1. לפני בקשת התובעת לפסוק לנתבעת הוצאות עקב הגשת כתב ההגנה באיחור.
2. לוח הזמנים בתיק זה הוא כדלקמן:
3. 30.11.16 – הגשת כתב התביעה
4. 6.12.16 – המצאה לנתבעת 1
5. 8.1.17 – בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה נגד נתבעת 1
6. 11.1.17 – כתב הגנה מטעם נתבעת 1
7. 23.1.17 – הודעת ב"כ התובעת לב"כ נתבע 2 (טרם ביצוע ההמצאה לנתבע 2) על הסכמתו להאריך את המועד להגשת כתב הגנה עד 22.2.17
8. 24.1.17 - החלטה להארכת מועד לנתבע 2 עד 10.2.17.
9. 2.2.17 – המצאה לנתבע 2.
10. הנתבעת טוענת כי בשעת הפניה לב"כ התובעת היה אמור ב"כ הנתבע 2 לייצג גם את נתבעת 1 ורק לאחר מכן נפרדו דרכיהם. על כן סברה הנתבעת 1 כי הארכה חלה גם עליה.
11. יתרה מכך היא טוענת כי יש למנות את הימים לצורך הגשת כתב ההגנה מתאריך 8.12.16 שכן רק אז נמסר כתב התביעה לידיה ממזכירות קיבוץ עין גדי.
12. בית המשפט לא הודיע לנתבעת מתי עליה להגיש כתב הגנה ואילו ב"כ הנתבע 2 אמר לה כי עליה להגיש כתב הגנה זה עד 11.1.17 - וכך עשתה.
13. הנתבעת 1 לא צרפה את אישורו של ב"כ הנתבע 2 לשתי העובדות שהיא מייחסת לו – כי אמר לה להגיש כתב הגנה עד 11.1.17 וכי בתחילה היה אמור לייצג אותה, עד שנפרדו דרכיהם.
14. דא עקא כי טענות הנתבעת 1 אינן יכולות לעמוד אף ללא תצהיר שצרפה.
15. ראשית – כל אדם מוחזק כיודע את החוק. אין על בית המשפט להודיע לנתבע מתי עליו להגיש כתב הגנה. הדבר מוסדר בתקנות סדר הדין האזרחי.
16. שנית – גם אם קבלה הנתבעת 1 את כתב התביעה רק בתאריך 8.12.16, הרי שהמועד האחרון להגשת כתב הגנה היה 8.1.17 וכתב ההגנה הוגש בתאריך 11.1.17.
17. שלישית - אמנם מוזר שהנתבע 2 ידע לבקש ארכה מב"כ התובעת טרם הומצא לו כתב התביעה, דבר שיכול להעיד על שיתוף פעולה בין שני הנתבעים (שבאמצעותו ידע הנתבע 2 על התביעה נגדו בדרכים אחרות), אולם בקשתו של הנתבע 2 לארכה מטעם ב"כ התובעת הוגשה זמן רב (12 יום) לאחר שהנתבעת 1 הגישה את כתב ההגנה, בשעה שארכה זו כבר לא יכלה להועיל לה.
18. מכל האמור לעיל עולה כי הנתבעת 1 הגישה את כתב ההגנה באיחור, ללא בקשת רשות וללא הצדקה "משפטית". הגשת כתב ההגנה באיחור גרם לכך כי התובעת טרחה לשווא להגיש בקשה לפסק דין בהעדר הגנה, לאחר שבסופו של דבר התקבל כתב ההגנה ובוטל פסק הדין.
19. בנסיבות בהן מוגש כתב הגנה באיחור, אף אם מדובר באיחור קל (בין 5 ימים לגירסת התובעת ל-3 ימים לגירסת הנתבעת 2) – יש מקום לקבלו וניתן לאזן דבר זה על ידי פסיקת הוצאות. אף שיעור ההוצאות צריך להקבע לפי שיעור האיחור ונסיבות המקרה. לעניין זה ראה רע"א (עליון) 8743/01 אריעד מבנים בע"מ נגד אבי את אריק הנדסת חשמל בע"מ (פסק דינו של השופט (כתארו אז) א. ריבלין) -
20. "במציאת נקודת האיזון הראויה בין השיקולים השונים ... על בית המשפט להתחשב בנסיבות המיוחדות לכל מקרה ואין לקבוע כלל נוקשה בבחינת "יקוב הדין את ההר" אשר יקפח באופן גורף את זכותם של בעלי דין לנהל הליך שיפוטי. כך, למשל, בע"א 392/89 .....הנתבעת לא התגוננה בפני התביעה שהוגשה נגדה במשך תקופה של כחמש שנים. בנסיבות אלה נפסק כי אין להכיר בכתב ההגנה שהגישה. מידת הזמן שחלף מתום המועד הקבוע להגשת כתב ההגנה הוא שיקול המובא במסגרת השיקולים ששוקל בית המשפט, אך אין בו כדי להכריע; יש לבחון את מכלול נסיבות המקרה [השוו: בש"א 8967/00, ע"א 7910/00 מדינת-ישראל נ' ויסמן ואח', פ"ד נה(2) 397 - החלטת הרשם ב' אוקון]. בית המשפט מחויב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות, כך שזכות היסוד לגישה לערכאות לא תיפגע מעבר לנדרש. על בית המשפט לבחון אם קיימים אמצעים חלופיים העשויים אף הם לרפא את הנזק שנגרם על ידי הפגם הדיוני, ואשר בכוחם גם למזער את הפגיעה בזכות היסוד, ובכלל זה, הטלת הוצאות על הצד המפר [השוו: רע"א 1958/00 הנ"ל בעמ' 47-48]"
21. העובדה כי הנתבעת 1 – במקום להגיש מלכתחילה בקשה להארכת מועד - או להגיש עתה – התנצלות על האיחור הקל היחסית – בחרה לטעון טענות שלא ניתן לקבלן, כאמור לעיל, מהווה שיקול נוסף.
22. על כן אני מחייבת את הנתבעת 1 בהוצאות התובעת בסך 1,200 ₪ שישולמו לתובעת תוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, כ"ט אייר תשע"ז, 25 מאי 2017, בהעדר הצדדים.