טוען...

פסק דין שניתנה ע"י נאוה בן אור

נאוה בן אור15/05/2017

המערערים

1.פאטן שכארנה

2.גהאד שכארנה

ע"י ב"כ עו"ד חליל עואד

נגד

המשיב

משרד הפנים

באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

עו"ד גילה קרמר

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים ירושלים (כב' הדיינת שרה בן שאול וייס) מיום 5.12.2016, בגדרו דחה בית הדין על הסף את עררם של המערערים על החלטת המשיב שלא לשדרג את מעמדו של המערער למעמד של תושב קבע בישראל ולכל הפחות למעמד של תושב ארעי בעל רישיון ישיבה מסוג א/5.

רקע עובדתי

1. המערערים הם בני זוג שנישאו זה לזו ב-1998. המערערת היא אזרחית ישראלית ילידת 1978 ואילו המערער, יליד 1969 , נולד בבית לחם והינו תושב האזור. לשניים 5 ילדים הרשומים כולם במרשם האוכלוסין בישראל.

2. ב-26.6.2000 הגישה המערערת בקשה לאיחוד משפחות עבור המערער. תחילה המליצו גורמי הביטחון שלא להיעתר לבקשה אולם בסופו של דבר התקבלה עמדתם ב-19.9.2000, לפיה אין התנגדות.

ב-16.1.2001 התקבל מכתב מאת ב"כ המערערים דאז, עו"ד שמעון גנסין (מכתב הנושא משום מה תאריך 3.5.2000) ובו בקשה כי יינתן למערער היתר זמני לכניסה לישראל עד שתוכרע הבקשה לאיחוד משפחות לגופה. במענה למכתב התבקשו המערערים להמציא מסמכים להוכחת מרכז חיים. במקביל, ביום שליחת הדרישה להוכחת מרכז חיים, שלח המשיב שאילתה למוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל). המל"ל הודיע כי לא נערכה חקירה בעניינה של המערערת.

ב-4.3.2001 שלח ב"כ המערערים מענה לדרישת המסמכים ובו טען כי אין ביכולתו להמציא חשבונות חשמל על שם המערערת משום שהיא ובני משפחתה מתגוררים בבית גדול בו מתגורר גם בעל הבית וחשבונות החשמל הם על שמו. ב"כ המערערים שב ופנה כעבור כחודש וביקש כי בינתיים יינתן למערער היתר כניסה זמני לישראל. המשיב עמד על דרישתו להמצאת מסמכים להוכחת מרכז חיים, במכתבים מ-1.5.2001 ו-17.5.2001. ב-6.6.2001 התקבל מכתב מאת ב"כ המערערים אליו צורפו מסמכים שונים אולם ב"כ המערערים שב וטען כי חשבונות החשמל, המים והארנונה שצורפו למכתבו, הם על שם בעל הבית ולא על שם המערערים.

3. ב-24.6.2001 הודיע המשיב לב"כ המערערים, כי הבקשה לאיחוד משפחות אושרה והמערערים זומנו למשרדי המשיב על מנת להסדיר את שהייתו של המערער בישראל. ב-5.7.2001 קיבל המערער היתר מת"ק לשנה.

4. כעבור שנה, שבו ופנו המערערים למשיב והגישו בקשה נוספת. המערערת צירפה תצהיר נושא תאריך 30.6.2002 ובו הצהירה כי היא, בעלה וילדיהם חיים בבית הנמצא בצור באהר בתחום השיפוט של ירושלים וכי הם מתגוררים בבית זה החל מ-1998.

ב-3.7.2002 שלח המשיב את הבקשה להערות גורמי הביטחון. ב-11.8.2002 הומלץ לדחות את הבקשה לנוכח העובדה שנפתח נגד המערער תיק בשל נהיגת רכב ישראלי ללא היתר וללא רישיון נהיגה. בסופו של דבר, ב-30.3.2003, הודיעו גורמי הביטחון כי אין להם הערות.

ב-2.6.2003 פנה ב"כ המערערים דאז, עו"ד בארי מיכאל צין ז"ל וביקש כי הטיפול בבקשתם של העותרים יועבר למערב ירושלים, שכן הם שינו את מקום מגוריהם לשכונת נווה יעקב. ב-26.10.2003 התבקשו המערערים להמציא מסמכים נוספים להוכחת מרכז חיים ונראה כי חלק מן המסמכים התקבלו במשרדי המשיב ב-3.11.2003. גורמי הביטחון נתבקשו להעביר עמדה עדכנית וב-9.3.2005 התקבלה עמדתם לפיה אין הערות.

ב-25.4.2004 פנה עו"ד איברהים מחאג'נה בשם המערערים וביקש לדעת מה מצב הטיפול בבקשה. אותה עת נמסר לו כי טרם התקבלה התייחסות כלל הגורמים הרלוונטיים.

5. ב-7.11.2004 נכחה המערערת במשרדי המשיב ונערך לה ריאיון. במסגרת הריאיון אמרה כי היא מתגוררת בשכונת נווה יעקב בירושלים. בריאיון טלפוני שנערך במקביל למערער, הוא טען כי הוא מתגורר בכפר נחאלין שבאזור, שכן אין ברשותו היתר שהייה בישראל בעוד שאשתו וילדיהם מתגוררים בנווה יעקב. במהלך הריאיון עלו תהיות הנוגעות לגרסת המערערת. על פי דבריה, היא עבדה אותה עת בבית צפאפא בימים א' עד ה' בין השעות 09:00 – 14:00; את הילדים שלחה כל יום לאביהם, לבית לחם וכי עלות נסיעותיה כל יום היא 70 ₪ (אם כי כפי שעולה מן הטופס בו תועד הריאיון, החישוב שנעשה על פי הנתונים שמסרה מגיע ל-150 ₪ בכל יום); כי שכרה החודשי מגיע ל-425 $ ושכר הדירה 3,000 ₪ וכי בעלה אינו עובד.

6. ב-21.4.2005 שלח המשיב שאילתה למל"ל ובעקבותיה קיבל מענה ולפיו חקירה שהתקיימה ב-23.11.2004 העלתה כי המערערת ובעלה, על ילדיהם, מתגוררים בכפר נחאלין שבנפת בית לחם בנכס הפרטי של הבעל, מאז נישואיהם. עוד העלתה החקירה כי המערערת אינה עובדת מעת שנישאה וכי מסרה למל"ל תלושי משכורת מזויפים כאילו היא עובדת בחברה של בעלה.

7. ב-24.3.2005 פנה ב"כ המערערים דאז, עו"ד מחאג'נה וביקש לברר מדוע לא נענתה הבקשה להארכת היתר המת"ק. המשיב ענה ב-9.5.2005 ובמכתבו נאמר כי בריאיון שנערך למערערת התגלו סתירות בין המידע שמסרה בכל הנוגע לתיאור שכונת מגוריה הנטענת (נווה יעקב) לבין הכרת הפקידה את האזור. בנוסף לא ידעה להסביר כיצד מנהלת המערערת את חייה כשהוצאותיה עולות על הכנסותיה באופן ניכר. עוד נאמר במכתב כי המערערת התבקשה לחזור ללשכת המשיב על מנת לקבל תשובה, אולם לא עשתה זאת.

8. חלפו כשנתיים וחצי וב-25.12.2007 הגישה המערערת בקשה חדשה לאיחוד משפחות עבור המערער. גורמי הביטחון הודיעו ב-6.8.2008 כי אין להם הערות. ב-13.2.2008 הועברו תמציות של חקירות המל"ל אשר התקיימו בתאריכים שונים במהלך השנים 2005 עד 2007. ממצאי החקירות משנת 2005 היו כי מאז נישואיה ועד אותה שנה, התגוררה המערערת עם בעלה בכפר נחאלין שבנפת בית לחם ואילו מן החקירות מ-2007 עלה, כי באפריל 2006 שכרה המערערת בית בעין נקובה ובו היא מתגוררת מאז.

ב-15.9.2008 נערך למערערים ריאיון ובסופו הוחלט לאשר את הבקשה לאיחוד משפחות. מאז ועד היום מקבל המערער היתרי מת"ק סדירים, מדי שנה בשנה.

9. ב-7.1.2013 פנה בא-כוחם של המערערים דאז, עו"ד דוד גלבוע, וביקש כי מעמדו של המערער ישודרג למעמד של תושב ארעי בטענה כי אי השדרוג הוא תוצאה של טעות או של עיכוב בלתי מוצדק מצד המשיב. הבקשה נדחתה במכתב מטעם המשיב ב-17.4.2013 ונאמר בו כי לא ניתן לשדרג את מעמדו לנוכח החלטת הממשלה בעניין זה.

המערערים הגישו ערר פנימי על ההחלטה ב-3.6.2013. בערר נטען, כי המשפחה חיה בירושלים, באבו גוש ובעין נקובה מזה 15 שנה וכי אלמלא התנהלותו של המשיב, היה מעמדו של המערער משודרג זה מכבר. הערר נדחה על יסוד הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס"ג-2003 (להלן – הוראת השעה).

בעקבות דחיית הערר הפנימי, הגישו המערערים השגה לוועדת ההשגה לזרים שפעלה אותה עת. ההשגה נדחתה בהחלטה מנומקת ב-10.4.2014. בהחלטתה קבעה יו"ר ועדת ההשגה כי המערער אינו זכאי לשדרוג מעמדו, שכן במועד הגשת הבקשה הראשונה לאיחוד משפחות (ביוני 2000) לא התגוררו המערערים בישראל (כעולה מממצאי חקירת המל"ל) וכך גם לא בשנים שלאחר מכן וכי בקשתם הוגשה בחוסר ניקיון כפיים.

המערערים לא נקטו כל הליך משפטי כנגד החלטה זו.

10. ב-21.6.2016 פנו המערערים, הפעם באמצעות עו"ד עואד חליל, ושבו וביקשו את שדרוג מעמדו של המערער. בפנייה נטען, כי המערערים החלו בהליכים להקניית מעמד למערער בישראל עוד בשנת 2000 וכי לנוכח "הלכת דופש", מאחר שההליכים התמשכו בשל טעות או סחבת של המשיב, ניתן לשדרג את מעמדו של בן הזוג חרף הקפאת הליכי איחוד המשפחות מכוחה של הוראת השעה.

הבקשה נדחתה במכתב של המשיב מ-25.7.2016. במכתב מציין המשיב כי המערערים אינם יכולים להסתמך על פסק הדין בעע"מ 8849/08 דופש נ' משרד הפנים (2.6.2008) שכן מאז ובעקבותיו ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 6407/11 דג'אני נ' משרד הפנים (20.5.2013) בו נקבע כי בחינת השיהוי בהגשת בקשה לשדרוג מעמד, תיעשה ביחס למועד פסק הדין בעניין דופש ולא ביחס למועד התרחשות האירועים עצמם. בהמשך החליט המשיב כי כל בקשה לשדרוג מעמד הנסמכת על טענה של עיכוב בלתי מוצדק בהליך הטיפול בה ואשר הוגשה לאחר 1.1.2010, תידחה בשל השיהוי בהגשתה, בשל הנזק הראייתי המשמעותי שנגרם למשיב. מאחר שהבקשה לשדרוג הוגשה רק ביוני 2016, נדחתה כאמור הבקשה על הסף. עם זאת ראה המשיב להוסיף כי גם לגופו של עניין בחינת הטענות מעלה כי לא היה עיכוב בלתי מוצדק בטיפול בעניינם של המערערים.

11. על החלטת המשיב הגישו המערערים ערר פנימי שנדחה וערעור שהגישו לבית הדין נדחה על הסף לאחר שבית הדין מצא כי בקשתם של המערערים לשדרוג המעמד, שהוגשה ב-2013, נדחתה כפי שגם השגה עליה נדחתה. בנוסף מצא בית הדין כי הטענה כאילו הבקשה לאיחוד משפחות אליה יש להתייחס היא זו שהוגשה בשנת 2000, היא טענה משוללת יסוד, שהרי הבקשה הרלוונטית היא זו שהוגשה ב-2007. ועל כל אלה קבע בית הדין כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, כ-5 שנים לאחר פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין דופש וגם מטעם זה אין יסוד לבקשה.

הטענות בערעור

12. המערערים טוענים כי בקשתם לאיחוד משפחות אושרה ב-2000 וכי קביעת בית הדין לפיה אושרה על יסוד מצגי עובדה לא נכונים בטעות יסודה. לטענתם הובאו על ידם הוכחות לקיום מרכז חיים בישראל החל מנישואיהם ועד עצם היום הזה; כי ממצאי חקירת המל"ל אינם נכונים וכי מכל מקום מעולם לא הוצגו לעיונם ולא ניתנה להם הזכות להגיב עליהם; כי שגה בית הדין בקבעו כי פנייתם לשדרוג המעמד נעשתה רק ב-2013 וכי עומדת נגדם עילת שיהוי.

בדיון בעל פה הוסיפו כי למכתב שנשלח במאי 2005 לעו"ד מחאג'נה לא צורף אישור מסירה ואין לדעת אם התקבל. עוד נטען כי בין 2005 ל-2007 לא יכולים היו המערערים להגיע ללשכת המשיב במזרח ירושלים בשל אירועי האינתיפאדה וזה ההסבר לפנייה המאוחרת בשנת 2007. לטענתם, אין לראות בבקשה שהגישו ב-2007 בקשה חדשה אלא פנייה מחודשת בהמשך לבקשה הקודמת. ב"כ המערערים הבהיר כי אין הוא מבקש סעד של שדרוג מעמדו של המערער אלא מתן הוראה למשיב לשוב ולבדוק את טענותיהם של המערערים לעומק וזאת לנוכח ראיות שצירף לערעור (מבלי להגיש בקשה מתאימה לכך).

המשיב מצדד בפסק דינו של בית הדין לעררים.

דיון והכרעה

דין הערעור להידחות.

13. אין בידי לקבל את הטענה שנקודת ההתייחסות היא הבקשה שהוגשה ב-2000. מן ההתכתבויות הרבות, עד למכתב שנשלח לעו"ד מחאג'נה במאי 2005, עולה בבירור כי המערערים, באמצעות באי-כוחם השונים, עקבו אחר הטיפול בבקשתם וכי מכתבים ששלח המשיב הגיעו ליעדיהם (היינו, כתובותיהם של עורכי הדין המתחלפים). מכל מקום, קשה להעלות על הדעת שעו"ד מחאג'נה היה מחשה אלמלא קיבל את המכתב האמור. המסקנה המתבקשת היא כי הבין שדחיית הבקשה להארכת היתר המת"ק התבססה על עובדות שהמערערים לא יכולים היו להתמודד עמן.

ואם כך, הבקשה הרלוונטית היא זו שהוגשה ב-2007. עיתוי הגשת הבקשה משתלב בממצאי חקירת המל"ל ולפיהם העתיקה המשפחה את מגוריה לעין נקובה ב-2006. די בכך כדי להביא לדחיית הערעור שהרי מעת כניסתה לתוקף של הוראת השעה, ב-2003, לא ניתן לשדרג את מעמדם של תושבי האזור.

14. לכך יש להוסיף כי המערערים פנו ב-2013 בבקשה לשדרוג המעמד, בקשתם נדחתה וגם ההשגה על החלטת הדחייה נדחתה. המערערים רשאים היו לנקוט הליך משפטי על מנת להעמיד את החלטת יו"ר ועדת ההשגה לביקורת שיפוטית אולם הם נמנעו מלעשות כן. אדגיש כי כל העת היו מיוצגים על ידי עורך דין. החלטת יו"ר ועדת ההשגה הפכה אפוא חלוטה וגם בנסיבה זו כשלעצמה יש כדי להצדיק את דחיית הערעור.

15. לא זו אף זו, גם הבקשה שהוגשה ב-2013 וגם הבקשה שהוגשה ב-2016 נגועות בשיהוי ניכר ובנסיבות אלה אין הן יכולות להסתייע בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין דופש.

16. למעלה מן הצורך אוסיף כי ניתנה למערערים הזדמנות להסיר את התהיות שעלו מן הריאיון שנערך למערערת בשנת 2004 והם לא עשו כן. זאת ועוד, בלא קשר לחקירת המל"ל, טענה המערערת בתצהירה מיוני 2002 כי היא ומשפחתה מתגוררים החל מ-1998 בצור באהר ולאחר מכן, ב-2003 ביקשו המערערים לשנות את כתובתם לנווה יעקב והנה בערר הפנימי ובהשגה שהוגשה על ידם, טענו כי מעת נישואיהם התגוררו בירושלים, באבו גוש ובעין נקובה. ועל כל אלה, התנהלות המשיב בכל הנוגע לבקשה הראשונה אינה נגועה ברשלנות או בעיכוב בלתי מוצדק. באי כוחם של המערערים זכו לקבלת תשובות ענייניות והדרישות למסמכים להוכחת מרכז חיים בישראל היו דרישות מוצדקות. לכשנתקבל מענה לדרישות אלה, דן המשיב בבקשה באופן סביר, אישר את הבקשה בתוך פרק זמן מתקבל על הדעת וכשהתעוררו בו תהיות – מוצדקות – נתן למערערת הזדמנות להסירן וזו לא נוצלה על ידה.

הערעור נדחה.

המערערים ישלמו למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪

העירבון שהפקידו המערערים יועבר למשיב על חשבון החיוב הנ"ל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ט אייר תשע"ז, 15 מאי 2017, בהעדר הצדדים.

חתימה

החלטות נוספות בתיק
תאריך כותרת שופט צפייה
14/02/2017 החלטה שניתנה ע"י אלכסנדר רון אלכסנדר רון צפייה
15/05/2017 פסק דין שניתנה ע"י נאוה בן אור נאוה בן אור צפייה
צדדים בהליך
תפקיד שם בא כוח
מערער 1 פאטן שכארנה ח'ליל עואד
מערער 2 גהאד שכארנה ח'ליל עואד
משיב 1 משרד הפנים כוכבית נצח