התביעה שלפניי עניינה התקשרות בין התובעת לבין הנתבעת 1 למתן שירותי הסעה.

רקע ועובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. התובעת, "באר שבע מעיין הנגב בע"מ" (להלן: "התובעת"), הינה חברה בע"מ, אשר עיקר עיסוקה מתן שירותי הסעות ומוניות.

מר הארון אלהואשלה, הינו בעלים ומנהל בתובעת (להלן: "מר הארון")

1. הנתבעת 1, "עין גדי תיירות שותפות מוגבלת" (להלן: "הנתבעת"), הינה שותפות מוגבלת, ובעלים של מלון עין גדי שבקיבוץ עין גדי (להלן: "המלון" / "הקיבוץ", בהתאמה).

בית המלון שוכר שירותי הסעות על מנת להסיע את אורחי המלון ליעדים שונים באזור, כולל חוף הרחצה בים המלח.

1. הנתבע 2, סלימאן אבו ג'ודה (להלן: "הנתבע"), הינו מי שהועסק על ידי הנתבעת במתן שירותי הסעות לאורחי המלון, בתקופות מסוימות.
2. ביום 25.11.15 נחתם בין התובעת לבין הנתבעת הסכם למתן שירותי הסעות לאורחי המלון (להלן: "ההסכם").

קודם לכן, הנתבע היה זה שהעניק את שירותי ההסעות לאורחי המלון.

כמו כן, קודם להתקשרות בהסכם הנ"ל, העניקה התובעת לנתבעת שירותי הסעות לעובדי המלון בלבד.

להלן עיקרי ההסכם, הרלוונטיים לענייננו: התובעת תספק לנתבעת שירותי הסעות, מהמלון למרחצאות עין גדי, ובחזרה, וכן ליעדים שונים באזור ים המלח; התובעת תספק שירות זה בכל ימות השנה (למעט ביום הכיפורים), ובהתאם לדרישות וצרכי המזמין; התובעת תספק אוטובוס המכיל 50 מקומות, ברמה תיירותית הולמת, לשביעות רצון הנתבעת, וכן מיניבוס, באותה הרמה, כאשר לנתבעת נשמרה הזכות לתן הודעה תוך 48 שעות האם דרוש לה אוטובוס או מיניבוס; בכל מקרה של תקלה בכלי הרכב, תדאג הנתבעת לרכב חלופי והולם, כך שבכל מקרה שירותי ההסעות יבוצעו במועדם, ולא יאוחר מ- 3 שעות ממועד גילוי התקלה; התובעת תעמיד לרשות הנתבעת נהגים עם כישורים ומיומנות למתן שירותים לתיירים.

בגין שירותי ההסעות באמצעות אוטובוס, התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת 35,000 ₪ לחודש (להלן: "התמורה החודשית"), בתוספת מע"מ כחוק.

ככל שתוותר התובעת על שירותי ההסעות בחלק מהימים (בהודעה של 48 שעות מראש), אזי בגין כל אחד מהימים הנ"ל, יקוזז התעריף היומי, אשר הינו מנת התמורה החודשית בחלוקה ל- 30 ימים, היינו 1,166.66 ₪.

בגין הימים בהם יסופק מיניבוס לפי דרישת הנתבעת, תשלם הנתבעת לתובעת עלות יומית המופחתת בשליש מהעלות היומית כאמור לעיל; הנתבעת תנכה מהתמורה החודשית, את עלות החדר למגורי הנהג מטעם התובעת וכן את ארוחות הנהג, בסכום של 1,500 ₪ +מע"מ.

תקופת ההסכם החל מיום 01.02.16, ולמשך שנה ממועד זה; לכל צד תהא הזכות להביא את ההסכם לידי לסיום במתן הודעה בכתב, 60 ימים מראש, מכל סיבה שהיא, ובשלושת החודשים הראשונים להסכם, יהא המזמין רשאי להביאו לידי סיום בהודעה בכתב 14 ימים מראש.

התובעת אחראית על כל נזק שיגרם לכלי הרכב שלה, והנתבעת וכן הקיבוץ, לא יהיו אחראים בשום מקרה לנזק כאמור (ר' ההסכם נספח א' לכתב התביעה)

1. לטענת התובעת, בהסתמך על ההסכם עם הנתבעת, נרכש על ידה אוטובוס מ.ר.88-221-01, מסוג וולוו, בעלות של 160,000 ₪, וזאת לאחר שקיבלה את אישורה של הנתבעת לאותו אוטובוס ספציפי. בנוסף, שכרה התובעת עובדים נוספים, לצורך מתן השירות.
2. בפועל, החלה התובעת להעניק לנתבעת שירותי הסעות החל מיום 01.04.16.

ישנה מחלוקת בין הצדדים באשר לסיבת עיכוב תחילת השירות, כאשר לגישת התובעת העיכוב נבע בשל סירוב הנתבע להתפנות מעבודתו אצל הנתבעת, ולגישת הנתבעת העיכוב נבע בשל בקשת התובעת לתן לה זמן נוסף להיערכות לקראת השירות. ואולם, לא מצאתי כי יש חשיבות לשאלת סיבת העיכוב, שכן אף אחד מהצדדים לא טען כי העיכוב היה שלא בהסכמה, ו/או היווה הפרה של ההסכם, ו/או כי נגרמו לו נזקים בשל העיכוב.

1. בכתב התביעה טענה התובעת, כי למן תחילת עבודתה של התובעת אצל הנתבעת, החל הנתבע, אם בעצמו ואם על ידי אחרים מטעמו, לחבל ברכביה של התובעת, בעודם חונים בחנייה שבקיבוץ, וזאת להכשיל עבודתה כאמור.

בהמשך ההליך, טענה התובעת גם, כי הנתבע איים עליה, ו/או על מי מטעמה, הן ע"י הגעה לביתו של מר הארון, הן טלפונית, באמצעות שליחים, והן ע"י ניסיון תקיפת רכבו של מר הארון, בעודו נוסע בכביש, סמוך לעיר ערד. כן נטען, כי הנתבע ו/או מי מטעמו חסמו את דרכי הגישה של נהגי התובעת, אל הנתבעת, בניסיון להכשיל עבודתה.

לטענת התובעת, במקביל, ועם החלפת המנהל בנתבעת, החלה גם הנתבעת להקשות על התובעת, על מנת לגרום לתובעת לעזוב את העבודה מרצונה.

1. ביום 31.03.16 הוגשה מטעם התובעת, תלונה במשטרה, תיק פל"א 140128/2016, נגד הנתבע, בגין חבלה במזיד ברכב, תקיפה סתם ע"י שניים או יותר, ובגין איומים (להלן: "התלונה במשטרה" ו/או "תיק המשטרה").

במסגרת אותו תיק משטרה, הוגשה ביום 04.04.16 תלונה ע"י הנתבע, כנגד מר הארון, בגין איומים.

ביום 13.04.16 הוגשה תלונה ע"י מר עיסה, בנו של מר הארון, כנגד הנתבע, בתיק פל"א 160049/2016, בגין חבלה במזיד ברכב – גרימת נזק לאוטובוס, ובכלל זאת, חלונות שבורים, כבלים קרועים, כאשר נטען כי לא ניתן היה להניע את האוטובוס (חומרי החקירה בגין התלונות הנ"ל צורפו כנספח ב' לתצהיר עדות ראשים מטעם התובע).

אין מחלוקת כי כל תיקי התלונות הנ"ל נסגרו בעילה - כי לא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין (ר' נספח א' לכתב ההגנה של הנתבע).

1. במכתב מיום 30.05.16 הודיעה הנתבעת לתובעת על סיום ההסכם ביניהן, כך: "בהמשך להסכם שנחתם בינינו מיום 01/02/2016 הינני להודיעך כי החלטנו לבטל את הסכם ההתקשרות ביננו. על פי סעיף 5.3 ניתנת לך בזה הודעה מוקדמת על סיום ההתקשרות. אנו מבקשים כי עד ליום 15.06.2016 תעמיד לרשות המלון את רכב ההסעות כפי שסוכם ביננו." על המכתב חתום מר גבי טרק, מ"מ מנהל המלון (להלן: "מר טרק") (להלן: "מכתב סיום ההתקשרות") (המכתב צורף נספח ב' לכתב התביעה).

לטענת התובעת, המכתב הנ"ל התקבל לידיה ביום 06.06.16.

1. ביום 07.06.16, שלח ב"כ התובעת, עו"ד גדעונין, מכתב אל הנתבעת, בו נרשם, כי אף אם נתונה בידי הנתבעת הזכות לבטל את ההסכם על פי סעיף 5.3 להסכם, הרי שזכות זו כפופה לעקרון תום הלב, ויש להשתמש בה מתוך טעמים ענייניים. בהמשך לאמור, טען הנ"ל, כי הסיבה לביטול ההסכם, אינה עניינית, והיא נעוצה ברצון הנתבעת לחזור ולהתקשר עם הנתבע, כאשר הנתבעת השתמשה בתובעת אך כקלף מיקוח מול הנתבע. עוד נטען כי הנתבעת הכשילה את נהגי התובעת, גידפה והשפילה אותם בפני הנוסעים, ואף גרמה נזקים לרכביה של התובעת. בכך נטען, הפרה הנתבעת את ההסכם הפרה יסודית, והתובעת עומדת על קיומו. (להלן: "מכתב התשובה") (נספח ג' לכתב התביעה).
2. לא ברור האם וכיצד הגיבה הנתבעת למכתב, ועל מחלוקת הצדדים בעניין זה ארחיב בהמשך, ואולם אין מחלוקת כי בפועל, אפשרה הנתבעת לתובעת להמשיך את שירות ההסעות עד ליום 30.06.16.
3. לטענת התובעת, כאשר התייצבה לעבודה ביום 01.07.16, גורשה על ידי הנתבעת, תוך עירוב המשטרה.

באותו היום, נוכחה התובעת לגלות, כי הנתבע הוא שימשיך להעניק את שירות ההסעות לנתבעת.

1. אין מחלוקת כי במועד הגשת התביעה דנן, הנתבעת לא שילמה לתובעת את שכר עבודתה בעד החודשים 05-06/2016. אין גם מחלוקת כי התובעת מסרה לנתבעת חשבוניות מס בגין החודשים הנ"ל, כדלקמן: בגין חודש 05/2016 – חשבונית על סך של 47,000 ₪ בתוספת מע"מ, ובגין חודש 06/2016 - חשבונית על סך של 43,400 ₪ בתוספת מע"מ.

סה"כ החשבוניות לחודשים הנ"ל עמדו בסך של 90,400 ₪ בתוספת מע"מ (העתק חשבוניות המס צורפו כנספח ד' לכתב התביעה).

מהלך ההליך

1. ביום 30.11.16, הגישה התובעת התביעה דנן, בגין הפרת ההסכם על ידי הנתבעת, ובגין נזקים שנגרמו לה, לכאורה, על ידי הנתבעת והנתבע, ביחד ולחוד.
2. התביעה הוגשה על סך 355,226 ₪, וזאת בגין: נזק לרכביה של התובעת בסך 9,278 ₪; אבדן הרווח הצפוי מקיום ההסכם בסך 240,180 ₪; תמורה בגין חודשי עבודה 05-06/2016 בסך 105,768 ₪ כולל מע"מ.

בנוסף עתרה התובעת, לפסיקת הוצאות ההליך.

1. ביום 11.01.17, הגישה הנתבעת כתב הגנה, והכחישה הטענות נגדה.

ביום 16.02.17, הגיש הנתבע כתב הגנה, והכחיש הטענות נגדו.

1. ביום 28.09.17 התקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה, בסיומה הוריתי לכל צד לתת תצהיר לגילוי מסמכים כללי וספציפי, של אסמכתאות / רישום / דפי רישום, לגבי התייצבות האוטובוסים ולגבי העבודות הנוספות שבוצעו על ידי התובעת. כן הוריתי לב"כ התובעת לפנות למשטרת ישראל בבקשה לקבל את חומרי החקירה לגבי כל התלונות שהוגשו בין הצדדים. בנוסף הוריתי על הגשת ראיות הצדדים.
2. ביום 21.05.18 הוגשו ראיות התובעת. מטעם התובעת, הוגשו תצהירי עדות ראשית של: מר משה גראומן (להלן: "מר גראומן"), עובד לשעבר בתובעת; מר עיסה אלהואשלה (להלן: "מר עיסה"), סדרן ואחראי בתובעת, בזמנים הרלוונטיים; מר הארון, מנהל התובעת. באותו מועד, הגישה התובעת גם בקשה לזימון עד מטעמה – מר הישאם קולוגאסי, אשר שימש כנהג אצל התובעת בתקופה הרלוונטית. התובעת טענה כי עדותו של הנ"ל חשובה, על מנת להוכיח את החבלות שאירעו ברכב של התובעת בתקופת עבודתה אצל הנתבעת, ועל מנת להוכיח את יתר ההכשלות שהנתבע הכשיל את התובעת, ומידת שביעות הרצון של הנתבעת מהתובעת. בבקשה צוין כי העד הנ"ל אינו שוהה בימים אלה בארץ, ובשל מקום מגוריו, בשכונת שועפת בירושלים, אינו שש לתת תצהיר מטעמו.

ב"כ הנתבע התנגד לבקשה וביקש לדחותה, בשל העובדה כי לא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם העד, ומאחר שלא ברור מה נחיצותו של העד.

ביום 21.09.18, הוגשה הודעה מטעם התובעת, לפיה, שוחחה עם העד הנ"ל והוא מוכן לתן תצהיר מטעמו, וזאת לאחר תקופת החגים ששררה באותה עת, ולפיכך התבקשה והתקבלה לצורך כך ארכה מתאימה.

ואולם, בסופו של דבר, לא הוגש כל תצהיר מטעם העד הנ"ל, וכן לא הוגשה כל בקשה חוזרת לזמנו לעדות.

1. ביום 17.07.18, הוגשו ראיות הנתבעת. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של: מר אברהם לולו שמריז, מנהל הכספים בנתבעת (להן: "מר שמריז" ו/או "מנהל הכספים בנתבעת"); מר גבריאל טרק, ממלא מקום מנהל המלון דאז (להלן: "מר טרק" ו/או "מ"מ מנהל המלון"); מר משה לאגו, מנכ"ל המלון (להלן: "מר לאגו" ו/או "מנכ"ל המלון").
2. ביום 11.11.18, הוגשו ראיות הנתבע, כאשר הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע בלבד.
3. ביום 06.02.19 התקיימה ישיבת קדם משפט שנייה. במסגרת זו התברר בעיקר נושא החשבוניות לחודשים 05-06/2016. בסיום הישיבה, קבעתי מועד לישיבת הוכחות.
4. בישיבת ההוכחות הראשונה, נחקרו בחקירה נגדית העדים: מר הארון, מר גראומן, ומר עיסה.

בפתח ישיבת ההוכחות הנ"ל, הודיעו הצדדים כי לאחר ישיבת קדם משפט מיום 06.02.19, מסרה הנתבעת שיק לתובעת ע"ס 38,610 ₪, וזאת בגין הסכום אשר אינו שנוי במחלוקת ע"י הנתבעת, עבור עבודת התובעת אצלה, בחודשים 05-06/2016.

1. בישיבת ההוכחות השנייה, נחקרו בחקירה נגדית העדים: מר שמריז, מר טארק, מר לאגו, וכן הנתבע.
2. בהמשך הוגשו סיכומים מטעם הצדדים, והם מונחים לפניי.

תמצית טענות הצדדים

תמצית טענות התובעת

1. בהסתמך על ההסכם שנחתם בין הצדדים, רכשה התובעת אוטובוס, מ.ר. 88-221-01, מסוג וולבו, בעלות של 160,000 ₪, לאחר שקיבלה את אישורה של הנתבעת לאותו אוטובוס ספציפי. כמו כן, קלטה התובעת עובדים חדשים לצורך מתן השירות לנתבעת.
2. הנתבעת הפרה את ההסכם, בכך שהודיעה על ביטולו ללא כל נימוק מצידה, ובחוסר תום לב. בכך מנעה הנתבעת מהתובעת את המשך עבודתה ואת הכספים אותם התחייבה הנתבעת לשלם לה. הנתבעת השתמשה בתובעת כקלף מיקוח מול הנתבע. טענת הנתבעת לפיה ההסכם בוטל במסגרת תקופת ניסיון, אינה עולה מן ההסכם.

רק בהליך זה, טענה הנתבעת כי התובעת לא סיפקה את השירות כנדרש ולפיכך הפסיקה את ההתקשרות עמה, דבר אשר לא נטען קודם לכן במסגרת מכתב הביטול ששלחה הנתבעת.

התובעת מצידה העמידה אוטובוס כנדרש, מלבד הימים בהם האוטובוס נחבל כאשר חנה בחצריה של הנתבעת, ומכל מקום דאגה התובעת להעמיד רכב חלופי, אשר תאם את דרישות הנתבעת באותם ימים.

1. התובעת שלחה לנתבעת מכתב התראה לבל תפר את ההסכם, ואף המשיכה לקיים את ההסכם ולעמוד מידי יום במלון ולספק את השירות לו התחייבה, וזאת עד ליום 30.06.16. כאשר הגיעה התובעת למלון בבוקר יום 01.07.16, היא גורשה על ידי הנתבעת, בעירוב משטרה. באותו יום נוכחה התובעת כי הנתבע הוא שחזר לספק לנתבעת את שירותי ההסעות.
2. התובעת רואה בהיענותה של הנתבעת למכתב התשובה שלה, ע"י דחיית המועד לסיום ההתקשרות בינה לבין הנתבעת לסוף חודש 06/2016, כחזרה של הנתבעת ממכתב סיום ההתקשרות ששלחה אליה, כאשר היה על הנתבעת לשלוח מכתב סיום התקשרות מחדש, ככל שחפצה הייתה לעמוד על ביטול ההסכם.
3. הנתבעת גם הפרה את ההסכם בכך שלא שילמה לתובעת בגין עבודתה בחודשים מאי – יוני 2016, על אף שהתובעת מסרה לה בגינם חשבונית מס. הנתבעת מעולם לא פנתה אל התובעת לבירור בעניין החשבוניות הנ"ל.

התובעת לא נדרשה לערוך יומן עבודה, ולא התנהלה כך מול הנתבעת. מדובר היה בסידור חודשי קבוע, לפיו התובעת נדרשה להעמיד בכל יום רכב, כך גם כאשר האוטובוס של התובעת נחבל, דאגה התובעת להעמיד לרשות הנתבעת רכב חלופי התואם הדרישות.

1. מהמועד בו התקשרה התובעת עם הנתבעת בהסכם, החל הנתבע, ו/או מי מטעמו לאיים על מנהל התובעת, מר הארון, במטרה להניא אותו מלספק את שירות ההסעות לנתבעת. הנתבע איים על מר הארון טלפונית, הגיע לביתו ואף שלח אליו אנשים מטעמו. כך למשל, לאחר שבנו של הנתבע הבחין בסיור היכרות שנערך בין התובעת לבין הנתבעת, החל דולק אחר רכבו של מר הארון, רכב, אשר עקף וחסם אותו, וכשזה נאלץ לעצור, יצא מאותו רכב רעול פנים והסתער לכיוון רכבו של מר הארון, עם מוט ברזל בידו ובנס הצליח הנ"ל לחמוק ממנו.
2. למן תחילת העסקתה של התובעת אצל הנתבעת, החל הנתבע, אם בעצמו ואם על ידי אחרים מטעמו, לחבל ברכביה של התובעת, אשר חנו בחניית הקיבוץ אשר היה מגודר.

כך החל הנתבע גם לאיים על נהגים שהועסקו אצל התובעת, ולא פעם בנו של הנתבע חסם את כביש הגישה למלון באמצעות רכבו, ובכך מנע מהתובעת לבצע את עבודתה. הנתבע אף הגיש תלונות מבוימות וכוזבות לנתבעת, כנגד התובעת, בשם נוסעים כביכול. והכל במטרה להכשיל את התובעת מלספק את השירות.

לפיכך חב הנתבע בגין עלות תיקון הנזקים שגרם לכלי הרכב.

הנתבע, ביודעין, ובלי צידוק, גרם לנתבעת להפר את ההסכם בינה לבין התובעת, ולפיכך חב גם הוא בגין נזקי הממון שנגרמו לתובעת בגין ביטול ההסכם.

1. בהתחלה, ניסתה הנתבעת למנוע מהנתבע לחבל בעבודתה של התובעת, על ידי הרחקתו מהקיבוץ, ובהמשך, עם חילופי המנהלים בנתבעת, נמנעה הנתבעת מלפעול בעניין זה, חרף פניותיה של התובעת. במעשיה, ו/או במחדליה, ו/או ברשלנותה, כאמור, הביאה הנתבעת לגרימת הנזק לרכביה של התובעת.

כמו כן, גם הנתבעת עצמה, באמצעות מנהלה החדש, החלה להקשות על התובעת, על ידי עמידה על דקדוקי עניות ועל ידי הרמת קול והטחת גידופים וקללות בעובדיה למול התיירים במטרה להשפילם, ועל מנת לגרום לתובעת לעזוב את עבודתה אצל הנתבעת מרצונה.

1. במעלליהם עשו הנתבעים עושר ולא במשפט. כן נהגו ברשלנות כלפי התובעת, כאשר הדבר מעיד בעד עצמו, שכן אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבעת ו/או הנתבע לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהם נקטו זהירות סבירה. לפיכך הנתבעים חבים בגין נזקיה של התובעת, ביחד ו/או לחוד.

תמצית טענות הנתבעת

1. לא התקיים כל מכרז למתן שירות ההסעות לנתבעת, אלא התובעת נתנה לנתבעת הצעת מחיר, וההתקשרות עם התובעת הייתה על בסיס הסכמה למתן שירותי הסעה לתקופת ניסיון. כמו כן, הנתבעת לא הפסיקה התקשרותה מול הנתבע, כפי שטענה התובעת.
2. הנתבעת דרשה כי התובעת תעניק לה שירותי הסעה באוטובוס בעל 50 מקומות ישיבה, ועל סמך הצהרתה כי יש לה צי של אוטובוסים העומדים בסטנדרט שביקשה הנתבעת, הסכימה הנתבעת להתקשר עם התובעת בהסכם.
3. לא ידוע לנתבעת על גיוס עובדים נוספים לתובעת, ואילו רכישת האוטובוס נעשתה מיוזמתה של התובעת, אשר רק ביקשה את חוות דעת הנתבעת, באם הנ"ל עומד בסטנדרטים שהיא מבקשת.
4. למרות התחייבויות התובעת בהסכם, ולמין היום הראשון למתן השירות, חלו שיבושים חמורים בשרותי ההסעה של התובעת, ובכלל זה, איחורים בהגעת האוטובוס, אם בכלל הגיע אוטובוס, שירותו של הנהג מטעם התובעת היה מזלזל וחסר אדיבות אל מול הנוסעים. בעניין זה התקבלו מספר תלונות מאת נציג הלקוחות מחו"ל, אשר הליך על שירותי ההסעה באותה תקופה.

במרבית תקופת השירות של התובעת, כלל לא הגיע אוטובוס, אלא מיניבוס, בעל תכולה של כ- 20 נוסעים, דבר אשר גרם לעוגמת נפש לאורחי המלון, שנאלצו להמתין לשירותי ההסעה שעות רבות.

נציג הנתבעת, התרה בתובעת ודרש בתוקף להעמיד אוטובוס מידי יום, כמתחייב מן ההסכם, אולם דרישות אלו לא נענו.

1. בעקבות האמור, נאלצה הנתבעת להשתמש בצי הרכב של המלון להסעת האורחים.

משכלו כל הקיצים, ועל פי זכותה של הנתבעת כמוסכם בסעיף 5.3 להסכם, הודיעה הנתבעת על סיום ההתקשרות, ונאלצה להעמיד קבלן הסעות חדש.

על פי סעיף 5.3 להסכם, יכולה הייתה הנתבעת להפסיק את ההתקשרות בין הצדדים במהלך שלושת החודשים הראשונים בהודעה מוקדמת של 14 יום, וזאת מכל סיבה שהיא.

טענת התובעת כאילו הנתבעת ברשלנותה ובמחדליה גרמה להפסקת ההתקשרות בין הצדדים אינה הגיונית, שכן אינטרס הנתבעת הוא שההסעות יבוצעו כסדרן, עקב חשיבות ההסעות לאורחי המלון.

1. אכן התקבלו אצל הנתבעת חשבוניות לתשלום בגין החודשים 05-06/2016, ואולם מנהל הכספים בנתבעת פנה למנהל התובעת, בבקשה להעביר פירוט בגין שירותי ההסעה בחודשים הנ"ל, ונענה בשלילה. עד ליום זה, לא סיפקה התובעת כל הסבר לחשבוניות המופרזות הנ"ל. כראיה, גם חשבוניות שהוגשו על ידי התובעת בחודשים קודמים לא היו מדויקות, והנ"ל נאלצה לזכות את הנתבעת בסך של 8,000 ₪.

כמו כן, גם על פי סעיף 3 להסכם, התמורה החודשים תהיה 35,000 ₪ לחודש, בגין חודש אספקה מלא שבו מידי יום תעמיד התובעת אוטובוס עם 50 מקומות ישיבה, ואילו בימים בהם יסופק מיניבוס, תופחת התמורה בשליש.

כך גם מהחשבוניות לחודשים 05-06/2016 עולה, כי רק 6 ימים בחודש, סיפקה התובעת אוטובוס, משמע שיתר הימים צריכים להיות משולמים על בסיס תעריף מיניבוס.

הנתבעת שילמה לתובעת במסגרת ההליך דנן סך של 38,610 ₪, שכן לגישתה, ובחישוב שערך מנהל הכספים בנתבעת, זהו הסכום אשר הגיע לתובעת בגין החודשים הנ"ל, וזאת לאחר קיזוז בגין אספקת מיניבוס ברוב הימים, וכן לאחר קיזוז של 1,500 ₪ (בתוספת מע"מ) לחודש, בגין לינה ואוכל של נהגי התובעת במלון.

הנתבעת הייתה משלמת סכום זה גם טרם הגשת התביעה, לו הייתה התובעת מעבירה אליה פירוט / יומן הסעות כפי שהתבקשה לעשות.

1. הנתבעת מעולם לא חיבלה ברכבי התובעת, ואף תלונות התובעת במשטרה לא הופנו כלפי הנתבעת. הנתבעת אינה צד לסכסוך בין התובעת לנתבע, ואין לה ידיעה על פרטיו.
2. הנתבעת אינה חבה בגין הנזקים הלכאוריים הנטענים על ידי התובעת, שכן הפסקת ההתקשרות נעשתה כדין ועל פי המוסכם בין הצדדים, כאשר התובעת, במחדליה, היא שגרמה להפסקת ההתקשרות עמה.
3. הנתבעת היא שניזוקה מהתנהלות התובעת, וזאת לאור העמדת רכבי המלון להסעת הנוסעים אשר נותרו ללא הסעה, ובגין העסקת קבלן הסעות חלופי, כאשר הנתבעת מעריכה נזקיה בגין כך בסך של 24,000 ₪, אותם מבקשת לקזז מכל תמורה שתגיע לתובעת, ככל שתגיע.
4. בית המשפט מתבקש לדחות את התביעה תוך חיוב התובעת בהוצאות הנתבעת.

תמצית טענות הנתבע

1. הנתבע עבד עם הנתבעת במשך תקופה ארוכה, ויחסיהם כלל לא הסתיימו, כפי שטענה התובעת. החוזה בין הנתבע לבין הנתבעת אמור היה להימשך עד חודש 11/2016, ואולם, בשל הצעת המחיר שנתנה התובעת לנתבעת, החליטה הנתבעת לעבוד עם התובעת.
2. אין כל יריבות בין התובעת לבין הנתבע, והתביעה אינה מגלה כל תשתית עובדתית שיש בה כדי להקים עילה לחיוב באחריות אישית של הנתבע.

מדובר בתביעה טרדנית אשר הוגשה בחוסר תום לב, שכן כל עניינה בניסיון התובעת להיפרע מאת הנתבעת סכומי כסף בהתאם להסכם אשר נכרת ביניהן, ואשר הנתבע כלל אינו צד לו. מכאן כי כל ניסיון לערב את הנתבע בהסכם הנ"ל, הינו מלאכותי, ואין בו כל הצדק סביר והגיוני.

1. טענות התובעת לאיומים מצד הנתבע, מהוות הרחבת חזית אסורה, שכן לא הועלו בכתב התביעה. כמו כן, התובעת ככל לא הוכיחה את טענותיה לאיומים מצד הנתבע וכן לא הוכיחה כי הנתבע הוא שגרם לחבלות בכלי הרכב שלה. תלונות התובעת כנגד הנתבע בעניין זה נסגרו בהיעדר ראיות, כאשר כל מטרתן הייתה השחרת פני הנתבע. בנוסף, התובעת כלל לא הוכיחה את הנזקים הנטענים על ידה.
2. בית המשפט מתבקש לדחות את התביעה ולהשית על התובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד, בתוספת מע"מ, ריבית והצמדה עד ליום תשלומם בפועל.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי טענות הצדדים, שמעתי העדויות מטעמם, ולאחר שעיינתי בחומר הראיות שלפניי, אני קובעת כי דין התביעה כנגד שני הנתבעים, להידחות. להלן אפרט נימוקי הכרעתי.

האם הנתבע, מר סלימאן ו/או מי מטעמו, איים, הפחיד, תקף, ופעל לסיכול עבודת התובעת אצל הנתבעת באמצעות חבלות באוטובוס של התובעת וחסימת דרכי הגישה אל המלון

1. תחילה אדון בטענת הנתבע להרחבת חזית בעניין טענות התובעת לאיומים ולחסימת דרכי הגישה למלון.
2. בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבע חיבל ברכביה, ובכך מנע ממנה את אספקת שירות ההסעות לנתבעת. התובעת לא טענה בכתב התביעה, כי מי מטעמה אוים על ידי הנתבע ו/או מי מטעמו, טרם תחילת עבודתה אצל הנתבעת, ו/או חסמו את דרכי הגישה של הנהגים שלה למלון, בזמן עבודתה אצל הנתבעת.

יחד עם זאת לכתב התביעה צורפו התלונות שהגישה התובעת במשטרה כנגד הנתבע, וביניהן גם תלונה בגין חבלה במזיד, תקיפה, ואיומים.

1. לאור כל האמור לעיל, ומאחר שהתלונות שהוגשו מטעם התובעת כנגד הנתבע צורפו לכתב התביעה, כחלק בלתי נפרד ממנו, ומאחר שהנתבע עצמו אף התייחס לתלונות הנ"ל בישיבת קדם משפט הראשונה, ומאחר שהטענות גם נטענו בהרחבה בתצהירי עדות ראשית מטעם התובעת, כאשר לנתבע הייתה הזדמנות ראויה להגיב בעניינן במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעמו, וכן מאחר שנציגי התובעת נחקרו ע"י ב"כ הנתבע בחקירתם הנגדית בעניינים הנ"ל, אני קובעת, כי אין מדובר בהרחבת חזית אסורה. לפיכך אדון בטענות הנ"ל לגופו של עניין.

דיון בטענת האיומים והתקיפה, טרם תחילת עבודת התובעת אצל הנתבעת

1. באשר לטענת מר הארון, מנהל התובעת, לאיומים מצד הנתבע, ו/או מי מטעמו, לבל ייקח את העבודה אצל הנתבעת, וכן באשר לטענת התקיפה, הצהיר הנ"ל בתצהיר עדות ראשית מטעמו, על השתלשלות הדברים, כך: "כבר בהתחלה, אחרי שזכינו במכרז, הנתבע הגיע, יחד עם עוד שניים מבני משפחתו, אליי הביתה במספר הזדמנויות וניסה לשכנע אותי לא לבצע את העבודה, בטענה כי זו כביכול עבודה שלו. מלבד פניותיו שלו עצמו, הנתבע גם שלח אליי הביתה מכובדים שונים על מנת שישכנעו אותי לא לקחת ולא להמשיך את העבודה אצל הנתבעת. מלבד זאת התקשרו אליי מכובדים אחרים וגורמים נוספים, אשר ניסו לשכנע אותי שלא לקחת את העבודה וזה נמשך גם לאחר שהתחלנו את העבודה. במסגרת זו, הנתבע אף הזמין אותי לשיח מקומי והתקיימו אצלו מספר פגישות (יותר משלושה) בניסיון להביא אותי שלא להמשיך את העבודה. במסגרת הניסיונות, הנתבע איים עליי מפורשות כי ימנע מהרכבים שלנו להגיע לקיבוץ, "אתם לא תעברו את ערד" ואף בצורה יותר בוטה. לאחר שסירבתי, החל הנתבע לעבור ליישום איומיו. מספר ימים לפני תחילת העבודה, הייתי בסיור עם נציגי הנתבעת לצורך הכנת מסלול העבודה. במהלך הסיור, שמתי לב שבניו של הנתבע צפו בנו מבצעים את הסיור עם נציג הנתבעת...בדרכנו חזרה לבאר שבע, ביציאה מערד, ניסו לעקוף את הרכב שלנו, שני רכבים, אחד מכל צד, בצורה פראית ומסוכנת. כמובן שקישרתי בין מסע הלחצים המתמשך, האיומים והמפגש עם בניו של הנתבע במהלך הסיור, והבנתי שאותם רכבים הם מטעמו של הנתבע ואלו רוצים לפגוע בנו, כפי שהנתבע איים שיעשה...אחד הרכבים הצליח לעקוף את הרכב שלי וחסם עם רכבו את הרכב שלנו...לאחר שהרכבים נעצרו יצא מהרכב שחסם אותנו...אדם ורץ לעברינו כשמוט ברזל בידו. מיד נסעתי לאחור על מנת לחמוק. אותו אדם הבין שלא יצליח לתפוס אותנו ועל כן השליך לעברינו את מוט הברזל שהיה בידו ופגע במכסה המנוע של הרכב שבו נסענו. לאחר שחמקנו מהם, הם המשיכו לרדוף אחרינו עד אשר התייאשו וירדו לדרך צידית ואני כמובן פניתי בהמשך להגיש תלונה במשטרה בעניין. כמובן שלא היה לי כל סכסוך עם איש ולא היה לאף אחד עניין לפגוע או להפחיד אותי מלבד כמובן הנתבע, ועל כן התלונה הופנתה נגד הנתבע (מישהו מטעמו הוא שעשה זאת)." (סעיפים 10-15 לתצהיר מר הארון).
2. מר גראומן אשר נכח עם מר הארון באותו אירוע תקיפה בכביש, חזר על הדברים הנ"ל בתצהיר עדות ראשית מטעמו (סעיפים 3-6 לתצהיר), וכן הוסיף: "אני כמובן נבהלתי מאוד והתקשרתי למשטרה. המוקדנית הפנתה אליי טלפונית ניידת שהייתה באזור ולאחר שהסברתי לשוטר מה שהיה ונוכח שהאירוע הסתיים, הוא הפנה אותנו להגיש תלונה. ולאחר מכן ידוע לי שהארון ניגש להגיש תלונה במשטרה. תוך כדי האירוע הבנתי מהארון שמדובר באנשים מטעם הנתבע, שכן בניו, שעובדים בקיבוץ, ראו אותנו יחד עם המדריך בסיור" (סעיף 7 לתצהיר).
3. אכן לאחר האירועים הנטענים הנ"ל, הוגשה תלונה במשטרה כאמור (ראה הודעת מר הארון במשטרה מיום 31.03.16).

בהודעתו במשטרה העיד מר הארון, כי הנתבע הגיע לביתו והם ישבו בשיג ושוחחו, כאשר הנתבע ציין בפניו, כי הוא צריך להסתלק מהמכרז, כי זו עבודה שלו בשנים האחרונות.

כן העיד מר הארון, בין היתר: "ביום שלישי בערב בתאריך 29/03/16 התקשר אלי אדם ממספר טלפון...בשם פרחאן גבוע שאני מכיר אותו שנתיים בערך ואמר לי שהוא נשלח על ידי סולימאן אבו גודה למסור לי ואני מצטט "לא להיכנס לעבודה חד וחלק"...אני רוצה לציין שהשיחה הזאת מוקלטת אצלי ואני בהמשך יוריד את זה על דיסק וימסור לכם. מיד לאחר סיום השיחה התקשר אלי דוד של פרחאן בשם סלמה וגם דיבר איתי וגם סולימאן שלח אותו לנסות לדבר איתי ולשכנע אותי לא לקחת את המכרז...הם אמרו לי שסולימאן אמר להם להגיד לי שאני לא אכנס לעבודה הזאת. היום אני עשיתי סיור קבלנים בקיבוץ מתואם עם מנהל הקיבוץ וכל הסיור עקבו אחרינו הבנים של סולימאן שאני מכיר אותם בשם סמי ומוניר והם עובדים בהסעות בקיבוץ. אני מכיר אותם בערך חודש מהקיבוץ...".

1. בהודעה זו גם ציין את שאירע בתקיפה הנטענת בכביש, וטען כי היה ברכב עם עוד שלושה אנשים: סלמה סרעיה, מר גראומן ועותמן אלהואשלה. מר הארון ציין את סוגי הרכבים התוקפים כך: "אחד מאזדה 323 לאנטיס בצבע זהב ויש לי רק את 2 הספרות האחרונות שהם 77 וטיוטה קורלה מודל 2000 לבנה". כאשר נשאל מר הארון האם מכיר את האנשים שרדפו אחריו עם רכביהם, השיב: "אני יכול לזהות את מי שירד מהרכב אבל אני לא מכיר אותו והוא נראה כמו אבו גודה ואני יכול לזהות אותו." כן נשאל מה קרה לרכב שלו ומה ערך הנזק, השיב: "נזק קטן למכסה המנוע", ובהמשך: "לא רציני מכה קטנה". כאשר נשאל האם מי שישב לידו מכיר את התוקף, השיב: "אני חושב שכן". בהמשך נשאל האם הנתבע פנה אליו בצורה ישירה ואיים עליו, והשיב: "לא, רק איים דרך אנשים אחרים פרחאן וסלמה ויש לי הקלטה". כן הוסיף מר הארון את הדברים הבאים: "אני רוצה לציין שמחר אנחנו מתחילים את העבודה עם הקיבוץ ואני דואג שסולימאן יעשה נזקים לרכב ולנהגים הוא בעצמו או משהו מטעמו כמו הבנים שלו." כאשר נשאל האם הנתבע איים עליו שיעשה נזק לרכבים שלו, השיב: "כן הוא שלח לי כל מיני אנשים שיעבירו מסר כזה שאם אני יתחיל לעבוד הוא ישרוף לי את הרכבים. גאבר אל נבארי אמר לי שסולימאן אמר לו שאם אני נכנס לקיבוץ הוא שורף לי את הרכבים וגאבר אמר לי להיזהר ממנו."
2. בהודעתו של הנתבע במשטרה מיום 31.03.16, הודה הנ"ל כי אכן היה קיים סכסוך בינו לבין מר הארון בעניין העבודה אצל הנתבעת וכי הייתה הידברות בנושא וכי הפנה למר הארון אנשים על מנת לגשר, ואולם, הכחיש את הטענות לאיומים ולתקיפה בכביש, וראו הודעתו: "מה שהוא מדבר לא היה ולא נברא, הבן אדם בא לבעל הבית לקיבוץ עין גדי ואני רוצה לציין כי לי יש חוזה על נובמבר 2016 ומה שקרה זה שהוא פנה לקיבוץ ונתן להם מחירים זולים והקיבוץ נתן לי חודשיים ואז היום הסתיימו החודשיים ואני סיימתי את העבודה. אני הלכתי אליו הביתה אחרי שקיבלתי מכתב מהקיבוץ על סיום עבודה זה היה בחודש פברואר ואני דיברתי איתו ואמרתי לו שאני עובד בעבודה הזאת הרבה זמן ובשביל הכבוד שלנו אתה לא צריך לעשות לי את זה, סיימנו שיחה לא הגענו להבנות ואני הלכתי משם. אחרי שבוע שבועיים התקשר קבענו דרך כל מיני אנשים שנשב ונפתור את זה והוא לא רצה לדבר. לפני כשבוע הוא התקשר אליי ואיים עליי ואמר לי אני אראה לך עם מי אתה מתעסק יא בן זונה וכל זה בגלל שפניתי לאנשים שנשב והוא לא הסכים...ואז לפני כשבוע בחור בשם פרחאן קבוע רצה לפתור את הבעייה ולא הצליח ואני אמרתי לפרחאן תעזוב אותו אני יוותר לו על העבודה ושיהיה לו מברוק ופה זה נגמר." כאשר נשאל האם הגיע לביתו של מר הארון בליווי בני משפחתו ואיים עליו שלא יעבוד עם הנתבעת, השיב: "אני הגעתי אליו לבית אבל לא איימתי עליו רק דיברתי אתו...אני פניתי דרך אנשים מכובדים ולא ילדים ולא איימתי בכלל." הנתבע המשיך וטען: "לפני שבועיים ישבנו אצל עלי סרעיה זה בחור שמגשר בין אנשים אבל לא הצלחנו לפתור את הבעיות והלכנו." כאשר נשאל מי זה פרחאן והאם נשלח על ידו לאיים על מר הארון, השיב: "אני מכיר אותו הוא עושה סולחה בין אנשים...אני ביקשתי ממנו לגשר...פרחאן לא יגיד לו דבר כזה זה לא נכון...פרחאן בכלל לא מהמשפחה הוא צד שלישי ניטרלי זה ממש לא נכון הוא לא ידבר ככה". כאשר נשאל מי זה סלאמה השיב: "הוא מהמשפחה של פרחאן ופרחאן ביקש ממנו להתקשר...אני לא אמרתי לסלאמה להתקשר אליו והוא לא איים עליו." כאשר נשאל בעניין התקיפה הנטענת בכביש, השיב: "זה ממש לא נכון אני לא ישלח וזה לא נכון ואני גם דיברתי עם פרחאן ואמרתי שייקח את העבודה ושיהיה לו לבריאות אני לא יאיים ולא יפגע באף אחד אני לא בן אדם כזה".

הנתבע הכחיש בחקירתו במשטרה, כי בניו עקבו אחרי מר הארון בסיור באותו היום. כן הוסיף הנתבע, כי הבנים שעובדים עמו בהסעות הם סמי ואנוור.

הנתבע נשאל גם בעניין סוגי הרכב שהוא ובניו מחזיקים, והשיב: "יש לי ג'יפ ניסן זה על השם של תאיסיר (בנו של הנתבע – הערת הח"מ) זה הרכב הפרטי, ולאנוואר יש רכבי הסעות אוטובוסים ומיניבוסים."

1. מר סמי אבו גודה, בנו של הנתבע, נחקר אף הוא במשטרה. בהודעתו מיום 31.03.16, הכחיש הנ"ל את הטענות לאיומים על ידי משפחתו. כן הכחיש כי עקב אחר מר הארון בזמן שסייר עם נציג הנתבעת בעין גדי, ואף ציין כי כלל לא מכיר אותו ולא ראה אותו יום בעין גדי. כן הכחיש כל מעורבות לאירוע התקיפה בכביש, כאשר לטענתו שהה באותה העת בעבודה בעין גדי, ומשם, לטענתו, נסע לביתו בערד.
2. מר אנואר אבו גודה, בנו של הנתבע, נחקר במשטרה, והכחיש כל מעורבות בעניין האיומים ובעניין התקיפה הנטענת. לטענתו עבד באותו היום בהסעות בעין גדי ובסביבות השעה 17:00 חזר לביתו בערד. כאשר נשאל על איזה רכב עבד באותו היום, השיב, כי בתחילת היום עבד עם האוטובוס, בהמשך מסר את האוטובוס לנהג אחר, ועלה על שטל שזה טרקטור עם שתי עגלות, ולאחר מכן התחלף עם אביו, ועלה מיניבוס בחזרה לביתו. כאשר נשאל בעניין הרכבים הנטענים – מאזדה וטויוטה קורולה, השיב, כי אין לבני משפחתו את סוגי הרכבים הנ"ל. כאשר נשאל האם מכיר את מר הארון, השיב כי רק ידע שחברה אחרת לקחה את העבודה בקיבוץ, אבל לא ידע שזה מר הארון ולא מכיר את מר הארון, ואלו הדברים: "בחיים לא ראיתי אותו גם אם הוא ישב לידי אני לא מכיר אותו בכלל".
3. במסגרת אותו תיק משטרה, הגיש מר הארון ביום 01.04.16 תלונה נוספת כנגד הנתבע, בגין המשך האיומים כנגד מר הארון, ובגין חסימת דרך הגישה של נהג התובעת באותו היום. הנתבע נחקר במשטרה בעניין זה באותו היום, וטען: "היום התקשר אלי עמית חוקר ואומר לי סולימאן מה קורה. אמרתי שלא קורה כלום. הוא אמר לי שלמטה חוסמים אדם מפריים (צ.ל. "מפריעים" – הערת הח"מ) לנהגים. ואמרתי שאין כלום ואני במשרד ובן שלי בים המלח...אחרי כמה דקות עוד טלפונים מהחוקר ואמרתי שאני בעין גדי. התברר שאלוואשלה או מישהו המציא סיפור משהו...בסוף סיור היו במקום ולא היה כלום." הנ"ל הכחיש בחקירה במשטרה גם את הטענות לאיומים מצידו.
4. במסגרת אותו תיק פל"א כאמור, הגיש הנתבע תלונה במשטרה כנגד מר הארון בגין איומים, בכך שאמר לו בשיחת טלפון: "אני יראה לך עם מי אתה מתעסק יא בן זונה". ביום 04.04.16 נגבתה הודעתו של מר הארון בעניין זה, והנ"ל הכחיש את המיוחס לו, כאשר עמד על כך כי לא היה כל איום מצדו.
5. אין מחלוקת כי תיק המשטרה הנ"ל, על כל תלונותיו, נסגר בעילה להיעדר ראיות. כמו כן עדויות הצדדים ומי מטעמם במשטרה הם מבחינת "מילה כנגד מילה" כאשר זה מלין, וזה מכחיש.

כל שעולה מתיק החקירה, הוא כי אכן היה סכסוך בין מר הארון לבין הנתבע, בכל הנוגע לעבודת התובעת אצל הנתבעת, כאשר עולה כי האחרון אכן ביקש ממר הארון שלא לקבל את העבודה בקיבוץ, אם באופן ישיר, ואם באמצעות אחרים, וכן כי היה ניסיון לגישור בעניין זה באמצעות צדדים שלישיים. ואולם מתיק החקירה, לא עולה כל אינדיקציה, לאיומים מפורשים מצד הנתבע.

לכך אוסיף, בעוד מר הארון טען כי בידיו הקלטות של שיחות האיומים, שאיימו עליו צדדים שלישיים, לא ברור אם הקלטות כנ"ל אכן הוגשו על ידו במשטרה, ומכל מקום, הן לא הוגשו בתיק זה.

כך גם עולה מתיק החקירה, כי אין כל אינדיקציה למעורבות של הנתבע ו/או מי מטעמו, באירוע התקיפה על הכביש, כאשר אף מר הארון לא ידע לזהות ולהצביע מי היו אותם תוקפים, ולמי משויכים כלי הרכב התוקפים.

1. הצדדים נחקרו בעניין הטענות לאיומים ובעניין בטענות לתקיפה, גם בחקירתם הנגדית בתיק זה.
2. מר הארון לא הכחיש בחקירתו הנגדית, כי כאשר הנתבע הגיע לביתו, וכאשר מכובדים מטעם הנתבע הגיעו לביתו, התנהל שיח מכובד בין הצדדים. וראו עדות מר הארון בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנתבע: "עורך דין ארתור שמעוני: ... אני לא אומר שזה נכון, שהוא היה אצלך בבית, אבל נניח. זה מה שאתה אומר.אהרון אלהואשלה: נכון. עורך דין ארתור שמעוני: באתם, דיברתם יפה? אהרון אלהואשלה: נכון. עורך דין ארתור שמעוני: אצלך בבית? אהרון אלהואשלה: נכון. עורך דין ארתור שמעוני: בצורה מכובדת? אהרון אלהואשלה: מכובדת, נכון...אתה אומר שהוא חוץ ממה שהוא פנה אליך הוא גם שלח אנשים מכובדים אליך? אהרון אלהואשלה: נכון....עורך דין ארתור שמעוני: אוקי. ודיברתם יפה?אהרון אלהואשלה: הכל רק יפה.עורך דין ארתור שמעוני: בצורה מכובדת?אהרון אלהואשלה: מכובדת." (פרו' עמ' 30 ש' 2-35).
3. לטענת מר הארון, אותם מכובדים, ניסו לעשות סולחה בין הצדדים, והם אף נפגשו אצל שיחים כאשר לבסוף סוכם שהתובעת תעזוב את העבודה אצל הנתבעת בתמורה ל – 10% - 20% מהתמורה החודשית, וזאת בכפוף לכך שהנתבעת תסכים לשחרר את התובעת מההסכם, ותחזיר את הנתבע לעבוד אצלה. וראו עדותו בעניין זה: "אהרון אלהואשלה: בסוף בדקה תשעים הוא אמר "תשמע, אתה חייב לוותר על העבודה הזאתי שלי, אני עובד בה 5 שנים, 7 שנים וזה לא יכול להיות שאתה תבוא לקחת אותי מהעבודה". אמרתי לו "ויתור? אני לא מוותר. אם הקיבוץ יגיד לי "לך", אני אלך. אני לא יכול, עכשיו כתבתי חוזה. השקעתי דברים בעניין הזה, אם יגיד לי הקיבוץ "אני לא רוצה אותך" אין לי בעיה"" (פרו' עמ' 31 ש' 12-16). ובהמשך העיד: אהרון אלהואשלה: סולחה הציעו לי נגיד דוגמא לקחת איקס כסף. ולרדת מהעבודה הזאת. עורך דין ארתור שמעוני: מה זה איקס כסף? כמה? אהרון אלהואשלה: 10%, 20% מהסכום הכללי. עורך דין ארתור שמעוני: מהסכום הכללי ולעזוב? אהרון אלהואשלה: ולעזוב את העבודה. עורך דין ארתור שמעוני: אוקי. זה באמת מה שהיה אתה אומר? אהרון אלהואשלה: כן. עורך דין ארתור שמעוני: אוקי. מה, מה? נו וזהו? ונגמר הסיפור? אהרון אלהואשלה:...זה לא הייתה בעיה, אני אמרתי לו "כל עוד הקיבוץ לא מסכים אני לא יכול לוותר". (פרו' עמ' 31 ש' 23-31)...עורך דין ארתור שמעוני: אמרת שהלכתם לשייח שיפסוק ביניכם? אהרון אלהואשלה: כן. עורך דין ארתור שמעוני: בדרך כלל שהולכים לשייח באים מספרים לו את הבעיה ואז הוא אומר "תעשו ככה" וכולם מכבדים את השייח ועושים נכון? אהרון אלהואשלה: נכון.... עורך דין ארתור שמעוני: יופי. מה אמר השייח? מה לעשות? אהרון אלהואשלה: אמר השייח דברים והוא לא כיבד אותם. כבוד השופטת רחלי טיקטין עדולם: מה, מה אמר? עורך דין ארתור שמעוני: מה אמר השייח? מה אמר? אהרון אלהואשלה: אמר כמו שאמרתי לך בהתחלה, "תסתדרו ביניכם". כמה, 1000? 2000? הוא לא רצה. עורך דין ארתור שמעוני: הבנתי. כבוד השופטת רחלי טיקטין עדולם: תסתדרו מה? שמי ייתן למי מה? אהרון אלהואשלה: הוא שישלם לי נגיד דוגמא 10% מכפילים את זה לשנה, כמה עבודה זאתי...שייקח את העבודה בחזרה. עורך דין ארתור שמעוני: הבנתי. ומי הסכים? אהרון אלהואשלה: אני לא הייתה לי בעיה מהיום הראשון... רק בהסכמת הקיבוץ...עורך דין ארתור שמעוני: יופי. הלכת לקיבוץ, שאלת אותם? אהרון אלהואשלה: אני לא הלכתי, אמרתי שהוא ילך. שהוא... אני לא... תקשיב, העיקרון הוא כך, אני אמרתי אם אני לקחתי על משהו על עצמי זה שם שלי...אמרתי להם "תשמעו, ילך יגיד לי הקיבוץ "אני לא רוצה אותך", אין לי בעיה"...וזה העיקרון שהיה." (פרו' עמ' 33 ש' 4-34).
4. וראו גם עדות הנתבע בחקירתו הנגדית בעניין זה: "ש. תאמר לי בבקשה, פנית אל ... או מישהו מבני המשפחה שלא ייכנס לעבודה הזו? ת. אני פניתי אליו אישית, אצלו הייתי בבית עם שני אנשים מהמשפחה, דיברתי איתו בנועם, דיברתי איתו שזה עבודה שלי שש שנים והוא בא והוריד מחיר ואמרתי לו בבית שלו אתה הורדת מחיר, אתה עשית לי נזק ובגלל זה הם הכניסו אותך לעבודה, אז הוא לא, הוא כל הזמן דחף אותי לדודו, תלך לדודו - דבר עם דודו, אמרתי אין לי מה לדבר עם דודו, זהו." (פרו' 2 עמ' 57 ש' 23-27). וכן: "אני חוץ ממה שפניתי אליו בבית אצל שיח' גם, משם שהוא בכלל ברח מהבוררות ועוד אחד לא היה שום דבר ביני לבינו אישית". (פרו' 2 עמ' 59 ש' 26-27).
5. מן האמור לעיל עולה, כי חרף טענות מר הארון, בכתבי טענותיו, לאיומים מפורשים מצד הנתבע ומי מטעמו, הרי שמעדותו לא עולה כל אינדיקציה לאיומים מצד הנ"ל, אלא להיפך, מר הארון הודה כי היה שיח מכבד, ואף הושגו הבנות ביניהם, וזאת אף אם לבסוף אותן הבנות לא מומשו על ידי מי מהצדדים.
6. מר עיסה, בנו של מר הארון, טען לראשונה בחקירתו הנגדית, כי אף הוא אוים באופן אישי, טלפונית, על ידי בניו של הנתבע, לפני תחילת עבודת התובעת עם הנתבעת, באלו הדברים: "נעשה לכם נזק, אנחנו נעשה את המאמץ עד שאתם תצאו מהקיבוץ" (פרו' עמ' 65 ש' 23-24). טענה זאת לא נטענה קודם לכן, בתצהיר עדות ראשית של הנ"ל.

כאשר נשאל מר עיסה מדוע טענה כה חשובה לא נטענה בתצהיר מטעמו, השיב, כי בתצהיר סיפר מה שקרה לו בזמן העבודה בקיבוץ, ולא על האיומים הטלפונים שקיבל לפני שהחלו לעבוד בקיבוץ (ראו עדותו בפרו' עמ' 66 ש' 21-27).

1. אני קובעת כי טענת מר עיסה לאיומים כלפיו מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן לא נטענה קודם לכן, בתצהירו של הנ"ל.
2. כך גם עדותו של מר הארון בנוגע לטענה לאירוע התקיפה בכביש, הייתה רצופה סתירות, ועיון בה מעלה כי הנ"ל אך סבר שהתוקפים הם בניו של הנתבע, כאשר אין לו כל ראיה לכך, ו/או זיהוי וודאי. ואלו הדברים: "עורך דין ארתור שמעוני:..."הבנתי שאותם רכבים הם מטעמו של הנתבעת ואלו רוצים לפגוע בנו", השאלה שלי מה זה הבנתי? רוח נבואה?... אהרון אלהואשלה: זה לא נבואה... זה צורות של אנשים, אני לא מכיר אותו בשם שלו...אני יודע שזה הבנים שלו". (פרו' עמ' 36 ש' 27-35). ובהמשך: "כבוד השופטת רחלי טיקטין עדולם: כן, אבל איך ידעת שמי שחסם לכם את הרכב זה הבנים? אהרון אלהואשלה: כי הנהג שלי שעבד בקיבוץ הוא מכיר אותם אישית." (פרו' עמ' 37 ש' 10-12).

או אז, כאשר מר הארון נשאל מדוע אם כן, התלונה במשטרה הוגשה כנגד הנתבע ולא כנגד בניו, השיב, כי לא ידע בדיוק מי הם התוקפים, ואז טען לראשונה, כי התוקפים בכלל היו רעולי פנים, ולא ניתן היה לראות את פניהם, אך הסיק כי אלו בניו של הנתבע, מאחר שלא היה מסוכסך עם אף אחד, ומאחר שקודם לכן, הבחין שהם עוקבים אחריהם בסיור בקיבוץ. וראו עדותו: "עורך דין ארתור שמעוני: נגד מי הגשת תלונה במשטרה? אהרון אלהואשלה: נגד סולימאן. עורך דין ארתור שמעוני: ולמה לא נגד הבנים? אתה אומר שזה הבנים. אהרון אלהואשלה: ...היו עם כאפיה. אני לא יכול לראות אותם...עורך דין ארתור שמעוני: הם היו עם כאפיה עם פנים מכוסות?אהרון אלהואשלה: כן. עורך דין ארתור שמעוני: אתה לא יכול לראות אותם? אהרון אלהואשלה: נכון. עורך דין ארתור שמעוני: אז איך אתה יודע שזה הבנים שלו? אולי זה אנשים אחרים? אהרון אלהואשלה: כי אני לא מסוכסך אתך... אהרון אלהואשלה: לא ככה. עכשיו יבוא מישהו אחר, עכשיו שיעיד, שבדיוק היה. שהיינו בסיור בקיבוץ, הם היו אחרינו, אנחנו לא ידענו מה הם מתכננים. ראינו אותם, איפה שאנחנו הולכים הם במעקב אחרינו." (פרו' עמ' 37 ש' 23-36, עמ' 38 ש' 7-9).

בהמשך, העיד מר הארון כי גם בסיור לא ידע כי מי שעוקב אחריהם, אלו בניו של הנתבע, אלא הסיק שזה הם באירוע התקיפה בכביש, ואלו הדברים: "לא ידענו שזה זה, מתי עלינו על זה שהם? אחרי שסגרו לנו את הכביש, אז סגרנו את הכביש בין ערד לבאר שבע, עמד באמצע, עשה לנו נזק באוטו. אז ידענו שזה הם." (פרו' עמ' 38 ש' 26-28).

1. בהמשך עדותו, טען כי באירוע התקיפה נכחו עמו ברכב, העד מר גראומן (אשר ישב לצדו מקדימה) וכן שני נהגים נוספים של התובעת, אשר ישבו מאחור (ראו עדותו בעמ' 40 ש' 7-14). כאשר נשאל האם מישהו מהם צילם את אירוע התקיפה, או את התוקפים, השיב: "אני לא יודע, עכשיו יש משה פה, יכול להיות שהוא צילם אותם..." (פרו' עמ' 40 ש' 7-8).
2. עוד נשאל מר הארון באשר לסתירה בין הודעתו במשטרה, שם טען כי מכיר את התוקפים וכי אלו בניו של הנתבע ששמם סמי ומוניר, אשר עובדים בהסעות בקיבוץ, לבין עדותו בחקירתו הנגדית בהליך זה, לפיה אינו מכיר את בניו של הנתבע ולא יודע מה שמם, ולכך השיב: "...אני לא מכיר אותם. אפילו שכתבתי שאני מכיר אותם, אמרו לי שזה מי שעובד בקיבוץ, הבנים של סולימאן קוראים לו אחד סמי ואחד מוניר, ואז אמרתי מכיר אותם". (פרו' עמ' 41 ש' 4-9).

כאשר נשאל מי אמר לו כי הם אלו הבנים של הנתבע אשר עובדים בקיבוץ, השיב, שמדובר בנהג של התובעת, בשם מחמד אבו ג'ויאת אשר עבד עמם בקיבוץ ומכיר אותם. ואולם העיד כי הנהג הנ"ל לא היה עמו ברכב באירוע התקיפה (פרו' עמ' 42 ש' 9-10). כאשר נשאל מתי אותו נהג הכיר לו / הראה לו את בניו של הנתבע אשר עבדו בקיבוץ, השיב: "הייתי אתו אולי פעם, פעמיים בקיבוץ והם היו באותו זמן שמה. אבל אני לא מכיר מי זה סמי ומי זה מוניר..." (פרו' עמ' 42 ש' 16-18).

וראו גם עדות מר הארון בהמשך: "עורך דין ארתור שמעוני: אמרת שלא יכולת לזהות...לאלה שהיו ברכב כי הם היו עם כאפיה? אהרון אלהואשלה: כן. אפילו, אפילו בלי כאפיה לא הייתי מזהה. עורך דין ארתור שמעוני: לא היית מזהה...אהרון אלהואשלה: כן." (פרו' עמ' 45 ש' 1-3).

1. בהמשך חקירתו הנגדית, ניסה מר הארון לטעון, כאילו ידע לזהות כי התוקפים ממשפחת אבו ג'ודה – משפחתו של הנתבע, על סמך נראותם, כאשר לטענתו לכל שבט יש מראה / סימן היכר משלו, וראו עדותו: "אני שבט של שחורים ואבו ג'ודו אדומים"(פרו' עמ' 45 ש' 16). ובהמשך כאשר נשאל כיצד זיהה את סימני שבט אבו ג'ודה, אם התוקפים היו עם כפיה, השיב: "אפילו. הסמל ש...יש לכל בן אדם סמל, אתה צריך להבין את זה, נשבע לך." (פרו' עמ' 45 ש' 19-21).
2. גם מעדות מר גראומן, אשר נכח ברכבו של מר הארון בזמן אירוע התקיפה בכביש, עולה כי זהות התוקפים הינה בגדר השערה של מר הארון, וכי מר גראומן אף הוא לא הכיר ו/או זיהה את בני משפחתו של הנתבע. וראו עדותו: " עורך דין אופק בלאיש: עכשיו, בסעיף 8 אתה אומר תוך כדי האירוע הבנת מאהרון שמדובר באנשים מטעם הנתבע...אתה מכיר את הבנים שלו? משה גראומן: לא. עורך דין אופק בלאיש: אז זאת אומרת זה הכל אהרון אמר לך? משה גראומן: כי אהרון אמר לי, ההיגיון הבריא אומר...הוא אמר לי שזה הבנים שלו או יכול להיות אפילו המשפחה... ההיגיון אמר לי שאני נוסע על הקו הזה בערד לפעמים פעמיים, שלוש, שש פעמים ביום, גרגיר לא זורקים עלי, אף פעם בחיים... הכי סביר, מי יבוא?" (פרו' עמ' 57 ש' 1-13). בנוסף העיד מר גרוארמן כי אינו זוכר סיטואציה שהארון אמר לו בזמן הסיור בקיבוץ שעוקבים אחריהם (ראו עדותו בפרו' עמ' 58 ש' 12-21).
3. לאור האמור לעיל, ואף אם אקבל את הטענה לתקיפת מר הארון ונהגיו בכביש כעובדה מוגמרת, הרי שלא הוכחה לפניי זהות התוקפים, ו/או כל קשר של הנתבע עם אירוע התקיפה הנ"ל.

דיון בטענות התובעת לחבלות באוטובוס ששימש לעבודתה אצל הנתבעת, בתקופת עבודתה אצל הנתבעת

1. טענת התובעת לפיה הנתבע ו/א מי מטעמו גרמו לחבלות באוטובוס ששימש לעבודת התובעת אצל הנתבעת, בעודו חונה בחנית הקיבוץ, אף היא לא הוכחה.
2. כך טען מר הארון בעניין זה בתצהיר עדות ראשית מטעמו: "בהמשך, שבועות אחדים לאחר שהתחלנו את העבודה אצל הנתבעת התקשר אליי הבן שלי והודיע לי שאחד הנהגים הודיע לו שמישהו חיבל וגרם נזק ברכב שבו הוא אמור היה לנהוג באותו היום חבלה שמונעת אפשרות לעשות שימוש ברכב (לא ניתן להניעו). כמובן שמיד שלחתי את הבן לראות במה מדובר ולנסות למצוא פתרון. לאחר שראיתי את הנזק (כשהרכב הובהל למוסך) הבנתי כי מדובר בחבלה מכוונת ולא בתקלה מקרית או נזק כתוצאה מתאונה, כאשר ברור היה כי לא מדובר בשוד (שכן לא נגנב דבר מהרכב), אלא רק בחבלה לשם גרימת נזק והכשלת העבודה. החבלה הייתה במערכת החשמל וחבלה במערכת הבלמים. אירוע זה חזר על עצמו עוד פעמיים – סה"כ שלושה אירועי חבלה ברכב. יש להבין כי הרכבים שלנו, היו חונים בתוך הקיבוץ שהיה מגודר ובשער היה מוצב שומר, כך שלאיש לא הייתה גישה לרכבים שלנו, מלבד אלו שמורשים להיכנס לקיבוץ, ולאיש גם לא היה עניין לחבל ברכבים. בפועל היחידים שיכולים היו לחבל ברכבים והיה להם עניין לעשות זאת, היו בניו של הנתבע שהיו עובדים בקיבוץ...והיו מורשים להיכנס לקיבוץ ואף היו ישנים בקיבוץ. ואכן לאחר שהתלוננו במשטרה, בניו של הנתבע, שעבדו בקיבוץ, הורחקו מהקיבוץ" (סעיף 16 לתצהיר).
3. מר עיסה, בנו של מר הארון, שהיה באותם ימים סדרן ואחראי בתובעת, חזר על הדברים הנ"ל בתצהיר עדות ראשית מטעמו. כן הצהיר כי אליו התקשר נהג התובעת באותו היום ודיווח לו על החבלה, וכאשר הגיע למקום, הבחין כי ממדובר בחבלה יזומה (ר' סעיף 4 לתצהיר).

אף הנ"ל הצהיר כי היו סה"כ 3 אירועי חבלה ברכבי התובעת (סעיף 6 לתצהיר).

1. בחקירתו הנגדית של מר הארון, טען לפתע כי אף יותר מ- 3 מקרי חבלה ברכבי התובעת, אך רק בגין 3 אירועים הגיש תלונה במשטרה (פרו' עמ' 18 ש' 10-23).

ואולם, לראיות מטעם התובעת צורפה רק תלונה אחת בגין נזק לאוטובוס של התובעת כאמור.

1. באותה תלונה שצורפה נרשם כי מקום האירוע הינו– "באר שבע רחוב דרך חברון 145 בתחנת דלק", ואין כל אזכור של קיבוץ עין גדי.

עיון בדו"ח פעולה של המשטרה מיום 13.04.16, מעלה כי באותו היום, בשעה 11:07 הודיע נהג האוטובוס, מר יוסוף הלוואשלה, כדלקמן: "המודיע נהג אוטובוס מדווח על גרימת נזק לאוטובוס, מוסר כי החלונות שבורים, הכבלים קרועים ולא ניתן להניע את האוטובוס, מוסר כי זה אירוע חוזר וכבר הוגשה בעבר תלונה בתחנת ב"ש מבקש לשלוח ניידת תחנת דלק סונול – מכתשים בכתובת הנ"ל". מדוח הפעולה עולה כי שוטר שהיה באזור, קיבל את הדיווח, ובשעה 11:36 הגיע למקום עליו דווח, היינו אזור תעשיה ב"ש, דרך חברון 145/11-120. בפרטי הטיפול באירוע נרשם: "הגעתי למקום חברתי למודיע אשר עובד בחברת הסעות שמסר שהחנה את האוטובוס בחניה ליד תחנת דלק שונול (צ.ל. "סונול" – הערת הח"מ) מכתשים כיון שבן דוד שלו עובד ליד התחנת הדלק אתמול בשעה 12.00 ועד השעה 22.00 לא היה דבר חריג על פי דברי בן הדוד היום בשעה 08.30 לערך הבחין שמכסה האחורי של האוטובוס פתוח קרעו את הכבלים ואת החגורות המנוע".

1. בתצהיר עדות ראשית של מר הארון, צוין כי צורף כנספח ז' לתצהירו "פירוט הנזק בצירוף חשבוניות" (סעיף 28 לתצהיר). כנספח ז' לראיות התובעת, צורף מכתב מאגד היסעים, אליו צורף מסמך ללא כותרת וללא שם העורך של המסמך וללא חתימה, שכותרתו "פירוט חיובים 88-221-01". באותו דף נרשם: "חבלה ראשונה: 1) חלפים + עבודה – 860 ₪ 2) גרירה 5880 ₪.
   "חבלה שנייה: 1) חלפים + עבודה – 1044 ₪. 2) גרירה 1494 ₪". העלויות הנ"ל מסתכמות בסך של 9,278 ₪, היינו, העלות שתבעה התובעת בגין הנזקים לרכביה.

אותו מסמך בו נרשמו לכאורה עלויות התיקון של הרכבים, אינו חתום כאמור על ידי איש. לא זו אף זו, התובעת לא הגישה חשבוניות על התשלום בגין תיקון החבלות. לא צורף כרטיס עבודה של המוסך שביצע התיקונים וכיוצ"ב. כלל לא ניתן לדעת איזו עבודה בוצעה, אילו חלפים הוחלפו וכיצד התברר שמדובר בחבלה להבדיל מתקלה שגרתית.

1. רק על אירוע החבלה באוטובוס מיום 13.04.16, צורף דיווח במשטרה. בגין שאר אירועי החבלה לא צורף דיווח ולא נרשם מתי אירעו, היכן אירעו וכיוצ"ב.
   כך או כך בגין כל החבלות הנטענות לא צורפו כאמור אסמכתאות בגין תיקונים שנדרשו לרכבים, ו/או צילום של הנזקים, ולא צורפה כל אסמכתא ו/או אינדיקציה בנושא.
2. אני סבורה כי בכדי להוכיח טענה של חבלה יזומה, נדרש היה להמציא דו"ח / חוות דעת של מומחה בתחום, ו/או לכל הפחות תיעוד של המוסך בו טופל האוטובוס, ממנו ניתן היה ללמוד, באיזה מצב הגיע האוטובוס למוסך, מה היו הממצאים והתקלות, וכן האם אותם כשלים מתיישבים עם הטענה כי המדובר בחבלות יזומות.
3. וראו בעניין זה עדות מר עיסה, כאשר נשאל כיצד הבין כי מדובר בחבלות יזומות לאוטובוס: "...שאתה רואה צינור של שמן חתוך...יודעים שזה נזק...זה צינור במנוע מלמטה, שאתה מוריד את הראש את רואה צינור חתוך מאמצע." כאשר נשאל האם ראה זאת בעצמו או שנהג סיפר לו השיב: "סיפרו לי בהתחלה שהאוטובוס לא מניע, לא עובד, אז באתי בעצמי...אני רואה צינורות של שמן חתוכים." (פרו' עמ' 70 ש' 17-29). כן העיד מר עיסה, ש' כי אינו זוכר אם צילם את החבלה אם לאו, אך הזמין משטרה והגיע שוטר (פרו' עמ' 70 ש' 30-35). ואולם, כאמור, מדו"ח הפעולה של השוטר עולה כי מקום האירוע היה בתחנת דלק סונול מכתשים בבאר שבע, ולא בעין גדי.
4. מכל מקום, אף אם הייתי מקבלת את הטענה לקרות הנזקים לאוטובוס וכן את הטענה כי המדובר בחבלות יזומות הרי שלא הוכח כי הנתבע, ו/או בניו, ו/או מי מטעמו, הם שביצעו את הנזקים הנטענים.
5. כאמור, לא הוכח כי אירוע החבלה בגינו הוגשה התלונה מיום 13.04.16, אכן אירע בשטחי הקיבוץ, שכן כאמור עולה, הן מהתלונה והן מדו"ח הפעילות של השוטר שביקר במקום, כי האוטובוס חנה בתחנת דלק סונול מכתשים בבאר שבע, ואין כל אינדיקציה לאירוע בשטחי קיבוץ עין גדי.

כמו כן, אין כל ראיה ו/או עדות של עד שראה את הנתבע או מי מטעמו מחבלים באוטובוס. לא ניתן, רק על סמך טענת מר הארון, כי לא היה מסוכסך עם אף אחד, מלבד עם הנתבע, וכן על סמך טענותיו לאיומים שלא הוכחו, כאמור לעיל, וכן על סמך טענה לפיה בניו של הנתבע עובדים ולנים בקיבוץ ולפיכך יש להם גישה לאוטובוסים, כדי להביא לידי מסקנה, כי הנתבע ו/או מי מטעמו, הם שגרמו לנזקים הנטענים.

1. כפי העולה מעדותו של מר הארון, הוא כלל לא ידע מי הם בניו של הנתבע, ואלו מהם עובדים בקיבוץ, אלא ניזון ממידע שמסר לו נהג שלו אשר עבד בקיבוץ (ר' עדות מר הארון כפי שהובאה לעיל, וכן ר' עדותו בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ הנתבעת, בפרו' עמ' 18 ש' 25-35, וכן בעמ'19 ש' 2-32).

וראו גם עדותו של מר הארון, בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנתבעת, לפיה, במועדים בהם נחבל האוטובוס שחנה, לטענתו, בשטחי המועצה, לא היו מצלמות שצילמו את האירוע (פרו' עמ' 45 ש' 32-36, עמ' 46 ש' 1-3) (כך גם עולה מעדות עדי הנתבעת כי לא היו במקום מצלמות, ראה עדותם בעניין זה בהמשך).

1. מר עיסה, בנו של מר הארון, העיד אמנם, כי יודע מי הם בניו של הנתבע אשר עובדים בקיבוץ (ואולם אינו יודע מה שמם), וכי ראה אותם מספר פעמים בקיבוץ, במסגרת עבודתו שם, וכן העיד כי יודע שהם גם ישנו בקיבוץ (וראו עדותו בפרו' עמ' 61 ש' 11-25), ואולם כאשר נשאל אם ראה אותם מחבלים באוטובוס, השיב שלא, וכי הבין שזה הם בגלל האיומים הקודמים שלהם (פרו' עמ' 65 ש' 7-12).

ואולם מלבד העובדה כי לא הוכחה טענת האיומים, כפי שקבעתי לעיל, הרי שגם לא הוכח כי בניו של הנתבע אכן שהו ו/או ישנו בקיבוץ בלילות בהם בוצעו לכאורה החבלות באוטובוס.

1. כאשר מר שמריז נשאל בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ התובעת, האם כל אחד יכול להיכנס בערב לקיבוץ, והשיב, כי אמנם ישנו שער חשמלי לקיבוץ, ואולם כל אדם ברגע שאומר "אני למלון" פותחים ונותנים לו להיכנס (פרו' 2 עמ' 17 ש' 16-18). וראו גם עדותו לפיה כבר היו בקיבוץ מקרי פריצה וונדליזם בעבר (פרו' 2 עמ' 17 ש' 19-22).
2. כך גם טענת מר הארון בתצהיר עדות ראשית מטעמו, לפיה: "לאחר שהתלוננו במשטרה, בניו של הנתבע, שעבדו בקיבוץ, הורחקו מהקיבוץ" (סעיף 16 (סיפא) לתצהיר), לא הוכחה כלל וכלל.

מר הארון נשאל בעניין זה בחקירתו הנגדית, העיד כדלקמן: "עורך דין אופק בלאיש: ...יש לך איזושהי אסמכתא לזה ש... שהם הורחקו מהקיבוץ הבנים שלו? אהרון אלהואשלה: ...אין לי אסמכתא אבל השוטרים עשו להם הרחקה...אני הייתי במשטרה והמשטרה אמרה לי "אנחנו הרחקנו אותם"..."אתה יכול ללכת לעבוד"...עורך דין אופק בלאיש: מי אמר לך במשטרה שהם הרחיקו אותם? אהרון אלהואשלה: החוקר...לא זוכר אותו עכשיו, מה השם שלו. יש חוקר שמה שהוא לקח ממני עדות והוא אמר לי את הדברים האלה." (פרו' עמ' 19 ש' 33-36, עמ' 20 ש' 1-21).

ואולם, לא הובאה כל ראיה לטענה הנ"ל.

1. לאור על האמור לעיל, אני דוחה את טענות התובעת לפיהן הנתבע ו/או מי מטעמו חיבל ברכביה, אשר חנו בחניית המלון ו/או בחניית הקיבוץ, וזאת בהיעדר הוכחה לכך.

דיון בטענות התובעת לאיומים על נהגיה, על ידי הנתבע

1. בתצהירי עדות ראשית מטעם התובעת, של מר הארון, ושל מר עיסא נטען לראשונה כי במספר פעמים התקשרו אליהם נהגים של התובעת וסיפרו שהתקשרו אליהם ממספרים חסומים ואיימו עליהם בשפה הערבית שלא יעבדו עם התובעת בכל הנוגע לעבודתה אצל הנתבעת, ולפיכך אותם נהגים התפטרו מעבודתם אצל התובעת, ואילו התובעת נאלצה למצוא נהגים חלופיים (ר' סעיף 8-9 לתצהיר מר עיסה, וכן סעיף 18 לתצהיר מר הארון). מלבד העובדה כי הטענות הנ"ל מהוות הרחבת חזית, ברי שגם לא הובאה כל אינדיקציה, ו/או אסמכתא לטענות, והן אף מהוות עדות שמועה, שכן לא הובאו הנהגים שאוימו, לכאורה, לעדות בעניין זה (וראו עדות מר עיסה בעניין זה בפרו' עמ' 72 ש' 4-28).
2. אשר על כן, הטענה לאיומים על נהגיה של התובעת, נדחית.

דיון בטענת התובעת לחסימת דרכי הגישה למלון, בכוונה, ועל מנת להכשיל עבודתה של התובעת

1. מר הארון הצהיר בתצהיר עדות ראשית מטעמו: "לא פעם הנהגים שלנו התלוננו כי איחרו לעבודה בגלל שכביש הגישה היה חסום על ידי רכב שחנה, מבלי שהיה בו נהג, ולאחר המתנה ממושכת הגיע אחד מבניו של הנתבע והזיז את הרכב שחסם את הכביש." (סעיף 19 לתצהיר). כך גם הצהיר מר עיסה בתצהיר עדות ראשית מטעמו (סעיף 10 לתצהיר), וכן הוסיף: "באותו אופן גם אני עצמי באחת מן הפעמים ששימשתי נהג, נתקלתי באותה תופעה. כשנסעתי עם האוטובוס לקיבוץ, לפתע ראיתי רכב שחוסם את כביש הגישה מבלי שהיה בו איש ולאחר המתנה ממושכת הגיע אחד מבניו של הנתבע והזיז את הרכב." (סעיף 11 לתצהיר).
2. עדותו של מר עיסה בחקירתו הנגדית בעניין זה, הייתה רצופה סתירות. לא זו אף זו, עלה מעדותו כי בפעם היחידה לה היה עד, דובר שהחסימה הייתה בשל אדם שעצר במקום המפריע לתנועה, כדי לקנות משהו בחנות/מכולת, ושחרר את החסימה מיד כשהתבקש לעשות כן. כלל לא הוכח כי דובר על עיכוב בזדון או משהו דומה.
   וראו עדותו: "עורך דין אופק בלאיש: מה זה הכביש גישה? זה הכביש גישה לקיבוץ?... עיסא אלהואשלה: לא. זה בצד השני של החוף שמורידים את התיירים ויש שם, אנחנו מורידים אותם, יש תחנת אוטובוס שהם באים ואנחנו אוספים אותם. אז ביציאה של החניון יש שם כיכר, אז הם באים, עוצרים את הרכב...והולכים כאילו יש שם איזה חנות משהו כזה, מוכרים דברים, אז הם יוצאים לשם ומשאירים את הרכב שלהם בדיוק בכיכר... ויש רק אותנו, כאילו רק את האוטובוס שלנו. אז שאני צופר להם, צופר להם, אחרי 5 דקות, 7 דקות הם באים, וכבר האנשים מתרגזים (לא ברור) לא רוצים לחכות. כבוד השופטת רחלי טיקטין עדולם: וכל פעם אותם אנשים ש... אותו אוטו? עיסא אלהואשלה: זה כן. רכב טרנזיט. טרנספורט. כבוד השופטת רחלי טיקטין עדולם: כל פעם אותו אוטו? עיסא אלהואשלה: כן, ואותו בן אדם גם. כבוד השופטת רחלי טיקטין עדולם: ומי יצא ממנו, הבנים? עיסא אלהואשלה: הבן של סולימאן. אני מכיר אותו, מכיר אותו אישית כאילו מכיר אותו בפנים. שם שלו אני לא זוכר. כבוד השופטת רחלי טיקטין עדולם: אז הוא היה, היית צופר לו הוא היה יוצא מהחנות? עיסא אלהואשלה: כן, אומר לי "סליחה", אבל אני כבר עיכב אותי 5 דקות שאני מוגבל בזמן. (פרו' עמ' 62 ש' 27-35, עמ' 63 ש' 1-6, וראו גם עדותו בעמ' 75 ש' 12-16).

בניגוד לאמור בתצהירו של מר עיסה, כי שמע על חסימת הדרכים, מהנהגים של התובעת, ורק באחת מן הפעמים, היה עד בעצמו לחסימת הדרך, העיד לפתע בחקירתו הנגדית, כי היה עד לאירועי החסימה כ- 3-4 פעמים ואף יותר, וראו עדותו: "עורך דין אופק בלאיש: אז רגע, אני אומר לך דבר כזה, כמה פעמים זה קרה הדבר הזה שחסמו לך את הכיכר? כבוד השופטת רחלי טיקטין עדולם: כמה פעמים בערך עבדת? עיסא אלהואשלה: אני בהתחלה הייתי מחליף, כאילו עובד פעם ב, מתי שהנהג חולה לא מרגיש טוב... אבל בחודש אחרון לא נשאר לנו נהגים, כל הנהגים אמרו "זהו, אנחנו לא רוצים להמשיך." אני עבדתי החודש האחרון הכל...חודש ראשון פעם ב, אולי 3, 4 פעמים בכל החודש. עורך דין אופק בלאיש: ומתוך כל הפעמים שאתה עבדת, כמה פעמים חסמו לך את הכיכר הזאתי? עיסא אלהואשלה: לא זוכר בדיוק להגיד לך ימים אבל חסמו אותי יותר מפעם, 3, 4 פעמים. אפילו יותר אולי, אני לא זוכר בדיוק להגיד לך כמה." (פרו' עמ' 64 ש' 18-34). כאשר נשאל בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנתבע, לפשר סתירה זו, לא הייתה תשובה טובה בפיו (ראו עדותו בפרו' עמ' 72 ש' 32-36, עמ' 73 ש' 1-6).

1. בהמשך חקירתו הנגדית של מר עיסה על ידי ב"כ הנתבע, נשאל כיצד ידע כי מי שחוסם אותו הוא בנו של הנתבע, חזר על הטענה כי הכיר אותו מהקיבוץ וידע מי הוא, ואולם כאשר נשאל האם יוכל לזהות את אותו הבן בתמונה שיראה לו, השיב "לא" (פרו' עמ' 74 ש' 1-2).
2. בהודעתו של הנתבע במשטרה מיום 01.04.16, היינו מיום העבודה הראשון של התובעת אצל הנתבעת בשירות הסעות לתיירים, התייחס הנ"ל לטלפון שקיבל באותו היום מחוקר משטרתי, שטען בפניו כי מי מטעמו חוסם ומפריע לתנועת נהגים, אולם לטענתו התברר כי המדובר בתלונת שווא מטעם התובעת, וכי גם סיור שהיה במקום הבין שלא היה כלום. וראו גם עדותו בעניין זה: "הוא בעצמו התלונן במשטרה, אמר מפריעים לאוטובוס שלי, עוקבים אחריו והגיע שוטר לשם, תחקר שני נהגים, תחקר אותם, אפילו אחד מהם אני מכיר אותו, הוא בא והזמנתי אותו בבוקר לאצלי בספא, הזמנתי אותו לכוס קפה, ושם המשטרה הגיעה ותחקרה את הנהגים, הוא אומר לא היה ולא נברא דבר כזה, שקר. והגעתי לחקירה ומהחקירה סגרו את התיק, ידעו זה שקר, השוטר בעצמו הגיע לשם". (פרו' 2 עמ' 60 ש' 10-14).
3. מלבד אינדיקציה זו לטענות על מצד התובעת על חסימת דרכים, לא הובאה כל אינדיקציה לאירועים דומים שהתרחשו בימים שלאחר מכן.
4. מר עיסה נשאל בחקירתו הנגדית, אין ייתכן כי באף אחד ממקרי החסימה לא בוצע תיעוד של החסימה, על מנת להוכיח לנתבעת ממה נובע העיכוב, ו/או מדוע לא דווח על כך למשטרה. הנ"ל לא סיפק תשובה המניחה את הדעת והשיב, כי ממילא הייתה עצימת עיניים מצד הנתבעת, בכל הנוגע להכשלת עבודתה של התובעת ע"י הנתבע (ר' עדותו בפרו' עמ' 65 ש' 1-6, וכן בעמ' 75 ש' 17-22).
5. לאור האמור לעיל, לא מצאתי את עדותו של מר עיסה כמהימנה בעיניי, וזאת בשל הסתירות שבעדותו, כפי שהובאו לעיל. אשר על כן, אני קובעת כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבע ו/או בניו, ו/או מי מטעמו, אכן חסמו את דרכי הגישה שלה אל המלון. למעלה מן הצורך אציין, כי אף אכן אירעו אירועים כנ"ל, לא הוכח מתי אירעו, במשך כמה זמן אירעו, והאם אכן גרמו לעיכובים בעבודת התובעת.

לסיכום תביעת התובעת כנגד הנתבע

1. לאור האמור לעיל, התביעה כנגד הנתבע נדחית בזאת, וזאת משלא הוכח כי הנזקים הנטענים נגרמו על ידי הנתבע.

האם החוזה בין התובעת לבין הנתבעת בוטל כדין ואחריות הנתבעת בגין נזקי התובעת

האם נערך מכרז פורמאלי למתן שירותי הסעות לנתבעת, האם ההסכם בין הנתבעת לתובעת הינו הסכם לתקופת ניסיון, ושאלת הסתמכותה של התובעת על ההסכם

1. התובעת הכחישה את טענת הנתבעת, לפיה מדובר היה בהסכם עם תקופת ניסיון, וניסתה להראות כאילו הנתבעת הוציאה מכרז פורמאלי בו היא זכתה, ועליו הסתמכה, ובגין אותה הסתמכות, רכשה אוטובוס חדש וגייסה עובדים חדשים.
2. ואולם, לא מצאתי כי הנתבעת הוציאה מכרז פורמאלי למתן שירותי הסעות למלון, אלא עולה כי התובעת נתנה לנתבעת הצעת מחיר, וזו אישרה את ההצעה, והתקשרה עם התובעת בהסכם.
3. לא הוצגה כל אסמכתא לעריכת מכרז פורמאלי.

כך גם עולה מעדותו של מר הארון, מנהל התובעת, כי מדובר היה בהצעת מחיר שנתן לתובעת: "עורך דין אופק בלאיש: בסעיף 4 אתה כתבת שהתובעת הגישה הצעה למכרז וזכתה בו. סעיף 4 לתצהיר שלך. יש לך אפשרות להציג בפניי איזשהם מסמכים של מרכז שאתה מדבר עליו? אהרון אלהואשלה: זה הצעת מחיר, זה כמו מכרז. עורך דין אופק בלאיש: זאת אומרת לא היה איזשהו מכרז שאתה קונה ומשתתף...אהרון אלהואשלה: זה לא מכרז באחריותי, זה מכרז דרך כאילו מכרז (לא ברור). עורך דין אופק בלאיש: השתתפו עוד אנשים במכרז או שאתה לא יודע? אהרון אלהואשלה: אני לא יודע, זה לא קשור אלי...עורך דין אופק בלאיש: ביקשו ממך הצעת מחיר ושלחת הצעת מחיר? אהרון אלהואשלה: הצעת מחיר, ואני שלחתי אותה אליהם. עורך דין אופק בלאיש: ואתה קורא לזה מכרז, בסדר. אהרון אלהואשלה: כן.

1. לאור האמור לעיל, טענות התובעת כאילו זכתה במכרז פורמאלי לא הוכחו על ידה, ולכל היותר מדובר היה בהצעת מחיר שהבשילה לכדי הסכם מחייב בין התובעת לנתבעת.
2. באשר לטענת הנתבעת כי ההסכם בינה לבין התובעת היה לתקופת ניסיון, והתכחשותה של התובעת לכך, אף אם ההסכם לא הוכתר כהסכם לתקופת ניסיון, הרי שמתוכן ההסכם עולה כי אכן הוגדרה בהסכם תקופת ניסיון של שלושה חודשים בהם יכול המזמין להודיע על ביטולו מכל סיבה שהיא, בהודעה בכתב, 14 יום מראש. וראו סעיף 5.3 להסכם: "על אף האמור, לכל צד תהא הזכות להביא הסכם זה לידי סיום במתן הודעה בכתב בת 60 ימים מראש, מכל סיבה שהיא. בשלושת החודשים הראשונים להסכם זה יהא המזמין רשאי להביאו לידי סיום בהודעה בכתב בת 14 ימים מראש".

אין מחלוקת כי ההודעה על סיום ההסכם, התקבלה אצל התובעת בתוך שלושה חודשים ממועד תחילת עבודתה. כלל, יכולה הייתה הנתבעת להביא את ההסכם לידי סיום, מכל סיבה שהיא, בהודעה מוקדמת של 14 יום מראש, כפי שעשתה, והכל בכפוף כמובן, לחובת תום הלב, לה כפופה כל תניה ו/או זכות חוזית.

1. כאשר מר הארון הופנה בחקירתו הנגדית לסעיף הנ"ל בהסכם, ונשאל מדוע טען כי לא הוגדרה תקופת ניסיון להסכם, השיב, כי אלו דברים סטנדרטים שנכתבים בהסכם, וכי לא דובר על תקופת ניסיון. כן העיד כי קרא את ההסכם, אך לא התעמק על מה בדיוק נכתב. וראו עדותו בעניין זה: "עורך דין אופק בלאיש:...אני רוצה לשאול אותך למה אתה כותב שלא היה תקופת ניסיון, לא היה הסכם לתקופת ניסיון...אהרון אלהואשלה: בדרך כלל כל המכרזים וכל הסטנדרטים זה הסכם סטנדרטי...עורך דין אופק בלאיש:...אתה אומר בעצת שלא קראת את ההסכם? אהרון אלהואשלה: אני קראתי אותו. לא שאני לא קראתי אותו, אבל אני לא דייקתי איזה סעיף כתוב שם. עורך דין אופק בלאיש: אז אתה חשבת שזה סטנדרטי ולכן אין תקופת ניסיון? בגלל זה כתבת את זה בתצהיר ככה? אהרון אלהואשלה: ברור...כי אנחנו מדברים על שנה לא על תקופת ניסיון...אני לא יכול לקלוט אוטובוסים בהסכמת הקיבוץ על תקופת ניסיון..." (פרו' עמ' 13 ש'19-34).
2. בהתייחס לאמור לעיל, אני קובעת, כי מרגע שנקבעו אופציות ליציאה מן ההסכם, לרבות בשלושת החודשים הראשונים, היה על התובעת לדעת כי האופציה אכן קיימת, וכי הנתבעת עלולה לממש אופציה זאת, מסיבות כאלו ואחרות. אם כן, אף אם תוך הסתמכותה על ההסכם, הוציאה התובעת הוצאות בגין רכישת אוטובוס, וכן גייסה עובדים חדשים, הרי שמדובר בסיכון שהתובעת הסכימה לקחת על עצמה. ככלל, העובדה כי התובעת רכשה אוטובוס חדש וגייסה עובדים נוספים, אינה כובלת את הנתבעת ממימוש אופצית יציאה מן ההסכם, אשר נתונה לה על פי ההסכם. והכל כמובן בכפוף לכך שמימוש אופציית היציאה מן ההסכם, נעשתה על ידי הנתבעת בתום לב.
3. כמו כן, באשר להסתמכות התובעת על ההסכם, תוך רכישת אוטובוס עבור שירות ההסעות למלון, הרי שמההסכם ומעדויות הצדדים עולה, כי התובעת הציגה עצמה בפני הנתבעת, כמי שיש לה המשאבים הנדרשים לעבודתה אצל הנתבעת.

כך בסעיף 2.3 להסכם, כאמור, התחייבה התובעת לספק לנתבעת אוטובוס בן 50 מקומות ברמה תיירותית הולמת, ולשביעות רצון הנתבעת. כמו כן התחייבה בסעיף 2.8 להסכם, כי יש לה המשאבים הנדרשים לביצוע התחייבויותיה על פי ההסכם.

1. כך גם עולה מעדויות הצדדים, כי התובעת לא נדרשה לרכוש אוטובוס חדש במיוחד לעבודתה אצל הנתבעת, אלא נדרשה לספק אוטובוס העומד בסטנדרטים שנקבעו בהסכם, ומאחר שלא היה לה באותו הזמן אוטובוס מתאים, נאלצה לרכוש אחד כזה, לצורך קיום התחייבותה על פי ההסכם.
2. בחקירתו הנגדית העיד מר הארון, כי בזמנים הרלווניים היה לתובעת צי של רכבים, וביניהם, מיניבוסים, אוטובוסים, טרנזיות (פרו' עמ' 10 ש' 6-14).

בהמשך העיד מר הארון: "אהרון אלהואשלה: במיוחד האוטובוס הזה אני קניתי בשביל "עין גדי". עורך דין אופק בלאיש: איך אנחנו יודעים שזה במיוחד? אהרון אלהואשלה: אני קיבלתי אישור מהמנהל של "עין גדי", קוראים לו דודו. עורך דין אופק בלאיש: מה זה אישור? אהרון אלהואשלה: אישור לעשות את העסקה על האוטובוס הזה או לעשות. עורך דין אופק בלאיש: למה הוא צריך לאשר לך? הוא לא חלק מהחברה שלך, אני לא מבין... אהרון אלהואשלה: מה זה לא מאשר? אני אמרתי לו "אני לא יכול סתם להביא לך אוטובוס, יש לי אוטובוסים. אם אתה נותן לי את העבודה אני קונה אוטובוס"...שלחתי לו תמונות של האוטובוס, אמרתי לו "זה מתאים או לא מתאים", ואמר לי "בסדר"." (פרו' עמ' 11 ש' 10-21).

כאשר נשאל מדוע נדרש לרכוש אוטובוס חדש ולא הסתפק באחד האוטובוסים שהיו בצי, השיב: "יש לי אוטובוסים שלא מתאימים לעבודה הזאת...אני עובד אתם במגזר הבדואי והם עובדים בעפר. לא אוטובוס שמתאים לתיירות, לדברים כאלה" (פרו' עמ' 12 ש' 19-23).

וראו גם עדות מר הארון, כאשר נשאל האם נדרש בהסכם לרכוש אוטובוס העונה לסטנדרטים על פי ההסכם: "עורך דין אופק בלאיש: בהסכם שלך עם הקיבוץ כתוב שאתה צריך לקנות אוטובוס חדש? אהרון אלהואשלה: לא חדש, מתאים להם...עורך דין אופק בלאיש: כתוב בהסכם? אתה יכול להפנות אותי? אהרון אלהואשלה: ...לא כתוב, זה בעל פה עם המנהל." (עמ' 13 ש' 35-36, עמ' 14 ש' 1-5).

1. מכתב ההגנה של הנתבעת עולה, כי היא לא הכחישה את עצם פנייתו של מר הארון אליה, בעניין רכישת האוטובוס, ואולם, לטענתה רכישת האוטובוס נעשתה על דעתה של התובעת, ואילו הנתבעת רק נתנה לה את חוות דעתה, בשאלה האם האוטובוס שמבקשת לרכוש, עומד בסטנדרטים הקבועים בהסכם.
2. מן האמור לעיל עולה, כי התובעת היא שבחרה והסכימה להתקשר עם הנתבעת בהסכם, תוך שהבינה כי יהיה עליה לספק אוטובוס בסטנדרט מסוים, כזה שלא היה ברשותה באותה העת, והיא נדרשה לרכוש, וכל זאת תוך ידיעה כי ישנה אופציית יציאה מן ההסכם. לפיכך דומה כי טענות התובעת במישור זה, הינן בגדר טענות של טעות בכדאיות העסקה, ולפיכך, ככל שייקבע כי ההסכם אכן בוטל בתום לב, אזי לתובעת האחריות בגין הנזקים שנגרמו לה תוך הסתמכות זו.
3. עוד אוסיף, כי התובעת לא המציאה כל אסמכתא בגין רכישת האוטובוס, וכן לא טענה מהו הנזק שנגרם לה כתוצאה מרכישת האוטובוס, וכן לא ברור מה נעשה עם אותו אוטובוס לאחר סיום עבודתה אצל הנתבעת, כגון, האם נמכר וכו' (וראו בעניין זה עדות מר גראומן בעמ' 54 ש' 6-12). ומכל מקום, התובעת לא ביקשה כל סעד בעניין רכישת האוטובוס.
4. גם באשר לגיוס עובדים נוספים, מלבד העובדה, כי לא ניתן כל פירוט ולא הובאה כל אסמכתא בעניין, הרי שגם לא נטען מהו הנזק שנגרם לתובעת ולא התבקש כל סעד בעניין זה.
5. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת, כי ככלל, עמדה לנתבעת זכות חוזית לביטול ההסכם, ואולם, כאמור, ככל זכות חוזית, גם זכות זו כפופה לחובת תום הלב, ולפיכך יש לבחון האם הנתבעת פעלה בתום לב, אם בהתקשרותה מול התובעת ואם בביטול ההסכם מול התובעת.

שאלת תום הלב של הנתבעת בהתקשרותה עם התובעת

1. לטענת התובעת, הנתבעת התקשרה עמה בהסכם בחוסר תום לב, על מנת להשתמש בה כקלף מיקוח מול הנתבע, ובמטרה להוזיל את עלויות השירות שלו.
2. מהודעות הצדדים בחקירותיהם במשטרה, עולה כי עבודתו של הנתבע אצל הנתבעת אכן הופסקה באותה העת.

ר' עדות הנתבע במשטרה מיום 31.03.16: "הבן אדם בא לבעל הבית לקיבוץ עין גדי ואני רוצה לציין כי לי יש חוזה על נובמבר 2016 ומה שקרה זה שהוא פנה לקיבוץ ונתן להם מחירים זולים והקיבוץ נתן לי חודשיים ואז היום הסתיימו החודשיים ואני סיימתי את העבודה".

הדברים עולים גם מהודעת בנו של הנתבע, מר סמי אבו גודה, מיום 31.03.16: "...אני רק יודע שהעבודה שלנו בהסעות מחר מסתיימת ונכנסת חברה חדשה...". כן עולים הדברים גם מהודעת בנו של הנתבע, מר אנואר אבו גודה: "שמעתי שמהקיבוץ שלחו לנו מכתב שאנחנו מסיימים את עבודתנו ומישהו אחר לקח את הקו".

גם מהתנהלות הנתבע מול מנהל התובעת, מר הארון, כאשר ביקש ממנו שלא לקחת את העבודה אצל הנתבעת (כפי שאפרט בהמשך פס"ד), ניתן להסיק כי עבודתו של הנתבע אצל הנתבעת הופסקה, עם כניסתה התובעת לתפקיד.

1. באשר לסיבת הפסקת העבודה של הנתבעת עם הנתבע, העיד מר שמריז, מנהל הכספים ואחראי התקשרויות בנתבעת, כדלקמן: "אנחנו בתקופה הזאת, המלון הפסיד כסף, ועשינו פעולות מפעולות שונות לקצץ בהוצאות, וחיפשנו קבלנים יותר זולים, ספקים יותר זולים, ובין השאר טיפלנו גם בהסעות והצלחנו להוזיל משהו כמו 4 אלפים שקל בין מה שהיה לנו לבין הקבלן הנוכחי" (פרו' 2 עמ' 18 ש' 19-22).
2. כאשר נשאל האם הנתבעת ניהלה משא ומתן עם הנתבע בתקופה בה התובעת עבדה אצלה, השיב: "אני לא ניהלתי שום משא ומתן בתקופה שהוא עבד, אבל מרגע שנאלצנו למצוא קבלן חליפי התחלתי לחפש מישהו שיחליף אותו". (פרו' 2 עמ' 18 ש' 23-25). כן העיד: "אני לא זוכר אם ניהלתי את זה לפני או אחרי המכתב אבל ניהלתי כדי למצוא לו מחליף." (פרו' 2 עמ' 19 ש' 13-16). וראו גם עדות מר לאגו, לפיה לא קיים משא ומתן עם הנתבע בתקופת עבודתה של התובעת אצלם (פרו' 2 עמ' 41 ש' 8-10, וכן בעמ' 43 ש' 1-3).

גם הנתבע עצמו העיד, כי בתקופה בה עבדה התובעת אצל התובעת, לא התנהל בינו לבין הנתבעת כל משא ומתן בנוגע לעבודה אצלה, אלא רק לאחר שהתובעת עשתה להם "פנצ'רים" (פרו' 2 עמ' 51 ש' 23-26, עמ' 52 ש' 1). כך גם כאשר נשאל כמה זמן לאחר הפסקת עבודתו פנתה אליו שוב הנתבעת, השיב: "אולי 3 חודשים, אני חושב, משהו כזה...". דבר אשר מתיישב עם תקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבעת.

1. גם עדות הנתבע לפיה חזר לעבוד עם הנתבעת באותם תנאים ובאותו המחיר, מעידה כי לא היה בינו לבין הנתבעת כל משא ומתן בעניין שירות ההסעות ו/או ניסיון להוזלת מחירים על חשבון התובעת (ר' עדות הנתבעת בעמ' 54 ש' 21-27).
2. מן האמור לעיל עולה כי לא הוכח כי במקביל להעסקתה של התובעת, התנהל משא ומתן בין הנתבעת לבין הנתבע, אלא הנ"ל הוחזר לתפקידו, באותם תנאים שהם הועסק קודם לכן, רק לאחר שהנתבעת החליטה להפסיק שירותיה של התובעת.

מהי הסיבה לסיום ההתקשרות בין הנתבעת לתובעת - האם התובעת הפרה התחייבויותיה על פי ההסכם

1. על פי ההסכם, התחייבה התובעת לספק לרשות הנתבעת שירותי הסעות באמצעות אוטובוס, בכל ימות החודש, מלבד בימים בהם תודיע הנתבעת אחרת. כן התחייבה הנתבעת לספק נהגים בעלי כישורים ומיומנות, המתאימים למתן שירותים לתיירים. כן התחייבה התובעת כי תהא אחראית לתקינותו המלאה של האוטובוס, מבחינה מכאנית ובטיחותית, ובכל מקרה של תקלה בכלי הרכב, תדאג לרכב חלופי הולם, כך שבכל עת יבוצעו השירותים במועמדם, ובכל מקרה לא יאוחר מ- 3 שעות ממועד גילוי התקלה.
2. מר גבריאל טרק, ממלא מקום מנכ"ל המלון, הצהיר בתצהיר עדות ראשית מטעמו, כי מתוקף תפקידו בזמנים הרלוונטיים לתביעה, היה מעורב בטיפול ופיקוח על מערך ספקי השירותים של המלון, לרבות שירותי ההסעות של אורחי המלון. כן הצהיר כי התובעת לא עמדה בחיוביה על פי ההסכם. כך, בין היתר, נהגיה של התובעת קיבלו תלונות רבות מאורחי המלון בגין התנהגותם. התובעת לא העמידה לרשות אורחי המלון אוטובוס אלא מיניבוס, ולפיכך הנתבעת נאלצה להפעיל במקביל כלי רכב של המלון. לא פעם עובדי התובעת איחרו להגיע והדבר שיבש את לוחות הזמנים, ובגין כך התקבלו תלונות מסוכני הנסיעות בחו"ל ומאורחי המלון. כך לטענת מר טרק, הוא התרה במנהל התובעת בטלפון ואף הזמין אותו לפגישה בהולה, על מנת לבקשו לכבד את ההסכם ולהעמיד אוטובוס חלופי, ולא מיניבוס, במיוחד באותה תקופה שהיית עמוסה בתיירים. ואולם, לטענת מר טרק, לא חל שיפור בהפרות מצד התובעת (ראו גם תצהיריהם של מר שמרז ומר לאגו בעניין הפרות התובעת).
3. הנתבעת צירפה כנספח א' לכתב ההגנה מטעמה, תכתובות מייל, כאשר לטענתה המדובר בתלונות שהגיעו מנציג הלקוחות בחו"ל אשר הלין על שירותי ההסעה. עיון בתכתובות מעלה כי הן התנהלו מיום 20.05.16 ועד 29.05.16, בין גורמים מטעם הנתבעת לבין אדם בשם רוברט, אשר הינו סוכן דני, האחראי על משלחת תיירים מדנמרק. ור' עדות מר שמריז, לפיה מדובר היה בתיירים מדנמרק, חולי פסוריאזיס, אשר הגישו תלונות לרפרנטית שלהם / האחות מטעמם, אשר נכחה במלון, והיא אשר העבירה המידע לרוברט, אשר פנה אל מר שמריז באופן אישי, והתבקש להעביר פניות מסודרות בנושא (פרו' עמ' 12 ש' 9-16) (וראו באותו עניין עדות מר לאגו בפרו' 2 עמ' 38 ש' 2-8).

במייל בעברית מיום 24.05.16, מאת מנכ"ל הנתבעת, מר יוחאי רוס, לגבי וניר, עובדים בנתבעת, נכתב, לאחר תלונות קודמות שהתקבלו, כדלקמן: "חשוב שהאורחים והאחיות לא יחזרו לדנמרק עם תלונות. כרגע הבעיה, כפי שאתם רואים, מתמקדת בהסעות לחמי עין גדי. אני מציע שגבי יהיה בקשר ישיר עם רוברט ושיימצא פתרון מידי (תגבור עם הקאיה?) לנושא".

1. מר טרק חזר על הדברים הנ"ל בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ התובעת (ר' עדותו בפרו' 2 עמ' 22 ש' 1-3). כאשר מר טרק נשאל כמה פעמים להערכתו סופק מיניבוס במקום אוטובוס, השיב: "אני מניח שיש לאהרון, יש לה חברה שיש להם ספר סידור עבודה או ספר רישום של האוטובוסים וזה יהיה רשום שם, אני באמת לא זוכר, אני, מה שאני כן זוכר... לפחות ב-3 שבועות שאני מילאתי את מקומו יום יום היו בעיות." (פרו' 2 עמ' 21 ש' 9-11, 16).

כן העיד מר טרק: "בתצהיר שלי אני מפרט את הבעיות שהיו, את הנזקים שנגרמו לנו, יחסי הציבור שנגרמו לנו, התלונות שהתקבלו, בעיקר מהסוכן הדני, ומסוכנים נוספים ולדעתי יש בתיק מייל לפחות אחד שהגיע מדנמרק ובו מפורטות הבעיות שנגרמו ונזקים שנגרמו לאורחים על זה שלא עמדו בלוח הזמנים כי הטיפול בפסוריאזיס הוא מאוד מאוד מדויק, עם שעה מאוד מדויקת שהם צריכים לרדת לים ושעה מאוד מדויקת שהם צריכים לחזור מהים, ולצערי התובע לפחות בתקופה שאני טיפלתי בנושא הזה לא עמד בלוח הזמנים, לא עמד בנפח ההסעות, והיינו צריכים אוטובוס כל יום והיו כל מיני תירוצים, האוטובוס התקלקל, האוטובוס לא התקלקל, יכול להיות שהאוטובוס התקלקל, אני לא נכנס לזה, ואני לא אומר שהוא לא התקלקל, אבל היה צריך להעמיד במקומו אוטובוס חליפי. במקום זה שלחו מיניבוס ומיניבוס כשצריך להסיע 50 איש או 60 איש ובמיניבוס יש 16 מקומות, אז הוא צריך לעשות 4, 5 נגלות והנגלה האחרונה מגיעה שעה מאוחר מידיי לסולריום שלהם. וגם המיניבוסים אני לא יכול להגיד שבאופן קבוע, אבל מידיי פעם היו לו איחורים, הנהג לא קם בזמן, הנהג לא הגיע בזמן, ההסעה לא יצאה בזמן..." (פרו' 2 עמ' 24 ש' 4-16) (וראו באותו עניין עדות מר לאגו, מנהל הנתבעת, בפרו' 2 עמ' 28 ש' 2-8).

מר טרק נשאל גם, כיצד יתכן כי בתקופה בה סיפקה התובעת הסעות לעובדים, לא היו נגדה תלונות מצד הנתבעת, ורק מיום שהחלה לספק הסעות לתיירים החלו התלונות מצד הנתבעת, ולכך השיב: "זה לא קשור להסעות עובדים, יכול להיות שההסעות עובדים היו בעיות, אבל הם היו זניחות, הם לא השפיעו על מהלך העבודה במלון" (פרו' 2 עמ' 30 ש' 11-12).

1. גם מר לאגו, מנהל הנתבעת, העיד בחקירתו הנגדית, כי בחודש מאי, שהוא חודש שיא מבחינת התיירים הדנים, העמידה התובעת, ברוב הימים, מיניבוס במקום אוטובוס (ראו עדותו בפרו' 2 בעמ' 36 ש' 12-19). ואולם לטענת מר לאגו, לא היו ימים בהם התובעת לא סיפקה כלל מיניבוס ו/או אוטובוס (ראו עדותו בפרו' 2 עמ' 46 ש' 2-6).
2. כאשר נשאל מר שמריז בעניין מעורבותו האישית בהפרות התובעת, השיב, כי מספר פעמים נקרא ע"י גורמים מהנתבעת על מנת לטפל בבעיות מול התובעת, ובין היתר העיד: "המקרה השלישי שאני זוכר זה שהם לא התייצבו להסעות, לבצע את ההסעות ואז טיכסנו עצה אני ומנהל התפעול ודאגנו שהרכב של המלון שזה רכב קטן שיש לו 7 או 8 מקומות יסייע בהסעות ובשלב מסוים פנינו לסולימאן שיתגבר את ההסעות, סולימאן זה קבלן הסעות ועוד פעם אחת שמנהל התפעול רצה להתרות בו שלא עומד בהתחייבויות כדי שנוציא לו מכתב." (עמ' 11 ש' 20-24).
3. מר שמריז העיד כי הפרות התובעת החלו למן החודש הראשון לעבודתה אצל הנתבעת. וראו עדותו: "אני זוכר כל הזמן מהיום שהקבלן הזה נכנס לעבודה שיש בעיות איתו, מהיום הראשון. הנהג לא מתלבש כמו שצריך, הנהג לא מגיע בזמן, הנהג מדבר לא יפה לתיירים, אנחנו מתריעים ומדברים, הנהג מאחר, לא מגיע האוטובוס, מהיום הראשון". (פרו' עמ' 15 ש' 1-3).
4. כאשר מר שמריז נשאל כיצד יתכן כי חודשיים שלמים העמיד מיניבוס במקום אוטובוס ולא נשלחה אליו כל התראה בעניין זה, השיב: "התראות היו טלפוניות, וורבליות ויותר מפעום אחת. (פרו' עמ' 14 ש' 30-33).
5. מר הארון בחקירתו הנגדית, העיד תחילה, כי גם בפעמים בהם היו תקלות באוטובוס שסיפק לנתבעת, סידר לה אוטובוס אחר, באמצעות קבלני משנה שעבדו עמו, וראו עדותו: "אוטו אחר...האוטובוס הזה היה במגרש של הקיבוץ. ברגע שיש תקלה אני סידרתי להם אוטו אחר ויש עבדו אנשים אצלי חוץ מזה...אני יכול להביא לך את האנשים שעבדו עם האוטובוס שלהם. קבלן משנה שלי...כן, אוטובוס...לא עובדים של החברה. הבאתי אותם ממקום אחר." (פרו' עמ' 17 ש' 18-27).

כאשר נשאל האם הובאו לתיק דנן עדויות של אותם קבלני משנה, השיב שלא, אולם טען כי יש בידיו חשבוניות של אותם קבלני משנה. כאשר נשאל האם החשבוניות צורפו לראיותיו, השיב שלא יודע (פרו' עמ' 17 ש' 28-36, עמ' 18 ש' 1).

עיון בתיק מעלה כי עד למועד כתיבת שורות אלה לא הובאה כל אסמכתא בגין עבודת קבלני משנה מטעם התובעת, אצל הנתבעת.

בהמשך חקירתו הנגדית, הודה מר הארון, כי אכן סיפק פעמים רבות מיניבוס ולא אוטובוס, וכאשר נשאל כמה פעמים זה קרה, טען כי אינו יודע, כי גם המיניבוס סופק באמצעות קבלן משנה, וראו עדותו: עורך דין אופק בלאיש: עכשיו, אני אומר לך שבהרבה פעמים לא שמת אוטובוס שיעבוד, שמת מיניבוס. זה נכון לא נכון? אהרון אלהואשלה: כן. עורך דין אופק בלאיש: כמה פעמים מתוך החודש היה מיניבוס? אהרון אלהואשלה: אני לא יכול להגיד לך כי הבעיה זה קבלן משנה שלי. עורך דין אופק בלאיש: גם המיניבוס קבלן משנה? אהרון אלהואשלה: גם המיניבוס, כן." (פרו' עמ' 18 ש' 3-9).

1. גם עדותם של מר הארון ומר עיסה בעניין תלונות הנוסעים הנטענות, הייתה מלאה בסתירות, שכן מחד הודו כי התקבלו אצלם תלונות מהנתבעת, בגין איחורים וכדו', כאשר לטענתם אלו נבעו בשל התקלות הנטענות באוטובוס, ובשל חסימת דרכי הגישה, ואולם מאידך, טענו כי לא התקבלה נגדם כל תלונה מהנוסעים, וזאת לטענתם, לאחר בדיקה שערכו מול הנוסעים עצמם, אלא התלונות התקבלו ממתחזה שהתחזה לאחד הנוסעים.

כך הצהיר מר הארון בעניין זה בתצהיר עדות ראשית מטעמו: הנתבעת התלוננה כאילו התקבלו אצלה תלונות על כל מיני אירועים חריגים, כמו, איחורים או יציאה קודם לזמן שבעקבותיה לא נאספו כל הנוסעים וכדו', ובפועל הסתבר, מבדיקה מול הנוסעים עצמם, כי הדבר לא היה ולא נברא ואיש מהנוסעים לא התלונן, ובעצם מדובר היה במתחזה שהתחזה לאחד הנוסעים" (סעיף 20 לתצהיר) (ראו גם סעיף 12 לתצהירו של מר עיסה, אשר חזר על הדברים הנ"ל).

1. מר הארון נשאל בחקירתו הנגדית כיצד יכול היה לבדוק מול כל הנוסעים האם היו נגדו תלונות, השיב: "אני אישית לא עבדתי שם. כל מה שאני כתבתי פה זה מסתמך על הנהגים שלי שעבדו שם...אני לא שמעתי תלונה מהתיירים ולא מהקיבוץ עלי. בכלל." (פרו' עמ' 46 ש' 25-32).

ואולם כאשר נשאל כיצד טוען כי לא היו תלונות, אם מנגד טוען כי ילדיו של הנתבע חסמו את רכבי התובעת בכבישים וגרמו לה לאחר, שהרי אם מודה שהיו איחורים, אז הגיוני גם שהיו תלונות. לכך השיב מר הארון כדלקמן: "...החסימות הם לא כל יום מהבוקר עד הערב עושים לי חסימות. אולי יום אחד בשבוע. אני לא מדבר על חסימות פיזית כל יום כל יום...לפעמים 10 דקות רבע שעה, זה לא נקרא איחור...אני אומר לנהג שלי "למה אתה לא עומד בזמנים?" אומר לי "תשמע, מישהו פה חסם אותי עם הרכב"...אולי פעם פעמיים, אני לא מדבר על כל הזמן."

מהדברים הנ"ל ניתן להסיק כי היו תלונות על איחורים, בלי קשר לאירועי החסימות הנטענים.

כאשר מר עיסה נשאל בחקירתו הנגדית כיצד בדק מול הנוסעים כי לא הייתה מצדם כל תלונה, השיב כי כאשר הנתבעת הייתה מתלוננת על איחורים, ו/או על הותרת נוסעים, היה מברר זאת מול הסדרן של המלון, שהיה יושב בלובי ושאליו, לטענתו, היו מגיעות תלונות הנוסעים, והנ"ל היה מברר מול המדריך של הנוסעים, וכך היה מתברר כי אף אחד לא התלונן, כי לא היו איחורים, ולא נותרו נוסעים מאחור (ר' עדותו בפרו' עמ' 66 ש' 29-36, עמ' 67 ש' 1-23, עמ' 68 ש' 1-18).

1. ואולם, הטענות הנ"ל אינן מתיישבות עם התלונות שצירפה הנתבעת כנספח א' לכתב ההגנה מטעמה, ועם עדויות עובדי הנתבעת, כפי שפורט לעיל, מהן עולה, כי אכן התקבלו תלונות ממשיות מצד סוכן הנסיעות מדנמרק, במועדים הרלוונטיים לתביעה דנן.

דיון בטענות התובעת בעניין יחסה של הנתבעת אליה, ובעניין אי מיגור התנכלותו של הנתבע כלפיה

1. לא הוכחה טענת התובעת ליחס משפיל לנהגיה, מצב הנתבעת.

בתצהיר עדות ראשית מטעם מר הארון (סעיף 21), וכן בתצהיר עדות ראשית מטעם מר עיסה (סעיף 13), נטען לראשונה כי אחד הנהגים של התובעת התלונן לא פעם על צעקות, גידופים והשפלות מצד מר לאגו, מנהל הנתבעת, בטענה לאיחורים וכדו'.

מר עיסה נשאל בעניין זה בחקירתו הנגדית והעיד, כי שמו של אותו נהג הוא אבו תאהר. כאשר מר עיסה נשאל האם שמע בעצמו את מר לאגו מקלל את הנהג, השיב שלא, אלא שמע על כך מפיו של הנהג (ראו עדותו בפרו' עמ' 69 ש' 9-23). מאחר שאותו נהג לא הובא לעדות בתיק זה על ידי התובעת, הרי שהאמור מהווה עדות שמיעה, ולפיכך אינה קבילה.

1. גם טענות התובעת כאילו הנתבעת לא פעלה למיגור ההתנכלויות מצב הנתבע, דינן להידחות. לא ברור מה ציפתה התובעת מהנתבעת לעשות בעניין סכסוכם האישי של התובעת עם הנתבע, ולרבות בעניין החבלות הנטענות לאוטובוסים, ובעניין חסימת הדרכים.

כן ראו עדות מר טרק בעניין זה, אשר שיקפה את עמדת יתר העדים מטעם הנתבעת, בעניין אחריות הנתבעת לרכבים החונים בשטחה: "ש. ...הרי הטענה שלו הייתה שבזמן שהרכב חנה בחניית המלון חיבלו ברכב, ניסיתם לבדוק עם מישהו? הרי הוא העלה גם חשדות. ת. לא, אבל אנחנו ביקשנו ממנו לפנות למשטרה אם נגרם נזק, זה אני זוכר, אנחנו לא, תראה, אנחנו לא אחראים על מה שקורה במגרשי החניה, יש לנו ארבעה מגרשים חניה במלון, אין בהם מצלמות, אין שומרים, אנחנו לא אחראים אם נגרמים נזקים ברכבים שחונים במגרשי החנייה..." (פרו' 2 עמ' 32 ש' 17-25). בהמשך, כאשר נשאל שוב מדוע לא בוצעה כל פעולת בדיקה מטעם הנתבעת בעניין זה, השיב: " תגיד לי, אני משטרה אני? תסביר לי אתה, אני עכשיו שואל אותך, מה זה מענייני אם הוא נותן לי שם?...מה אתה רוצה? שאני אחקור את האנשים..." (פרו' 2 עמ' 33 ש' 10-11, 14) (וראו גם עדות מר לאגו בעניין זה בפרו' 2 עמ' 44 ש' 4-8).

1. לסיכום פרק זה אציין כי החבלות הנטענות לא הוכחו, לא הוכח כי הן אירעו בשטחי הקיבוץ, וכן לא הוכח על יד מי בוצעו. ולפיכך הטענות לאחריותה של הנתבעת בגין אי מניעת החבלות הנטענות באוטובוס, ו/או היעדר בדיקה מצידה בעניין החבלות ובעניין החסימות בדרכים, נדחות בזאת.

אופן סיום ההתקשרות עם התובעת

1. אני דוחה את טענת התובעת כאילו, בהארכת המועד לסיום ההתקשרות לסוף חודש 06/2016, חזרה בה הנתבעת מהודעתה על סיום ההתקשרות והיה עליה לשלוח הודעה חדשה בעניין זה.
2. כאשר נשאל מר שמריז, מדוע הנתבעת דחתה את מועד סיום ההתקשרות, השיב: "כי לא מצאנו קבלן, כי לא מצאנו מי שייתן הסעות. בלענו את הלשון שלנו ושתקנו עד שמצאנו מישהו." (פרו' 2 עמ' 15 ש' 7-9). וכן כאשר נשאל מדוע לא הוצאה לאחר מכן מכתב נוסף על סיום התקשרות, השיב מר שמריז: "אדוני, הוצאנו מכתב, הראיתי לך אותו." (פרו' 2 עמ' 15 ש' 14-15), תוך שהתכוון למכתב סיום ההתקשרות המקורי שנשלח לתובעת, ומכאן כי לא הייתה כל כוונה לנתבעת לחזור בה מהודעת הביטול המקורית, אלא רק להאריך את מועד סיום ההתקשרות.
3. התובעת ניסתה לטעון כי העובדה שלא צוין במכתב סיום ההתקשרות, את סיבת סיום ההתקשרות, מעידה כי הנתבעת עשתה זאת ללא סיבה, ובחוסר תום לב. ואולם, מן האמור לעיל, עולה, כי אכן היו לנתבעת סיבות לסיום ההתקשרות עם התובעת.

בחקירתו הנגדית, העיד מר שמריז, כי לאחר הפרות חוזרות ונשנות מצד התובעת, החליט יחד עם מנהל התפעול, מר לאגו, להפסיק את ההתקשרות עמה וזאת במכתב קצר, כאשר לטענתו לא ניתן בו פירוט בקשר לסיבת סיום ההתקשרות, וזאת לטובתה של התובעת, ולבל יקלעו לטענות של לשון הרע נגדה. ואלו הדברים: "יכול להיות שהייתי צריך להיות טיפש וכן לרשום את זה אבל זה היה לטובת הלקוח שלך. אנחנו דיברנו בעל פה. כאשר אנחנו מסיימים העסקה של קבלן או של עובד אנו נוהגים לעשות את זה בצורה לקונית כי אחרי זה באים תביעות משונות של לשון הרע ולכן הלשון המשפטית זהירה שמסיימת את היחסים בנינו, ובזה זה נגמר." (פרו' 1 עמ' 16 ש' 26-31, ור' גם עדותו בפרו' 2 עמ' 13 ש' 24-27).

מר לאגו העיד בעניין ההחלטה לסיים ההתקשרות עם התובעת, כדלקמן: "אני בחודש הזה הפכתי במקום להיות מנכ"ל, הפכתי להיות מנהל הסעות, אני ארגנתי את המיניבוס, אני ארגנתי את הקבלן השני שיעזור לי, הבן אדם לא יכול לעמוד בזה, אמרתי ככה, יש לו חוזה ל-3 חודשים, ניסיון ואנחנו מבחינת הכבוד אמרנו בוא ניתן לו כבר 3 חודשים למרות הסבל הרב, כדי שנגמור את זה בצורה נקייה, יכולתי לגמור איתו גם חודש לפני, אבל מבחינת ההיגיון אמרתי יש לו חוזה 3 חודשים ניסיון, בוא נראה, ניתן לו את זה עד הסוף ונתנו עם זה עוד חודש ניסיון, נתנו לו תאריך עם שימוע, קיבל מכתב שבסוף החודש הוא גומר וזהו." (פרו' 2 עמ' 38 ש' 11-17).

טענות הנתבעת, לפיהן התרתה בפני התובעת על מחדליה, וכן הזמינה את מנהל התובעת לשיחה בעניין ההפרות, לא הוכחשו ולא נסתרו על ידי התובעת.

לסיכום

1. לאור כל המקובץ לעיל, אני קובעת, כי הן התקשרותה של הנתבעת עם התובעת, והן ביטול ההסכם עם התובעת, נעשו כדין ובתום לב.

כן אני קובעת, כי לנתבעת אין כל אחריות כלפי התובעת, אם בגין נזקים שיארעו לתובעת בתקופת עבודתה אצל הנתבעת, ואם בגין הפסד הרווח שצפויה הייתה לקבל בגין קיום ההסכם.

האם הנתבעת חבה לתובעת כספים נוספים בגין עבודתה בחודשים 05-06/2016

1. על פי ההסכם, כאמור, התמורה החודשית בגין אספקת אוטובוס בכל ימות החודש, עמדה בסך 35,000 ₪, כאשר נקבע כי בגין ימים בהם יסופק מיניבוס יופחת שליש מהתמורה היומית.
2. אין מחלוקת כי התובעת שלחה לנתבעת 2 חשבוניות לתשלום בגין החודשים 05-06/2016. חשבונית לחודש 05/2016 עמדה על סך 47,000 ₪, ובתוספת מע"מ 54,990 ₪, בגין: התמורה החודשית 35,000 ₪ + "תוספות בחודש 05/16" 4,800 ₪ + תוספת אוטובוס 7,200 ₪.

חשבונית לחודש 06/2016 עמדה על סך 43,400, ובתוספת מע"מ 50,778 ₪, בגין: התמורה החודשית 35,000 ₪ + "6 ימים אוטובוס" 7,200 ₪ + "טיול יריח" 1,200 ₪.

1. במסגרת הליך זה, לא הוצג כל פירוט ו/או אסמכתא בעניין הנסיעות שבוצעות בחודשים הנ"ל.

כאמור, תוך כדי ניהול ההליך, שילמה הנתבעת לתובעת, בגין עבודתה בחודשים הנ"ל, את הסכום אשר אינו שנוי במחלוקת מבחינתה, היינו סך של 38,610 ₪.

1. מר שמריז, מנהל הכספים בנתבעת, הצהיר בתצהיר עדות ראשית מטעמו כי לא התעלם מהחשבוניות שנשלחו לו על ידי התובעת, ופנה אליה וביקש פירוט ותיקון של החשבוניות, ואולם הדבר לא נעשה על ידה. ואלו הדברים: "כאשר פנתה התובעת לצורך סגירת החשבון בגין שירותי ההסעות, ביקשה הנתבעת 1 כי התובעת תתקן את חשבוניות החיוב בגין החודשים מאי ויוני, כפי שעשתה בחודש אפריל, דהיינו להפחית סך של 8,000 ₪ בגין כל חודש, היות ולא סופק אוטובוס אלא מיניבוס וכן ביקשה לקבל הבהרות בקשר לחיובים הלא מובנים אשר התובעת הוסיפה על דעת עצמה וללא כל בסיס. כמו כן ובהתאם להסכם ביקשה הנתבעת 1 להתחשבן בגין לינה וארוחות של נהגי התובעת סך 1,755 ₪ לחודש כפול 5 חודשים שהיו אמורים לקזז מהחשבון." (סעיפים 16-17 לתצהיר).
2. בחקירתו הנגדית העיד מר שמריז, כי הוא בעצמו פנה לבנו של מר הארון, בבקשה לקבל פירוט על החשבוניות, ואולם נענה שיש הוראה מעו"ד של התובעת שלא להגיש שום דבר למלון, וראו עדותו: "ש. כשהכנת את השיק שאלת אותו אם יש לו רישום או ביקשת ממנו רישום? ת. מאחר ומנהל התפעול לא אישר את החשבון ואני רציתי לשלם אני מיוזמתי פניתי לבנו של התובע שאיתו אני בקשר טלפוני, כמו שעשיתי חודש קודם והגענו להבנות שהחשבון מנופח, זה שהורידו את ה-8,000, ורציתי להגיע איתו להבנות, כדי לשלם לו את החשבון ואז הוא טען שיש הוראה מהעורך דין שלהם שלא להגיש שום דבר." (פרו' עמ' 13 ש' 32-36).
3. אני מוצאת את עדות מר שמריז כאמינה בעיניי, ולפיכך אני קובעת, כי הנתבעת לא התעלמה מהחשבוניות ששלחה לה התובעת, וביקשה לטפל בהן, כאשר התובעת לא שיתפה פעולה בעניין זה.
4. באשר לאחריות להוכיח מהן העבודות שבוצעו בחודשים הנ"ל, וכן האחריות להוכיח מתי סופק אוטובוס ומתי סופק מיניבוס בחודשים הנ"ל, אני קובעת כי האחריות היא על התובעת, שכן היא זו שתובעת כספים בעניין זה, ולפיכך מן הראוי היה שתמציא יומן עבודה להוכחת החשבוניות לחודשים הנ"ל.
5. מר הארון העיד בחקירתו הנגדית, כי לא ניהל יומן בגין עבודתו אצל הנתבעת, וכי העבודה נוהלה דרך הנתבעת. בהמשך העיד כי כלל לא היה צריך לערוך יומן, שכן, נדרש להעמיד לרשות הנתבעת אוטובוס או מיניבוס בכל יום במהלך החודש, ובשעות קבועות, ולפיכך גם התשלום בגין העבודה הייתה חודשית וגלובלית. ור' עדות מר הארון בעניין זה: "...במיוחד בקיבוץ זה נוהל דרכם, מתי הם מגיעים ב- 8, מסיימים נגיד ב- 2 אחרי הצהריים. אני לא כתבתי יומן... הסדרן של הקיבוץ הוא כתב את היום, והנהג שלי היה מבצע. אם היה לו נגיד דוגמא טענה שהוא לא בא אז היה מתקשר אלי." (פרו' עמ' 14 ש' 28-29, ש' 32-34). וכן: "בזמנו הקיבוץ לא ביקש ממני דבר כזה, אני לא הייתי מתקשר, אני הייתי צריך להחזיק להם אוטובוס חודש מלא, אפילו תראה, המחיר שהציעו לי, חודשי, לא יומי." (פרו' עמ' 16 ש' 7-9).

ואולם העובדה כי דובר בעבודה בשעות קבועות, אינה מאיינת את הצורך לנהל יומן עבודה, שכן, כפי שנקבע לעיל, בחלק מן הימים בחודשים הנ"ל סופק אוטובוס, ובחלקם סופק מיניבוס, כאשר, כפי העולה מן ההסכם, בגין כל אחד מכלי הרכב הנ"ל, נקבע תעריף יומי שונה.

1. כמו כן, כפי העולה מעדות שאר העדים מטעם התובעת, התובעת אכן נוהגת לנהל יומן עבודה.

וראו בעניין זה עדות מר גראומן, אשר עבד בזמנים הרלוונטיים אצל התובעת כמנהל עבודה וכסדרן: " עורך דין אופק בלאיש: עכשיו, האם במסגרת עבודתך אתה מנהל איזשהו יומן התייצבות שעל פיו אתה יכול לדעת האם התייצב נהג מטעמכם לעבוד או לא התייצב? מתי התייצב? משה גראומן: ברור. אי אפשר שלא... על הקיבוץ לא כי אני לא הייתי שם עדיין בקיבוץ בקטע של העבודה...אני בטוח שהמשרד כן. עורך דין אופק בלאיש: שיטת העבודה שלהם זה כן לרשום כדי לדעת למי לשלם כמה לשלם.משה גראומן: כן." (עמ' 50 ש' 28-36, עמ' 51 ש' 1-3). בהמשך העיד מר גראומן, כי בימים בהם האוטובוס היה מושבת, סופק לנתבעת מיניבוס, וכי אמור להיות רישום לזה. וראו עדותו: "כבוד השופטת רחלי טיקטין עדולם: ואם למשל ביום מסוים היה לכם תקלה באוטובוס, יש לכם אישור? משה גראומן: בטח, האוטובוס לא יכול לנסוע, הבאנו מיניבוס מ... אהרון הביא מיניבוס לעשות את ההסעות עד שיתקנו את האוטובוס... כבוד השופטת רחלי טיקטין עדולם: אמור להיות לך אבל רישום "ביום רביעי היה מושבת"...משה גראומן: כן, בטח... אנחנו יכולים להביא את זה..." (פרו' עמ' 53 ש' 19-26).

גם מר עיסה, בנו של הנתבע, אשר היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה סדרן ואחראי בתובעת וכן לעיתים נהג, והיה אחראי, בין היתר גם על הקו בעין גדי, העיד בחקירתו הנגדית, כי התובעת אכן ניהלה יומן עבודה, וראו עדותו: "עורך דין אופק בלאיש: יש לך יומנים שאתה כותב איפה עשיתם עבודה, מתי? עיסא אלהואשלה: כן, בטח, זה העבודה שלי." (עמ' 60 ש' 20-21). בהמשך העיד: "עורך דין אופק בלאיש: לא, אני שואל אותך בתור סדרן, אתה כותב איזה נהג עשה את העבודה באיזה יום? אצלם? עיסא אלהואשלה: כן. עורך דין אופק בלאיש: מאיזה רכב, אתה כותב? עיסא אלהואשלה: כן, כן. כבוד השופטת רחלי טיקטין עדולם: אתה היית גם סדרן פה בעבודה של הקיבוץ? עיסא אלהואשלה: בעבודה של הקיבוץ הייתי סדרן גם..." (פרו' עמ' 60 ש' 31-31, עמ' 61 ש' 1).

1. גם מעדויות העדים מטעם הנתבעת עולה כי האחריות לרישום יומן עבודה, היה על התובעת.

וראו עדות מר שמריז: "יש דיווח מהשטח, לשאלת בית המשפט איפה היה רשום לנו כל הימים שהיה/ לא היה, אני משיב שלא היה רישום וביקשתי יומנים ולא קיבלתי אז קיבלתי את המלצת בית המשפט ועשיתי הערכה." ( פרו' עמ' 13 ש' 1-3). ובהמשך: "בד"כ אנחנו מתבססים על היומן של הקבלן, כך זה קורא גם היום. הקבלן מגיש לנו את היומן ואומר בימים האלו והאלו היה אוטובוס, היה מיניבוס, בחשבונות האלו לא קיבלנו יומן ולכן מנהל התפעול לא אשר אותן ולכן לא שילמנו את החשבונות. (פרו' עמ' 13 ש' 4-13). מר טרק העיד כי לא נעשה על ידו כל רישום של פעילות התובעת, וכאשר נשאל כיצד אם כן, בדקו את החשבוניות שהעבירה להם התובעת, השיב: "כי כשהוא מגיש כל החודש אוטובוס ואנחנו יודעים שלא היה אוטובוס אלא היה מיניבוס, אז לא צריך לבדוק." (פרו' 2 עמ' 26 ש' 16-18). כי נשאל מי אחראי על רישום הפעילות החודשית, כגון באילו ימים סופק אוטובוס ובאילו ימים סופק מיניבוס, השיב, כי התובעת הייתה אחראית לכך (פרו' 2 עמ' 26 ש' 26-27, עמ' 27 ש' 4-8). וראו גם עדותו בהמשך: "...בסוף החודש במצורף לחשבונית היה צריך להיות מוגש גם העתק מהיומן שמראה בדיוק את סידור הנסיעות..." (פרו' 2 עמ' 27 ש' 22-23).

כך גם מר לאגו, מנהל התובעת, העיד כי הרישום צריך היה להיעשות על ידי התובעת, ובסוף כל חודש הייתה צריכה לעביר דוח עבודה יחד עם החשבונית, ואולם הדבר לא נעשה על ידה (פרו' 2 עמ' 36, ש' 24-25, עמ' 37 ש' 9-11).

1. לאור האמור לעיל, לא הוכח על ידי התובעת מהם הכספים המגיעים לה בגין עבודתה בחודשים 05-06/2016.
2. באשר לאופן בו ערך מר שמריז את ההתחשבנות עם התובעת, העיד מר שמריז, בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ התובעת, כי היה מעורב בכל הנוגע להתקשרות עם התובעת ובכל הנוגע להתנהלות מול התובעת, בכל הנוגע להפרותיה, ואם כן הערכת הסכום לתשלום בגין החודשים 05-06/2016, בוצעה על ידו על סמך ידיעתו האישית וכן ממידע שקיבל מהמנהל, מר לאגו (וראו עדותו בפרו' עמ' 10 ש' 26-28, עמ' 11 ש' 1-5).
3. בהמשך העיד כי את הערכתו ביצע על סמך מידע שקיבל, לפיו בחודשים 05-06/2016 לא סופק כלל אוטובוס אלא מיניבוס, וראו עדותו: "ש. בדקתי מול מנהל התפעול, בדקת לפני הוצאת השיק? ת. בוודאי. התובעת סירבה לשתף פעולה אז עשיתי הערכה שלי ושילמתי. ש. בחודש מאי ויוני בכלל לא העמידו אוטובוס? ת. לפי מה שדיווחו לי לא העמידו אוטובוס, העמידו מיניבוס של 16 מקומות. לשאלתך לאגו מנהל התפעול דיווח לי על כך....

ובהמשך:

"לא ספרתי ימים, הוא לא סיפק לי יומן. עשיתי הערכה על סמך הערכה הזו שילמתי. עכשיו שואלים אותי על מה הורדת הורדות או על מה הפחתת ימים, הורדתי רבע. לשאלת בית המשפט אם הייתי יודע בדיוק, איחורים, היעדרויות, האם הייתי מוריד על איחור יום שלם אני משיב שלא, הייתי מוריד חלק כי אני נאלץ להעמיד הסעה חלופית, כי הרכב של המלון נאלץ להסיע.

(פרו' עמ' 14 ש' 7-16, 24-26) (הדגשה שלי – הח"מ). (ראה במצורף לזה האמור בסעיף 143 לעיל, כיצד הגיע הלה לסכום ממנו הוריד רבע בגין איחורים והיעדרויות כאמור).

1. כמו כן מר שמריז נשאל בעניין קיזוז הלינה והארוחות, מדוע לטענתו יש לקזז זאת בגין 5 חודשי עבודה, אם התובעת עבדה סה"כ 3 חודשים בהסעות האורחים, והשיב כי: "הנהג שלו היה, הוא עשה עוד הסעות לא רק לנו. הוא עשה הסעות גם לקיבוץ והוא אכל במלון." (פרו' עמ' 15 ש' 19-23).
2. מר שמריז נשאל גם בעניין תוספות התשלום שנרשמו בחשבוניות לחודשים הנ"ל, בגין עבודות נוספות שביצעה התובעת עבור הנתבעת, וטען כי על התובעת היה להציג אסמכתאות בעניין עבודות נוספות שביצעה, כגון באיזה רכב בוצעה העבודה הנוספת, שעות עבודה, זהות הנהג, וכו', על מנת שניתן יהיה לאשר את התוספות הנ"ל, ואולם משלא הוצג על ידה כל פירוט בעניין זה, לא ניתן היה לאשר את אותן התוספות (וראו עדותו בפרו' 2 עמ' 15 ש' 20-22, בעמ' 16 ש' 6-12, וכן ש' 18-22).
3. מר לאגו הודה כי התובעת אכן ביצעה נסיעה של "טיול ירח", ואולם, לטענתו מלבד זאת, לא בוצעו נסיעות חריגות נוספות ע"י התובעת (פרו' 2 עמ' 45 ש' 11-19).
4. ואולם, משלא הוצג על ידי התובעת כל רישום ו/או אסמכתא בעניין נסיעות שביצעה בחודשים 05-06/2016, כגון, לוחות זמנים והתייצבות, כלי הרכב שסופק, וכו', אין בידי לקבוע מהי התמורה המגיעה לתובעת בגין עבודתה אצל הנתבעת בחודשים הנ"ל.

מנגד אציין כי אני מקבלת את החישוב שביצע מר שמריז (שכר בגין מיניבוס ולא בגין אוטובוס, וכן התחשבנות בגין לינה וארוחות של נהגי התובעת), וכן מקבלת את ההפחתה שערך מר שמריז, שכן לאור כל העדויות שנשמעו לפני זהו החישוב הנכון שצריך לבצע.

סוף דבר

1. התביעה כנגד שני הנתבעים נדחית.
2. התובעת תישא בהוצאות כל אחד מהנתבעים בסך של 18,720 ₪ כל אחד (בהחשב בסכום התביעה, העובדה שהתיק נוהל עד תומו, לרבות הגשת תצהירים, שמיעת הוכחות והגשת סיכומים).
3. לצדדים זכות ערעור על פי דין.
4. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח סיוון תשפ"א, 08 יוני 2021, בהעדר הצדדים.