחר (סעיף 3(ב) סיפא בתקנות).

בענייננו, המבקש לא הוכיח כלל מה הייתה הכנסתו החודשית לפני התאונה. המבקש לא הוכיח כלל במה עבד ערב התאונה וכמה הרוויח או כמה השתכר מעבודתו הנטענת. בהקשר זה אשוב ואדגיש, כי למבקש ניתנו מספר הזדמנויות לזמן את המעביד הנטען לדיון, אך לא עשה זאת. המבקש אף לא זימן לדיון את העד הנוסף שנתן תצהיר מטעמו בתמיכה לבקשתו.

לא זו אף זו, המבקש לא הציג בפני בית המשפט כל ראיה אחרת העשויה ללמד, ולו לכאורה, על כך כי בתקופה שבין 1.6.2015 ועד התאונה עבד הוא בזגגות והשתכר סך של 11,000 ₪. המבקש לא הוכיח, ולו לכאורה, כי הייתה לו כל הכנסה מכל מקור לפני התאונה וכי הכנסתו אבדה לו בעקבות פגיעתו בתאונה. המבקש לא טרח לצרף ולו דפי חשבון בנק העשויים ללמד על התנהלותו הכלכלית ערב התאונה.

טענתו של המבקש כי המעביד סירב להנפיק עבורו תלושי שכר, עלתה מתחילת ההליכים, ולכל הפחות מחודש מרץ 2017. חרף זאת, ועד עצם היום הזה, התובע נמנע מלנקוט בהליכים ענייניים לצורכי הוכחת טענתו. המבקש הסתפק בהצגת מכתב מההסתדרות, מחודש אוקטובר 2017, המופנה אל המעביד הנטען בעקבות פניית המבקש אל ההסתדרות, ולפיו נתבקש אותו מעביד להתייחס לטענות המבקש. מכתב זה, אין בו ולו כלום לצורכי הוכחת הטענה כי המבקש עבד והשתכר סך של 11,000 ₪ ערב התאונה.

זאת ועוד, בהתאם לדו"ח רציפות ביטוח שהוצג על ידי המשיבה (להלן: הדו"ח), עולה כי הדיווח האחרון על עבודת המבקש לפני התאונה היה בחודש יוני 2014, וכי שכרו אז עמד על סך 4,000 ₪ לחודש. עוד עולה מהדו"ח כי בשנת 2012 לא היה כל דיווח על עבודת המבקש בעבודה כלשהי, ובשנת 2013 דווח על עבודה למשך חודשיים עם הכנסה כוללת בסך 9,000 ₪ (בממוצע, 4,500 ₪ לחודש).

כך, שלכל היותר, ניתן לומר כי המבקש עבד באופן בלתי רציף לפני התאונה, וכי ממוצע הכנסתו החודשית עמד על סכומים זעומים מאוד שלא עלו על 1,000 ₪ לחודש במקרה הטוב.

למותר להוסיף ולציין, כי במהלך הדיון, המבקש טען כי הוא התחיל לקבל קצבת הבטחת הכנסה בסך של 1,700 ₪ לחודש בערך. סכום זה משקף פחות או יותר את ממוצע הכנסתו של המבקש ערב התאונה.

עוד טען המבקש כי בת זוגו נתמכת על ידו, ואילו במהלך הדיון הוא טען, כי היא עובדת בעבודות מזדמנות והכנסתה דלה מאוד, תוך שהמבקש נמנע מלמסור מידע מלא ומדויק בהקשר זה.

לכל אלה יש להוסיף ולציין, כי המשיבה הקדימה ושילמה למבקש שני תשלומים תכופים: הראשון – ביום 11.9.2016, על סך 25,000 ₪. והשני – ביום 4.1.2017, על סך 20,000 ₪.

לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי לא עלה בידי המבקש להוכיח כי נתקיימו בעניינו טעמים המצדיקים היזקקות בית בית המשפט לבקשתו זו לתשלום תכוף. אף לגופו של עניין, שוכנעתי כי לא עלה בידי המבקש להוכיח את זכאותו לקבלת תשלום תכוף נוסף בשלב זה, ומעבר למה שנתקבל בידיו עד עצם היום הזה.

על כן, דין הבקשה להידחות, וכך אני מורה.

לפנים משורת הדין בלבד, איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ט"ז טבת תשע"ח, 03 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.