בפני בקשת התובעות למתן צו עשה שיורה לנתבעים לאפשר לאנשי אחזקה מטעם התובעות להיכנס לשטח המקרקעין שבהם מחזיקים הנתבעים כדי שאלה יבצעו עבודות ניכוש "עשבייה מסוכנת" ובכדי "למנוע מפגעים בטיחותיים אחרים" – כך על-פי הנטען בבקשה.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה לא מצאתי בשלב זה מקום ליתן את הצו כמבוקש.

ראשית, לא השתכנעתי שנשקפת סכנה מוחשית ומיידית – לגוף ו/או לרכוש – במידה והצו לא יינתן.

שנית, ממילא בתיק קבועה ישיבת הוכחות ליום 25/05/2017 ועל-כן אין הצדקה ממשית בקיום דיון בבקשה למתן צו עשה במסגרת פרק הזמן הקצר יחסית שנותר עד למועד ישיבת ההוכחות הקבועה בתיק.

שלישית, צו עשה יש בו כדי לשנות מהסטטוס קוו ובעניין זה הכלל הוא שצו בכגון דא ניתן במשורה ורק במקרים חריגים כאשר לא שוכנעתי כי מקרנו נמנה עליהם.

רביעית, וזה העיקר, הצו המבוקש הינו למעשה סעד זמני שכן סעד קבוע ניתן להוציא רק במסגרת פסק-הדין בתום ההליך. "סעד זמני" הוגדר בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כ"סעד שניתן להבטחת קיומו התקין של ההליך או ביצועו היעיל של פסק הדין, לרבות צו עשה,...". כזכור, עסקינן בתביעה לפינוי מושכר שהוגשה על-פי פרק ט"ז4 לתקנות סד"א. מתקשה אנוכי לראות כיצד צו עשה המבוקש בא להבטיח קיומו התקין של ההליך או ביצועו היעיל של פסק הדין. המבקשות לא טענו וממילא לא שכנעו כי הצו המבוקש על-ידן מקיים יסודותיה של הגדרת "סעד זמני" שבתקנה 1 לתקנות סד"א וטעם זה לבדו מצדיק דחיית הבקשה.

בשולי הדברים אעיר שככל שחו"ח ייגרמו נזקים כלשהם כתוצאה מאי-ביצוע העבודות שהתובעות חפצות בביצוען, הרי שהמחזיק במקרקעין עלול להתחייב לא רק בנזיקין אלא גם בפלילים וראוי הוא שהצדדים יתעשתו וינהגו במידת החוכמה הראויה.

ניתנה היום, י"ג אייר תשע"ז, 09 מאי 2017, בהעדר הצדדים.