אין מחלוקת כי ההוצאות שהיוו תנאי למחיקת התובענה כאמור בהחלטה מיום 18.3.19 לא שולמו. מכאן, ובהתאם לאותה החלטה, מחיקת התובענה לא נכנסה לתוקפה, והתובענה ממשיכה.

דא עקא, התובע לא הגיש את תצהיריו במועד שנקצב בהחלטה מיום 18.3.19. לפיכך, וכאמור באותה החלטה, רואים אותו כמי שזנח את תביעתו, ויש לדחות את התביעה.

בניגוד לטענת התובע, בית המשפט לא קם מכיסאו, שכן ההחלטה מיום 18.3.19 היתה בגדר פסק דין מותנה, שהותנה בתשלום הוצאות, ונכתב בו במפורש כי ככל שלא תשולמנה ההוצאות התביעה תימשך, כפי שהתרחש בפועל.

עוד נכתב בהחלטה, כי ככל שהתובע לא יגיש תצהיריו בתוך 45 ימים, יראוהו כמי שזנח את תביעתו ותביעתו תידחה. ההחלטה עצמה אינה מהווה פסק דין של דחיית התובענה (נכתב בה שהתובענה תידחה, בלשון עתיד) ולא נכתב בה דבר לגבי ההוצאות.

התובע לא צירף אישור רפואי להוכחת הטענה הרפואית שהעלה בא כוחו, ולפיכך אין לפניי כל טיעון שיצדיק הימנעות מתשלום הוצאות לנתבע שנאלץ להתגונן מפני התובענה.

סוף דבר: התובענה, שנמשכה עקב אי תשלום ההוצאות שהיוו תנאי למחיקתה, נדחית כעת. זאת לאחר שהתובע לא הגיש את תצהיריו במועד שנקצב, וכאמור בהחלטה מיום 18.3.19, רואים אותו כמי שזנח את תביעתו.

אין כל הצדקה למנוע מהנתבע הוצאות, ואני מעמיד את סכום ההוצאות על הרף שנפסק בהחלטת המחיקה – 20,000 ₪, לתשלום בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנתבע. לא מצאתי לחייב את התובע בהוצאות נוספות בסך 4,000 ₪, שכן אלו הוטלו על מנת לאפשר לתובע להגיש ראיות נוספות ובקשה למתן צווים – מסמכים אשר לא הוגשו בסופו של דבר ולא הצריכו את הנתבע להגשת מסמכים נוספים.

ניתן היום, ז' תמוז תשע"ט, 10 יולי 2019, בהעדר הצדדים.