1. לפניי בקשת הנתבעת לעכב את ההליך לצורך הפנייתו לבוררות. התובעים והנתבעים הנוספים מתנגדים לכך. הדין עם המתנגדים.
2. המבקשת לא העלתה עניין זה בהזדמנות הראשונה, קרי: בכתב-הגנתה [חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, סעיף 5]. היא אפילו לא חזרה על בקשתה במסגרת השלמת הטיעון שאופשרה לה לצורך ביסוסה.
3. תניית הבוררות בהסכם בין התובעים והנתבעת, בסעיף 25, מורה כי "כל חילוקי דעות באשר לביצועו ו/או פרשנותו של עניין הנובע מהסכם זה יועברו לבורר מוסכם [דן יחיד] אשר יהיה עורך דין ו/או מהנדס בניין במקצועו...". אומד דעת הצדדים המשתמע מנוסח זה הוא כי יימסרו לבוררות עניינים ביצועיים-הנדסיים, כגון ליקויי בנייה; להבדיל מהצהרה על קיומו או ביטולו של חוזה במקרקעין, שאפילו בית-משפט שלום אינו מוסמך לדון בה, ולפיכך לא סביר שהצדדים התכוונו שמהנדס חסר השכלה משפטית ידון בה.
4. הנתבעים הנוספים אינם צד להסכם הכולל את תניית הבוררות. אמנם, דבר זה לכשעצמו, השולל כפיית הליך הבוררות על הנתבעים הנוספים, לא היה מהווה "טעם מיוחד" להימנע מלאכוף את תניית הבוררות על התובעים [חוק הבוררות, סעיף 5(ג); רע"א 3925/12 חן רונן נ' עו"ד יובל כהן (17.6.2013)]. אולם, בשים-לב למורכבות הנובעת מן הזיקה בין זכותם של הנתבעים הנוספים לזכותה של הנתבעת, נוכח רישומה של הערת האזהרה לזכותם של הנתבעים הנוספים על הערת האזהרה לזכות הנתבעת, להבדיל מאשר על הנכס כשלעצמו – הרי שמעורבותם של הנתבעים הנוספים, שאינם צד לתניית הבוררות, "ראויה להצטרף" לנימוקים הנוספים שלעיל לקיום ההתדיינות במלואה בבית-משפט זה.
5. לפיכך הבקשה לעיכוב ההליך נדחית.
6. הנתבעת תשלם לתובעים 5,000 ₪ כהוצאות הבקשה, וזאת תוך 30 יום, אחרת ייתוספו להן הפרשי הצמדה וריבית פיגורים כחוק מהיום.

ניתנה היום, כ"א ניסן תשע"ז, 17 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.