רקע עובדתי וטענות הצדדים:

1. זוהי תביעה כספית על סך 172,868 ₪ שהוגשה תחילה בסדר דין מקוצר.

1. התובעת הינה חברה אשר עוסקת במכירת ותיקון מנופים, עבודות מסגרות, תעשיית מתכת כללית, והידראוליקה. הנתבע הינו אדם פרטי, הבעלים של רכב מסוג וולו משא תומך עם מנוף (מ.ר. 3689515) (להלן: "המשאית הראשונה").
2. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת ביצעה התקנה ורישוי לרכב, לרבות עבודות שינוי מבנה וחיזוקים לשלדה כנגד התחייבותו בהסכם בכתב של הנתבע לשלם לה סך של 185,000 ₪ + מע"מ בסך 31,450 ₪, דהיינו סך של 216,450 ₪ (העתק מההסכם צורף נספח ב' לכתב התביעה).
3. התובעת ביצעה, כך לטענתה, את העבודות על פי ההסכם, וכן ביצעה תוספות שהזמין הנתבע של התקנת צלחת ורישוי משאית, וכן עבודות ייצור כנפיים ופגוש אחורי ודמי רישוי, לרבות בדיקות טכניון. התובעת טוענת כי חרף ביצוע מלוא העבודות, התנער הנתבע מתשלום התמורה על פי התחייבותו כלפיה בהתאם להסכם.
4. לטענת התובעת, הנתבע נותר חייב לתובעת סך של 172,868 ₪ (דו"ח כרטסת הנהלת חשבונות מיום 01.06.2016 צורפה לכתב התביעה, סומן ג'2).
5. הנתבע הכחיש את כל המיוחס לו בכתב התביעה וטען כי התובענה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים ומבלי לשטוח בפני בית המשפט את מלוא העובדות כהווייתן.
6. הנתבע טען לאי תחולתו של ההסכם שצורף לכתב התביעה, מאחר ולטענתו המדובר בהסכם מזויף. לשיטת הנתבע, העסקה הנטענת בין הצדדים הסתכמה בסך של 185,000 ₪ כולל מע"מ, וכי שולם לתובעת באמצעות קיזוז בגין עסקת מכר אחרת סך של 65,000 ₪ בתוספת מע"מ.
7. לטענת הנתבע, הצדדים התקשרו באופן כזה שהוא מסר לתובעת באמצעות נציגה, מר אוסאמה מוסלם, את המשאית הראשונה שהייתה בבעלותו של הנתבע, לצורך התקנת מנוף על המשאית הראשונה והסדרת האישורים הנדרשים, לרבות שינוי מבנה במשרד הרישוי. בתמורה לכך, התחייב הנתבע לשלם לתובעת סך של 185,000 ₪ כולל מע"מ ((העתק מההסכם צורף לכתב ההגנה סומן נספח ב'), כך שלטענת הנתבע, התובעת זייפה הסכם לפיו המחיר אינו כולל מע"מ.
8. עוד טען הנתבע, כי ביום 25.05.2015 הגיע נציג התובעת לביתו של הנתבע בכפר אלסייד, ובאותו מעמד שילם הנתבע לנציג התובעת סך של 100,000 ₪.
9. בנוסף, טען הנתבע לקיזוז. לגרסתו של הנתבע, נציג התובעת ומנהלה, מר אוסמה מוסלם, תיווך בינו לבין מר ניזאר אבו נסרה (להלן: "אבו נסרה") לצורך מכירת משאית נוספת מסוג VOLVO FH, שנת ייצור 2003 (מ.ר. 9987.5.) (להלן: "המשאית השנייה"). סוכם כי התמורה של המשאית השנייה, סך של 65,000 ₪ בתוספת מע"מ, תועבר ישירות לתובעת באמצעות נציגה, מר אוסאמה אמסלם, ותקוזז מעלות העסקה נשוא התביעה.
10. בהוראתו של נציג התובעת ובנוכחותו העביר הנתבע את הבעלות במשאית השנייה לאבו נסרה ניזאר ואבו נסרה פאדיא, כאשר הנתבע הנפיק לו חשבונית עבור הקניה, ומלוא התמורה נמסרה ישירות לנציג התובעת, ע"י אבו נסרה ניזאר, בסך של 65,000 ₪ בצירוף מע"מ וכן 10,000 ₪ נוספים; והכל כחלק בלתי נפרד מהתמורה הקבועה בהסכם נשוא התביעה.
11. ביום 28.08.2015, זימן נציג התובעת את הנתבע לקחת את המשאית הראשונה למשרד הרישוי לצורך אישור מבנה המנוף, ואז נודע לו שהמנוף הותקן על המשאית הראשונה באופן רשלני ומבלי שנעשו כל הפעולות הנדרשות לצורך התקנתו. לפיכך, נאלץ הנתבע להביא את המשאית הראשונה לתובעת בשנית, על מנת שזו תסיים את מלאכתה באופן שיאפשר לנתבע לעבוד עם המשאית והמנוף באופן חוקי בהתאם לתקנות משרד הרישוי.
12. התובעת סיימה את מלאכת הכנות אישורי המנוף ביום 18.06.2015, כאשר בכל תקופת ההסכם, עמדה המשאית ללא מעש ופרנסתו של הנתבע נפגעה קשות.
13. מטעם התובעת העיד נציג החברה, מר אוסאמה מוסלם, וכן מר מחמוד מוסלם, אביו של מר אוסאמה, עובד בתובעת. מטעם הנתבע העיד הוא עצמו וכן מר ניזאר אבו נסרה, שעל פי הנטען הוא זה שמסר לנציג התובעת את תמורת המשאית השנייה שנרכשה מהנתבע.
14. דיוני הוכחות התקיימו בתאריכים 13.07.2020 ו- 22.09.2020, וב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה:

1. לאחר שמיעת העדויות, עיון במסמכים, ובסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות, ואנמק;

ההסכם בין הצדדים:

1. תחילתו של הסיפור כאמור היא בהסכם הזמנת עבודה שנחתם בין הצדדים, והמחלוקת נעוצה בשאלה איזה הסכם חל ומחייב.
2. הוצגו בפניי שני הסכמים שונים במעטה: הסכם שצורף מטעם התובעת והסכם שצורף מטעם הנתבע (להלן: "הסכם התובעת" ו"הסכם הנתבע"; בהתאמה). התובעת טוענת מצדה כי ההסכם שצורף לכתב התביעה ואשר העתק מקורי ממנו הוגש לתיק בית המשפט הינו ההסכם החל והמחייב בנסיבות העניין. בעוד שהנתבע, כופר בכך וטוען לזיופו של ההסכם וכי על פי ההסכם החתום בין הצדדים אין תוספת מע"מ בגין העסקה.
3. ההבדל בין ההסכמים משתקף בשני עניינים ותו לא: (1) זמן אספקת העבודה: בהסכם התובעת אין התחייבות בין הצדדים לזמן אספקת העבודה, בעוד שבהסכם הנתבע סוכם כי העבודה תימסר תוך 3 חודשים; ו-(2) בהסכם התובעת הסכום אינו כולל מע"מ ויש להוסיף מע"מ, בעוד שבהסכם הנתבע הסכום כולל מע"מ.
4. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נעה ברכיב השני של המע"מ, שכן אין חולק כי התובעת התחייבה למסור את ההזמנה תוך 3 חודשים מיום החתימה על ההסכם.
5. לאחר עיון במסמכים ושמיעת העדויות אני קובעת כי יש להעדיף את גרסת התובעת בעניין זה. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 13.07.2020 הוגש העתק מקורי של ההסכם (סומן ת/1). התרשמתי כי המדובר במסמך אותנטי, מקורי, חתום ע"י שני הצדדים, והנתבע לא הצליח לסתור את המסמך או לשכנע כי המדובר במסמך מזויף כביכול. מלבד העתק של הסכם עם השינויים שצורף לבקשה לרשות להתגונן, לא הוצג מטעם הנתבע כל מסמך מקורי אחר, ואף לא הוגשה מטעמו כל חוות דעת מקצועית שיש בה כדי להפריך את תוכנו של המסמך המקורי שהוגש ע"י התובעת לתיק.
6. לא זו בלבד, בחקירתו הנגדית של הנתבע בעצמו מיום 13.07.2020 אישר הוא כי החתימה המופיעה על ההסכם המקורי שהוגש לתיק בית המשפט (ת/1) הינה חתימתו (שורות 4-9, עמ' 32 לפרוטוקול), מה שלא מתיר מקום לספקות נוספים.
7. יתרה מכך, מכוח "כלל הראויה הטובה ביותר" המסקנה המתחייבת היא שיש להעדיף את הסכם התובעת המקורי על פני הסכם הנתבע. כידוע, כלל זה קובע כי "שומה עליו, על בעל דין, להציג לפני בית המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביאה להוכחת העובדה אותה מבקש הוא להוכיח" (ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71, 83; שלמה שרשבסקי, "כלל הראיה הטובה ביותר", משפטים ד (תשל"ב-1972), עמ' 382). החלת "כלל הראיה הטובה ביותר" ביחס למסמכים הובילה לקביעה כי "אין להוכיח תוכנו של מסמך, אלא על ידי הצגת המקור גופו בפני בית המשפט. ראיה מישנית לעניין זה פסולה, אלא אם כן קבע בית המשפט בהחלטה מיוחדת אחרת" (י' קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה, (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד), עמ' 589). ואבהיר, במקרה דנן לא מצאתי מקום לסטות מן הכלל וליישם אחד החריגים הפסיקתיים של כלל זה.

הסכום השנוי במחלוקת:

1. סכום התביעה הינו 172,868 ₪, והתובעת נסמכת בתביעתה על חשבונית מס ועל כרטסת הנהלת החשבונות שלה (צורפו נספחים ג, ג1, ג2 לכתב התביעה).
2. על פי חשבונית מס קבלה מס' 02/000661 (צורפה כנספח ג' לכתב התביעה), שולם, באמצעות שיק, סך של 28,080 ₪ עבור התקנת צלחת ורישוי משאית סוס עם מנוף. ביום 18.06.16 הונפקה עבור הנתבע חשבונית מס על סך 117,000 ₪ (צורפה כנספח ג1 לכתב התביעה). על פי הכרטסת של התובעת שצורפה כאמור לכתב התביעה, יתרת חובו של הנתבע לתובעת עמדה על סך 43,788 ₪ (העתק הכרטסת צורף נספח ג2 לכתב התביעה). ויוער, אף מהכרטסת עולה כי הנתבע שילם לתובעת סך 101,000 ₪ ו- 27,788 ₪ המפורטים לעיל.
3. ויוער, אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע שילם לתובעת סך של 101,000 ₪. אם כך, ניתן להסיק כי הצדדים חלוקים על היתרה שהינו סך של 71,868 ₪.
4. בהקשר זה טוען הנתבע, ובצדק, כי סכום התביעה אינו תואם את הרשום בכרטסת. עד התביעה, מר אוסמה מוסלם, נחקר באריכות בדיון ההוכחות הראשון ע"י ב"כ הנתבע בנוגע לחישובים הנ"ל. לא שמעתי מפי עדי התביעה כל הסבר שיש בו כדי להניח את הדעת בעניין זה, ולשאלותיו של ב"כ הנתבע השיב עד התביעה כי הכרטסת לא מעודכנת (ראה עמ' 5-6 לפרוטוקול).
5. כאמור לעיל, התובעת טענה כי השיק הנ"ל על סך 27,788 ₪ (הרשום בכרטסת) לא נפרע בפועל, וכי הינו שיק גנוב שהוגשה בעניינו תלונה במשטרה (שיק מקורי צורף לתיק בית המשפט סומן ת/2). מבלי לדון ולהכריע בטענות הזיוף ומבלי להתחקות אחר גורל התלונה במשטרה, אציין כי די בכך שהשיק המקורי צורף לתיק בית המשפט כדי ללמד כי השיק לא נפרע. מעיון בשיק עולה כי הוא לא הופקד בבנק, וממילא לא נפרע עד היום.
6. לפיכך לא עלה בידי הנתבע להפריך את טענתה של התובעת לפיה השיק ע"ס 27,778 ₪ לא נפרע, או לא שולמה לה תמורתו, כך שיש לקבוע כמסקנה עובדתית כי לתובעת לא שולמה תמורת השיק דלעיל על חשבון העסקה נשוא התביעה, חרף רישומו בכרטסת התובעת.
7. ובאותו עניין- במסגרת סיכומיה, ניסתה התובעת, באופן פסול, להוסיף לסכום התביעה סך של 28,000 ₪ בגין עבודות נוספות של התקנת צלחת ורישוי משאית סוס ועבודות ייצור כנפיים ופגוש אחורי, הכל בהתאם לחשבונית מס. טענה זו דינה להידחות מכל וכל.
8. בשורות לעיל עמדתי, ולא בכדי, על פירוט סכום התביעה על רכיביה. הסכום הנ"ל נתבע בכתב התביעה כחלק אינטגרלי מהסכום הכולל שנתבע, הוא 172,868 ₪. רכיב זה (28,000) מעולם לא נתבע על ידי התובעת כרכיב העומד בפני עצמו, אלא כחלק מסכום התביעה שעומד כאמור ע"ס 172,868 ₪, ובגינו אף שולמה האגרה.
9. כאמור לעיל, הנתבע העלה טענת קיזוז- מכר משאית אחרת שהייתה ברשותו למר אבו נסרה- והאחרון העביר את התמורה ישירות למר אמסלם. הנתבע טען בסיכומיו, חזור והדגש, כי מנהל התובעת, מר אמסלם, הוא זה שהכיר בין הצדדים לעסקת המכר, וכי הכל נעשה בתיאום עמו, בהסכמתו, ובהנחייתו.
10. מחקירתו של מר אוסמאה מוסלם וכן מחקירת אביו, מר מחמוד מוסלם, עולה כי נציגי התובעת אכן הכירו את מר אבו נסרה, וכי אבו נסרה הינו אחד הלקוחות הוותיקים של התובעת. יתרה מכך, מר מחמוד העיד על יושרו של מר אבו נסרה (שורות 23- 35, עמ' 25 לפרוטוקול).
11. גרסתו זו של הנתבע, אומתה באמצעות עדותו של מר אבו נסרה עצמו בחקירתו מיום 22.09.2020 (שורות 15-16, עמ' 44 לפרוטוקול).
12. מתמלול השיחה בין הנתבע לבין העד מר אבו נסרה, עולה כי הכסף תמורה המשאית השנייה אכן הועבר למר אוסאמה מוסלם (תמליל השיחה הוגש לתיק בית המשפט וסומן נ/3). בשיחה שהתקיימה בין השניים, מר אבו נסרה מאשר כי הוא העביר את הכסף למר אוסאמה מוסלם, אך מבקש לא לערבו בעניין בין הצדדים. דבריו אלו של העד, מר אבו נסרה, לא נסתרו במהלך חקירתו הנגדית ע"י ב"כ התובעת, ובחקירתו בפניי מיום 22.09.2020 אף אישר מר אבו נסרה את תוכן השיחה המוקלטת והתמליל.
13. לא זו בלבד, מתמליל השיחה (נ/3) עולה כי מר אוסאמה אמסלם פנה למר אבו נסרה בבקשה להעיד בפני בית המשפט כי הכסף נמסר לנתבע ולא למר אוסאמה. בלשון פשיטא, וכעולה מתמלול השיחה, מר אוסאמה מוסלם בקש ממר אבו נסרה למסור עדות שקר. דברים אלו גובלים בניסיון לשבש הליכי משפט ויש להצר על כך.
14. לאור האמור לעיל, אני מקבלת את טענת הקיזוז של הנתבע, לפיה התמורה בגין המשאית השנייה שאינה שנויה במחלוקת, בסך של 75,000 ₪, הועברה ישירות לידי של מר אוסאמה אמסלם, מנהל התובעת, כחלק מתמורת העסקה נשוא התביעה.
15. יוצא איפוא כי הנתבע שילם לתובעת את מלוא סכום התביעה, כשאין מחלוקת שהוא שילם לתובעת סך של 101,000 ₪. מעבר לסכום זה, הוכח בפניי כי התובעת קיבלה סך של 75,000 מטעם אבו נסרה (תמורת המשאית השנייה שמכר הנתבע לאבו נסרה), כך שבסך הכל שילם הנתבע לתובעת סך של 176,000 ₪, סכום שהוא מעל סכום התביעה.
16. משכך, אני דוחה את התביעה, ומחייבת את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 11,000 ₪ (כולל מע"מ).

המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים, ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ו ניסן תשפ"א, 08 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.