16 דצמבר 2018

לפניי תביעתו של מר אבאזדה יוסף (להלן – התובע) ליתן פסק דין הצהרתי, לפיו החלטת הנתבעת 1, עיריית חולון (להלן – העירייה) מחודש פברואר 2015 לקצץ בקצבה המשולמת לו, בטלה ומבוטלת. כמו כן, דרש כי העירייה תשיב לו את הסכום שכבר הפחיתה מקצבתו בסך 29,120.80 ₪.

אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל, ולהלן אפרט את הנימוקים שעמדו בבסיס החלטתי.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

1. התובע, יליד 1925, פרש לגמלאות משירות העירייה ביום 01.04.1990, וזאת לאחר שעבד בשירותה כאב בית במשך 15 שנה, משנת 1975.
2. בטרם החל לעבוד בעירייה, עבד התובע אצל מעסיקים שונים בענף הבנייה והופרשו לטובתו כספים אצל הנתבעת 2, קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות (להלן – הקרן), אשר הקנו לו זכאות לגמלה בגובה 32.77% מהמשכורת הקובעת, ובסה"כ 1,275.28 ₪, נכון ליום 01.09.2015.
3. עם פרישתו לגמלאות מהעירייה בשנת 1990, היה התובע זכאי לתשלומי פנסיה בגובה 38% מהמשכורת הקובעת בעירייה. לפיכך, בין מועד פרישתו לגמלאות ועד לחודש 02/2015, קיבל גמלה כוללת מהעירייה בסך 5,393.75 ₪ (נכון לחודש 01/15).
4. ביום 01.02.15 שלחה העירייה לתובע מכתב והודיעה לו, כי השתתפותה בגמלה תקוצץ מ- 70% ל- 37.22%, דבר שמבחינה כספית, התבטא בקיצוץ סכום חודשי של כ-1,271 ₪. ואכן, ממועד זה, שילמה העירייה לתובע גמלה מופחתת בהתאם.

כשהלין על כך, הוסבר לו, לראשונה, במכתב שהעירייה שלחה אליו ביום 11.05.15, כי מבדיקה שנערכה בתחילת שנת 2015, הסתבר לעירייה שהיא מקבלת מהקרן השתתפות בשיעור נמוך יותר מאשר נהגה לקבל עבור התובע עד לאותה עת ולכן בוצע הקיצוץ (נספח ח' לכתב התביעה).

בעקבות פנייתו של התובע לקרן, השיבה לו האחרונה, כי שיעור השתתפותה לא השתנה והיא מעבירה את חלקה בהתאם לתקנונה.

פנייה נוספת של התובע אל העירייה, נענתה על ידה ביום 10.04.16, והפעם נאמר, כי הסיבה לקיצוץ היא תשלום שבוצע בטעות (כך לדברי העירייה) של 70% הגמלה להם הוא זכאי מכל מרכיבי השכר, לרבות תוספות השכר של העירייה, וכי מעתה ואילך, חלקה יתבסס על כלל המרכיבים ואילו חלקה של הקרן יהיה רק על השכר, ללא התוספות של הנתבעת 1 (נספח י' לכתב התביעה).

1. התכתבויות נוספות בין הצדדים לא גרמו לעירייה לשנות מעמדתה, ומכאן התביעה שבפניי.

טענות התובע

1. לטענת התובע, חל על הצדדים הסכם הרציפות מיום 24.03.1975 (להלן – הסכם הרציפות), הקובע, כי חישוב הגמלה בפרשיה לגמלאות מהרשות המקומית, ייעשה מהמשכורת הקובעת ברשות המקומית של העובד בעת פרישתו, ולפיכך, הקיצוץ החד צדדי שנעשה בשכרו, עומד בניגוד להוראותיו של הסכם הרציפות. עוד הוסיף, כי ככל שסיבת הקיצוץ נעוצה בכך שקרן פועלי הגמלאות הפחיתה את שיעור השתתפותה, הרי שעל העירייה להסדיר זאת ישירות מולה, תוך שהיא ממשיכה לשלם לו את מלוא הגמלה לה הוא זכאי.
2. מטעמי זהירות, תבע התובע גם את הקרן ועתר לכך שביה"ד יורה לה לשלם את חלקה כבימים ימימה, על מנת שלעירייה לא תהייה סיבה לקצץ מגמלתו.
3. התובע טען בנוסף, כי העירייה פעלה בניגוד לדין ובניגוד לחובתה כרשות מנהלית, בכך שהחליטה לקצץ את גמלתו באופן חד צדדי, ומבלי שנתנה לו את הזכות הבסיסית לטעון כנגד ההחלטה. לחלופין טען, כי היה על העירייה לבצע קיצוץ מדורג ולא כפי שעשתה, באופן שהעמיד אותו במצב שגמלתו קוצצה בשיעור של למעלה מ- 20%.

טענות העירייה

1. העירייה הקדימה והעלתה טענת שיהוי, לפיה התובע השתהה בהגשת התביעה במשך כשנתיים מהמועד בו נודע לו כי גמלתו קוצצה, וזאת למרות שהסתדרות העובדים החדשה (להלן – ההסתדרות) היתה מודעת לסוגיה ואף ניהלה עמה את ההתכתבות בעניינו. לגופו של עניין, טענה כי ההחלטה לקצץ מגמלתו של התובע סכום המגלם שנתיים בלבד, עושה עמו חסד, שכן אין בידיה הנתונים והמסמכים ביחס לשנים מוקדמות יותר במהלכן שילמה לו תשלומי גמלה ביתר (בשיעור 70%) בנוסף לסכומים אשר הועברו אליה ע"י הקרן עבור גמלתו.
2. העירייה הוסיפה, כי אין חולק, כי בתקופה שלאחר פרישתו של התובע מעבודתו אצלה, ועד לחודש 01/15 (כ- 25 שנה) היא שילמה לו את קצבתו, בהתאם לחוק הגמלאות, כאשר הקרן היתה אמורה להשתתף, על פי הסכם רציפות הזכויות, בחלק הגמלה עבור השנים בהן לא עבד בעירייה, באופן שלא יטיל על העירייה חבות כספית נוספת בגין שנים בהן הוא לא עבד בשירותה. עוד טענה, כי בבדיקה שנערכה אצלה בחודש 01/15, התברר לה, כי הלכה למעשה, הקרן אינה מעבירה את מלוא החלק בגמלתו של התובע בהתאם לשכרו הקובע לגמלה בעירייה, כפי שהיה עליה לעשות, וכי תוצאת העניין היא כי העירייה נושאת במרבית תשלום הגמלה של התובע, מבלי לקבל מהקרן השתתפות כנדרש. בהקשר זה הטעימה, כי במועד שאינו ידוע לה, לאחר פרישתו של התובע לגמלאות, הקרן הפסיקה באופן חד צדדי לפעול בהתאם להסכמי הרציפות ולחובותיה על פי דין ולא עדכנה את השתתפותה במלואה. מצב זה, טענה העירייה, גורם לכך שהיא נושאת בתשלום מלוא גמלתו של התובע, גם עבור שנים בהם לא עבד בשירותה כלל, ואשר במהלכן היה מבוטח בקרן – מצב שאין להשלים אתו, בהינתן שמדובר בגוף ציבורי.
3. בתשובה לפניית העירייה אליה, השיבה הקרן ביום 26.01.15 באמצעות נציגה, מר בן עמי, כי השכר הקובע שחושב עבור התובע הינו 1,192.72 ₪ ומתוך סכום זה, חלקה של הקרן הוא בשיעור 32.77%, היינו, 390.72 ₪. עוד הוסיף, כי על הסכום פעל רק מנגנון הצמדה של הקרן, כקבוע בתקנון, ולא נלקחו בחשבון תוספות שכר של העירייה.
4. העירייה טענה בהקשר זה, כי מדובר בהודאת הקרן, לפיה השכר הקובע של התובע לא עודכן בשום שלב, למעט הצמדה למדד, וזאת בהתעלם מהוראות הדין, מהסכמים ארציים, מהעלאת שכר המינימום במשק וכו' – ללא קשר לרכיבים הנחשבים כתוספות ייחודיות של העירייה, נתונים שעל הקרן היה לקחת בחשבון. עוד הוסיפה, כי הפחתת שיעור ההשתתפות של הקרן בגמלת התובע, נעשתה על ידה באופן חד צדדי, ומבלי שהדברים פורטו בפני העירייה. כפועל יוצא מכך, טענה העירייה, במקום שהקרן תעביר את חלקה בגמלת התובע בשיעור של כ- 2,450 ₪, בפועל היא העבירה כמחצית בלבד – 1,275 ₪, וזאת בניגוד להוראות הסכם הרציפות.

טענות הקרן

1. הקרן טענה, כי התובע צבר אצלה זכויות בין השנים מחודש 09/1959 ועד לחודש 12/1976. עם הגיעו לגיל פרישה בעירייה, היא החלה, בהתאם לתקנון ולהסכם רציפות הזכויות עליו היא חתומה עם הרשויות המקומיות בישראל, להשתתף בקצבתו בשיעור 32.77%. לאחר שקיבלה מהעירייה נתונים על שכרו הקובע של התובע באותה עת (1,192.72 ₪) וערכה את כל החישובים המתבקשים על פי דין ועל פי הסכם הרציפות, התברר כי חלקה בגמלת התובע עומד על 390.92 ₪, נכון ליום 18.07.90, הוא מועד תחילת זכאותו לקבלת הגמלה מהקרן (להלן - המועד הקובע).
2. הקרן הדגישה, כי לא ביצעה כל שינוי או קיזוז בהשתתפותה בגמלתו של התובע וסכום השתתפות זה עודכן מעת לעת וכיום עומד על סך של 1,275.28 ₪. הקרן הוסיפה כי לאור האמור לעיל, אין יריבות בינה לבין התובע, שכן, ככל שהעירייה שילמה לתובע גמלה על בסיס שכר הכולל את כל התוספות לשכר הבסיס, בהם רכיבים שאינם מוכרים ע"י הקרן, גם עבור אחוז ההשתתפות של הקרן עצמה, כפי שהודתה בכך במכתבה מיום 10.04.16, האחריות לכך רובצת לפתחה.

ההליכים בתיק

1. במקביל להגשת כתב התביעה, הגיש התובע בקשה לסעדים זמניים, במסגרתה עתר לכך שיינתן צו מניעה ארעי וזמני כנגד העירייה, שיורה לה להפסיק לאלתר את הפחתת הגמלה החודשית המשולמת לו.
2. ביום 01.02.17 ניתן על ידי צו ארעי המורה לעירייה להפסיק ולהפחית את גמלתו של התובע, וזאת עד להחלטה שיפוטית אחרת.
3. ביום 15.02.18 התקיים בפניי דיון בבקשה לסעדים זמניים, במהלכו, קיבלו הצדדים את הצעת ביה"ד, לפיה הסעד הארעי יהפוך לסעד זמני, וכי נציגי העירייה והקרן יפגשו ללא דיחוי על מנת ללבן את המחלוקות ביניהן וידווחו על תוצאות ההידברות לבית הדין.
4. משהצדדים לא הצליחו להגיע להבנות ביניהם, הוריתי ביום 13.03.17, לבקשת העירייה, על קבלת עמדתו של הממונה על השכר באוצר, וזו התקבלה ביום 19.09.17 (להלן – עמדת הממונה).

עמדת הממונה על השכר

1. להלן תמצית עמדת הממונה:
   1. נושא רציפות זכויות לגמלה מוסדר בהסכם רציפות מיום 24.03.1975, שנערך בין קרנות הפנסיה הוותיקות לבין מרכז השלטון המקומי ומופיע כסעיף 203 לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות;
   2. סעיף 5 להסכם הרציפות קובע כי גמלה תשולם על ידי המוסד האחרון בו מבוטח העובד ערב פרישתו, בתנאי שכל מוסד קודם בו שירת העובד ימלא אחר חובת השתתפותו בתשלום הגמלה למוסד המשלם את הגמלה, וכל מוסד יהיה אחראי בנפרד עבור הזכויות הקשורות בו, בהתאם להוראות הנהוגות בו;
   3. הממונה אינו מביע עמדה לגבי השכר הקובע שהיה לתובע בגין עבודתו בעירייה ובגין מקום עבודתו הקודם או לגבי סכומי הגמלה שהעירייה שילמה מעת לעת וכיצד יש לחשב את חלקה של הקרן בגמלת התובע;
   4. נראה כי העירייה צודקת בטענה, לפיה היא איננה חייבת לשלם לתובע את הגמלה בשיעור ששילמה בעבר, במידה והקרן הפחיתה את התשלומים השוטפים שהיא מעבירה לה בגין חלקה בגמלתו של התובע.
2. ביום 13.11.17 התקיימה ישיבה מקדמית וביום 14.05.18 התקיימה ישיבת הוכחות, לאחר שהצדדים הגישו תצהירים מטעמם. העירייה והקרן ויתרו על חקירתו של התובע, וזאת, בין היתר, מפאת גילו ומצבו הרפואי, ומטעמן העידו הגב' וקסמן אינה ומר קנובלר שמואל, בהתאמה.

דיון והכרעה

1. המחלוקת העקרונית הקיימת בין העירייה לבין הקרן, עוברת כחוט השני בכתבי הטענות מטעם הנתבעות, וגם לאחר סיום הבירור העובדתי, נותרה בעינה.

כך, לשם דוגמה, בסעיף 25 לכתב ההגנה מטעמה, טענה העירייה, כי הקרן טעתה שעה שהעבירה אליה סכומים נמוכים יותר מאלה שנדרשה להעביר. בסעיף 27 לכתב ההגנה, הוסיפה וטענה, כי התובע היה זכאי במועד הקיזוז לסכום של כ- 2,450 ₪ בגין חלקה של הקרן, ולא כפי שהקרן העבירה אליה.

המחלוקת בין הצדדים מצאה את ביטויה גם בהתנהלותם בזמן אמת. במכתבה של נציגת העירייה מיום 14.01.15 אל נציג הקרן, היא הביעה תמיהה מדוע חלקה של הקרן עומד על סך של 1,275 ₪ בלבד, וביקשה, בהתאם לכך, להגדיל את סכום ההשתתפות.

לאחר קבלת תשובתו של נציג הקרן מיום 21.01.15, שבה נציגת העירייה ועמדה על דעתה, כי אין במסמכים שהוא שלח אליה כל חדש, שכן הם מצויים בידי העירייה והם אינם כוללים את חישוב סכום ההשתתפות, ושבה וביקשה לבדוק את סכום ההשתתפות, שאינו נראה לה סביר, שכן אינו כולל את תוספות השכר של העירייה. עמדה זו שבה והובעה על ידה במכתבה הנוסף אליו מיום 26.01.15.

המחלוקת קיבלה ביטוי גם בעדויותיהם של נציגי הנתבעות בפניי, במהלכן המשיך כל אחד להגן על פרשנותו ועל דרך החישוב שלו, וכך גם בסיכומיה הצדדים. העירייה שבה וטענה כי אכן מדובר במחלוקת בינה לבין הקרן בנוגע לסכום ההשתתפות של הקרן, מחלוקת שנבעה מסירובה של הקרן להגדיל את השתתפותה בגמלת התובע, דבר שלטענת העירייה הוביל לכך שהיא נאלצה לשלם לתובע סכומים גבוהים יותר על חשבון חלקה של הקרן (סעיפים 6, 7 ו- 13 לסיכומי העירייה).

אציין בהקשר זה, כי אף לא אחד מהצדדים ראה לנכון לעשות שימוש במנגנון יישוב הסכסוכים שנקבע בסעיף 26 לחוקת העבודה, ולפיו: "בכל הנוגע לפירוש הסכם זה, או לביצועו, או לכל עניין אחר הקשור בו או אשר לא פורש בו, או לחילוקי דעות שיתעוררו בהקשר אליו, הן באופן כללי והן בעקבות תביעה אישית, תפסוק ועדה פריטטית מורכבת מנציגי מרכז השלטון המקומי ומנציגי המרכז לביטחון סוציאלי ופסיקתה תהיה סופית ומחייבת" (ההדגשה הוספה – א.ש).

1. לאור כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי חילוקי הדעות בין הנתבעות שרירים וקיימים, וזאת מבלי להידרש לשאלה מי מהן צודקת באופן בו היא מבצעת את החישוב בהתבסס על שכרו הקובע של התובע.

אדון להלן במשמעות שיש לכך על ההכרעה בתיק זה.

1. מקובלת עלי טענת העירייה בסעיף 28 לסיכומיה, כי אין להתיר את הנצחת הטעות, ככל שנעשתה, וכי מרגע שניתן לבסס כראוי את התשתית העובדתית למקור הטעות כמו גם לסיבת היווצרותה, יש לפעול לתיקונה בדרכים שנקבעו לכך בדין, וככל שיסתבר כי אכן שולמו סכומי כסף ביתר, מן הדין להפחיתם מתשלומי העתיד ולדרוש השבה ביחס לתשלומי העבר.
2. אלא שקודם לכן, וזה העניין בו עוסקת תביעה זו, יש לאבחן את הסיבה לטעות הנטענת ע"י העירייה על מנת לעמוד על נפקותה ביחס לכל אחד מהצדדים, היינו:
   1. האם באופן חישוב הגמלה שערכה העירייה נפלה טעות אריתמטית ביחס לרכיבי השכר הקובעים לפנסיה, באופן שהיא זיכתה את התובע בתשלומי יתר, בניגוד לדין? ככל שהתשובה לכך חיובית, הרי שיש מקום לבדוק האם התובע אכן חייב בהשבת הסכומים ששולמו ביתר, ואם כן, כמה; או,
   2. האם מקור הטעות הוא באופן שהקרן חישבה את סכום השתתפותה, באופן שמידי חודש העבירה לעירייה סכום נמוך מידיי, דבר שגרם לכך שהעירייה שילמה גם את חלקה של הקרן, ואז היא רשאית לחזור אל הקרן בתביעת שיפוי?
3. אין חולק, כי תשלום ביתר, שמקורו בטעות חישובית של הגוף המשלם עצמו, מקימה לאותו גוף את הזכות לפעול לתקן את הטעות על מנת שהגמלאי לא יתעשר על חשבונו שלא כדין, אגב פגיעה בקופה הציבורית. שונה המצב שעה שהתשלום ביתר, מקורו בטענה כי העירייה שילמה במשך שנים גם את חלקה של הקרן ביחס לרכיבי שכר שונים, שעה שאין חולק, כי כל אחת משתי הנתבעות צריכה לשאת בחלקה בלבד. במצב זה, המחלוקת צריכה להידון בין שני הגופים המשלמים, וביניהם בלבד, ללא מעורבותו של התובע.
4. אציין, כי גם בתום ההליך שהתנהל בפניי, הנתבעות לא הגיעו להסכמות בנוגע למקור המחלוקת ביניהן וכל אחת מהן התבצרה בטענתה, שהמקור הטעות אצל זולתה, ובמה דברים אמורים?

העירייה שבה והדגישה, כי לא נפלה טעות באופן שבו היא חישבה את הגמלה ביחס לרכיבי השכר של התובע, וכי הקרן היא זו ששגתה בתחשיבים שערכה, וביתר פירוט: מחומר הראיות עולה, כי שכרו הקובע של התובע עמד על סך 1,582 ₪ (עדותה של נציגת העירייה בעמ' 16 לפרוטוקול הדיון מול שורה 18 ואילך), בעוד שהקרן התבססה על שכר קובע נמוך יותר בסך 1,192 ₪ (סעיף 9 לתצהירו של מר קנובלר מטעם הקרן); בהתאם לסעיף 11 להסכם הרציפות, היה על הקרן להשתתף בגמלת התובע בהתאם למשכורת הקובעת בעירייה ולא פחות מכך, אלא שהיא התבססה על שכר נמוך יותר ובהתאם, הפחיתה את חלקה בהשתתפות.

הקרן, לעומתה, שבה והדגישה לאורך כל ההליך, כי מעולם לא שינתה את הסכום שהעבירה לעירייה וכי לאורך כל התקופה הצמידה את סכום ההשתתפות בהתאם להוראות התקנון, ובהתאם לחובתה בהסכם הרציפות.

1. האם הוכח בהליך שהתנהל בפניי, כי לתובע אכן שולמו תשלומים ביתר ע"י העירייה, ומה מקור הטעות לכך? התשובה לכך בשלילה, ולאור המחלוקת העקרונית הנטושה בין העירייה לבין הקרן, לא ניתנו בידי ביה"ד בהליך זה הכלים לקבוע מי מהנתבעות צודקת.
2. מסקנתי זו מבוססת על טענת העירייה, שלא נסתרה במסגרת הליך זה, כי לא נפל דופי באופן חישוב הזכאות שהיא ערכה לתובע ביחס לרכיבי שכרו.

מאידך, גם לא נסתרה טענת הקרן כי מעולם לא הפחיתה את סכום השתתפותה בגמלת התובע וכי חישבה את הסכום ההשתתפות על פי דין.

1. אנומליה זו התאפשרה בשל העובדה שהליך זה הנו פרי יוזמה של התובע עצמו וכך גם הוגדרו כתבי הטענות. הנתבעות, כל אחת מטעמיה הברורים, התמקדה במסגרת הגנתה בטענותיו של התובע כלפיה. לשון אחר, מדובר בטענות מגן מצד כל אחת מהנתבעות ולא בטענות חרב כלפי התובע עצמו. יתרה מזאת, הנתבעות, במידה של צדק, אף התנגדו להרחבת חזית המחלוקת לשאלה כיצד חושבה הגמלה.
2. כך, לשם דוגמה, במהלך החקירה הנגדית של ב"כ התובע, התנגדה העירייה לקו חקירה שעניינו אופן חישוב הגמלה ביחס לשכרו הקובע של התובע, וזאת מטעמים של התיישנות והרחבת חזית אסורה. יצוין, בהקשר זה, כי בכתב התביעה מטעמו, התובע אכן לא העלה טענה זו. כך גם ביחס למסמכים שב"כ התובע הציגו בפני נציגת העירייה במהלך חקירתה הנגדית.
3. כשלעצמי, סברתי במהלך החקירה הנגדית, כי קו החקירה של ב"כ התובע היה בבחינת ניסיון שצלח, להוכיח כי קיימת מחלוקת עקרונית, ולא חשבונאית גרידא, בין הנתבעות לבין עצמן בנוגע לחלקה הנכון של כל אחת מהן בגמלתו של התובע – מחלוקת שכאמור טרם באה על פתרונה.
4. כך גם ביחס להתכתבות בין נציגי העירייה והקרן, אליה הפנו באי כוח התובע בחקירתם הנגדית. התכתבות זו הוכיחה את מה שממילא עולה בבירור מטענות הנתבעות עצמן - בין השתיים נטושה מחלוקת עקרונית ביחס לחלקה הנכון של כל אחת בתשלום גמלתו.
5. הנה כי כן, המחלוקת בין הנתבעות לא באה על פתרונה ומקובלת עלי טענת העירייה בסעיף 32 לסיכומיה, לפיה ניתן להקיש מבג"צ קוריצקי, כי לא מוטלת עליה האחריות לשאת לבדה בתשלום הגמלה גם ביחס לחלקה של הקרן, וכי יש לשמור על העיקרון לפיו כל גוף נושא בחלקו בגמלה בגין תקופת הביטוח אצלו. אציין, כי ממילא אף לא אחד מהצדדים טען אחרת.
6. מכאן, שצודקת העירייה, כי לא ניתן להטיל עליה חיוב לשאת בנטל תשלום חלק הגמלה המתייחס לתקופה שבה התובע בוטח בקרן. הדבר גם מעוגן בסעיף 5 בפרק 203 בחוקת העבודה, הדן ברציפות זכויות פנסיה בין הקופות לבין מרכז השלטון המקומי.
7. אלא שחרף האמור לעיל, אין בידי לקבל את טענת העירייה בסעיף 33 לסיכומיה, לפיה:

"[...] על בית הדין הלכה למעשה לדון בשאלת אופן חישוב הגמלה, ולבחון האם רשאית העירייה היום לתקן את הטעות שנפלה בתשלום גמלתו של התובע לאורך השנים ולשלם את חלקה בלבד בצירוף לחלק המועבר על ידי הקרן [...]".

כאמור לעיל, המחלוקת העקרונית בין הנתבעות לבין עצמן, אינה חלק מגדר המחלוקת שבה עלי להכריע בתיק זה. תביעתו של התובע מכוונת כנגד החלטתה החד צדדית של העירייה להפחית את גמלתו ולהשיב לו את הסכום שכבר קיזזה ממנו.

המחלוקת בין הנתבעות צריכה אפוא להידון במסגרת הליך נפרד, בו יהיה על העירייה להוכיח את הטענה לפיה היא שילמה במשך שנים לתובע גם את חלקה של הקרן ברכיבי שכר שונים. סוגיה זו אינה יכולה להידון אגב אורחא במסגרת הליך זה.

כל עוד הנתבעות לא מיישבות את המחלוקת בינן ולבין עצמן, במסגרת הליך מתאים, הדבר אינו יכול להיעשות באופן שזכויותיו הפנסיוניות של התובע נפגעות.

רק מקום בו יוכח, כי התובע קיבל תשלומי יתר בשל חישוב אריתמטי שגוי מטעם העירייה (וכזכור, בהלך זה העירייה עמדה על כך שהחישוב מטעמה נכון וכי הטעות נעוצה באופן בו הקרן חישבה באופן חסר את חלקה בסכום ההשתתפות), יש מקום להודיע על כך לתובע, תוך הצגת מלוא הפרטים בפניו, לאפשר לו זכות טיעון בעניין ולקחת בחשבון, באופן מתועד, את נסיבותיו האישיות, אינטרס ההסתמכות שלו ויתר השיקולים הרלוונטיים, אל מול האינטרס הציבורי, והכל בראי הוראותיו של חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, לרבות סעיף 2 בו.

1. בהקשר זה, מקובלת עלי טענת העירייה בסעיף 35 לסיכומיה, כי בהתאם לחוזר החשב הכללי, חובה עליה לפעול להחזר חובות בגין תשלומי יתר ששולמו לעובדים, וזאת מכוח הוראותיו של חוק יסודות התקציב. טענה זו בדין יסודה, אלא שלא על כך נסוב העניין, לעת הזו, כי אם על האופן השונה בו כל אחת מהנתבעות מפרשת את חובותיה, בהתאם לשכרו הקובע של התובע ובהתאם להסכם הרציפות. עוד אציין, כי אין בידי לקבל את טענת העירייה, שנטענה בסעיף 34(א) לסיכומיה, לפיה "עצם העובדה שגמלתו של התובע שולמה כפי ששולמה לאורך השנים אינו מקים חזקה כי שולמה בהתאם לדין, ודינה של הטעות להיות מתוקנת", ואבהיר.

העובדה שהעירייה שילמה במשך כל השנים כפי ששילמה, בהחלט מקימה חזקה בדבר תקינות התשלום, ואולם מדובר בחזקה הניתנת לסתירה, ונטל ההוכחה כי מדובר בטעות, מוטל על העירייה, ועליה בלבד.

1. לאור כל האמור לעיל, נותרה שאלה בלתי פתורה: אם, כדברי העירייה, שמקובלים עלי, לא הוכח שנפל דופי באופן החישוב שלה את גמלתו של התובע, בראי רכיבי גמלתו כעובד רשות מקומית, כיצד ניתן להלום את העובדה שבמקום להגיש תביעה מתאימה כנגד הקרן, שלטענתה פעלה בניגוד לחובתה, היא מחליטה לשלוח ידה אל כיסו של התובע במקום לתבוע את הקרן בטענה שזו העבירה אליה סכום השתתפות בניגוד להסכם הרציפות שבו שתיהן כבולות?

למרבה הצער, העירייה לא התייחסה לכך במסגרת ההליך, ומהאופן בו פעלה מול התובע, לא נותר לי אלא להסיק, שהיא מצאה כי הפחתה חד צדדית בגמלת התובע פשוטה ומהירה יותר מאשר עימות מול הקרן.

אחריות העירייה

1. הואיל והעירייה היא הגוף המשלם, חלה עליה האחריות כלפי התובע בכל הנוגע לתשלום הגמלה והעובדה שהגוף המשתתף אינו מעביר את חלקו כנדרש, אינה פוטרת אותה מהמשך תשלום הגמלה במלואה.
2. חובה זו מצאה ביטוייה בפרשת קוריצקי (בג"ץ 2944/10 אברהם קוריצקי נ' בית הדין הארצי לעבודה (13.10.15)), שם נקבע כי הגם שנטל התשלום מוטל על הגוף ממנו פרש העובד מותנה בכך שהגורם המשתתף יעביר את חלקו כנדרש, הרי שאין מדובר בתנאי מתלה לעניין מילוי חובת הגוף המשלם להמשיך ולשלם את מלוא הגמלה בפועל. בפרשת קוריצקי אף נפסק, כי על הגופים המשלמים ליישב ביניהן את המחלוקת מבלי שהגמלאי יהיה צד בעניין, במיוחד שעה שהמחלוקת נוגעת לאופן בו כל אחד מהגופים מפרש את הסכם הרציפות.

ער אני לכך שפרשת קוריצקי עסקה במתח הקיים בין הוראות התקנון האחיד, שהוחל על קרנות הפנסיה הוותיקות משנת 2003 ואילך אל מול הקבוע בהסכם הרציפות, והואיל והתובע פרש בשנת 1990, הרי שהכרעת בג"ץ בעניין זה, אינה רלוונטית לענייננו, ואולם, בית המשפט העליון התייחס גם לפרשנות סעיף שמהותו זהה לסעיף 26 להסכם הרציפות ועל כן קביעותיו העקרוניות חלות על מקרה זה, לאמור, התובע זכאי לגמלה לפי משכורתו הקובעת המלאה, כפי ששולמה כל השנים ע"י העירייה והיא, כמעסיקתו האחרונה, אחראית לתשלום מלוא גמלתו בהתאם למשכורתו הקובעת.

ביחס לאופן החישוב הנכון בין שני הגופים המשלמים, על העירייה ללבן את המחלוקות בינה לבין הקרן בנוגע לחלקה של האחרונה בסכום ההשתתפות בטרם תפגע בזכויותיו הפנסיוניות של התובע.

גישה זו ממלאת את תכליתו הסוציאלית של הסכם הרציפות, באמצעות הטלת חובת התשלום על הגוף המשלם, וזאת על מנת להקל על הגמלאי, באופן שהסכם, המעגן זכויות בתחום הביטחון הסוציאלי, יפורש לטובת הגמלאי.

אחריות הקרן

1. ביחס ליריבות המשפטית בין התובע לבין הקרן, אין לי אלא לחזור על האמור בהחלטתי מיום 24.01.18, שניתנה בהקשר של בקשת התובע לגילוי מסמכים, שם פסקתי, בין היתר, כי "[...] אין בפי התובע טענה ספציפית כלפי הקרן, במובן זה, שאין חולק כי מי שהחליט על הקיצוץ ומבצע אותו בפועל הוא העיריה [...]" ובהמשך: "[...] ממילא אין טענה מצד התובע בכתב הטענות מטעמו, כי הקרן שגתה לכאורה בחישוביה [...].
2. באשר לקרן עצמה, במסגרת כתבי הטענות מטעמה, היא שבה וטענה, כי מאז ומעולם היא שילמה ועדיין משלמת את אותם סכומים מהמועד הקובע, היינו המועד בו קמה לה החובה להשתתף בקצבתו של התובע בחודש יולי 1990, אז הגיע לגיל פרישה. טענותיה, לפיהן השתתפותה בתשלום גמלתו של התובע נעשתה על בסיס נתונים שהועברו לה מטעם העירייה, וכי פעלה כל השנים לעדכון הסכום, לא נסתרו.
3. חרף האמור לעיל, מוצא אני לנכון להדגיש, אין באמור לעיל כדי לקבוע כי האופן בו הקרן חישבה את חלקה ביחס לשכרו הקובע של התובע, נכון או שגוי, כי אם רק, שככל הנראה לא חל בו שינוי, ולכל הפחות, לא הוכח כי חל בו שינוי.
4. לא נעלמו מעיניי טענות התובע בנוגע לפגמים שנפלו בהתנהלות העירייה, ובכלל זה העובדה שלא נתנה לו זכות שימוע, לא הציגה בפניו חישוב מדויק בנוגע להפחתה ולא הציגה ראיות, לפיהן לקחה בחשבון שיקולים הקשורים בנסיבותיו האישיות. סבורני, כי יש ממש בטענות אלה, ואולם, לאור התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי צורך להרחיב בעניין, מעבר לכל האמור לעיל.

סיכומו של דבר

1. לאור כל האמור לעיל, לעת הזו, ועד לבירור העניין בין העירייה לבין הקרן, יש להטיל על העירייה את האחריות להמשך תשלום גמלתו של התובע, כפי שעשתה כל השנים, טרם ההפחתה. לעירייה עומדת כמובן הזכות לחזור אל הקרן בתביעה כספית, ביחס לכל סכום, שלטענתה היא שילמה לתובע ביתר על חשבון חלקה של הקרן.
2. המסקנה המתבקשת מכך, היא שעל העירייה להשיב לתובע את סכום הכסף שהפחיתה ממנו באופן חד צדדי, וכך אני מורה.

אחרית דבר

1. תביעת התובע כנגד העירייה מתקבלת והחלטת העירייה להפחית את קצבתו של התובע – בטלה.
2. העירייה תשיב לתובע, בתוך 30 יום מהיום, את הסכום שהפחיתה ממנו בסך 29,120.80 ₪. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה ממועד ההפחתה ועד לתשלום בפועל.
3. בנוסף, העירייה תשלם לתובע השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.
4. התביעה כנגד הקרן נדחית, ובנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ח' טבת תשע"ט, (16 דצמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.