לפני בקשת רשות להתגונן בפני תביעה לתשלום שכר טרחת עו"ד בסך 60,695 ₪, בגין טיפול בתביעות בגין תאונת עבודה מול המוסד לביטוח לאומי ובתביעה נזיקית מול מבטחת המעביד.

בין הצדדים נחתמו, לפי כתב התביעה, שני הסכמי שכר טרחה. כמו כן נחתם ביום 3/10/10 כתב ויתור על סודיות רפואית וביום 10/10/10 יפוי כח ו (נספח א' לכתב התביעה).

הסכם שכר הטרחה הראשון בזמן, מיום 7/4/11 (להלן: "ההסכם הראשון) קבע, בין השאר:

"במקרה שתיקבע נכות לצמיתות אשר תזכה את הלקוח במענק חד פעמי מהביטוח הלאומי, שכר טרחת עורכי הדין יהיה בשיעור של 15% מסך המענק שיקבל בתוספת מע"מ"

"במקרה שתיקבע נכות לצמיתות אשר תזכה את הלקוח בקצבת נכות/או כל קצבה אחרת, שכר הטרחה, במקרה כזה יהיה בשיעור של 15% בתוספת מע"מ מסך כל הגמלאות הכולל..."

הסכם שכר הטרחה השני, מיום 27/5/14 (להלן: "ההסכם השני") קובע:

"הואיל ומשרדו של עו"ד יאיר לביא מייצגני ומטפל בתביעתי בגין תביעת נזיקין, הנני מאשר/ת ומצהיר/ה ומתחייב/ת לשלם לעו"ד יאיר לביא את שכר הטרחה כדלקמן:

1. 22%+מע"מ מכל סכום שנקבל לסילוק תביעתי מאת הנתבעים בכל צורה שהיא, לרבות פשרה, פסק דין או בוררות, הן באמצעות עו"ד יאיר לביא והן באמצעות גוף אחר".

"7. באם נחפוץ בהפסקת הייצוג לפני שלב ההוכחות, הננו מתחייבים לשלם לעו"ד יאיר לביא סך של 50,000 ₪ (חמישים אלף ₪) בתוספת מע"מ...".

הנתבע העביר את הטיפול בתביעת הנזיקין לעו"ד אחר (מכתב עו"ד פלדשטיין מיום 1/12/16, נספח ד' לכתב התביעה), ללא ששילם לתובע כל סכום עבור טיפולו בתביעה עד השלב אליה הגיעה.

התביעה הינה לתשלום 15% ומס ערך מוסף מתגמולים, שקיבל הנתבע מהמוסד לביטוח לאומי בסך כולל 38,580 ₪ (מסמכי המל"ל, נספחים ב' וג' לכתב התביעה); תביעה לתשלום 50,000 ₪ עקב העברת הייצוג לפני שלב ההוכחות; תשלום עבור הוצאות, שהוציא התובע בגין חוות דעת רפואית, הוצאות משרד, איסוף חומר ואגרה (קבלות וכרטסת הנהלת חשבונות, נספח ה' לכתב התביעה).

טענות המבקש

המבקש טוען כי נציג מטעם המשיב החתים אותו על יפוי כוח, הסכם שכר טרחה וויתור סודיות, עוד בבית החולים עת היה תחת השפעה של משככי כאבים חזקים לאחר התאונה. המבקש תיאר כי נהג האמבולנס המליץ על המשיב, ודחק במבקש לקבל את שירותו. המבקש ציין כי לאחר שחרורו מבית החולים, הגיעה עו"ד גב' סיגל לטי ממשרד המשיב למכון השיקום, בו שהה, והחתימה אותו על מסמכים נוספים, גם זאת כשהוא תחת השפעת משככי כאבים. המבקש טען כי חתם לבקשת המשיב על הסכמים נוספים מתוך אמון ובתום לב, ללא שבדק את אותם הסכמים, כך גם חתם בשנת 2014.

עוד בפי המבקש טענות הנוגעות לרשלנות המשיב ולהפרת חובותיו, להעדר ליווי בועדות הרפואיות, ואי הגשת תביעה לנזק הנפשי שנגרם לו כתוצאה מהתאונה. עוד נטען כי המשיב הבטיח למבקש בעודו שוכב בבית החולים כי המשיב ישלם את חוות הדעת, תשלום שהינו אסור על עורכי דין, ולבסוף סוכם ביניהם סכום של 20,000 ₪ וכך גם נרשם בכתב ידו של המשיב (צורף כנספח לבקשת הרשות להתגונן). המבקש טען כי לאחר שקיבל את הצעת המשיב, והציע המבקש למשיב הסדר תשלומים, הגיש המשיב את התביעה.

דיון והכרעה

בדיון לפניי לא היה המבקש מיוצג, המשיב ויתר על חקירתו הנגדית, והצדדים סיכמו בעל פה.

לאחר שעיינתי במסמכים, שהוגשו לתיק, מסקנתי היא כי יש ליתן למבקש רשות להתגונן חלקית.

הלכה פסוקה היא, כי בחינת בקשות המבקשים בהליך של סדר דין מקוצר, אינה מצריכה לפסוק בדבר טיב טענותיהם וזכויותיהם של המבקשים, אלא רק לבחון האם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה. מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ לו(3) 518, 524 (1982); ע"א 3374/05 אליהן אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, 1.5.2006, פורסם בנבו). לאור האמור, נפסק כי גם מי שהגנתו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה כנגדו הינם קטנים, יקבל רשות להתגונן (ע"א10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, 15.6.2009, פורסם בנבו).

טוען המבקש כי יפוי הכח והסכם שכר הטרחה הראשון נחתמו תחת השפעת תרופות, תחת "לחץ כבד" כלשונו, שהפעיל עליו המשיב, תוך ניצול מצבו הרפואי והנפשי. אין חולק על סמיכות הזמנים בין התאונה מיום 13/9/10 למועד החתימה על כתב ויתור סודיות רפואית ביום 3/10/10 ועל יפוי הכח ביום 10/10/10. המשיב אישר כי החתים את המבקש על שני המסמכים בבית החולים (פרוטוקול, עמ' 4, שורות 3-4). אין די בכך כדי לבטל את ההסכמים, עליהם חתם המבקש מאוחר יותר.

על מנת שניתן יהיה לבטל הסכם בטענת לחץ וכפייה על פי סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), על הטוען לכך לעמוד בנטל הוכחה כבד ולהוכיח כורח מיידי ולוחץ אשר אילצו להתקשר בהסכם. כאמור בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד, פ"ד מח(5) 705, 719:

"ומהן אותן נסיבות שיעלו כדי כפייה-מקנה-זכות? נטיית בתי המשפט הייתה לקבוע כי תקום ותהיה כפייה-מקנה-זכות במקום בו נשללת בררת אמת מן הצד התם לחוזה, במקום בו "נאלץ" צד להתקשר בחוזה עקב "כורח מיידי ולוחץ" (urgent and pressing need) אשר נלווה לקיפוח (או לאיום בקיפוח) זכות חוקית הקנויה למאולץ".

המבקש טוען כי חתם בבית החולים גם על הסכם שכר טרחה, אך כזה לא הוצג. העובדה שהמבקש חתם על הסכם שכר טרחה נוסף ביום 7/4/11 ועל הסכם נוסף, מתקן כדבריו, ביום 17/5/14, משמיטה את היסוד לטענות הכפיה בחתימת הסכמי שכר הטרחה.

אף אם נקבל את טענת המבקש כי הוחתם על הסכם שכר טרחה בבית החולים או בשיקום, תחת השפעת חומרים משככי כאבים, הרי שהיה עליו לבקש ביטול ההסכמים, עם חלוף נסיבות הכפיה.

שני הסכמי שכר הטרחה עליו חתם, מהווים חוזים לכל דבר וענין, אינם מתבטלים מאליהם והרשות לבטלם היא כאמור בסעיף 20 לחוק החוזים. המבקש לא הראה כי פנה אל המשיב בבקשה לבטל את ההסכם הראשון, אלא אף חתם על ההסכם השני, ביום 27/5/14, ארבע שנים לאחר חתימתו על יפוי הכח והוס"ר ושלוש שנים לאחר חתימתו על ההסכם הראשון, "תוך כדי אמון מלא" כלשונו של המבקש (סעיף 10 לבקשת הרשות להתגונן). בפועל, רק ביום 7/12/16, לאחר שהמבקש חתם על ייפוי כח ונתן את היצוג לעו"ד אחר, מר יעקב פלדשטיין, שלח המבקש מכתב למשיב, בו נטענה לראשונה הטענה כי ההסכם נחתם תחת לחץ.

המבקש לא פירט כל טענה לנסיבות הפוגעות בתוקף חתימתו על שני הסכמי שכר הטרחה, ואישר כי הדבר נעשה במשרד ב"כ המשיב לאחר שהשתחרר מבית החולים ומהשיקום (סעיפים 9 ו-10 לבקשת הרשות להתגונן).

אני קובעת כי המבקש לא הצביע על פגמים בכריתת שני הסכמי שכר הטרחה הנדונים, המבקש חתם מספר חתימות, על מספר מסמכים, ובמספר הזדמנויות. בעניין זה נקבע בהלכה:

"אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם, ולא תישמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כלשהי. מקורה של חזקה זו בכך, שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך, נשוא בחובה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו, על ידי פלוני המהימן עליו, לפני שיחתום עליו; ועל כן הוא זה הנושא בתוצאות אי קיומה של החובה." ע"א 2119/94 צפורה לנדאו נ' ברון וין פ"ד מט(2) 77 (1995)).

ראה גם הלכה שנקבעה בע"א 779/87 נח בליט ואח' נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד מ"ד(3), 304, בעמ' 311 (1990) כדלקמן:

"בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא."

הנטל לסתור חזקה זו מוטל על המבקש ועד כה המבקש לא עמד בו.

המבקש אף לא הבהיר מדוע, אם אכן היה לו טענה כה כבדת משקל כנגד המשיב, לפיה הופעל עליו לחץ ונכפה עליו לחתום על ההסכם תוך ניצול מצוקתו, ביקש להתקשר עמו בהסכם נוסף באשר לייצוגו גם בתביעת נזיקין, במסגרתו הסכים לשלם 22% שכר טחרה ועוד הסכים לתשלום בסך 50,000 ₪, באם יופסק היצוג לפני שלב ההוכחות ללא קשר לתוצאות ההליך.

טענות המבקש, הנוגעות להתרשלות המשיב בביצוע עבודתו, לא פורטו ומקומן, לכל היותר, בתביעה נפרדת. אמנם נטען כי עורך הדין, אליו עבר יצוג המבקש בסוף שנת 2016 הגיש בקשות גם ביחס לנכות נפשית, ואף נקבעו למבקש אחוזי נכות ברכיב זה, אך טרם ניתן פסק דין בתביעה הנזיקית, אף לא נטען כי הוגשה למוסד לביטוח לאומי בקשה כלשהי, בקשר עם נכויות שלא נדונו.

הנטל להוכחת רשלנות של עורך דין כבד, ולא כל טענה או אף תוצאה לא מיטבית, מביאה למסקנה של התרשלות:

"הטלת אחריות על עורך דין במסגרת הליך משפטי או במסגרת הליכים מחוץ לכתלי בית המשפט, צריכה להיעשות בזהירות ותוך בחינה קפדנית של הדברים. יש להישמר מפני מבחן התוצאה בראיה בדיעבד של הדברים, מתוך חכמה שלאחר מעשה, ויש לבחון את ההתנהלות ב"זמן אמת" בעת ניהול הסכסוך או ההליך המשפטי. הלכה ותיקה עמנו היא, שלא כל טעות בשיקול דעת של עורך דין מהווה התרשלות" (ע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב, 16.9.2014, פורסם בנבו).

אני קובעת כי בשלב זה, ומבלי לפגוע בזכות תביעה עתידית, לא פירט המבקש טענת התרשלות ביצוג, שתעמיד לו מגן בפני החובה לשלם למשיב שכר טרחה עבור עבודתו.

יש למבקש הגנה לכאורה בטענתו כי התנאי, שנקבע בהסכם השני, לפיו בהעברת הטיפול המשפטי לעו"ד אחר לאחר הגשת התביעה וטרם ניהול ההוכחות, יהיה על המבקש לשלם למשיב 50,000 ₪, הינו תנאי מקפח ולא סביר.

בהסכם השני נקבע שכר הטרחה המלא בשיעור 22% ועוד מס ערך מוסף, ולא ניתן לדעת האם הסכום 50,000 ₪ יהיה גבוה מסכום זה. אם כך יהיה הרי שמדובר בתנאי, שלא ראוי לאכפו, והוא מקפח את המבקש בצורה מובהקת.

עניין הבטחת שכר טרחת עו"ד, שיצוגו הופסק על ידי הלקוח, נדון רבות בפסיקה, ונקבע כי יש להבטיח לעורך הדין שכר עבור עבודתו, שנעשתה:

"בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו." (ע"א 136/92 בייניש עדיאל נ' דניה סיבוס, פ"ד מז(5) 114, 124). ראו גם ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ ואח' נ' מירון, בן-ציון ופריבס עורכי-דין, שותפות רשומה וערעור שכנגד, פ"ד מו(4) 586, בעמ' 594 (1992)).

קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך-דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקובעו על-פי שיקול דעתו בלבד, בלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו לפניו (ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית ואח' נ' הורשפלד ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מג(1) 160, בעמ' 165 (1989)).

המבקש הציג תחשיב, שערך המשיב, לפיו שכר הטרחה, המגיע לו הינו בסך כ-20,000 ₪. אפשר כי מדובר בהצעה לפשרה, אך בשלב זה יש לקבל לכאורה את טענת המבקש כי זה ההסכם, שהוסכם בין הצדדים, המשיב הציע אותו והמבקש קיבל אותו, אך חרף הצעת תשלומים על ידו והצעת בא כחו הנוכחי מיום 1/12/16 כי התשלום יבוצע מהכספים שיתקבלו עבור המבקש, הגיש המשיב את התביעה. תמיכה בטענה זו מצויה בכרטסת הנה"ח של המשיב מיום 14/11/16, ועליה תחשיב בכתב יד, שצירף המבקש לבקשה, והמשיב לא צירף לכתב התביעה. גם מכתב הנתבע מיום 7/12/16 ומכתב המשיב מיום 14/12/16 מאשרים כי היתה הסכמה והמשיב אף מסכים ליותר תשלומים. כתב התביעה הוגש ביום 16/2/17 וצורפה אליו כרטסת הנהלת חשבונות מיום 1/12/16. צורף מכתב עו"ד פלדשטיין, ולא צורפו מכתבי הנתבע והתובע לעיל.

אמנם המבקש לא שילם כל סכום, על חשבון ההסכם, שהוא טוען כי נכרת בינו לבין המשיב לתשלום 20,000 ₪, אך ההסכמה מצדיקה קבלת ההגנה ביחס לסכום התביעה בגין תביעת הנזיקין.

המשיב לא התייחס לטענה בסיכומיו, אף כי מדובר בחלק הארי של סכום התביעה.

הגנת המבקש ביחס לחובתו לשאת בהוצאות, בהן נשא המשיב עבורו, לא ברורה. המבקש טוען כי המשיב התחייב לשלם עבור כל ההוצאות, אך כי זו התחייבות אסורה לפי כללי לשכת עורכי הדין. בפועל שילם המשיב עבור עריכת חוות הדעת, אגרה ושאר ההוצאות, ולא דרש את התשלום מהמבקש עד להעברת היצוג. הדעת נותנת כי מדובר במימון ביניים, אך לא אקבע ממצאים בעניין, ללא שמיעה מלאה של הראיות, וניתנת למבקש רשות להתגונן בטענה זו.

הסיכום הינו כי אין בפי המבקש הגנה בפני חובתו לשלם לתובע את שכר הטרחה עבור הטיפול בתיק הביטוח הלאומי, 15% ועוד מס ערך מוסף מהתקבולים, שכבר קיבל.

מאחר והמבקש לא שילם כל תשלום שהוא מאז ההסכם בעניין מחודש נובמר 2016, אני מחייבת אותו לשלם למשיב את הסכום 6,770 ₪, ודוחה את הגנתו בעניין זה. לסכום יתוספו גם הוצאות משפט יחסיות בסך 374 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 795 ₪.

טענת המבקש להעדר יכולת לשאת בתשלום נדחית. המבקש קיבל את הסכומים מהמל"ל זה מכבר, ואף אם היה משלם 500 ₪ לחודש כפי הצעתו, היה פורע חלק זה של התביעה עד היום.

דחיתי את הטענה לבטלות שני הסכמי שכר הטרחה, אך קיבלתי את טענת המבקש לעניין סכום התשלום הנתבע בהפסקת הייצוג, 50,000 ₪. לא מצאתי לנכון לחייב את המבקש בהפקדת ההפרש בין הסכום, בגינו נדחתה הגנתו לסכום, אותו הוא מסכים כי עליו לשלם למשיב מכספי הפיצויים שיקבל בת.א. 22306-02-16. לכל היותר יהיה רשא המשיב לבקש עיקול על סכום זה אצל חברו.

תצהיר המבקש יהווה כתב הגנה בטענות, שהתקבלו.

מאחר והתקבלה בקשת המבקש ביחס לרוב סכום התביעה, הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד יקבעו בפסק הדין הסופי ולפי תוצאתו.

התיק מועבר לסדר דין מהיר.

ניתנה היום, י"ג אדר תשע"ח, 28 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.