בפני בקשת הנתבע מס' 1 לביטול פסק דין כספי ולפינוי, שניתן נגדו בהעדר הגנה ביום 16/3/17.

עניינה של התביעה דירה מס' 25 (להלן: "הנכס"), בבניינים הידועים כשד' הציונות 47-49, חיפה, בבעלות הכנסיה הקתולית ובתי הספר שלה, אשר זכויות החכירה בהם הועברו בין גורמים שונים במהלך השנים משנת 1947 וניתנו זכויות להחכרת משנה. לבסוף החכירו הבעלים את היחידות, ביניהן היחידות נשוא התביעה, למשיבים בהסכם מיום 11/12/14 ל-24 שנים ו-11 חודשים. הבעלים גם המחו למשיבים את זכויותיהם לקבל דמי שימוש מהמחזיקים.

פסק הדין ניתן על סמך אישור מסירה הנושא את שם המבקש ובא כחו בהליך אחר, עו"ד אבו ריא, וחתום על ידי האחרון. לאחר מתן זכות טיעון מלאה לעו"ד אבו ריא ולמשיבים, קבעתי ביום 14/2/17 כי המסירה מחייבת את המבקש, וקבעתי מועד להגשת כתב הגנה עד ליום 5/3/18. לא הוגש כתב הגנה.

יצוין כי בין התובעים לנתבע מס' 2, מר מאלק מוכעבל, שהחזיק בדירה, הושג הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 5/4/17, לאחר שהצדדים חתמו על הסכם שכירות.

הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 18/4/17. ניתן להעריך כי הבקשה מוגשת במועד, לאור פגרת הפסח, שחלה בתווך.

המבקש טוען בתצהירו כי לא קיבל את כתב התביעה מאת עו"ד אבו ריא טרם מתן פסק הדין, וקיבלו מידו ביום 24/3/16. המבקש גם טוען כי לא נמסרה לו ההחלטה, הקובעת את המועד להגשת כתב הגנה עד ליום 5/3/17. אין בסיס לטענת המבקש כאילו התקבלה טענת עו"ד אבו ריא כי אינו מייצגו, וההיפך הוא הנכון.

המבקש אישר כי בפגישה עם משיב מס' 2 ביום 24/2/17 נמסר לו כתב התביעה, אך טען כי אין מדובר בהמצאה כדין, מאחר וקיבל ממנו את כתב התביעה במעטפה, אך לא הזמנה לדין.

לגוף התביעה טוען המבקש כי אין יריבות בינו לבין המשיבים, מאחר והזכויות בנכס נמכרו ממר סאמי סעידה לחברו המנוח, מר אסד חוסיין חטיב (להלן: "מר אסד חטיב"), ולמבקש אין קשר להסכם ביניהם. עוד טען כי לאחר פטירתו של מר אסד חטיב, פעל רק כדי לעזור והשיג שוכרת לנכס, גב' נסרין. להוכחת טענותיו צירף הסכם מכירת זכות חכירת משנה מר סאמי סעידה למר אסד חטיב מיום 15/7/13 והודעות שומה מתאימות.

המשיבים הגישו תגובה מפורטת, נתמכת בתצהיר המשיב מס' 2 (להלן: "המשיב"). המשיב טען לאיומים באלימות מצד המבקש כלפיו וכלפי נתבע מס' 2. לטענתו, לאחר שהמשיבים רכשו את זכויות החכירה בבניין, הבחין כי על דירה מס' 25 נשוא התביעה מוצב שלט "להשכרה" ועליו רשום מס' טלפון. לטענתו, צלצל למספר ושאל כיצד הנכס מושכר בעוד הוא הבעלים? ונענה ע"י המבקש "אל תתעסק איתי, אני בדואי, אני אשחט אותך...". בהמשך טען, כי לאחר הסכם הפשרה שנחתם עם נתבע מס' 2, איים המבקש על נתבע מס' 2 שיעביר את דמי השכירות אליו, ואכן נתבע מס' 2 חדל מלהעביר את דמי השכירות למשיבים.

עוד טענו המשיבים, כי המשיב בדק בעיריית חיפה ומצא כי המבקש רשום כבעלים או המחזיק של הנכס, ועל כן הגיש תביעה לפינוי מושכר בחודש 2/2016 נגדו ונגד גב' נסרין אבו סאלח, השוכרת, בתיק ת.א 59671-02-16.

בנוגע למסירה, המשיב טוען כי המבקש אישר בפניו במהלך הפגישה ביניהם ביום 24/2/17 שקיבל את כתב התביעה מעו"ד אבו ריא, והמבקש הוא שהחזיק את כתב התביעה בידיו, ועיין בו בזמן הפגישה, ולא המשיב מסר לו את כתב התביעה בעת הפגישה.

ביחס להגנת המבקש טענו המשיבים כי במהלך הפגישה, טען המבקש כי רכש את הזכויות בדירה תמורת סכום של 120,000 ₪ והשכירה לשוכרים שונים, ובדיעבד התברר לו כי הפסיד בעסקה וביקש את עזרתו של המשיב בעניין. מר אסד ח'טיב המנוח כלל לא אוזכר על ידי המבקש בשיחה.

המשיבים צירפו לתגובה את החוזים, עליהם חתום המבקש, לפיהם השכיר את הנכס. צורף חוזה מיום 15/2/15-15/2/16 עם גב' נסרין אבו סאלח (להלן: "ההסכם הראשון") וחוזה מיום 1/2/17 עם נתבע מס' 2 (להלן: "ההסכם השני"). שני החוזים אינם מכילים את כל העמודים.

לטענת המשיבים, המבקש הצהיר בחוזים כי הוא "הבעלים והמחזיק של המושכר" של הנכס, ושלשל את דמי השכירות לכיסו, כאשר לא הייתה לו זכות להחזיק בדירה ו/או להשכירה לאחרים.

עוד הציגו המשיבים, חשבון סופי מחברת החשמל על שמו של המבקש בגין הנכס, לתקופה שמיום 13/5/15-21/6/15.

המבקש לא הגיש תשובה לתגובה.

בדיון שהתקיים לפניי, נחקרו המבקש והמשיב מס' 2 נגדית. המבקש אישר היות מר אסד חטיב, קרוב משפחתו. עוד אישר כי השכיר את הדירה לגב' נסרין אבו סאלח, והכחיש התקשרותו בחוזה מיום 1/2/17 עם מר מוכאבל, טען כי חתימתו בחוזה מזויפת וכי מר מוכאבל פלש לדירה. עוד טען כי לאחר פטירתו של מר אסד ח'טיב, הלך ורשם עצמו כבעל הדירה בחברת החשמל וגם בעירייה והכל נעשה בהתאם לצוואה שניתנה לו על ידי מר אסד ח'טיב. המבקש שב ואישר קיום הפגישה עם המשיב, וטען כי אמנם אמר למשיב ששילם עבור הזכויות 120,000 ₪ אך מר אסד חטיב שילם את הכסף. המבקש ציין כי במידה והעסקה תתברר כמזויפת, הוא מתכוון לתבוע את העו"ד שטיפל בעסקה ואת המוכר, מר סאמי סעדיה (פרוטוקול, עמ' 2-3).

המשיב טען כי נודע לו על העסקה עם מר אסד ח'טיב, רק לאחר שהמבקש הגיש את כתב ההגנה. המשיב נשאל האם ביקר בנכס בעת החתימה על החוזה והאם ידע מצבו של הנכס, והשיב שלא ביקר ולא ידע כלל מה מצבו של הנכס (שם, עמ' 4, שורות 12-18).

בסיכומים טענה ב"כ המבקש כי הגנת המבקש מבוססת על מסמכים אובייקטיבים, המעידים כי הנכס לא נקנה על ידי המבקש, וציינה כי היה על המשיבים לבדוק את מצב הנכס טרם ההתקשרות בחוזה עם הכנסיה.

ב"כ המשיבים טען כי המסמכים, שהציג המבקש להוכחת הטענה כי אינו בעל הזכויות, הופרכו, לאור תשובותיו הסותרות של המבקש בחקירה הנגדית. עוד טען כי חתימותיו של המבקש על התצהיר ועל החוזה השני נראות לכאורה כזהות, וציין כי ב"כ המבקש נמנעה מלחזור על טענותיו של המבקש בנוגע להעדר המצאה כדין, וכי אין מחלוקת שכתב התביעה נמסר למבקש כדין.

לאחר שקראתי את כתבי בי הדין, אני מחליטה לבטל את פסק הדין, ביחס לסעד הכספי בלבד. אני מזכירה כי דחיתי את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין הנוגע לפינוי כבר ביום 18/4/17, ומאותם טעמים דוחה את הבקשה לביטול חלק זה של פסק הדין.

ביטול מחובת הצדק

טענת המבקש כי לא קיבל את כתב התביעה, הינה טענה, שנסתרה ע"י המבקש עצמו בתצהיר. המבקש מציין בסעיף 9 לתצהירו כי הפגישה בינו לבין התובע ביום 24/2/17 ליד פלפל אוריון אינה מהווה תחליף להמצאה, ולא הכחיש כי הוציא את כתב התביעה ועיין בו. זאת בניגוד לנטען שקיבל את כתב התביעה מעו"ד אבו ריא לראשונה ביום 24/3/16. כאן סביר להניח כי נפלה טעות ברישום השנה בתאריך וכי מדובר בשנת 2017 לאור הגשת התביעה רק ביום 14/12/16. משלא הכחיש המבקש את הפגישה עם משיב מס' 2 ביום 24/2/17 ואת מטרתה, אני קובעת כי המבקש ידע על התביעה ועל קיומה והחזיק אותה בידו באופן, שאיפשר לו התגוננות.

זה מכבר התפתחה ההלכה כי ניתן להוכיח ידיעה גם חלף המצאה פורמלית של כתבי הטענות ונקבע:

"שכאשר ישנה בהירות ראויה באשר להמצאה בפועל, אין להלום הסתתרות מאחורי אי ההמצאה הפורמלית. כלל הידיעה עשוי לגבור במקרים כאלה על נושא ההמצאה הפורמלית, משנוצר מעין השתק. ואולם, במה דברים אמורים, כאשר הידיעה היא מוצקת וברורה, ותנאי הוא שכזאת תהא הידיעה, לא פחות" (רע"א 449/04 בן אליעזר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תקדין-עליון 2004(4) 2198).

כמו כן, בדיון זנח המבקש את טענתו לביטול מחובת הצדק, ובאת כחו לא חזרה עליה בסיכומים.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענותיו של המבקש לעניין אי מסירת כתב התביעה, ובקשתו לביטול פסק הדין מחובת הצדק נדחית.

ביטול משיקול דעת בית המשפט

הטעם למחדל נטען באופן סתמי, תלוי במבקש ולא נתמך או הובא בתשובותיו של עו"ד אבו ריא, כי לא המציא את ההחלטה להארכת מועד כתב הגנה יחד עם כתב התביעה למבקש.

יש אפוא לבחון את סיכויי ההגנה.

טענות המבקש להעדר עילה נגדו קלושות ונתמכות במספר עובדות ומחקירת המבקש. המבקש אישר בחקירתו כי השכיר את הנכס לגב' נסרין. הסכם השכירות, שהציגו המשיבים, לרבות חשבון החשמל, מעידים כי המבקש פעל בנכס כבעלים, ולראיה העביר את חשבונות הנכס השוטפים על שמו. כחיזוק לכך, אף אישר זאת המבקש בחקירתו והוסיף כי שיפץ את הנכס. המבקש לא הכחיש כי גבה דמי שכירות משני השוכרים, ולא מסר פרטים בעניין. המבקש ציין כי ברשותו צוואה של המנוח, בעלי הנכס, אך נמנע מלהציגה. טענות המבקש לפיהן לא שילם על הזכויות בדירה, ולא היה צד בעסקה, לא מתיישבות עם תשובותיו בחקירה, עת טען כי המנוח קרוב משפחתו, ולא חברו, כפי שטען בתצהיר, ועת טען כי ליווה את המנוח בעת העסקה, ומנגד אישר כי בעת הפגישה עם משיב מס' 2 אמר למשיב כי שילם עבור הזכויות בדירה.

בעניין הסכם השכירות השני, שנחתם עם נתבע מס' 2, המבקש טען כי לא חתם על ההסכם וחתימתו זויפה. בכותרת ההסכם הראשון, שצולם ע"י המשיבים (נספח א'1) נראה חוזה שכירות בלתי מוגנת מיום 19/2/2015, ושונה במראהו מהחוזה השני, מיום 1/2/17, שגם הוצג ע"י המשיבים (נספח א'2). ב"כ המשיבים הפנה לחתימתו של המבקש על תצהירו לעומת החתימה על ההסכם השני, וטען כי החתימה לכאורה זהה. לא אוכל לקבוע מסקנה חד משמעית על בסיס העיון בשני המסמכים. טענותיו של המבקש כי נתבע מס' 2 פלש לדירה, ללא הסכם, לא נסתרו בחקירה.

כאמור, בהינתן כי המבקש טוען כי אינו מחזיק בנכס, בוודאי שלא למטרת מגורים שלו, אין לבטל את פסק הדין נגדו בעילת הפינוי.

שונה המצב בעניין התביעה הכספית. דמי השימוש הראויים או אלה שנגבו על ידי המבקש בפועל דרושים הוכחה. במהלך הדיון, התבקשו המשיבים לציין את תקופת השכירות הנתבעת מהמבקש, וטענו כי אינם יודעים לאיזו תקופה התביעה מתייחסת. גם לתצהיר המשיב לא צורפה ראיה כלשהי בעניין, וסכום פסק הדין שהתבקש נגד המבקש הועמד על סך 80,240 ₪. יצויין כי בהסכם הפשרה עם נתבע מס' 2, אין התייחסות לדמי השכירות המשולמים שם.

גם לא הובהר מה עלה בגורל התביעה, שהוגשה נגד המבקש והשוכרת גב' נסרין אבו סאלח, שהחזיקה בנכס חלק מהתקופה (ת"א 59671-02-16), ונזכרה בתגובה.

העובדה שהתביעה עוסקת בדמי שכירות לחמש שנים, בעוד שזכויות הכנסיה נמכרו למשיבים רק בשנת 2014, מצדיקים בירור העובדות, הוכחת דמי השימוש הראויים, תוך מתן אפשרות למבקש להוכיח כמה גבה וכמה הוציא עבור שיפוצים, שהיו באחריות הבעלים בתקופת החכירה, ומצדיקה ביטול פסק הדין הכספי וניהול התביעה בעניין זה.

הסיכום הינו כי אני דוחה את הבקשה לביטול פסק דין הפינוי נגד המבקש, ומבטלת את החיוב הכספי, הנקוב בפסק הדין.

לאור התוצאה, איני עושה צו להוצאות הבקשה במנותק מתוצאות פסק הדין, אלא הן תיקבענה שם.

טרם שיחוייב הנתבע מס' 1 להגיש כתב הגנה, יודיע התובע האם לאור העובדות, שנתגלו בהליך, יש מקום לתיקון כתב התביעה, וזאת עד ליום 21/2/18.

אם יודיע שאין צורך בתיקון כתב התביעה, יידרש הנתבע להגיש כתב הגנה תוך 30 יום ממתן החלטה.

ניתנה היום, כ' שבט תשע"ח, 05 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.