1. תיק זה הועבר לטיפולי.

2. הנתבע הגיש "בקשה להארכת מועד להגשת כתב תביעה שכנגד".

לא הוגשה תשובה לבקשה.

מכל מקום, לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהוגשו ובפרוטוקול הדיון בבקשת הרשות להגן, סבורני כי דין הבקשה להידחות. ראשית, תוכן ההחלטה בה ניתנה לנתבע רשות להגן היא המגדירה את מסגרת הדיון, וקובעת אלו טענות נדחו ע"י כב' הרשמת הבכירה ומהן הטענות שבנוגע אליהן ניתנה לנתבע הרשות להגן. הטענות בדבר רשלנות כביכול מצד התובע, אינן באות בגדר אלו האחרונות. וכשם שלא הותר לנתבע להעלותן כטענת קיזוז, אין מקום לדון בהן בגדרי תביעה שכנגד, דבר העלול לסרבל עד מאד את הדיון בתיק, שהוא ממוקד למדי. שנית, כשם שנושא הרשלנות הועלה כטענת הגנה באופן כללי ובלתי מפורט שאין בו כדי להוות הגנה, כך נקבע בהחלטת הרשות להגן, כך גם בטיוטת התביעה שכנגד אשר צורפה לבקשה. מבלי שיש בדבריי אלה כדי לפגוע בזכות תביעה עתידית, הרי שהנתבע אינו מצביע על נזק נטען קונקרטי, שניתן לחשבו ממסכת עובדתית מסויימת, ושניתן לייחס את היווצרותו לרשלנות נטענת. נראה לכאורה שההיפך הוא הנכון; ככל שהדברים בתוצאת הדיון בתביעה הנזיקית שהעביר הנתבע לטיפולו של עו"ד אחר, אפילו היתה התרשלות מצד התובע – ואיני מרמז כי היתה כזו – הרי דומה כי לפי טיעוני הנתבע עצמו לא נגרם נזק כתוצאה מכך. שכן טיעוני הנתבע בדבר התרשלות מצד התובע מבוססים על פעולות שנטען כי ננקטו ע"י עורך הדין הנוכחי בתיק, ופעולות אלה, קרוב לודאי, מן הסתם איינו את תוצאות ההתרשלות הנטענת.

3. בהתאם להוראת תקנה 214 יא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984, אני קובע ישיבה מקדמית ליום 4.2.19 שעה 09:30. אי התייצבות בעלי דין ללא החלטה המתירה זאת, עלולה להביא לתוצאות הקבועות בתקנות.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים ותזמנם לדיון.

ניתנה היום, כ"ו אלול תשע"ח, 06 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.