1. התובעת ילידת 03/04/1988, נפגעה בתאונת דרכים ביום 09/11/2015 (להלן: "התאונה").
2. בשל נזקי הגוף שנגרמו לתובעת בתאונה היא הגישה תביעה זו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
3. הנתבעת היא מבטחת הרכב במועד התאונה והיא מכירה בחבותה לפצות את התובעת בגין נזקיה ומשכך המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת מצבה הרפואי של התובעת, מצבה התפקודי ושיעור הפיצוי המגיע לה בעקבות התאונה.
4. לשם בחינת מצבה הרפואי של התובעת מונו מומחים מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, הכאב והפסיכיאטריה ואלה הגישו את חוות דעתם לתיק.
5. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 07/06/2021 העידו התובעת, אמה והמומחה מטעם בית המשפט בתחום הכאב. בהמשך הגישו הצדדים סיכומיהם.
6. בנסיבות שפורטו, אבחן תחילה את מצבה הרפואי והתפקודי של התובעת ואדון לאחר מכן בשיעור הפיצוי המגיע.
7. יצוין כי הצדדים האריכו בחקירות ובטיעונים ואין בכוונתי לדון בכל טענה מטענות הצדדים, אלא לפרוס את הנימוקים המרכזיים שהביאו לתוצאת פסק הדין.

הפגיעות והנכות הרפואית

1. לאחר התאונה פנתה התובעת לבדיקה במיון בית החולים "שיבא". בתעודת המיון נרשם, בין היתר: "הייתה מעורבת בתאונת דרכים במהירות גבוה עם פתיחת כריות אוויר, נפגעה בפנים מכריות אוויר, בצוואר ובברכיים [...] חבלת גפיים תחתונות הליכה ללא צליעה/כאב. המטומה מדיאלית ורגישות ברך שמאל, טווחים מלאים, יישור שמור" (נספח ה' לתצהיר התובעת).
2. ביום 11/11/2015 נבדקה התובעת על ידי רופאת משפחה והתלוננה על כאבי צוואר, כאבי גב עליון ותחתון. התובעת ציינה שהיא מתעוררת בלילה ולא מרגישה טוב.
3. בתאריך 16/11/2015 נבדקה התובעת על ידי אורתופד והתלוננה על כאבים בצוואר, בגב וברגליים. בדיקה שנערכה לתובעת העלתה "רגישות עורפית עם הגבלה בטווחי תנועת הצוואר בכל המישורים. ללא חסר נוירולוגי. רגישות גבית ומותנית ... ללא חסר נוירולוגי. ברכיים – טווחי תנועה מלאים ללא חום אודם או תפליט, המטומה קדמית לברך שמאל".
4. התובעת פנתה לרופא המשפחה גם בתאריכים 19/11/2015 ו-10/12/2015 והמשיכה להתלונן על כאבי גב, צוואר והרגליים.
5. ממכתב סיכום טיפולי פיזיותרפיה מתאריך 07/01/2016 עלה כי הטיפול לא השיג את מטרתו. הפיזיותרפיסט התרשם כי "למרות הטיפול ללא שינוי ואף החמרה במצב הברך".
6. בתאריך 19/01/2016 התובעת נבדקה על ידי מומחה בתחום האורתופדיה וחזרה על תלונותיה לכאבים, בעיקר בברך שמאל. בדיקה שנערכה לתובעת הדגימה ממצאים של רגישות והגבלה בתנועות הברך והצוואר. המומחה הפנה את התובעת לבדיקת MRI ברך.
7. בדיקת MRI לברך שמאל מתאריך 27/01/2016 הדגימה: "ייתכן נזק קל לתוך המניסקוס המדיאלי ללא קרע מוגדר".
8. ביום 14/02/2016 נבדקה התובעת פעם נוספת ידי מומחה בתחום האורתופדיה. הבדיקה הקלינית הדגימה ממצאים זהים לבדיקות הקודמות. התובעת הופנתה לפיזיותרפיה.
9. בסיכום טיפול פיזיותרפיה מתאריך 16/08/2016 נרשם: "למרות טיפול ממושך ותרגול עצמי מרובה ללא שיפור בכאב ובתפקוד, מופנית להמשך בירור והטיפול".
10. התובעת נבדקה על ידי רופאת המשפחה גם בתאריך 13/08/2017 והתלוננה על כאבים בברך שמאל וצליעה מאז התאונה. בתום הבדיקה הופנתה התובעת למומחה בתחום האורתופדיה.
11. בתאריך 15/07/2018 התובעת אושפזה למשך יום אחד, לצורך בירור במחלקה הנוירו-כירורגית בבית החולים איכילוב. בפרק סיכום ודיון במכתב השחרור (צורף למוצגי התובעת) נרשם:

"לפני כשנתיים וחצי תאונת דרכים [...] מאז כאבים בברך שמאל, צוואר וגב. ללא ממצאים ב- MRI ברך. בשנה אחרונה החמרה בכאבי גב, בעיקר אמצעי, גם במנוחה וגם במאמץ, מעירים בשינה בלילה. ללא תלונות מוטוריות או סנסוריות. ללא הפרעות שליטה על סוגרים.

כעת פנתה למיון לאור כאבי גב עזים, בלתי נשלטים על ידי טיפול תרופתי, פגיעה משמעותית באיכות החיים.

במהלך אשפוזה השלימה MRI כלל עמוד השדרה.

ללא ממצא מסביר את הקליניקה ....

במהלך אשפוזה ובעת כתיבת מכתב זה: ערנית, חיונית, מניעה היטב 4 גפיים, ללא חולשה או חסר סנסורי, רפלקסים שמורים, רגישות מעל כל עמוד השדרה וכן פאראורטברלית ושכמות".

בתום הבירור, התובעת שוחררה לביתה תחת המלצות: ליטול משככי כאבים במידת הצורך, פיזיותרפיה ביתית ומעקב אורתופד בקהילה.

1. התובעת נבדקה על ידי אורתופד ביום 29/08/2017 בעת שפנתה למחלקה האורתופדית של בית החולים איכילוב. בדיקה שנערכה לה הדגימה את הממצאים הבאים: "טווח הברך תקין לגמרי. פרקי ירכיים כנ"ל, אין נפיחות בברך, ברך יציבה, כאב ורגישות פטלופמורלית, מעט חריקות". התובעת הופנתה לפיזיותרפיה ולמרפאת כאב.
2. ביום 25/12/2018 פנתה התובעת לטיפול ובדיקה במרפאת הכאב של בית החולים "איכילוב". התובעת התלוננה על כאבים ומגבלות בברך שמאל וטופלה בהזרקה נקודתית של משככי כאבים. בתאריך 08/01/2019 נבדקה התובעת פעם נוספת במרפאת הכאב, דיווחה שלא הייתה הטבה לאחר הטיפול הקודם (בהזרקה) ואף הייתה החמרה מקומית בימים שלאחר הטיפול. בסיכום הבדיקה צוין כי המקרה יובא לפני צוות מכון כאב. הומלץ לתובעת ניסיון טיפולי עם פסיכולוג מתחום הכאב בגישת CBT, לשם קבלת אמצעים להתמודדות עם הכאב הקיים.
3. בתאריך 27/02/2019 התובעת נבדקה במחלקה הנוירו-כירורגית בבית החולים "איכילוב". לאחר התייעצות עם נוירוכירורג, אורתופד ומומחה כאב, הומלץ לתובעת לבצע בדיקה חוזרת של MRI ברך שמאל, לשקול טיפול בהזרקה נוספת (בלוק) במרפאת כאב וטיפול בקנאביס.
4. התובעת עברה סבב נוסף של טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה, ודווח במסגרת הטיפולים שהתובעת ממשיכה להתלונן על כאבים והגבלות תנועה.
5. בתאריך 08/03/2019 עברה התובעת בדיקתMRI נוספת בברך שמאל. הבדיקה לא הדגימה ממצאים שונים ביחס לבדיקה הקודמת משנת 2016.
6. בתאריך 14/03/2019 טופלה התובעת באמצעות זריקת בלוק נוספת במרפאת הכאב של בית החולים "איכילוב". דיווחים שהתקבלו לאחר מכן גם לרופאת המשפחה, העלו שלא הייתה הטבה בכאבים עליהם דיווחה התובעת.
7. מסיכום טיפול פסיכולוגי מתאריך 21/11/2019 עולה כי התובעת טופלה באמצעות 11 מפגשים עם פסיכולוגית במרפאת הכאב של בית החולים איכילוב ובמקביל דווח על שימוש בקנאביס רפואי. בסיום המפגשים, התובעת תארה הטבה בסטטוס הנפשי: "לדבריה הטיפול תרם לשיפור ההתמודדות שלה עם הכאב ועם ההסתגלות לכאב ולמגבלה בחייה".
8. המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, פרופ' אברהם גנאל, סקר את התיעוד הרפואי, בדק את התובעת והעריך בחוות דעתו שבעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות בשיעור 3%, בגין הגבלה זעירה בטווח תנועות עמוד השדרה הצווארי, לפי סעיף 37(5)(א) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הנכות") וכן נכות בשיעור 10%, בגין נזק לסחוס לשכת הברך הקדמית שמאלית, לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות הנכות.

המומחה ציין בחוות דעתו "שבבדיקתה הלכה בצורה לא פיזיולוגית, כשרגלה השמאלית מיושרת בכל שלבי ההליכה. בישיבה הייתה הברך מיושרת. צורת הליכה זו לא תוארה בידי אורתופדים שונים שבדקו אותה במהלך המעקב הרפואי אחרי התאונה ולפיכך לא מדובר במצב קבוע [...] בבדיקה בשכיבה נמדד דלדול שרירים קל בירך שמאל". באשר לטיפולים להם תזדקק התובעת ציין המומחה "אינני צופה צורך בטיפול מיוחד בעתיד. ייתכן שהיא תזדקק, לעיתים, לטיפול בתרופות לשיכוך כאבים".
אשר לנכות הזמנית – המומחה העריך שהתובעת הייתה באי כושר מלא (100%) מיום התאונה למשך שבועיים ונכות זמנית בשיעור 30% למשך חודשיים.

1. המומחה מטעם בית המשפט בתחום הכאב, ד"ר חיים-משה אדהאן, סקר את התיעוד הרפואי הרלוונטי לתובעת, בדק את התובעת והעריך בחוות דעתו שלא נותרה לתובעת נכות בעקבות התאונה. בחוות דעתו ציין המומחה, בין היתר, כי מצא פער בין תלונות התובעת "על כאבים מגבילים כל כך כפי שתוארו לעיל" לבין מצבה הגופני בפועל (בתמצית: התובעת התלוננה על הימנעות מוחלטת מהנעת ברך שמאל עקב כאביה ומוגבלות כללית גבוהה המצריכה עזרה סיעודית מהוריה, אך בבדיקתה לא נמצאה אטרופיה שרירית מקומית או אזורית שאמורה להופיע במקרה של הימנעות משימוש בגפה לאורך זמן. באורח דומה, לא נמצאה אטרופיה במפרקים /בגידים, נוקשות או קונטרקטורות שאמורות להופיע במצב של הימנעות משימוש בגפה).

המומחה העריך בחוות דעתו כי נוכח אי התאמות אלה יש צורך בנקיטת גישה רחבה יותר באבחון מקור תלונותיה של התובעת. לעמדתו, אפשרות אחת היא שמדובר בהתחלות לכל דבר. אפשרות אחרת, "סבירה לא פחות" היא שהתובעת פיתחה תבנית של עיוות קוגניטיבי חמור והתנהגות נוירוטית ביחס לכאביה ולחוויית הכאב, "תבנית זו גורמת לה לאמץ את תפקיד החולה במצב הבריאותי גרוע ביותר".

המומחה הזכיר בהקשר זה כי בעברה של התובעת (לפני התאונה) התובעת התלוננה על כאבים בברך שמאל שהיו כל כך מגבילים עד שהיא לא הייתה מסוגלת לדרוך על רגל שמאל במשך תקופה ארוכה. כאבים אלה הופיעו ללא חבלה או טראומה חיצונית ספציפית ונעלמו מעצמם רק לאחר שהתובעת עברה מיפוי עצמות שהדגים תוצאה תקינה.

1. המומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר נועה קרת, סקרה את התיעוד הרפואי, בדקה את התובעת והעריכה בחוות דעתה שבעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 5%, בגין קושי להסתגל לכאב כרוני, על רקע הפרעה בסיסית בקווי האישיות, לפי סעיף 34(ב)(1-2) לתקנות הנכות. להשלמת התמונה יצוין כי המומחית שלחה את התובעת למבדקים פסיכו- דיאגנוסטיים ואלה הדגימו את הממצאים הבאים, כאמור במבחנים ובחוות דעת:
   • • 1. אין עדות להאדרה או להחמרה מכוונת.
       2. אינטליגנציה – ברמה נמוכה מעט בהשוואה לאומדן היכולת הפרמורבידית.
       3. יש עדות להפרעה באישיות מאשכול B, עם נטייה לתלותיות ולסומטיזציה.
2. הצדדים לא חולקים על מסקנות המומחים בתחום האורתופדיה והפסיכיאטריה ולא הזמינו את המומחים לחקירה על חוות דעתם. ניכר מחוות הדעת, כי המומחים בדקו את התובעת, בחנו היטב את כל ההיבטים של הפגיעה וקבעו את הנכות הרפואית בהתאם לשיקול דעתם המקצועי. בנסיבות האמורות, אני מאמץ את מסקנות המומחים בתחום האורתופדיה והפסיכיאטריה במלואן.
3. התובעת לא הסכימה עם קביעות המומחה בתחום הכאב והזמינה אותו לחקירה על חוות דעתו. טענות התובעת בתמצית הן כדלקמן:
   • • 1. חוות דעת המומחה מגמתית והגם שהמומחה העיד בחקירתו הנגדית שיש לתובעת נטייה לתפוס את חוויות הכאב באופן מוגבר מאדם ממוצע הוא לא פסק לתובעת נכות בתחום הכאב.
       2. המומחה התעלם מן העובדה שהתובעת מטופלת במרפאת כאב באמצעות קנאביס (ברישיון) במינונים גבוהים.
       3. קביעת המומחה ביחס להעדר "דלדול השרירים" אינה מתיישבת עם קביעת המומחה מטעם בית משפט בתחום האורתופדיה שכן מצא בבדיקתו דלדול שרירים בירך. קביעות המומחה ביחס להעדר המהימנות של התובעת נסתרות בקביעת המומחית בתחום הפסיכיאטריה ובמבדקים הפסיכו-דיאגנוסטיים.
       4. המומחה קובע כי מקור הכאבים של התובעת הוא נפשי והוא מתעלם מכך שנקבעה לתובעת נכות בתחום האורתופדיה שיכולה להסביר את מקור הכאבים.
4. הנתבעת טוענת בתורה שלא נפל כל פגם במסקנות המומחה בתחום הכאב. הנתבעת מפנה לתשובות המומחה בחקירתו הנגדית, ביחס לדלדול השרירים (החסר) ומדוע אין בממצאים שמצא המומחה בתחום האורתופדיה בבדיקתו (דלדול שרירים קל של 2 ס"מ) כדי לשנות את מסקנותיו. הנתבעת טוענת בנוסף שהתובעת נמצאה לא מהימנה גם על ידי המומחה בתחום האורתופדיה וגם מסיבה זו יש לדחות את טענות התובעת ביחס לחוות הדעת בתחום הכאב.
5. כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ראו ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007)).
6. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, עיינתי בתיעוד הרפואי, בעדות התובעת, אמה, ובחוות דעת המומחה ובפרוטוקול חקירתו הנגדית, נחה דעתי שלא מתקיימות נסיבות מיוחדות המאפשרות לסטות מקביעת המומחה מטעם בית המשפט בתחום הכאב, ולפיהן לא נותרה לתובעת נכות בתחום הכאב בעקבות התאונה. ואנמק:
7. לא מצאתי כל בסיס לטענות ביחס למגמתיות חוות הדעת או המומחה או אף ביחס לחוסר הגינותו. ניכר מחוות הדעת ומעדות המומחה כי המומחה סקר את התיעוד הרלוונטי עובר לתאונה ולאחריה והפעיל את שיקול דעתו וניסיונו רב השנים באופן מקצועי, יסודי, והגיוני. בהקשר זה אני מוצא חובה לציין כי הגם שחוות הדעת המומחית בתחום הפסיכיאטריה (לרבות המבחנים הפסיכו-דיאגנוסטיים) לא עמדו לפני המומחה בעת כתיבת חוות דעתו, המומחה התרשם, כאמור בחוות הדעת, שיש צורך בנקיטת גישה רחבה יותר באבחון מקור תלונותיה של התובעת והעלה את האפשרות "שהתובעת פיתחה תבנית של עיוות קוגניטיבי חמור והתנהגות נוירוטית ביחס לכאביה ולחוויית הכאב", קרי מקור הכאבים והמגבלות אינו במצבה הפיזי של התובעת אלא נובע מהנטייה הקיימת לתפוס את חוויות הכאב באופן מוגבר מאדם ממוצע, על רקע מצב נפשי או מבנה האישיות של התובעת.
8. המומחה אכן העלה בחוות דעתו את האפשרות להתחלות והנימוקים לכך מפורטים בחוות דעתו (תבנית ההליכה של התובעת והעדר ממצאים אובייקטיבים התומכים בטענותיה להעדר הפעלה של הגפה). לצד אפשרות זו ציין המומחה, בסבירות שאינה פחותה, כי מקור הכאבים עשוי להיות בעיוות שפיתחה התובעת ביחס לחוויית הכאב שלה. נראה היה במהלך חקירתו הנגדית של המומחה, לאחר שהוצגה לו חוות דעת המומחית בתחום הפסיכיאטריה, כי האפשרות שהתובעת מתחזה פחות סבירה גם בעיניו.
9. המומחה הסביר בחקירתו הנגדית כי לא מצא דלדול שרירים בבדיקתו את התובעת וכי ממצאים אלה אינן מתיישבים עם טענות התובעת על העדר הפעלת הגפה. בהקשר זה הסביר כי קביעת המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה ולפיה מצא בבדיקתו דלדול שרירים קל של 2 ס"מ אינה משנה את מסקנתו וזאת מחמת הנימוקים שלהלן (עמ' 28-29 לפרוטוקול דיון ההוכחות): ראשית, דלדול שרירים קל של 2 ס"מ אינו חריג ואינו מתאים למצב של נכות קשה או אי הפעלת הגפה. שנית, הבדיקה של מומחה הכאב נערכה שנתיים מאוחר יותר לבדיקת האורתופד ואצלו לא נמצא בבדיקה דלדול שרירים (קרי, גם אם היה דלדול שרירים קל בבדיקת האורתופד הוא חלף כמו שניתן למצוא במצב זמני של אי הפעלת גפה (גבס)).
10. מומחה הכאב הסביר בחקירתו מדוע התובעת לא סובלת מנכות בתחום הכאב אלא שהיא מייחסת את הכאבים לברך כחלק מהנטייה לסומטיזציה והפרעת האישיות:

"יש אנשים שאין להם פציעה בכלל, יש להם עיבוד קוגניטיבי. הם רואים את עצמם ככואבים והשמים הגבול הציונים שלהם. בנוסף אם מוסיפים לזה אישיות אשכול B דרמטית עם נטייה לסומטיזציה, זה מה שהפסיכיאטר, הפסיכולוג כותב פה בדו"ח בסיכום, השמיים הגבול.

...

והתפקיד שלי זה לקחת כל, בגלל שיש אנשים עם אישיות Cluster b וסומטיזציה שיש להם פגיעה קשה גופנית, ופה אני חיפשתי עד העומק וגם אחרים חיפשו בתיק, ולא מצאנו. וכל פעם שמישהו חשב שיש משהו, הזריקו חומר הרדמה לברך, הזריקו חומר הרדמה לגיד, הכאב אף פעם לא עלה, כי הברך לא הייתה מקור הכאב שלה. סומטיזציה לפי הפסיכיאטר והפסיכולוג כן יכול להיות. אישיותCluster b שחיה מהדרמה, מאוד משרת אותה העניין של תלונות של כאב".

(עמ' 8-9 לפרוטוקול הדיון).

1. הערכת המומחה בתחום הכאב כי הכאבים עליהם דיווחה התובעת אינם נובעים ממצבה הרפואי בברך או בפגיעה פיזית אחרת שנגרמה במהלך התאונה אלא, ככל הנראה, מקורן בהפרעת אישיות (מסוג B ) ונטייה לסומטיזציה ולתלותיות, מתיישבת היטב גם עם הערכות הרופאים המטפלים בתובעת במשך תקופה ארוכה שלא מצאו הסבר לכאבים בפגיעה הנטענת בברך או בכל מקור גופני אחר, כפי שניתן לראות מסקירת התיעוד הרפואי לעיל. הרופאים (מומחים בתחום האורתופדיה, נוירוכירורגיה וכאב) לא מצאו מקור אורגני לכאבים שהציגה התובעת ולכן לבסוף המליצו לתובעת לפנות לטיפול פסיכולוגי (21/11/2019) שרק לאחריו דיווחה התובעת על הטבה מסוימת בכאב (ר' מסמך סיכום טיפול פסיכולוגי מתאריך 21/11/2019).

סביר בעיני כי לו הייתה התובעת סובלת מכאבים בברך בעקבות הפציעה בברך אז הטיפול בהזרקות (בלוק) לאזור הברך היו אמורות להקל על מכאוביה ואולם כפי שדווח, לא היה גם בהזרקות הנ"ל כדי לשנות את תמונת הכאב שהציגה התובעת והיא אף דיווחה על החמרה בכאבים (וזאת בשים לב גם להעדר ממצאים בברך שמאל שיכולים להסביר את תמונת הכאבים).

1. בנסיבות האמורות, עמדת המומחה בתחום הכאב ולפיה לא נותרה לתובעת נכות בגין כאב כרוני בברך הגיונית, מתיישבת עם כלל התיעוד הרפואי ולא נסתרה במאום.
2. אחר כל האמור, אני מוצא להעמיד את שיעור הנכות הרפואית שנגרמה לתובעת בעקבות התאונה על 17.07% נכות, כפי שהעריכו המומחים.
3. משכך נותר לקבוע את השפעת הנכות הרפואית על תפקודה של התובעת.

הפגיעה התפקודית

1. התובעת ילידת 1988 (בת 27 במועד התאונה ובת 33 היום), רווקה, הייתה במועד התאונה סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך באוניברסיטה הפתוחה. התובעת טוענת כי בעקבות התאונה היא הפכה לשבר כלי, מוגבלת ותלויה באחרים וסובלת מכאבים בלתי פוסקים. עוד נטען כי התובעת ממעטת לצאת מביתה ולבלות עם חברותיה, כפי שהייתה נוהגת לעשות עובר לתאונה, וזאת גם בגלל הכאבים וגם בגלל מצבה הנפשי הקשה וכי נפגעו סיכוייה לזוגיות טובה ואיכותית. התובעת מתגוררת עם הוריה, והיא תלויה בהם פיזית וכלכלית.

לעמדת התובעת המקרה הנדון הוא המקרה הקלאסי בו יש לקבוע שהנכות התפקודית גבוהה מהנכות הרפואית שכן הכאבים עמם מתמודדת התובעת ביום יום הם קשים ביותר וכך גם המגבלות הגופניות והנפשיות מהן היא סובלת. התובעת מעמידה את שיעור הנכות התפקודית על 30% נכות.

1. הנתבעת טוענת כי לתובעת נקבעו נכויות מזעריות על ידי המומחים, כאשר בתחום האורתופדיה קביעת הנכות נעשתה על בסיס ממצא מינורי של נזק לסחוס במניסקוס, כאשר בבדיקות שנערכו לתובעת נמצאו טווחי התנועה תקינים בברך ולא זוהתה בעיית יציבות. הנתבעת מפנה לסתירות שנמצאו בחקירת התובעת (לרבות כאשר אישרה שהיא יוצאת לבלות עם חברים בברים, בחוף הים, חתונות וכו' – עמ' 76 ש'11-15 לפרוטוקול) לקביעות המומחים מטעם בית המשפט ולכך שאף אחד מהמומחים בתיק לא העריך שהתובעת לא מסוגלת לעבוד ולתפקד באופן רגיל. נטען בנוסף כי התובעת לא הזמינה עדים ממקומות העבודה שלה על מנת לתמוך את טענותיה לקשיים בעבודה על רקע מצבה הרפואי הנטען. על יסוד האמור, הנתבעת טוענת כי לא נותרה לתובעת נכות תפקודית, ולחילופין נכות תפקודית זניחה הנמוכה מהנכות הרפואית.
2. הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]).
3. בעדותה של התובעת לפניי התרשמתי שהתובעת לא מדייקת בחלק מטענותיה באורח המקשה לתת בטענותיה אמון באופן מלא. כך למשל, בתצהירה מסרה התובעת כי במועד התאונה הייתה לקראת סיום לימודי התואר הראשון אך בחקירתה הנגדית התברר שלא כך הם פני הדברים ואף רחוק מכך. כאשר הוצגו לתובעת מסמכים רלוונטיים ולפיהם במועד התאונה התובעת לא השלימה יותר משליש מחובותיה האקדמיות ונכשלה במספר קורסים, כאמור ללא קשר לתאונה, התובעת השיבה שהייתה לקראת סיום התואר בגלל שחלפו מספר שנים של לימודים (במילים אחרות, מה שחשוב הוא מספר השנים של הלימודים ולא מה עושים בהם).

גם עדות התובעת ביחס לקשיים שהיא חווה במקומות העבודה לא נתמכו במאום. התובעת לא הזמינה עדים ממקומות העבודה כדי להוכיח שנתקלה בקושי לתפקד ולהימנעות זו, בהעדר הסבר סביר שלא נמסר – נודעת משמעות משפטית לחובת התובעת. לא זו אף זו, עדות התובעת ביחס לקשיים במקומות העבודה היא עדות יחידה של בעל דין, כמובנה בס' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971).

1. לצד האמור, לתובעת נותרה פגיעה אורתופדית ונפשית בעקבות התאונה והנכויות שנגרמו לה עשויות להגביל ולהכביד על תפקודה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו, אני קובע כי שיעור הנכות התפקודית של התובעת הוא 17.07%, בדומה לשיעור הנכות הרפואית.
2. משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.

ראשי הנזק

1. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

התובעת ילידת: 03/04/1988;

מועד התאונה: 09/11/2015;

גיל התובעת בעת התאונה: 27;

גיל התובעת כיום: 33;

שיעור נכות רפואית ותפקודית: 17.07%.

בסיס השכר

1. לטענת התובעת, במועד התאונה היא השתכרה מעבודות סטודנטיאליות סכום שנע בין מאות שקלים ועד ל-5,600 ₪ ברוטו. אשר לתקופת העתיד, התובעת טוענת שיש להעמיד את בסיס השכר לפי השכר הממוצע במשק בשיעור 10,589 ₪ כיוון שהייתה, כך נטען, בתחילת דרכה המקצועית.
2. הנתבעת מפנה בתורה לנתוני השכר של התובעת בתקופת שבע השנים שקדמו לתאונה ולעמדתה התובעת השתכרה בעבודות השונות שכר שנע בין 3,000 ₪ - 3,600 ₪. אשר לתקופת העתיד, נטען שאין מקום להביא בחשבון בסיס שכר גבוה מ-3,500 ₪.
3. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות שהונח לפניי נחה דעתי שיש לחשב את הפסדי העבר בתקופות השונות לפי שכר השכר הרלוונטי באותה התקופה. בתקופה הסמוכה לתאונה בה עבדה התובעת במרפאת השיניים ולאחר סיום העבודה במרפאה ועד שהחלה לעבוד במקום עבודה אחר – יש להעמיד את בסיס השכר לפי שכרה באותה עת בסך 3,100 ₪, ובשערוך להיום סך בשיעור 3,197 ש"ח (נספח יד' לתצהירי התובעת). אשר לתקופה שלאחר סיום העבודה כרכזת כוח אדם בחב' קוקה קולה ועד שהחלה התובעת לעבוד במקום עבודה אחר – יש להעמיד את בסיס השכר לפי שכרה באותה עת בסך 7,605 ₪ (שנת 2019 – דו"ח רציפות הביטוח צורף לראיות נתבעת).
4. אשר לתקופת העתיד – התובעת לא נפגעה בעת שטרם החלה את דרכה המקצועית כפי שניסתה לטעון בסיכומיה. במועד התאונה התובעת הייתה בת 27, עבדה לא מעט שנים בעבודות שונות במשרות חלקיות, והשתכרה סכומים שנעים בין מאות שקלים עד 3,600 ₪. כפי שצוין כבר לעיל, התובעת לא הייתה קרובה לסיום התואר ונכשלה בחלק מהקורסים ללא קשר לתאונה ועובר לתאונה ולכן לא מצאתי קשר בין התאונה ובין העובדה שהתובעת לא רכשה השכלה אקדמית.

לצד האמור, לאחר התאונה התובעת הצליחה להשתכר במומה (בשנת 2019) שכר חודשי ממוצע בשיעור 7,605 ₪ (דו"ח רציפות ביטוח צורף לראיות הנתבעת).

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות שהונח לפניי, בשים לב לגילה הצעיר יחסית של התובעת ולסיכוי שאלמלא התאונה והנכויות שנותרו לתובעת היא הייתה מצליחה להשתכר שכר גבוה יותר, נחה דעתי שיש להעמיד את בסיס השכר של התובעת לצורך חישוב הגריעה מכושר ההשתכרות על סך של 9,000 ₪.

הפסד השתכרות לעבר

1. התובעת עותרת לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר בסכום גלובלי של 200,000 ₪. לעמדת התובעת, נגרמו לה הפסדי שכר בתקופה בה נעדרה מעבודתה לאחר התאונה (כשבועיים); בתקופה שלאחר סיום העבודה במרפאת השיניים (ינואר 2017) ועד שהתובעת החלה לעבוד כרכזת כוח אדם בחב' קוקה קולה בחודש (יולי 2018) ובהמשך החל מחודש דצמבר 2019 עת סיימה את עבודתה בחב' קוקה קולה ועד שהחלה לעבוד בחודש מרץ 2021.
2. הנתבעת טוענת כי התובעת לא הוכיחה את הפסדיה בתקופת העבר, ולא הוכח כי סיימה לעבוד במקומות העבודה השונים בעקבות מצבה הרפואי ו/או התאונה ומאחר שמדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה בראיות של ממש אין לפסוק לתובעת כל פיצוי.
3. התובעת אכן לא הזמינה עדים ו/או הציגה מסמכים כדי להוכיח שחוותה קשיי תפקוד בעבודה מאז התאונה ועד היום ו/או כי סיום העבודה במקומות אלה היה בעקבות הנזקים שנגרמו לה במהלך התאונה. בנוסף, יש להביא בחשבון גם את נתוני התובעת שאינם קשורים בתאונה, כפי שהם עולים מחוו"ד המומחית בתחום הפסיכיאטריה ומעדותו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום הכאב.
4. לצד האמור, בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות משולבת בתחום האורתופדי ובתחום הנפשי ובסופו של יום, שוכנעתי שנותרה לה מגבלה שיש בה כדי להכביד ולהשפיע על תפקודה. כמו כן, שוכנעתי שגם אם מצבה הרפואי של התובעת לא הביא לסיום ההעסקה שלה במקומות העבודה השונים, הוא לבטח הכביד והקשה על תפקודה של התובעת בעבודה ואף הקשה על התובעת להשתלב במקומות עבודה אחרים לאחר סיום העסקתה.
5. בנסיבות האמורות הדרך הנאותה לפצות את התובעת היא באמצעות פסיקת פיצוי גלובלי שמביא בחשבון את כלל השיקולים לעיל. אחר האמור, אני פוסק לתובעת פיצוי גלובלי בגין הפסדי השכר בתקופת העבר בסך 22,250 ₪ (הפיצוי הוא בגבולות 70% מהחישוב האקטוארי, ונכות בשיעור 17.07% - עבור התקופות שהתובעת לא עבדה לאחר התאונה [ינואר 2017 ועד יולי 2018, לפי בסיס שכר 3,197 ₪. דצמבר 2020-מרץ 2021, לפי בסיס שכר בשיעור 7,605 ₪], בצירוף הפסדי פנסיה).

גריעה מכושר ההשתכרות

1. בהתאם לפסיקה, ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד ותוך התחשבות בכלל נסיבות המקרה.
2. בנדון שקלתי בין השאר את אופי הפגיעה האורתופדית והפסיכיאטרית והשלכותיהן על התובעת בכלל ועל עיסוקיה בפרט. לאחר איזון כלל השיקולים, מקובל עלי, נוכח הפגיעה ואופי עבודתה של התובעת, כי התובעת זכאית לפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות. לצד האמור, התובעת נותרה כיום עם נכויות מתונות ולהן השפעה מוגבלת על כושר השתכרותה (כפי שמוכח גם מהעובדה שהתובעת עובדת עד היום ושכרה עלה). טענת התובעת, כי בשל המגבלות והכאבים שהיא סובלת כתוצאה מהתאונה, היא מתקשה בביצוע עבודתה ונדרשת להפסקות היא סבירה, אולם יש לקחת בחשבון שמבחינה רפואית ותפקודית מדובר במגבלות מתונות, שמאפשרות לתובעת להמשיך ולעבוד באותו סוג עבודה. בנוסף, יש להביא בחשבון את נתוני התובעת שאינם קשורים בתאונה, כפי שהם עולים מחוות הדעת הפסיכיאטרית ומעדותו של המומחה בתחום הכאב.
3. משכך, וכפי שנפסק לא פעם, גם אם פגיעה ממשית בכושר השתכרותה של התובעת אינה צפויה בטווח הקרוב, אפשר שתהיה לנכותה השפעה על יכולתה לעבוד בפרקי זמן מסוימים בעתיד, ובכלל זה גם היום כאשר התובעת מעוניינת להשתלב בעבודה אחרת. בנסיבות אלה, הדרך הנאותה לפצות את התובעת היא בקביעת סכום גלובלי, שייקח בחשבון את מומה, את גילה ואת שנות העבודה שנותרו לה וגם את נתוני התובעת שכאמור אינם קשורים בתאונה (השווה: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537).

יש אף לזכור כי על-פי הפסיקה יש לפסוק פיצוי לעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (23.11.94)).

1. בנסיבות המקרה דנן, בשים לב לטיב עבודת התובעת, לעיסוקה ולמקצועה, לשנות העבודה שנותרו לה ולסיכוי שהנכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרותה לאור טיבה וטבעה, לנתוניה שאינם קשורים בתאונה ובהנחת עבודה עד גיל 67 (שכן המדובר בעובדת שכירה), מצאתי שיש לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בראש נזק זה לעתיד בסכום 306,789 ₪ (הפיצוי בגבולות 70% מהתחשיב האקטוארי, בצירוף הפסדי פנסיה בשיעור 12.5%).

עזרת הזולת עבר ועתיד

1. הצדדים חלוקים גם ביחס לשיעור הפיצוי בגין עזרה לצד שלישי.
2. ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראו גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח (1) 277). לכן השאלה איננה אם התובעת קיבלה בפועל עזרת צד ג', אלא אם הייתה זכאית לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לה בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.
3. לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובעת (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח', פ"ד לט (1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730). על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.
4. סביר בעיני כי התובעת נזקקה לעזרה בתקופה הסמוכה לתאונה ואפשר שהיא תזדקק לעזרה מתונה גם בתקופת העתיד, לבטח במטלות הדורשות מאמץ גופני.
   בנסיבות העניין אני פוסק לתובעת פיצוי גלובלי בשיעור 35,000 ₪ לתקופת העבר והעתיד.

הוצאות רפואיות וניידות:

1. התובעת עותרת לפיצוי בגין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד, טיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה, טיפולים פסיכולוגיים, הוצאות עבור רכישת קנאביס רפואי והוצאות נסיעה.
2. הנתבעת טוענת כי אין לפסוק לתובעת כל פיצוי בגין ראש נזק זה. ביחס להוצאות הקנאביס הרפואי – נטען שהמומחה בתחום הכאב קבע שלא היה מקום לאשר לתובעת טיפול בקנאביס רפואי. באשר לטיפול הפסיכולוגי, התובעת פנתה על דעת עצמה לטיפול פרטי ויכולה הייתה לפנות לטיפול במסגרת קופת החולים.
3. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה הינן 'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראה: ד. קציר דיני הנזיקין 11 (2003); 480 ואילך, 486 ואילך; ע"א 357/80, נחום נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762; ע"א4986/91, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (1994)).
4. המומחה מטעם בית המשפט בתחום הכאב העריך שלא נותרה לתובעת נכות בתחום הכאב וכי הוא אינו סבור שהטיפול באמצעות קנאביס מתאים לתובעת נוכח מאפייניה האישיותיים (עמ' 16-18 לפרוטוקול דיון ההוכחות). נוכח עמדת המומחה ושיעור הנכות המתונה שנותרה לתובעת מחד גיסא וכן קביעות המומחה בתחום הכאב ביחס למקור הכאבים מהם סובלת התובעת, מאידך גיסא – סבורני שהתובעת לא הוכיחה את הצורך הרפואי בשימוש בקנאביס בעקבות התאונה ומכאן שאיני פוסק לתובעת פיצוי בגין השימוש בקנאביס.
5. באשר לטיפולים הפסיכולוגיים, התובעת לא הסבירה מדוע פנתה דווקא למומחה פרטי ולא למומחה מטעם קופת החולים ולא הוכח שהתובעת נדרשה להמתין לפסיכולוג בקופת חולים באורח שהיה פוגע ולא הוכחה פנייה בנושא זה לקופת החולים. בנסיבות האמורות, לא ייפסק לתובעת פיצוי מלא בראש נזק זה.
6. בשים לב לנתוני התיק, אני פוסק לתובעת פיצוי גלובלי בגין הוצאותיה בעבר ובעתיד, לרבות בגין הוצאות נסיעה בסך 15,000 ₪.

נזק לא ממוני

1. בגין נכות רפואית בשיעור 17.07% ויום אשפוז אחד (ראו מסמך המעיד על אשפוז מיום 15/07/2018 המצורף לנספח ו' לראיות התובעת), הפיצוי שיש לפסוק לתובעת בראש הנזק הלא ממוני הוא בשיעור: 32,534 ₪.

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת.

סה"כ נזקי התובעת הם כדלקמן:

1. אחר כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובעת, סכום של 411,573 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד כדין וכן הוצאות משפט בכפוף לקבלות (למעט הוצאות זימון המומחה לחקירה נגדית, מחמת שלא מצאתי כי חקירתו נדרשה בנסיבות העניין).
2. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.
3. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום.

המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.

5129371

פסק הדין מותר בפרסום שעה שהוא אינו כולל פרטים מזהים של התובעת.

ניתן היום, ט' שבט תשפ"ב, 11 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.