התובעים והנתבעים הינם בעלי זכויות במושע במקרקעין בשטח של 840 מ"ר הידועים כחלקה 43 בגוש 3936, ברחוב סוקולוב 3 בראשון לציון.

התובעים 1-4 מחזיקים כל אחד ב- 2/20 מהזכויות במקרקעין, התובעים 5-7 מחזיקים ב- 1/30 מהזכויות במקרקעין, הנתבעים 1-3 מחזיקים ב- 2/32 מהזכויות במקרקעין והנתבע 4 ב- 9/32 מהזכויות במקרקעין.

עוד בשנות ה- 40 חילקו ביניהם בעלי הזכויות המקוריים את השימוש במקרקעין בהסכמה באופן שהחלק המערבי הועבר לאמם של התובעים 1-4 והחלק המזרחי הועבר לדודם מר זלמן קופמן ז"ל. על המחצית המערבית נבנה בית בשטח של כ- 45 מ"ר ובמחצית המזרחית נבנו 4 דירות בשטח של כ- 65 מ"ר כל אחת אותן רכשו הנתבעים מהמנוח קופמן ז"ל בשנת 2008.

לפי טענת התובעים, הנתבעים מונעים מהם לממש את זכויותיהם במקרקעין למעלה מעשור תוך שהם מאלצים אותם להתדיין בשש ערכאות שונות במסגרת מספר הליכים הכרוכים בהוצאות מרובות.

למען שלמות התמונה וההכרעה בטענות הצדדים תובא להלן סקירה של השתלשלות האירועים שקדמו להגשת התובענה:

בשנת 2006 הוגשה תכנית מטעם התובעים להקמת בניין בשני אגפים נפרדים בעלי קיר משותף. הבקשה נדחתה ע"י הוועדה המקומית בהיעדר אופטימיזציה.

התובעים ערערו על ההחלטה (ערר 89/07) וביום 13.10.10 וועדת הערר אפשרה לתובעים להגיש תכנון על מחצית החלקה בכפוף להגשת תוכנית מתוקנת (נספח ד').

ביום 4.1.11 הגישו התובעים בקשה להקמת בניין על מחצית החלקה המערבית שתוכנן בהתאם להמלצת וועדת הערר מיום 13.1.10 (נספח 5, נספח כ').

ביום 14.4.11 הנתבעים התנגדו לבקשה (נספח 6).

ביום 11.5.11 הוועדה המקומית דנה בבקשה ובהתנגדות ובתוך שכך הציע יו"ר הוועדה לנתבעים מתן תוספת בניה ל- 12 יח"ד על מנת לאפשר כדאיות כלכלית לבניה משותפת על כל החלקה אך הצעה זו נדחתה.

מפרוטוקול הדיון עולה כי דעתה של הוועדה לא היתה נוחה מהתכנון שהוצג בפניה שעה שמדובר בדירות מאולצות ארוכות ובעלות פרופורציות בלתי נכונות מבחינה תכנונית. אולם לאור החלטת וועדת הערר אושרה הבקשה עקרונית על מחצית המגרש בתנאי הגשת תוכנית מתוקנת ללא הקלה או תוספת בניה (נספח 7, נספח כג').

ביום 30.1.12 הגיש הנתבע 4 ערר על החלטה זו לוועדה המחוזית שקבעה כי החלטת וועדת הערר בתיק זה ניתנה זה מכבר.

ביום 2.4.12 התובעים הגישו בקשה מתוקנת להיתר בניה להקמת בניין בן 4 יח"ד במקום 5 יח"ד הכוללת הקלה בקו בניין צידי של 10%.

הנתבעים התנגדו לבקשה זו (נספח 9, נספח כה').

ביום 6.9.12 נדונה הבקשה בוועדת המשנה ובמסגרת הדיון אושרה הבקשה תוך דחיית התנגדות הנתבעים וכפי שהדברים הובאו בהחלטה: "עם כל הכבוד לטענות המתנגדים, הרי שהיא מחויבת בהחלטת וועדת הערר, לאפשר הוצאת היתר במחצית החלקה. בנסיבות אלה יש בהקלה המתבקשת כדי לשפר קמעה את התכנון ומאידך אין בו כדי לפגוע במתנגדים שכן אינו פונה לכיוונם" (נספח 10).

הנתבעים הגישו ערר על החלטה זו (נספח ט).

ביום 6.5.13 וועדת הערר דחתה את הערר בקובעה כי התכנון המוצע סביר בנסיבות העניין ובאופן עקרוני יש לאפשר מיצוי זכויות הבניה החלקי במקרה הספציפי. יחד עם זאת קיימת בעייתיות לעניין היתר הבניה בנוגע לגג המבנה הקיים הפולש לשטח בו מתוכנן התפר בין הבתים ועל כן יש להציג הפלישה באופן גרפי ולטפל בה במישור התכנוני וככל שיש צורך בהריסה יש לפעול לקבלת צו שיפוטי. משום כך עוכבה הוצאת ההיתר עד לאחר הצגת התכנון שאינו פוגע בגג הקיים או לקבלת צו כאמור (נספח 11, נספח כז').

על רקע החלטה זו אושרה בקשת התובעים להארכת תוקף הבקשה לשנה נוספת (נספח 12) והתובעים הגישו בקשה חדשה שכללה שינוי שטחים.

הנתבע 4 התנגד לבקשת התובעים.

ביום 16.7.14 וועדת המשנה דחתה את ההתנגדות וקבעה כי טענת הנתבע 4 לעניין הפגיעה בגג הרעפים הקיים הוכרעה ע"י וועדת הערר והריסתו אושרה בכפוף לצו השיפוטי וכי לא היה מקום להעלות הטענות הנוספות שלא נשמעו קודם לכן משאין שינוי בתוכן הבקשה (נספח 13).

ביום 20.5.15 התובעים עתרו בפני המפקחת על רישום המקרקעין לסילוק יד של הנתבעים מחלקו של גג הרעפים הפולש לשטחם ולהריסתו וסגירת חלון בקיר משותף.

ביום 2.11.15 התביעה נמחקה לבקשת התובעים לאחר שהובהר כי מדובר בבית משותף שטרם נרשם וזאת תוך פסיקת הוצאות לטובת הנתבעים (נספח 20, נספח כח').

בחודש 07/16 הפקידו התובעים ערבות בנקאית של 130,000 ₪ על מנת להבטיח את הריסת ותיקון החלק הבולט של גג הרעפים.

ביום 21.2.16 הוארך תוקף בקשת התובעים בשנה נוספת ועד ליום 24.8.16 (נספח 14).

ביום 5.4.16 הנתבעים הגישו ערר לוועדת הערר כנגד החלטת הוועדה המקומית להארכת תוקף הבקשה (נספח 15).

ביום 5.9.16 התקיים דיון בערר ולאחר שמיעת הצדדים נדחה על הסף ביום 19.9.16 בהיעדר סמכות ולאור עקרון הבטלות היחסית הואיל והעוררים לא נפגעו מהפגם שייתכן ונפל בהתנהלות הוועדה המקומית ולאור הימשכות ההליכים ביחס לבקשה (נספח 17).

בסייפה החלטה זו מציינים חברי הוועדה כי "על אף התמשכות ההליכים והנזקים שנגרמו למשיבים 2 ועל אף שהערר נדחה על הסף לא מצאנו כי מדובר בערר טורדני וקנטרני המצדיק הטלת הוצאות על העוררים. לפיכך אין צו להוצאות".

ביום 28.9.16 הנתבעים הגישו עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי מרכז כנגד החלטת וועדת הערר מיום 19.9.16 (נספח 18, נספח לא').

ביום 29.12.16 התקיים דיון בעתירה ובסיומה ניתן פסק דין עפ"י הסכמת הצדדים כי לא יוצא היתר בניה עד לסיום המחלוקת הקניינית. לאור ההסכמה העתירה המנהלית נמחקה ללא צו להוצאות (נספח 19, נספח ב').

בחודש 04/16 הגישו התובעים תביעה לפירוק שיתוף לבית משפט השלום בראשון לציון בת"א 37904-04-16 (נספח 21). הנתבעים התגוננו מפני תביעה זו (נספחים ד'-ה').

התביעה נדונה בפני כב' השופט רפי ארניה וביום 4.4.11 נקבע כי הדרך היעילה בנסיבות העניין לפרק את השיתוף בנכס היא על דרך קבלת חוות דעת המפקחת לעניין הרישום כבית משותף (נספח ו').

ביום 30.8.17 בית המשפט מינה את המודד מרקוביץ לערוך תשריט לצורכי רישום הנכס (נספח 24).

ביום 2.10.17 הנתבעים עתרו להחלפת המודד על רקע דרישתו לשכר הטרחה. הבקשה נדחתה לאחר שהמודד הסכים להפחתת שכר טרחתו (נספח 25).

ביום 24.10.17 הנתבעים ביקשו לפסול את המודד מרקוביץ בשל חשש לפגיעה באובייקטיביות לאחר שהתובעים העבירו לעיונו את בקשת הנתבעים להחלפתו (נספח 26).

ביום 27.11.17 ניתן פסק דין בהסכמה לפיו השיתוף בנכס יפורק על דרך רישום בית משותף ובתוך שכך נקבע כי לא נמצא פגם בעמדתו של המודד ואין חשש למשוא פנים לאור ידיעתו כי הבקשה להפחתת שכרו הוגשה מטעם הנתבעים (נספח 23).

ביום 14.12.17 הנתבעים עתרו פעם נוספת לפסילת המודד ובבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין (נספח 27).

הבקשות נדחו בהחלטה מיום 26.12.17 ובה הובהר כי טוב היו עושים התובעים אילו היו נמנעים מלשלוח למומחה את כתבי הטענות לעניין שכר טרחתו. יחד עם זאת אין בכך להביא לחשש לפגיעה באובייקטיביות של המודד שההיבט הטכני הוא משמעותי בנסיבות העניין (נספח 28).

ביום 7.1.18 הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטות שלא לפסול את המודד (נספח 29). הבקשה נדחתה ללא קבלת תגובה (נספח 30).

ביום 28.3.18 המודד הגיש את חוות דעתו בצירוף התשריט (נספח 31).

ביום 15.4.18 הנתבעים עתרו לפסילת חוות הדעת והתשריט וביום 9.5.18 הוגשה בקשה לחקירת המודד (נספח 32).

בית המשפט קבע דיון בנוכחות הצדדים ובהמשך נשמעה חקירתו של המודד מרקוביץ שהתקיימה ביום 27.2.19.

ביום 1.4.19 התקבלה החלטת בית המשפט המורה על מינויו של עו"ד שי רווה ככונס נכסים לפירוק השיתוף ובמסגרתה נדחו בקשות הנתבעים לעניין המודד והתשריט תוך חיוב הנתבעים בהוצאות "לגופה של בקשה זו – מאליו ברור כי בקשה זו היתה מיותרת, גזלה זמן ויצרה עודף התדיינות חסרת תוחלת. טוב היה לכל הצדדים אילו התקדמו במשותף לביצוע הליך פירוק השיתוף, תחת הגשת בקשות סרק חוזרות ונשנות, ואולם מעת שהדבר אינו ניתן לביצוע בהסכמה, הרי שאין מנוס אלא להוציא לפועל את פסק הדין" (נספח 1).

ביום 19.5.19 הנתבעים ערערו על פסק הדין המשלים לבית המשפט המחוזי מרכז.

בדיון שהתקיים ביום 23.10.19 ניתן תוקף פסק דין עפ"י הסכמת הצדדים כי פסק הדין המשלים יבוטל ובהתאם תבוטל חוות דעתו של המודד ובית המשפט ימנה מומחה מוסכם למציאת פתרון תכנוני למימוש הזכויות השוות של שני הצדדים להמשך קיומו של גג הנתבעים ותוכניות הבניה של התובעים, והתיק יוחזר לבית משפט קמא (נספח א').

ביום 19.12.19 מסר המומחה המכריע מתי הוד את חוות דעתו ובה קבע כי אינו מוצא כל דופי בתשריט שערך המודד מרקוביץ. הנתבעים העלו טענות נוספות כנגד חוות דעת המומחה ובעיקרן טענת חריגה מסמכות שהוקנו לו בהתאם להסכמה הדיונית.

ביום 18.6.20 ניתן פסק הדין בת"א 37904-04-16 (מפי כב' השופט ארניה) אשר אימץ את חוות דעת המומחה המכריע והורה על פירוק השיתוף בהתאם לה ולפי התשריט שהגיש המודד מרקוביץ. הנתבעים חויבו בפסק הדין בהוצאות התובעים בסך של 15,000 ₪ ובחלקם בשכ"ט המומחה.

ביום 2.8.20 הנתבעים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי מרכז בע"א 1417-08-20 וביום 04.2.21 נדחה הערעור תוך חיוב הנתבעים בהוצאות התובעים בסך של 30,000 ₪.

הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור על פסק הדין וביום 25.3.21 בית המשפט העליון דחה את הבקשה וכן בקשה לעיון חוזר שהגיש הנתבע 4. משלא התבקשה תגובה לא ניתן צו להוצאות.

בכתב התביעה התובעים טוענים לזכאותם לדמי שימוש במקרקעין ולפיצוי בגין חוסר תום הלב והתנהלות הנתבעים שהסבה להם נזק והוצאות מרובות.

לפי עמדתם, הנתבעים עושים שימוש ייחודי ובלעדי ב- 4 יחידות שנבנו על המקרקעין בעוד שהתובעים עושים שימוש ביחידה אחת ואינם יכולים לממש את זכויות הבעלות המשותפת כתוצאה מהליכי הסרק של הנתבעים שנועדו להסב לתובעים נזק טקטי תוך התעמרות, התשה והטרדות במשך שנים.

הנתבעים מנגד טוענים כי האשם הבלעדי לעיכובים בהוצאת היתר הבניה רובץ לפתחם של התובעים וכל שביקשו הנתבעים הוא להגן בכלים תכנוניים וערוצים משפטיים מפני גזילת זכויותיהם בשטח המשותף ופגיעה בקורת הגג שרכשו במיטב כספם. לפי עמדתם, לא בכדי נקבע בפסק הדין בעתירה המנהלית מיום 29.12.16 כי יש לברר תחילה את זכויות הצדדים במקרקעין ועד לסיום המחלוקת הקניינית לא יוצא היתר הבניה וזאת בהתאם להסכמת הצדדים.

דיון והכרעה

הבעלות של התובעים והנתבעים במקרקעין היא בעלות במושע בשטח של 840 מ"ר (נסח רישום נספח 2) כאשר החלוקה ביניהם היא בשיעור 50%-50% בזכויות.

הנתבעים מחזיקים בארבע יחידות דיור בנות כ- 65 מ"ר כ"א בחלקה המזרחית ואילו התובעים מחזיקים ביחידת דיור אחת בת כ- 45 מ"ר בחלקה המערבית.

התובעים הם יורשי המנוח מרדכי לבנט ז"ל שבנה את הבית ולאחר שרכשו ונכנסו לנעליו לאחר פטירת אמם המנוחה שושנה קופמן לבנט ז"ל. הנתבעים הם רוכשים של יורשי המנוח זלמן קופמן ז"ל (דודם של התובעים) שהקים את ארבע הדירות שבחלקה המזרחית (נספחים ח', יב').

העברות אלו לאורך השנים בין אם בתמורה, ללא תמורה ובין בירושה נעשו בהינתן החלוקה הקיימת בפועל בין החלקות המזרחית והמערבית עליהן נבנו הבתים.

סעיף 27 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 מגדיר בעלות משותפת במקרקעין באופן הבא: "מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם" [ההדגשה אינה במקור].

במסגרת יחסי השיתוף במקרקעין רשאים השותפים להסכים ביניהם בדבר ניהול המקרקעין והשימוש בהם במסגרת הסכם שיתוף (סעיף 29 לחוק המקרקעין), כך שיכול ויוסכם כי השימוש בחלק מסוים תימסר באופן בלעדי לאחד.

תביעתם של התובעים מבוססת על סעיף 33 לחוק המקרקעין שעניינו בהסדרת התשלום בעד השימוש וזו לשונו: "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".

כהשלמה להוראה זו קובע סעיף 35 בנוגע כי "כל שותף זכאי לחלק מפירות המקרקעין המשותפים לפי חלקו במקרקעין".

פשיטא כי על בעל משותף שהשתמש בחלק כלשהו מהנכס לשלם שכר ראוי עבור השימוש שעשה או מהפקת הפירות באותם מקרקעין.

הלכה היא כי החובה לתשלום שכר ראוי קיימת רק כאשר השותף השתמש במקרקעין באופן בלעדי המונע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים, גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו (ע"א 1492/90 נאיפה סעיד זרקא נ' סלמאן פארס (ניתן ביום 20.1.93)).

בענייננו עצם העובדה שבפועל המקרקעין מחולקים לחלקה מזרחית ולחלקה מערבית ובאופן שנבנו על המקרקעין מבנים בהם מחזיקים הצדדים ונוהגים בהם מנהג בעלים יוצרת מניעה מלעשות שימוש בחלקים מסוימים של המקרקעין שכן זכותו של כל שותף משתרעת על כל חלקי הנכס, גם אם השימוש הוגבל לחלקו היחסי של 50% מהזכויות במקרקעין.

סעיף 33 מתכתב עם סעיף 31 שעניינו בהסדר שיורי לנסיבות בהן אין הסכם השיתוף כמצוות סעיף 29 או החלטת רוב לפי סעיף 30 ובמקרה שכזה "רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים - להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר".

הצדדים אינם טוענים לקיומו של הסכם שיתוף כתוב ביניהם אלא להסכמות היסטוריות לחלוקת השימוש במקרקעין.

יחד עם זאת הפסיקה הכירה באפשרות של יצירת הסכם שיתוף מחייב בין השותפים שנוצר על דרך של התנהגות ו/או מכללא בחלוקה בפועל. המחוקק לא קבע את דרישת הכתב כתנאי לכינונו של הסכם שיתוף ומכוח הלכה זו ועקרון תום הלב ניתנת נפקות למציאות נוהגת מוסכמת. חלוקה בהתנהגות מעין זו מכונה בפסיקה "חלוקה למעשה".

אני סבור כי לאור כלל הראיות שהוצגו בפני ובהצטברותן מלמדות כי התגבש בין הצדדים הסכם שיתוף לא כתוב בדבר השימוש במקרקעין החוסה תחת סעיף 29. זאת, בהתבסס על הסכמות היסטוריות של הבעלים הקודמים, על הבקשות להיתרים והתשריטים שצורפו להן, העברת הזכויות עצמה הכוללת שימוש בלעדי בחלקים מסוימים כמפורט בהסכמים ומתוקף התנהגותם של הצדדים הלכה למעשה במרוצת השנים.

סעיף 29(ב) לחוק המקרקעין מורה כי "באין הוראות אחרות בהסכם שיתוף יחולו הוראות סעיפים 30 עד 36".

לאחר שעיינתי ובחנתי את אסופת המסמכים שהונחה בפני ושמעתי העדויות, אני מוצא כי התנהגות שני הצדדים בגלגוליהם לאורך השנים, הקנתה תוקף הסכמי רב-שנים לחלוקה דה פקטו של השימוש הייחודי במקרקעין (בין אם נעשתה בהסכמה או בהסכמה שבשתיקה לאחר הרכישה או הירושה). כך, שכל שותף במקרקעין רשאי לעשות שימוש בחלקה שנמסרה לחזקתו הבלעדית מבלי שיידרש משותפו לדמי שימוש ראויים בעד השימוש.

הסכם לא כתוב זה מבוסס על ההסכמות ההיסטוריות של בעלי המקרקעין המקוריים לאפשר את השיתוף בבעלות בדרך חלוקה בין החלקות המערבית למזרחית – ומשכך, אפוא, אני סבור כי השימוש שעושים הנתבעים במקרקעין אינו מצמיח לתובעים זכאות לתשלום בעד השימוש או לחלק מהפירות שהופקו באותם מקרקעין.

לאור האמור התביעה לדמי שימוש ראויים – נדחית.

אשר לעילת התביעה השניה שעניינה בנזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מהתנהלות הנתבעים במהלך השנים ובין היתר עלויות מימון של הליכים משפטיים ושכ"ט עורכי דין, העמדת ביטחונות ועלויות הכרוכות בהתמודדות עם ההתדיינויות ועוגמת הנפש שנלוותה לכך, לפי עמדת התובעים, הנתבעים נקטו בהליכים מרובים בידיעה ברורה כי הם חסרי סיכוי וכל תכליתם היתה להביא להתשת התובעים ולעיכוב במימוש זכויותיהם במקרקעין תוך התעמרות וגרימת נזק כלכלי.

הנתבעים חולקים על טענה זו ולפי גרסתם, ההליכים המשפטיים שננקטו על ידם נועדו לצורך התגוננות מפני הליכים שפתחו התובעים ולשם הגנה על קניינם לאור המחלוקת הקניינית שטרם מצאה פתרונה בין הצדדים ועל מנת שטענותיהם תתבררנה מכוח זכות הגישה לערכאות.

הנתבעים מטעימים כי הבניה שנתבקשה בבקשת התובעים להיתר בניה נוגסת בזכויות הבניה שרכשו מיורשיו של המנוח קופמן ז"ל כאשר עוד בשלהי שנת 1966 מוצו כל זכויות הבניה במקרקעין בהסכמת סבתם של התובעים. לפיכך, לרשות התובעים עומדות רק מחצית מזכויות הבניה הבלתי מנוצלות במקרקעין שנוספו במרוצת השנים לאחר החלת תוכנית התב"ע המעודכנת.

התובעים סומכים ידיהם על הלכת רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(5) 638 (2000) בה הכיר בית המשפט באפשרות של הטלת אחריות בגין עוולת הרשלנות בשל נזק כלכלי שגרם בעל דין לבעל דין אחר אגב ניהול הליכים משפטיים.

היקף הלכה זו צומצם בפסק דינו של כב' השופט א' שטיין בע"א 8553/19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' יהודית כהן (17.11.20) אשר קבע, בדעת רוב, כי ניתן לפצות בשל שימוש לרעה בהליכי משפט בעוולת הרשלנות רק מקום שקיימים יחסים מיוחדים בין הצדדים וזאת כדי להתגבר על תמרורי האזהרה שבפסק הדין סחר שירותי ים. לצד זאת נפסק לראשונה כי קיימת עילה עצמאית מכוח סעיף 39 בצירוף סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), המאפשרת הגשת תביעה לפיצויים כנגד בעל דין בגין שימוש לרעה בהליכי משפט.

כב' השופט שטיין מבהיר כי האחריות בגין שימוש לרעה בהליכי משפט מכוח סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים – נועדה למנוע שימוש לרעה בהליכים, בזכויות ובכוחות שכללי הפרוצדורה מקנים לבעלי דין. אולם על מנת למנוע הרתעת יתר ולא לחסום הגישה לבתי המשפט ("אפקט מצנן") הדוקטרינה הוכרה רק לגבי מי שעשה שימוש לרעה בהליכי משפט בכוונת מכוון.

ואילו האחריות בגין התרשלות כלפי בעל דין בהתדיינות אזרחית – תוטל על בעל דין המפר חובת זהירות שמקורה ביחסים מיוחדים. יחסים אלו נוצרים מכוח הוראת דין (לעשות מעשה או להימנע מעשייתו), הבטחה או מצג במערכת היחסים היוצרים הסתמכות של בעל הדין שכנגד.

כב' השופט שטיין מסכם כי באין יחסים מיוחדים ובכפוף לאיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט כמעשה מכוון, לכל בעל דין נתונה הזכות לדאוג אך ורק לענייניו שלו ולנהל את ההתדיינות לפי ראות עיניו.

אשר לדוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט, אין חולק על כך שהיה על הנתבעים להימנע מפגיעה מכוונת בתובעים שנועדה לסכל את מימוש זכויותיהם במקרקעין וכפי שמגדיר זאת כב' השופט שטיין בפסק הדין "מלחמת התשה משפטית".

אכן לא ניתן להתעלם מהעובדה כי התביעה שבפני היא רק חוליה נוספת שהתווספה לשרשרת התדיינויות משפטיות בין הצדדים שקדמו להליך זה על רקע סכסוך בין הבעלים המשותפים ונסיבות העניין עשויות להצביע על מעין מלחמת התשה משפטית. אולם אין די בכך שהתנהלו בין הצדדים מספר רב של הליכים בערכאות שונות, על פני תקופה של כעשר שנים, על מנת להוכיח שימוש לרעה בהליכי המשפט בכוונת מכוון.

לאחר שבחנתי מכלול החומר שהונח בפני ונסיבות העניין, לא שוכנעתי כי מטרת ההליכים שננקטו ע"י הנתבעים היתה פגיעה מכוונת בתובעים שנועדה אך לסכל את מימוש זכויותיהם במקרקעין. שותפות הצדדים בבעלות על המקרקעין (במושע) חובקת בתוכה גם את הסיכון שאחד השותפים יתנגד למהלך אותו מבקש השותף האחר לבצע כתוצאה מכך יבקש למצות את ההליכים המשפטיים, ודרך זו של פניה לטריבונלים משפטיים לבירור טענותיהם והשגותיהם היא האכסניה הראויה באותן הנסיבות.

ויפים לכאן דבריו של בית המשפט המחוזי בת"א 36977-03-15 אשר מלמד נ' מיטל אדרי (ניתן ביום 9.12.18) המצוטט בסיכומי הנתבעים: "עצם הגשת התנגדויות לבקשות להיתר בניה או לתכניות או נקיטת הליכים בקשר להליכי תכנון אינו יכול להקים עוולת רשלנות נגד מגישי ההתנגדות או  נוקטי ההליכים, וזאת, בין אם התקבלו ההתנגדויות ובין אם נדחו הן. [...] זכותו של בעל מקרקעין להתנגד להליכים תכנוניים במקרקעין של חברו הגובלים במקרקעין שלו היא זכות חוקית שאינה נופלת בערכה מזכותו של חברו לבקש ליהנות מהליכים תכנוניים שכאלו".

ודומה כי לעניין זה כל הפוסל במומו פוסל שכן התובעים מתעלמים מהתנהלותם הם בנוגע להיתר שהאריכה ולעיתים סרבלה שלא לצורך בעטיים של הליכים שנקטו על ידם.

התובעים הופנו להליך פירוק השיתוף עוד בעת ההתדיינויות בפני וועדת התכנון (נספח ט"ז משנת 2003 ועמ' 15, שורה 33 לפרוטוקול) אך תביעה זו הוגשה רק בשנת 2016. ראו לעניין זה עדות התובעת 6 בעמ' 15, שורות 12-15 לפרוטוקול: "בעיכוב הזה זה השלב שנכנסתי לתמונה, אצל הפגישה אצל המפקחת. הוטעינו להגיש תביעה אצל המפקחת שהיא פשוט ציינה שכל ההליך ששני הצדדים נקטו היה הליך שגוי ושאלה מדוע הגענו לבית המשפט בכלל שהיינו צריכים ללכת לפירוק שיתוף בשלב ראשון ולכן שינינו את כל האסטרטגיה והתחלנו בהליך של פירוק שיתוף".

זאת ועוד כאשר התנגדויות הנתבעים התקבלו בחלקן בהתייחס לתנאים שנדרשו בבקשה ולאור הבעייתיות שהתעוררה בנוגע לגג המבנה הקיים בהיתר, כפי שהדברים משתקפים מהחלטת הערר 276/12 מיום 6.5.13: "קיימת בעייתיות לעניין היתר הבניה בנוגע לגג המבנה הקיים. חרף המוצג בבקשה המתוקנות שהוגשה ולפיה אותו גג מסתיים בקיר "העיוור" המתוכנן, הרי שבפועל, אותו גג "פולש" לשטח בו מתוכנן התפר בין הבתים [...] אין מנוס אלא לעכב הוצאת ההיתר עד לאחר הצגת תכנון שאינו פוגע בגג הקיים, או לחילופין קבלת הצו כאמור לעיל". כך גם בהתייחס להחלטת הוועדה המקומית מיום 7.8.16 להמרת התנאי למתן ההיתר לתנאי בהיתר הבניה אשר בוטלה בערר (נספח כט').

עוד עולה מהחלטת הוועדה בערר 89/07 מיום 13.1.10 כי התובעים לא התייחסו לדרישות מוסדות התכנון לאלמנטים המקשרים בין הישן לחדש מבחינה אדריכלית ובין האגף הבנוי לאגף המתוכנן והמצוי במקרקעין (נספח כ'). רק ביום 4.1.21, בחלוף כשנה ממתן ההחלטה בערר, הוגשה הבקשה המתוקנת לבניית 5 דירות מתוך "כל מיני אילוצים של המהנדסים, הדברים התנהלו דרך הדודה שלי שניהלה את הדברים [...] "אני לא יודעת אם יכולים להיות כאן אשמים, הם התנהלו מול אדריכלים, אני לא יודעת לומר מי אשם באיזה הליך" (עדות התובעת 6 בעמ' 9, שורה 29 ועמ' 10, שורות 8-9 לפרוטוקול). ביום 20.4.12, למעלה משנתיים לאחר מכן, הוגשה הבקשה הנוספת לבניית 4 דירות ובהחלטת הביניים מיום 6.2.13 נדרשו התובעים להציג את נתוני הבניה הקיימת על מנת לוודא כי מולאו דרישות וועדת הערר (נספח כ"ו). רק בחלוף כשלוש שנים לאחר שהוצגו דרישות הוועדה ניתנה ההתייחסות האדריכלית לגג דירות הנתבעים בבקשה להיתר שהוגשה ביום 22.6.16.

כל שכן כאשר בנסיבות העניין התעוררה מחלוקת קניינית בין הבעלים המשותפים ועפ"י ההלכה אליהם מפנים הנתבעים, תפקידן של וועדות התכנון ובתי המשפט לעמוד בשער ולא לאפשר ניהולו של הליך כאשר על פני הדברים אין הוא עומד בתנאים הבסיסיים.

יחד עם זאת וככל שנוגע לעוולת הרשלנות, אני סבור כי התקיימו בענייננו יחסים מיוחדים כמשמעם בדיני הנזיקין מקום בו "בעל הדין יוצר אצל יריבו הסתמכות סבירה על ידי מתן הבטחה או מצג כי יפעל בדרך מסוימת, אשר תואמת את האינטרס של היריב, ואחר כך פועל בניגוד להבטחה שנתן או למצג שיצר".

במרוצת השנים התנהלו בין הצדדים יחסי שותפות במקרקעין (במושע) בהתבסס על הסכמות היסטוריות של הבעלים המקוריים אשר הועברו בהסכמה לחליפיהם בין בירושה ובין בתמורה לבעלים הנוכחיים. מתוקף הסכם רב-שנים זה עשו השותפים שימוש כל אחד בחלקה שנמסרה לו ונהג במקרקעין שבחזקתו מנהג בעלים. על סמך הסכמה זו נבנו הבתים בחלקה המזרחית ובאופן שיצר אצל התובעים הסתמכות סבירה כי בשל אותם יחסים מיוחדים יוכלו בבוא העת לפעול למימוש זכויותיהם במקרקעין להרחבת הבנוי בחלקה המערבית כפי שנעשה בחלקה המזרחית. כפי שהגדיר זאת כב' השופט שטיין – בעל הדין יצר מצג כי יפעל בדרך מסוימת אשר תואמת את האינטרס של היריב ואחר כך פועל בניגוד לאותו המצג.

לצורך העילה הנזיקית על התובעים להוכיח התקיימות ארבעת היסודות: חובת זהירות, הפרת החובה הנזק והקשר הסיבתי בין ההפרה לנזק.

הפסיקה הכירה בחובת זהירות מושגית בין בעלי דין בנוגע לפעולות במסגרת הליך משפטי. אולם לא בנקל יטיל בית המשפט אחריות שכזו ותידרש רשלנות גסה או רשלנות רבתי או התנהגות בזדון או בחוסר תום לב על מנת להעמיד לנתבע עילת תביעה ברשלנות (ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י -בע"מ (ניתן ביום 31.12.03)).

אשר להפרת חובה הזהירות אין לי אלא להביא מדבריו של כב' השופט ארניה בפסק הדין בתיק פירוק השיתוף שמצא להוסיף טרם סיום:

"בכל הכבוד, בעלות אינה חזות הכל. אין בבעלות לכשעצמה כדי להוות מתן היתר לפגוע בזכויות הבעלות והבניה של השכן או של השותף במקרקעין. מקום שהפגיעה בבעלותו של צד אחד הינה מינורית וזניחה, ומאידך הנזק לצד השני הינו גדול ביותר – הרי שבית המשפט לא יעמוד מנגד וימנע את מימוש הזכויות של הצד השני, על אף הפגיעה (המינורית) בצד האחד. ההיפך הוא הנכון – התעקשותו של הצד האחד על זכויותיו עשויה להיחשב, במקרה כזה, חוסר תום לב ועל כן "כופין עליו מידת סדום" [...] נראה כי התנגדות הנתבעים לממצאי המומחה המכריע, נובעת מכך שממצאיו אינם לרוחם, ועל כן הם ביכרו לעטות על התנגדותם כסות של חריגה מסמכות, ואולם בכל הכבוד הראוי – אין להתנגדותם כל שחר.

עוד אוסיף כי על פני הדברים נראה כי שאיפתם של הנתבעים הינה למנוע מהתובעים את בניית הבניין – בכל מחיר, שכן הדבר יפגע במרקם החיים שלו התרגלו. המרצע בעניין זה יצא מן השק בדיון שהתקיים בפני ביום 22.1.2020. בדיון זה הצעתי לנתבעים שהתובעים יממנו בניית גג חדש לחלוטין למבנה הצפוני - ואולם הנתבעים סירבו אף לכך מאחר "ואינם מעוניינים בשינויים" (עמ' 27 ש' 17-23). ואידך זיל וגמור.

לסיום, מוצא אני לנכון לצטט מדברי המומחה, בסיפא סעיף 6.2 לחוות דעתו, כדלקמן: "יש כאן הזדמנות למערערים (הנתבעים), במקום להילחם ולהוציא כספים רבים שלטענתם אינם בכיסם במלחמות בבתי משפט, תשלומים לעורכי דין, למודדים ולמהנדסים למיניהם, לרתום את הליך הבניה החדשה ואת המשיבים שהם רואים כאויבים לעזור להם לשפץ את הגגות הישנים שלהם. המשיבים (התובעים) אינם חייבים כמובן להוציא מכספם על שיפוץ וחידוש הגגות הישנים של המערערים, אך לדעתי כדאי להם לעזור במימון הכספי של השיפוץ המוצע כפי שימצאו לנכון, בכדי לסיים את הסכסוך במקביל להסכמה לבניה החדשה ולניהול הסדרת הזכויות בקניין תוך שיתוף פעולה עם המערערים. בנוסף לכך, שיפוץ הגגות המוצע בזאת ימנע בעתיד זרימת מים לכיוון הבניה החדשה ויקטין את הסיכוי לסכסוכים בעתיד".

דברים כדורבנות, ואין לי אלא לצרף את קולי לקולו של המומחה. הנתבעים נלחמים שנים רבות בתובעים בכל הערכאות התכנוניות ובתי המשפט, ומונעים מהם כבר זמן רב את זכותם לממש את זכויות הבניה שניתנו להם בחלקה המערבית. עליהם להפנים כי בשים לב לכך שהפגיעה בקניינם היא מזערית, והיא נובעת אך ורק מפלישתם שלהם לחלקה המערבית או מבנייה בלתי חוקית שביצעו - זכויותיהם הקנייניות בחלקה המזרחית אינן יכולות לפגוע בזכויותיהם של התובעים לבנות בחלקה המערבית בהתאם להיתר שניתן להם כדין.

[...]

מאחר שמסתבר למעשה כי חוות הדעת לא שינתה, ובוודאי לא שינתה באופן משמעותי, את תוצאת פסק הדין הקודם, הרי שהמסקנה היא כי ההליכים שהתקיימו לאחר פסק הדין הקודם היו הליכי סרק, ועל הנתבעים לשאת בהוצאות ניהול ההליכים בהתאם. לכן, הנתבעים ישאו בהוצאות המשפט של התובעים בגין הליך זה בסך של 15,000 ₪".

ברוח זו מצאה גם ערכאת הערעור על פסק דינו של כב' השופט ארניה להעיר בשולי החלטתה כי "אף אנו שותפות למסקנת בית משפט קמא שהמערערים, לאחר שבנו ארבע יחידות דיור במחצית המגרש, מונעים מהמשיבים להביא ולממש את זכויותיהם הקנייניות בדרך דומה, בבחינת "שלי שלי ושלך שלי" (פרק אבות פרק ה' משנה י')".

לאור הדברים הקשים שנכתבו על התנהלותם של הנתבעים בפסק הדין של כב' השופט ארניה ובפסק דינה של ערכאת הערעור והממצאים החד משמעיים שנקבעו ביחס להליכים שננקטו מצד הנתבעים, במאזן הנדרש בין מיצוי ומימוש זכות הגישה לערכאות ומתוך מתן הדעת לצורך לשקול משנה זהירות – שוכנעתי כי הוכחה בנסיבות העניין רשלנות רבתי בשימוש בהליכי המשפט באופן החורג ממתחם הסבירות ומקים לתובעים עילת תביעה כנגד הנתבעים.

אוסיף עוד לעניין טענת הנתבעים בדבר שמירת זכויות הבניה שלהם, כי טענה זו נדונה והוכרעה כבר ואין עלי אלא לצטט את דברי כב' ביהמ"ש המחוזי בע"א 1417-08-20 (סע' 6 לפסה"ד):

"נוסיף כי אין ממש בטענה כי מתן הסכמה לבניה משמעה ויתור על זכויות בניה. אף אנו שותפות למסקנת בימ"ש קמא שהמערערים, לאחר שבו 4 יחידות דיור במחצית המגרש, מונעים מהמשיבים להשיא ולממש את זכויותיהם הקנייניות בדרך דומה, בבחינת "שלי שלי ושלך שלי"".

הנזק

אשר לנזקים הנטענים בכתב התביעה, אני סבור כי יש ליתן הדעת לעובדה שבית משפט השלום בתביעת פירוק השיתוף ובהמשך בית המשפט המחוזי בערעור נתנו ביטוי בעת פסיקת ההוצאות בהחלטותיהם להתנהלות הנתבעים לאורך ההליך המשפטי לאחר שזו תוארה בהרחבה ונדונה לגופה.

עפ"י המפורט בחוות דעתו של השמאי שי תירוש, מטרת בדיקתו נועדה לאמוד את אובדן ההכנסות של בעלי הזכויות המחזיקים במחצית חלקה מערבית כתוצאה מאי מימוש זכויות הבניה החלות על החלקה.

השמאי מציין כי בחוות הדעת נלקח בחשבון זמן סביר להוצאת היתר בניה ולבנייה של הבניין המסתכם ב- 36 חודשים. החלטת וועדת הערר התקבלה בינואר 2010 ועל כן הניח כי בניית הבניין ואכלוסו ללא עיכובים היתה מסתיימת בחודש ינואר 2014. מן התחשיב שערך השמאי עולה כי לאור עסקאות ההשוואה שנבחנו בהתאמה לדירות הנדונות דמי השכירות הראויים עבור הדירות 1-3 כ- 140 מ"ר כל אחת הינו 5,700 ₪ לשנת 2014, 6,000 ₪ לשנת 2015 ו- 6,300 ₪ לשנת 2016. עבור דירה 4 ששטחה כ- 151 מ"ר הכוללת גג הינו 6,700 ₪, 7,100 ₪ ו- 7,500 ₪. בסיכום חוות הדעת אומד השמאי את אובדן ההכנסות בסך של 900,000 ₪.

אני סבור שיש לאמץ את מסקנות המומחה שלא נסתרו אולם יש להפחית מסכום זה רשלנות תורמת של התובעים בשל האופן בו ניהלו את ההליכים (לעיל) בשיעור של 30%.

על כן סכום הפיצוי יעמוד על שיעור של 70% ובסך של 630,000 ₪ אותו הנתבעים ישלמו לתובעים.

אשר על כן

התביעה מתקבלת באופן זה שלסילוק מלא וסופי של התביעה אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים את הסך של 630,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה (26.12.16) ועד לתשלום בפועל וכן את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 65,000 ₪.

ניתן היום, ד' כסלו תשפ"ג, 28 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.