1. פתח דבר

בתיק זה נדונה תביעתו של התובע (להלן – מר הלר) נגד הנתבעים. המדובר בתביעה להשבת הלוואה, שלדברי מר הלר, לוו ממנו הנתבעים. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. נגד הנתבע 1 (להלן – מר און), שנמנע מלהגיש בקשת רשות להתגונן, ניתן פסק דין ביום 26.3.17.

ביום 26.4.17 הוגשה לתיק ביהמ"ש הודעה בדבר הסדר דיוני בין מר הלר ובין הנתבע 2 (להלן – מר שניידר), ולפיו תינתן למר שניידר רשות להתגונן, והוא יהיה רשאי להגיש כתב הגנה.

2. טענות מר הלר בכתב התביעה

בין מר הלר ובין מר און שררה הכרות ארוכת שנים. כתוצאה מהכרות זו רחש מר הלר אמון והערכה רבה למר און. בעקבות היכרות זו ביקש מר און ממר הלר להעמיד לנתבעים הלוואה כספית. ההלוואה נדרשה, כפי שטען מר און בפני מר הלר, לצורך הקמת עסק לניהול השקעות בניירות ערך.

ביום 27.2.05 נחתם הסכם הלוואה בין מר הלר ובין מר שניידר (להלן – הסכם ההלוואה), כאשר מר און חתום על ההסכם כערב. בהתאם להסכם ההלוואה הלווה מר הלר לנתבעים סך של 350,000 ₪. ההלוואה היתה אמורה להיפרע בתוך 12 חודש, עם אופציה לדחיית הפרעון למשך 12 חודש נוספים. עוד הוסכם בין הצדדים, כי למר הלר שמורה הזכות לדחות את מועד פרעון ההלוואה מעבר לכך. כך אכן נהג מר הלר בפועל, והסכים מעת לעת לדחיית מועד פרעון ההלוואה.

הנתבעים לא פרעו את ההלוואה.

3. זמן קצר לאחר מתן ההלוואה הראשונה התבקש מר הלר על ידי הנתבעים להלוות להם הלוואה נוספת. מר הלר נעתר לבקשה, וביום 25.12.05 הלווה לנתבעים סך נוסף של 1,150,000 ₪. סכום זה הועבר על ידי מר הלר בהעברה בנקאית לחשבון הבנק של מר שניידר.

4. הסכום הכולל שלוו הנתבעים ממר הלר הינו 1,500,000 ₪. משנמנעו הנתבעים לפרוע את ההלוואה, פנה מר הלר לנתבעים מספר פעמים, ודרש את פרעון ההלוואה. הנתבעים לא פעלו בהתאם לדרישה זו ולא פרעו את חובם למר הלר, למעט מספר תשלומים, המגיעים לסך כולל של 100,000 ₪ בלבד.

מר און אישר את קיומו של החוב בכתב, הן ביום 21.7.11 והן ביום 23.7.15. חרף זאת השיב מר און לפניותיו של מר הלר בנוגע לפרעון החוב, "אין לי כסף להחזיר לך".

5. טענות מר שניידר בכתב ההגנה

החוב הנתבע מורכב משתי הלוואות, שניתנו על ידי מר הלר בשנת 2005. מר שניידר מעולם לא ביקש הלוואה כלשהי ממר הלר, ואף לא נדרש מעולם לפרוע את ההלוואות או איזו מהן. מר שניידר מעולם לא הודה בקיומו של חוב כלשהו למר הלר. הפנייה הראשונה למר שניידר לפרוע את החוב נעשתה במכתב של בא כחו של מר הלר מחודש נובמבר 2016, כ-11 שנה לאחר המועד בו ניתנו ההלואות. ממילא יש לדחות את התביעה מחמת התיישנותה.

6. עפ"י האמור בהסכם ההלוואה היתה ההלוואה מושא הסכם ההלוואה להיפרע בתוך 12 חודש, כאשר בהסכם הלוואה קיימת אופציה לדחיה אחת בלבד של מועד פרעון ההלוואה בת 12 חודשים נוספים, הא ותו לא. מועד הפרעון האפשרי האחרון בהתאם להוראות הסכם הלוואה הוא 27.2.07. לפיכך התיישנה התביעה זמן רב בטרם מועד הגשתה בפועל, 5.12.16.

7. עפ"י הנטען בכתב התביעה, ההלוואה הנוספת בסך 1,150,000 ₪ ניתנה ע"י מר הלר כבר ביום 25.12.05. אין כל טענה מצידו של מר הלר בנוגע למועד פרעונה של הלוואה נוספת זו. ממילא, המועד להשבת הלוואה זו הינו ביום נתינתה, והתביעה בגינה התיישנה 7 שנים לאחר מכן, ביום 25.12.12. כאמור לעיל, התביעה בתיק זה הוגשה רק ביום 5.12.16, כמעט ארבע שנים לאחר תום תקופת ההתיישנות.

8. מר הלר השתהה בהגשת תביעה זו במשך שנים רבות. יתירה מכך, מר הלר נמנע במשך כ-11 שנה מלפנות אל מר שניידר בעניינה של ההלוואה. מחדל זה של מר הלר מעיד על זניחת טענה כלשהי ע"י מר הלר נגד מר שניידר. זאת ועוד, לנוכח ההשתהות ארוכת השנים לא השתמרו בידי מר שניידר מסמכים רלוואנטיים ונפגעה יכולתו להציג מסמכים וראיות להוכחת טענותיו.

9. לאורך כל הדרך חשבון הבנק של מר שניידר שימש כבסיס למימוש כל ההסכמות בין מר הלר ובין מר און, כשלמר שניידר אין בכך כל מעורבות.

בשנת 2001 פתח מר שניידר חשבון בבנק אגוד לישראל בע"מ (להלן – החשבון). חשבון הבנק נפתח בסניף הבנק בו עבד מר און כיועץ השקעות. לקראת סוף שנת 2003 פנה מר און למר שניידר, וביקש ממנו לבצע השקעות בניירות ערך דרך חשבון אחר, שניהל מר שניידר באותו סניף של הבנק. לנוכח היכרותם המוקדמת של מר און ומר שניידר, ומתוך אמון מלא של מר שניידר במר און, נעתר מר שניידר לבקשה. ההסכמה הותנתה בכך שמר און ידאג לכך, שכספיו של מר שניידר באותו חשבון בנק (להלן – החשבון האחר) לא ייגרעו כתוצאה מפעילותו הפיננסית של מר און. עוד הוסכם, שהרווחים שיופקו מאותן השקעות יהיו שייכים למר און בלבד.

בעקבות הסכמה זו החל מר און לעשות בחשבון האחר כבתוך שלו. מר און הפיק רווחים נאים כתוצאה מהשקעותיו, כאשר למר שניידר לא היה חלק כלשהו באותם רווחים.

10. בחודש פברואר 2015 הצטברה בחשבון האחר יתרת חובה גדולה. למיטב ידיעתו של מר שניידר נבע הדבר מהשקעות כושלות של מר און. בסמוך לאחר מכן הפקיד מר הלר בחשבון האחר סך של 350,000 ₪. הדבר נעשה מבלי שמר שניידר היה מעורב כלל בעניין, וללא ידיעתו של מר שניידר.

11. זמן קצר לאחר מכן שהה מר שניידר פרק זמן כלשהו בבית הוריו בקיבוץ עין-גב לצורך התאוששות מניתוח שעבר. מר און הגיע לבקרו בקיבוץ. במהלך אותו ביקור ביקש מר און ממר שניידר לחתום על הסכם ההלוואה. מר און הסביר למר שניידר, כי חתימתו של מר שניידר על הסכם ההלוואה נחוצה למר און, על מנת להוות כיסוי והסבר להעברת הסך של 350,000 ₪ ע"י מר הלר לחשבון האחר. יודגש, כי העברת הכספים בוצעה עוד קודם לכן, כאשר החתימה על הסכם ההלוואה לא נעשתה במועד המתנוסס בראשו של הסכם ההלוואה, 27.2.05, אלא מספר ימים לאחר מכן.

מר שניידר נעתר לבקשתו של מר און, וחתם על הסכם הלוואה. החתימה נעשתה בקיבוץ עין-גב. בעת שמר שניידר חתם על הסכם ההלוואה התחייב בפניו מר און, שהוא יהיה אחראי באופן בלעדי לפרעון ההלוואה.

12. בסוף שנת 2005 הצטברה שוב בחשבון האחר יתרת חובה בסך העולה על 1,300,000 ₪. יתרת חובה זו כוסתה ברובה באמצעות סך של 1,150,000 ₪, שהועברו לחשבון האחר ע"י מר הלר. העברה זו לא נעשתה לבקשת מר שניידר, אלא בהתאם לסיכום שבין מר הלר ובין מר און. אייל ידע על העברת הכספים רק בדיעבד.

13. בהמשך הזמין מר און את מר שניידר לפגישה בביתו של מר הלר. באותה פגישה הבהר מר הלר למר שניידר, כי העביר את הכספים לחשבון האחר כדי לסייע למר און, על מנת שיוכל להמשיך ולעסוק בהשקעות בניירות ערך, וכדי שיוכל לפרוע את חובו למר הלר. הובהר בפגישה למר שניידר על ידי מר הלר עצמו, כי מר שניידר כלל איננו צד לעניין.

מאז אותה פגישה בשלהי שנת 2005 ועד לסוף שנת 2016 לא היה למר שניידר קשר כלשהו עם מר הלר. לפיכך היה מר שניידר משוכנע, כי העניין הוסדר במלואו על ידי מר הלר ומר און, כפי שהם הבטיחו למר שניידר.

14. המדובר, איפוא, בשתי הלוואות, שניתנו למר און בלבד, והוא זה שהתחייב אישית לפורען. הסכם ההלוואה, שעליו אמנם חתום מר שניידר, הינו הסכם למראית עין, ואין כל הסכם הלוואה מחייב בין מר הלר ובין מר שניידר.

15. דיון והכרעה

המדובר בשתי הלוואות. ההלוואה הראשונה הינה ההלוואה מושא הסכם ההלוואה. המדובר בהלוואה על סך של 350,000 ₪, שבנוגע אליה נחתם הסכם ההלוואה. אין חולק, כי מר שניידר חתם על הסכם ההלוואה, ומר שניידר אישר זאת בעדותו בפני (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 12-13).

לגבי ההלוואה האחרת בסך של 1,150,000 ₪, לא נחתם הסכם כתוב כלשהו. יחד עם זאת, אין חולק, כי גם סכום הלוואה זו, כמו גם סכום ההלוואה הראשונה, העובר לחשבונו של מר שניידר (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 18-20).

מתוך הכספים, אשר הועברו על ידי מר הלר לחשבון הבנק של מר שניידר, משך מר שניידר סכומים שונים, כפי שהודה מר שניידר עצמו (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 33-36).

האם די בכך כדי לקבל את התביעה ולחייב את מר שניידר בתשלום מלא סכום התביעה?

16. ראשית יש לבחון במקרה זה את שאלת ההתיישנות, העולה כאן במלוא עוזה. המדובר בהלוואות, שניתנו כבר בשנת 2005, כאשר התביעה הוגשה רק ביום 5.12.16, כ-11 שנה מאוחר יותר.

בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות), נקבע:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה".

במקרה דנן אכן קיימת הצהרה בכתב של מר און מיום 21.7.11, אשר אושררה בשנית ביום 3.7.15, ובה מודה מר און בקיומו של החוב (להלן- ההודאה), כאשר נאמר שם:

"אני, יריב און ... מאשר בזאת כי קבלתי ... 2 הלוואות פרטיות ... ההלוואות הנ"ל ניתנו לי ע"י בן ציון הלר במטרה לעזור לי לצאת לשוק ניהול ני"ע וכיסוי חובותי האישיים, והן ניתנו לי ללא מתן בטחונות ... אני מתחייב לפרוע הלוואות אלו במלואן בעת שיתאפשר לי" (ההדגשות אינן במקור – נ"ש).

מר הלר אישר את ההודאה בחתימת ידו מיום 23.7.15.

דא עקא, ההודאה איננה מתייחסת כלל למר שניידר. ממילא, השאלה היא האם ההודאה, החתומה רק על ידי מר און, עומדת בדרישות סעיף 9 הנ"ל, ככל שהדברים נוגעים לתחילה מחודשת של תקופת ההתיישנות, גם ביחס למר שניידר.

17. עיון בהודאה מלמד, כי לא נאמר בה דבר לעניין חוב של מר שניידר. כל האמור בה הוא הודאה של מר און בקיומו של חוב, שהוא עצמו חב למר הלר. לא נאמר בהודאה, כי היא ניתנת על ידי מר און גם בשמו של שניידר או בשליחותו.

בעדותו בפני אישר מר הלר, כי ההודאה, אשר נכתבה בכתב ידו של מר הלר, מתייחסת ליתרת החוב בגין שתי ההלוואות בסך כולל של 1,400,000 ₪ (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 6-14). חרף זאת לא הזכיר מר הלר את מר שניידר בנוסח ההודאה. הוא נשאל על כך במהלך עדותו בפני, אך לא נתן תשובה ממשית לעניין. בהקשר זה אמר מר הלר (עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 24):

"שכחתי ממנו. ראיתי ביריב את האדם שאליו צריך לפנות כדי לקבל את הכסף".

במצב דברים זה, כיצד יכול מר הלר לטעון, שמר און חתם על ההודאה כשליח של מר שניידר?! זאת בשעה שבנוסח ההודאה, שנכתבה על ידי מר הלר בשנת 2011 ונחתמה על ידו שוב בשנת 2015, ניתן לראות הודאה מפורשת של מר הלר, בדבר היותו של מר און החייב הבלעדי להשבת החוב ולפרעון ההלוואות?!

18. משמדובר בהודאה אשר לא ניתנה על ידי מר שניידר, לא ניתן לזקוף הודאה זו לחובתו, באופן שגם בנוגע אליו תחל מחדש תקופת ההתיישנות.

בע"א 1017/91, פסח משה נ' הכפר הירוק, ניתן ביום 1.4.96, בסעיף 8 לפסה"ד נאמר בנוגע להוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות:

"סעיף זה דורש שהודאת הנתבע תכיר 'בקיום זכות התובע', כלומר בקיום 'הזכות' אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות".

כן ראה ע"א 7862/11, חברת התחנה המרכזית החדה בת"א בע"מ נ' מרקור, ניתן ביום 1.10.13, בסעיף 20 לפסה"ד.

המדובר, איפוא, בצורך בקיומה של הודאה מפורשת בקיומן של כל העובדות המקימות את זכותו של הנושה.

במקרה דנן מדובר אמנם בהודאה מפורשת וברורה, אך אין זו הודאתו של מר שניידר. המדובר בהודאה של מר און, ולפיה הוא מודה בקיומו של החוב, ומאשר שהוא עצמו חב בחוב זה. אין שום אישור או הודאה בחוב כלשהו של מר שניידר. אין בהודאה רמז קל להודאה בקיומו של חוב כלשהו של מר שניידר כלפי מר הלר. ההיפך הוא הנכון, בהודאה, שנכתבה על ידי מר הלר, ונחתמה על ידי מר און, יש ציון מפורש לכך שמדובר בחוב של מר און בלבד, והוא החייב לפרעו. לפיכך, ככל שהדברים נוגעים למר שניידר, אין שום הודאה המאריכה את תקופת ההתיישנות ומתחילה אותה מחדש.

19. את הטענה, ולפיה חתם מר און על ההודאה כשלוחו של מר שניידר, טענה שהעלה מר הלר, יש לדחות מכל וכל, כאשר מר הלר בעדותו בפני מאשר, כי כלל לא שאל את מר און בעת החתימה על ההודאה, האם הוא חותם על המסמך כשלוחו של מר שניידר (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 8-10). הדברים אכן מתיישבים היטב עם נוסח ההודאה, המתייחסת לחוב של מר און בלבד.

ממילא יש לומר, כי ככל שהדברים נוגעים למר שניידר יש לדחות את התביעה, היות שהתיישנה עוד בטרם הגשתה.

19. למעלה מן הצורך ייאמר, כי גם לגופם של דברים דין התביעה, ככל שהיא נוגעת למר שניידר להידחות.

ראשית, כבר בנוסח ההודאה – כפי שנאמר לעיל – יש לראות משום ויתור של מר הלר על כל טענה נגד מר שניידר בכל הנוגע להלוואות. המדובר במסמך שנכתב ע"י מר הלר כבר בשנת 2011, ואושרר בחתימת ידו של מר הלר בשנת 2015. נוסח ההודאה הינו ברור ומפורש, ומייחס את החבות למר און בלבד, מבלי ששמו של מר שניידר נזכר במסמך.

הדברים מתיישבים היטב עם דבריו של מר הלר עצמו, אשר נזכרו לעיל (עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 24):

"ראיתי ביריב (מר און – נ"ש) את האדם שאליו צריך לפנות כדי לקבל את הכסף".

נראה, כי לכל אורך הדרך לא חשב מר הלר, כי מר שניידר הוא החייב בפרעון ההלוואות. החייב בעיניו של מר הלר היה מר און, הוא ולא אחר. לכן נוסחה ההודאה כפי שנוסחה, נוסח שאושר ע"י מר הלר. לכן גם נמנע מר הלר מלפנות לאורך כל השנים למר שניידר בדרישה לפרוע את החוב, או בלשונו של מר הלר עצמו: "שכחתי ממנו" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 24).

20. זאת ועוד, בעדותו הראשונה של מר הלר בפני, שהיתה עדות ספונטאנית ובלתי מתוכננת, הוא אישר בפה מלא, כי מלכתחילה לא ידע, שמר און מבקש את ההלוואה עבור מר שניידר (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 20 ו-26). הוא הבין, שמר און נוטל הלוואה, היות "שהוא הסתבך עם לקוח שלו" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 25). הדברים עומדים בסתירה מוחלטת לדבריו של מר הלר בדיון ההוכחות, אז טען, שמלכתחילה מר און ביקש את ההלוואה עבור לקוח שלו (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 31; עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 4).

21. בסעיף 18 לתצהיר עדותו של מר שניידר הוא טוען, כי זמן קצר לאחר העברת כספי ההלוואה השניה לחשבון הבנק, שהיה רשום ע"ש מר שניידר, התקיימה פגישה בביתו של מר הלר. בפגישה נכחו, מר הלר, מר און ומר שניידר. בפגישה נאמר למר שניידר ע"י מר הלר, כי מר שניידר כלל איננו צד לעניין, וכי הכספים שהעביר מר הלר לחשבון הם ענין שבין מר הלר ובין מר און בלבד.

בעדותו בפני לא הכחיש מר הלר את דבר קיומה של אותה פגישה (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 1). מר הלר גם לא הכחיש ולא סתר את טענת מר שניידר בנוגע לדברים, שנאמרו למר שניידר באותה פגישה (שם, 3-4). יצויין, כי מר שניידר לא נחקר בעניין זה בחקירתו הנגדית, ולא הוצגה לו שאלה כלשהי בנוגע לטענותיו ביחסלאותה פגישה ולדברים שנאמרו בה.

במצב דברים זה, משדברי מר שטיינר לא נסתרו ואף לא הוכחשו ע"י מר הלר, יש לקבל את גרסתו של מר שניידר בנוגע לאותה פגישה ולתכנה.

22. המסקנה המתבקשת היא, כי מר הלר ידע היטב, כי מר שניידר איננו מי שחייב בפרעון ההלוואות או איזו מהן. לכן לא פנה אליו לאורך שנים בדרישה לפרעון החוב. יתירה מכך, הוא אף אישר, הן בפגישה בנוכחות מר שניידר והן בהודאה, כי החייב הבלעדי הוא מר און, וכי לא מוטלת חובת פרעון כלשהי על כתפיו של מר שניידר. בכך יש כדי לתמוך בטענותיו של מר שניידר, כי הסכם ההלוואה – ולפיו מר שניידר הוא הלווה של ההלוואה הראשונה – הוא הסכם למראית עין בלבד, ולהביא לקבלתה. הדבר מקבל תימ וכין נוספים מהעובדה, אשר אינה שנויה במחלוקת, כי הסכם ההלוואה, המתייחס רק להלוואה הראשונה, נחתם לאחר מתן ההלוואה, וכי ההלוואה לא ניתנה מתוך הסתמכות על הסכם ההלוואה.

נראה כי הטענות בדבר חבותו של מר שניידר בפרעון ההלוואות עלתה רק לאחר שהתבררה חדלות הפרעון של מר און, והעדר האפשרות לגבות ממנו את החוב.

23. לנוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית. מר הלר ישא בהוצאות מר שניידר בהתאם לשומת הוצאות שתוגש. כמו כן ישא מר הלר בשכר טרחת בא כוחו של מר שניידר בסך 58,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ה' ניסן תשע"ט, 10 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.