בשם התובע: עו"ד גל מויאל

בשם הנתבע: עו"ד גיא ורדי

1. לפניי תביעה על סך 295,000 ש"ח שעניינה בטענת התובע, נכה צה"ל, כי רשלנות הנתבע הביאה לכך שלא מימש משך מספר שנים את זכאותו לרכוש רכב רפואי.

א. הקדמה

2. התובע הוא נכה צה"ל. בשנת 2008 הוגדלו אחוזי הנכות שלו. בעקבות הגדלה זו, הוא היה זכאי ל"רכב רפואי", שעל טיבה נעמוד בהמשך. התובע טוען שבשל טעות של הנתבע, התובע לא היה מודע לזכאות זו, ועל כן מימש אותה באיחור של מספר שנים, בשנת 2013. כפי שיפורט להלן, הנתבע אינו חולק על כך שאכן אירעה אצלו טעות בהזנת נתוניו של התובע, שבעטיה התובע לא עודכן על זכאותו לרכב רפואי משך מספר שנים.

3. בתחילת שנת 2013 פנה התובע לנתבע בבקשה לרכוש רכב בפטור ממכרז – שזו הטבה אחרת הקיימת לנכי צה"ל בתנאים מסוימים. אולם אז התבררה הטעות והסתבר שלתובע זכאות, שלשיטת התובע היא עדיפה, לסיוע ברכישת רכב רפואי. התובע מימש את זכאותו לרכב רפואי באותה השנה. לאחר מכן פנה התובע לנתבע בדרישה לפיצויו בגין השנים שבהן היה זכאי לרכב רפואי, אולם בשל אותה טעות לא מימש את הזכאות. הנתבע דחה את דרישתו זו של התובע, בעיקר מן הטעם שתנאי למימוש הטבת רכב רפואי הוא פניה של הזכאי למימוש ההטבה – ואילו התובע לא פנה בנושא עד שנת 2013. עם זאת, הנתבע הסכים לשלם לתובע למפרע "דמי ניידות", שהם הטבה נלווית המשולמת לנכה צה"ל שזכאי לרכב רפואי, אולם הזכאות לקבלם היא אוטומטית ואינה תלויה בפניית הזכאי וברכישת הרכב הרפואי בפועל.

4. תחילה הגיש התובע עתירה מינהלית בנושא, שבה ביקש לצוות על הנתבע לשלם לו למפרע את סכומי הכסף המגלמים את שווי הטבת הרכב הרפואי שלא הוענקה לו, וכן את הזכויות הנלוות לכך. העתירה נדחתה, וכן נדחה ערעור שהגיש התובע לבית המשפט העליון (עת"מ (מינהליים ת"א) 23592-04-14, פסק-דין מיום 19.4.2015, כב' השופטת ג' רביד; ע"א 3641/15, פסק-דין מיום 7.4.2016, כב' הנשיאה מ' נאור, וכב' השופטים ח' מלצר ו-א' שהם; להלן – העתירה המינהלית). עם זאת, בית המשפט לעניינים מינהליים ציין בפסק-דינו כי התובע גם העלה בפניו טענות לרשלנות ולהטעיה, ולגביהן נקבע שאלו שאלות עובדתיות שלא הוכחו ושההליך המינהלי אינו הפורום המתאים לבררן. בית המשפט לעניינים מינהליים הוסיף כי ככל שהתובע סבור שעומדת לו עילה בגין מצג שווא רשלני או הפרת חובה כלשהי, או ככל שהוא טוען לנזקים שנגרמו לו, קיימת לו הזכות להגיש תובענה אזרחית מתאימה (פיסקה 21 לפסק-הדין בעתירה המינהלית). התובע פעל כך והגיש את התביעה שלפניי.

ב. טענות הצדדים

5. טענתו של התובע היא כי עקב הטעות מצד הנתבע, לא עודכנה במחשבי אגף השיקום זכאותו לרכב רפואי, ומשכך הוא לא קיבל הטבה זו. גרסת התובע היא כי נכי צה"ל מעודכנים על זכויותיהם על-ידי עובד אגף השיקום על-פי המופיע במחשב האגף, אולם בשל אותה טעות הוא לא עודכן על זכאותו. טענת התובע היא שבשל רשלנות הנתבע, מחדלו וטעותו, לא הייתה לו אפשרות לממש את זכאותו לרכב רפואי. התובע חולק על עמדת הנתבע שלפיה הוא אינו זכאי לתשלום למפרע של שווי ההטבה של רכב רפואי מן הטעם שלא ערך פנייה בנושא לממש את ההטבה. זאת שכן הוא לא יכול היה לדרוש לממש זכות שלא הופיעה במחשבי הנתבע, וכשהנתבע עצמו לא הכיר בשעתו בזכאות זו.

התובע טוען כי החל מן המועד שבו היה זכאי לרכב הרפואי (לעמדתו, עוד משנת 2007, שאז פנה להכרה בהחמרה במצבו הרפואי) ועד שמימש זכאות זו בפועל, הוא היה זכאי להחליף את הרכב הרפואי מדי 3 עד 3.5 שנים, ולקבל החזר של דמי ביטוח, הוצאות רכב ודמי ניידות. התובע טוען כי לאורך השנים ולאור מצבו הכלכלי הקשה, החזיק רכבים ישנים בלית ברירה. נטען כי רכבים אלו קטנים, ישנים, עתירי בעיות טכניות, ובפועל הם לא התאימו לצרכיו השוטפים של התובע ובפרט לצרכיו הרפואיים, דבר שהוביל את התובע להשתמש באופן הולך וגובר בתחבורה ציבורית ובהליכה – וכך לסבל נוסף ומיותר. כן נטען כי אי-העמדת רכב רפואי לרשות התובע ללא ספק גרמה להידרדרות במצבו הרפואי. עוד נטען כי בשל כך לא יכול היה התובע לתפקד בעיסוקו כאיש מכירות בשטח, שכן תפקיד זה מצריך הליכה רבה ומאמץ גופני. התובע טוען כי על בית המשפט לקבוע מנגנון פיצוי אשר ישיב את מצב התובע לקדמותו, וישימו במצב זהה לנכי צה"ל אשר מימשו את זכויותיהם. התובע מוסיף בכתב התביעה טענות לאפליה, חוסר סבירות, מצג שווא רשלני והפרת חובה חקוקה.

אשר לסעדים הנתבעים בכתב התביעה, התובע הכתיר את תביעתו בין היתר במילים "מתן חשבונות". התובע עותר לכך שבית המשפט יתן צו המורה לנתבע לספק חישוב באשר לגובה הזכויות אשר נמנעו מן התובע מיום שהגיש את פנייתו להכרה בהחמרה במצבו הרפואי. עד לקבלת מידע זה מן הנתבע, העמיד התובע את תביעתו על סך 295,000 ש"ח. בהמשך כתב התביעה מפנה התובע אל טבלאות שפרסמה המדינה בדבר "שווי שימוש ברכב" לצרכי מס הכנסה (עיינו, עמ' 24-23 לכתב התביעה). לעמדת התובע, שווי השימוש ברכב שנמנע ממנו בשנים 2007 ועד 2013 הוא 248,040 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בסך 30,112 ש"ח והחזרי דמי ביטוח בסך 17,500 ש"ח.

6. הנתבע טוען בכתב הגנתו כי טענות התובע כבר התבררו ונדחו בעתירה המינהלית שהגיש. כן טוען הנתבע שהתביעה התיישנה, שכן עילת התביעה נולדה בשנת 2008. הנתבע מפנה לקביעות שונות שנעשו בפסק-הדין בעתירה המינהלית, וטוען כי אלו מקימות מעשה בית דין כלפי התובע. לגופו של ענין טוען הנתבע כי אינו חולק על כך שמעת שהוגדלו אחוזי הנכות של התובע בשנת 2008, התובע היה זכאי לרכב רפואי. הנתבע מוסיף, שאגב בדיקה של בקשת התובע לרכוש רכב, "התברר כי אחוזי הנכות שנקבעו לו בהחלטת הוועדה הרפואית העליונה לא עודכנו נכונה במערכת" (סעיף 55 לכתב ההגנה). עם זאת, הנתבע מפנה לכך שתנאי למימוש ההטבה לרכב רפואי הוא פנייה של הזכאי למימוש הזכאות. היינו, אין מדובר בהטבה אוטומטית, כי אם בהטבה שניתנת כשהזכאי פונה בנושא ורוכש רכב בפועל. לעמדת הנתבע, לאחר הגדלת אחוזי הנכות של התובע הוא פנה לנתבע לראשונה לקבלת סיוע ברכישת רכב בשנת 2013, וסמוך לאחר מכן התברר שהתובע זכאי לרכב רפואי והוא מימש הטבה זו. הנתבע טוען כי מאחר שהתובע לא פנה בנושא טרם שנת 2013, אף בקשה של התובע לא סורבה בשל הטעות שאירעה. הנתבע עומד על כך שלמעשה התובע קיבל את ההטבה המדוברת, אולם רק במועד מאוחר יותר. בנוסף, נטען שדמי הניידות שולמו לתובע למפרע החל מיום 19.3.2008 (המועד שבו הוגדלו אחוזי הנכות שלו בעקבות הערעור שהגיש התובע). הנתבע מוסיף כי אין לאופן הזנת הנתונים במערכתיו השלכה על ידיעת התובע על זכויותיו.

ג. הערות דיוניות

7. הנתבע העלה בכתב הגנתו טענה להעדר סמכות עניינית, וטען כי הסמכות לדון בהליך נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים. כן טען הנתבע שדין התביעה להידחות על הסף בשל התיישנות התביעה, וכי קיים מעשה בית דין מכוח פסק-הדין הדוחה את העתירה המינהלית. ביום 10.6.2018 הודיע הנתבע שלא יעמוד על טענתו להעדר סמכות עניינית, כי הוא מסכים שטענת ההתיישנות תוכרע בתום ההליך, וזאת גם מבלי לפגוע בטענתו בדבר מעשה בית דין (ועיינו גם, עמ' 7 שורות 20-19 לפרוטוקול מיום 24.10.2018, שם הודיע הנתבע כי הוא מסכים לסמכותו העניינית של בית המשפט זה).

8. בכתב התביעה העלה התובע טענות שונות לגבי אפלייתו ביחס למקרה של אדם אחר. עם זאת, בקדם המשפט הודיע התובע במפורש כך: "אני מודיע לבית המשפט שטענת האפליה לא עומדת בבסיס התביעה פה ואנחנו לא עומדים עליה" (עמ' 3 שורה 1 לפרוטוקול; התובע גם חזר על כך בסיכומיו: "אני חוזר על כך שאנחנו לא עומדים על טענת האפליה בתיק הזה", עמ' 56 שורה 1 לפרוטוקול). היינו, התובע אינו עומד על טענת האפליה. יוער כי חרף אמירה ברורה זו בקדם המשפט ובסיכומים, מעת לעת במהלך בירור המשפט שב והתייחס התובע לאותו עניין של אדם אחר. אולם כאמור, התובע הודיע שאינו עומד על טענה זו.

9. בכתב התביעה כלל התובע סעד למתן חשבונות. לעניין זה התבקש בית המשפט להורות לנתבע לספק לתובע חישוב של גובה הזכויות שנמנעו מהתובע. כן נאמר בכתב התביעה שעם קבלת תחשיב זה התובע יעתור לתיקון סכום תביעתו בהתאם, או יוכיח את תביעתו על-ידי הגשת חוות-דעת. ביום 23.9.2018 הגיש התובע בקשה לגילוי מסמך ספציפי ולחלופין למתן מענה לשאלון, שבה ביקש, בין היתר, לקבל "מסמך מהותי או תשובה לשאלה מהותית" המצויים "בבסיס המחלוקת", שהם גובה המענק או הזכות שנמנעו בפועל מן התובע. התובע פירט בבקשה את המידע המבוקש על-ידיו, וציין שהדבר נדרש לשם הגשת ראיותיו ולשם הצטיידות בחוות-דעת מתאימה – והוסיף שיתכן שהמידע יקים צורך לתיקון סכום התביעה. התובע טען כי הוא אכן כלל בתביעתו סעד למתן חשבונות, אולם הוסיף לגבי אותם נתונים ש"כעת יש לספקם בידי המבקש במסגרת גילוי מסמכים או תשובה פשוטה לשאלה זו שהופנתה אל המשיב". ביום 4.10.2018 נערך דיון שבו נדונה הבקשה והתובע מיקד את המידע המבוקש. ביום 15.10.2018 מסר הנתבע לתובע נתונים שונים, לבקשתו. לאחר מכן הודיע התובע שהוא מותיר את סכום התביעה כמות שהוא (הודעת התובע מיום 25.11.2018). לאחר מכן ההתייחסות של התובע לתביעתו הייתה כאל תביעה כספית, בלא שהוא עומד על הסעד בדבר מתן חשבונות.

10. מטעם התובע העידו התובע עצמו, מר יצחק שביט שהוא נכה צה"ל שהעיד על ניסיונו מול הנתבע, ומומחה התובע ד"ר רון קדם. מטעם הנתבע העידו מר אלי סבן המשמש משנת 2008 ועד היום כראש היחידה לרכב רפואי באגף השיקום, גב' מיכל שילוח, המשמשת בשנים האחרונות כראש תחום תעסוקה אצל הנתבע ובשנים קודמות הייתה אחראית על הטיפול בתחום הרכב הרפואי והשיקומי במחוז תל-אביב, ומומחה הנתבע רו"ח אלישע סער.

ד. העובדות שאינן במחלוקת

ד(1) הטבת רכב רפואי וזכאות התובע

11. על-פי הנתונים שהובאו על-ידי הנתבע, שלא נסתרו, התובע הוכר החל מיום 9.7.1987 כנכה צה"ל בגין פגיעה בברך ימין, ונקבעו לו 20% נכות.

ביום 15.7.2007 פנה התובע לנתבע בבקשה להכיר בנכותו גם בברך שמאל, בטענה שהבעיות הרפואיות שמהן הוא סובל בברך שמאל נובעות מעומס היתר שהוטל על ברך זו כתוצאה מהנכות הקיימת בברך ימין. ביום 15.10.2007 הכיר הנתבע בנכות בברך שמאל בשיעור 1%, כאשר מתוכה נכות בשיעור 0.2% הוכרה כנובעת מהנכות בברך ימין ומהשירות הצבאי (מוצג מ/8).

התובע ערער על קביעה זו, וביום 19.3.2008 הוחלט בערעורו להכיר בנכות בברך שמאל הנובעת מזו שבברך ימין ומן השירות הצבאי בשיעור 2%, מתוך נכות כוללת בברך שמאל בשיעור 10% (עיינו, סעיפים 5-4 לתצהירו של מר סבן ונספח א' לתצהירו).

כלומר, נכותו הכוללת של התובע היא בשיעור 30%, ומתוכם 22% מוכרים כנכות שהיא כתוצאה מן השירות הצבאי, ו-8% שלא כתוצאה מן השירות הצבאי. תוקף אחוזי הנכות הוא החל מיום 1.7.2007 (נספח 2 לתצהיר התובע).

12. הטבת רכב רפואי מוסדרת בהוראת אגף השיקום מס' 56.02 מיום 1.1.2003, שכותרתה "רכב רפואי ורכב רפואי המשמש לשיקום לנכי צה"ל" (נספח 4 לתצהיר התובע; להלן –הוראת רכב רפואי או ההוראה). רכב רפואי הוא, "רכב המשמש את הנכה לצורך ניידותו. אגף השיקום מסייע ברכישתו, אחזקתו והחלפתו" (סעיף 7 להוראה). בהוראה זו נקבע כי "מימוש הזכאות לרכב רפואי המוגדרת בהוראה זו מותנה בפניית הזכאי" (סעיף 4 להוראה). בהוראה מפורטות זכאויות לסוגי רכבים שונים, הנקבעות "על פי הפגימות ודרגת הנכות המוכרת" (פרק א', סעיף 30 להוראה [אלא אם צוין אחרת, כל ההפניות להלן הן לפרק א' להוראה]). ההטבה הרלוונטית לענייננו היא לרכב רפואי בנפח מנוע של 1,600 סמ"ק המוענקת, בין היתר, ל"נכה פגוע רגל שדרגת נכותו המוכרת 49% - 30% על הגפים התחתונות (רגליים) בלבד" (סעיף 30(ה)(4) להוראה). היינו, התובע אינו עומד בתנאי זה, שכן נכותו "המוכרת", כלומר זו המוכרת כקשורה לשירות הצבאי, עומדת על 22%.

13. אולם, סעיף 31 להוראת רכב רפואי מוסיף וקובע הקלה בתנאי הזכאות לרכב רפואי לגבי נכי צה"ל שנכותם בין היתר קשורה לרגליים, כדלקמן:

"31. זכאות לרכב רפואי בהתאם לדרגת הנכות הכוללת

א. נכים בעלי נכות שחלקה על חשבון השרות וחלקה אינו על חשבון השרות המוכרים עקב הפגימות הרשומות להלן זכאים לרכב רפואי על פי נכותם הכוללת: פגיעות רגליים, המיפלגיה, טריפלגיה, קואדרופלגיה, מחלות לב. כל זאת בתנאי שנכותם הכוללת מזכה ברכב רפואי על פי הקריטריונים בסעיף ב' להלן.

ב. נכים המקבלים תגמולים חודשיים והמוכרים על פגימות הרשומות בסעיף 31.א. זכאים לרכב רפואי אם הנכות שנקבעה ע"ח השרות אינה פחותה מ 15% בנכות רגליים או 25% בפגימות האחרות.

...".

כלומר, לגבי נכה צה"ל שנכותו ברגליו, הזכאות לרכב רפואי תבחן בהתאם לנכות הכוללת, ולא בהתאם לנכות המוכרת ככזו שנובעת מהשירות הצבאי. זאת בלבד שהנכות המוכרת כנובעת מהשירות הצבאי אינה פחותה מ-15%. מכאן ניתן לראות כי נסיבותיו של התובע – שלו אחוזי נכות הקשורים לרגליו וששיעורם הכולל הוא 30% ו-22% מהם מוכרים כנכות הנובעת מהשירות הצבאי – מקנות לו זכאות לרכב רפואי על-פי ההקלה בזכאות הקבועה בסעיף 31 להוראת רכב רפואי. זאת בעקבות ההגדלה באחוזי הנכות של התובע בשנת 2008.

14. על-פי הוראת רכב רפואי, ברכישת רכב רפואי לראשונה, נכה צה"ל זכאי למענק בגובה של שני שלישים מ"מחיר הרכב היציג ללא מס", וכן להלוואה לגבי השליש הנוסף ממחיר זה של הרכב. בנוסף זכאי נכה צה"ל להשתתפות משרד הביטחון בתשלום המס במסגרת "הלוואה עומדת". על-פי האמור בהוראה, סך הסיוע שניתן במענק ובהלוואה העומדת הוא של כ-85% מערך הרכב (סעיפים 48-45 להוראה). על-פי הוראת הרכב הרפואי שהוצגה, קיימת זכאות להחלפת הרכב הרפואי אחת לשלוש שנים וחצי. בהוראת רכב רפואי ישנם כללים בדבר השתתפות משרד הביטחון בעלויות החלפת הרכב (סעיפים 50-49 להוראה).

15. בנוסף, נכה צה"ל הזכאי לרכב רפואי זכאי גם ל"דמי ניידות" (עמ' 34, פרק ג', סעיף 13 להוראה). דמי הניידות ניתנים על מנת לסייע במימון נסיעות לכל מטרה שהיא (בהוראה נרשם שזאת למעט נסיעות לטיפול רפואי בנכות מוכרת), וכן לצורך טיפולים ותיקונים של הרכב הרפואי. הייחוד בדמי ניידות הוא שהזכאות להם קמה מיום קביעת אחוזי הנכות, וזאת אף אם לא מומשה הזכאות לרכב רפואי (פרק ג', סעיף 14 להוראה).

16. זכאות נוספת על-פי הוראת רכב רפואי היא להשתתפות בעלויות ביטוח הרכב. לזכאות זו זכאי מי שבבעלותו רכב רפואי (עמ' 31, פרק ג', סעיף 2 להוראה). עוד קיימת זכאות לפטור מתשלום אגרת הרישוי, כפוף לתנאים שונים (עמ' 37, פרק ג', סעיפים 29-26 להוראה).

ד(2) השתלשלות העניינים בין התובע לבין הנתבע בקשר להטבת רכב רפואי

17. מן המסמכים שהוצגו בפניי עולה כי התובע פנה לנתבע לא מעט בקשר למימוש זכויותיו כנכה צה"ל, וזאת בנושאים שונים. קודם להגדלת אחוזי הנכות של התובע (בשנת 2008), יש בנמצא פנייה של התובע לנתבע לגבי סיוע ברכישת רכב (מכתב מיום 12.5.2005 שבו ביקש לרכוש רכב בפטור ממכרז, וזו הטבה שניתנת לנכי צה"ל בתנאים מסוימים; נספח 14 לתצהיר התובע). בעת שנעשתה פניה זו לא היה זכאי התובע לרכב רפואי – זכאות שקמה לאחר הגדלת אחוזי הנכות שלו בשנת 2008. מן המסמכים שלפניי עולה כי הונפקו אישורים שונים למימוש הזכאות לרכוש רכב בפטור ממכרז (ראו, המסמכים האחרונים שצורפו כנספח ג' לתצהירה של גב' שילוח). אולם התובע לא טען כי מימש זכאות זו, ומן העדויות עולה שזכאות זו לא מומשה.

18. מהראיות הקיימות עולה שלאחר שהוגדלו אחוזי הנכות של התובע, פנייתו הראשונה בכתב בנוגע לסיוע ברכישת רכב נעשתה ביום 14.1.2013, שאז ביקש לרכוש רכב בפטור ממכרז מעודפי משרד הביטחון (נספח 20 לתצהיר התובע). בחודש אפריל 2013 צירף התובע מכתב ממעסיקו שבו נרשם כי התובע זקוק לכלי רכב לצרכי עבודתו (נספח 21 לתצהיר התובע). ביום 1.5.2013 פנה התובע לנתבע בבקשה לסיוע ברכישת "רכב שיקומי" (נספח ב' לתצהירה של גב' שילוח). גב' שילוח ציינה בתצהירה כי "רכב שיקומי" הוא הטבה מכוח הוראה אחרת של אגף השיקום (סעיף 6 לתצהירה). לגרסת התובע, הטבה זו היא פחותה מהטבת "רכב רפואי" (סעיף 54 לתצהירו). באותו יום, ה-1.5.2013, אישר אגף השיקום את הסיוע לתובע ברכישת "רכב שיקומי" (נספח ב' לתצהירה של גב' שילוח). לגרסת התובע, לאחר מכן הוא שילם עשרות אלפי ש"ח לחברת הרכבים כדמי קדימה לצורך מימוש ההטבה (סעיף 74 לתצהירו).

19. על-פי המתואר בתצהירי הצדדים, במהלך הטיפול בבקשת התובע לרכוש רכב שיקומי, הסתבר לגב' שילוח כי למעשה התובע אינו זכאי לרכב שיקומי, אולם גם הסתבר לגב' שילוח כי התובע זכאי לרכב רפואי. זאת לאור סעיף 31 להוראת רכב רפואי, שתואר לעיל. גב' שילוח פנתה לגורם האחראי על הנושא, והתברר כי נעשתה טעות בהזנת זכאותו של התובע (עיינו, סעיף 9 לתצהירה של גב' שילוח). התובע תיאר את הדברים מנקודת מבטו, באומרו כי קיבל פניה בהולה מגב' שילוח, שהודיעה לו כי בירור העלה שהוא זכאי לרכב רפואי. משכך לדבריו קיבל התובע חזרה את דמי הקדימה ששילם לחברת הרכבים, והחל לנקוט בפעולות למימוש זכאותו לרכב רפואי (סעיפים 78-75 לתצהירו).

20. ביום 16.5.2013 הגיש התובע בקשה למימוש זכאותו לרכב רפואי (נספח ה' לתצהירה של גב' שילוח). ביום 11.7.2013 הזמין התובע רכב רפואי מסוג טויוטה (שם). התובע העיד שקיבל מענק בסך מעל מאה אלף ש"ח (עמ' 21 שורות 2-1 לפרוטוקול). על-פי נתונים שסיפקה המדינה, ערך הרכב היציג הוא 128,990 ש"ח, והתובע קיבל מענק בסך 103,192 ש"ח (הודעה מיום 15.10.2018).

21. יודגש כי הרכב הרפואי, לכל הפחות בעניינו של התובע, אינו רכב המותאם לבעלי מוגבלויות (ראו, חקירת התובע בעמ' 24 שורות 28-26 לפרוטוקול: "ש. האם ברכב הרפואי שרכשת בשנת 2013 ישנן התאמות ספציפיות לנכותך הספציפית או אביזרים לנכים? ת. לא. ש. באותם שנים שבהן לטענתך לא ידעת שאתה זכאי לממש הטבת רכב רפואי, הייתה לך מניעה לנהוג ברכב, להיכנס לרכב? ת. לא"; התובע גם אישר זאת בסיכומיו: "לשאלת בית המשפט הרכב הרפואי במקרה של התובע לא היה מותאם לבעלי מוגבלויות"; עמ' 59 שורה 26 לפרוטוקול).

22. במקביל, בעקבות גילוי הטעות, שולמו לתובע דמי ניידות למפרע, החל מיום 19.3.2008. לפי המתואר בתצהירה של גב' שילוח והמסמכים שצורפו לתצהירה, דמי ניידות בסך 55,090 ש"ח שולמו לתובע בחודשים מאי ויולי 2013 (סעיף 11 ונספח ו' לתצהירה; וראו גם מסמך מיום 16.5.2013 שצורף כנספח 29 לתצהיר התובע).

23. במכתב מיום 7.10.2013 פנה התובע לנתבע, באומרו כי לצורך ביטול של מספר דוחות חניה, הוא מבקש אישור שהוא זכאי רכב רפואי ולתו נכה מאז מועד הוועדה הרפואית שהתקיימה בעניינו. לבקשת התובע, ביום 7.10.2013 נשלח אליו מכתב מאת גב' שילוח, שבו נרשם כי ועדה רפואית מיום 19.3.2008 קבעה את נכותו של התובע בשיעור של 30%, וכי "לאור אחוזי נכותך, הינך זכאי לרכב רפואי וכתוצאה מכך לתו חניה". ביום 16.10.2013 פנה התובע לנתבע בשנית, הודה על המכתב שנשלח אליו, אולם הוסיף שהוא התבקש על-ידי עיריית תל אביב להסביר מדוע לא היה ברשותו האישור הנ"ל כך שלא יכול היה להציגו בזמנו. התובע הוסיף שאם יקבל הסבר בנושא, יוכל לקבל הנחה או ביטול של חלק מהדוחות שניתנו לו. ביום 17.10.2013 שלחה גב' שילוח לתובע מכתב נוסף החוזר על מכתבה הקודם, והוסיפה: "לא יכולתי להציג אישור זה בעבר עקב טעות מערכתית שלא הכירה באחוזי נכותך לזכאות רכב רפואי" (המכתבים צורפו כנספחים ז' ו-ח' לתצהירה של גב' שילוח). כלומר, מדובר בהתכתבות בין הצדדים שנעשתה לבקשת התובע, בטענה כי הוא זקוק למכתבי הנתבע לשם ביטול דוחות חניה.

24. אולם סמוך לאחר שנשלח מכתבה האחרון הנזכר של גב' שילוח לבקשתו של התובע ושבו נרשם כי אירעה "טעות מערכתית", נכנס לתמונה בא-כוחו של התובע, ודרש מגב' שילוח לקבל כל מידע רלוונטי אודות אותה טעות, לרבות תחשיב של הסכומים שהיו אמורים להשתלם לתובע (מכתב מיום 4.11.2013, נספח 31 לתצהיר התובע). לאחר מכן שלח בא-כוח התובע מכתבים נוספים שאין צורך לפרטם. ביום 18.2.2014 השיב מר סבן מטעם הנתבע לבא-כוח התובע כי הטבת רכב רפואי אינה אוטומטית, וכי לצורך מימושה על הזכאי לפנות לאגף השיקום בנושא. מר סבן הוסיף כי בבדיקה שנערכה, לתובע הייתה זכות לפנות בבקשה לסיוע ברכישת רכב רפואי החל מיום 19.3.2008, וכי החל ממועד זה הוא גם זכאי לדמי ניידות. לדברי מר סבן באותו מכתב, "בשל טעות שנפלה, לא עודכנה זכאותו של מרשך לדמי ניידות כאמור מיד עם השינוי בדרגת הנכות", וכי עם גילוי הטעות הוחלט לשלם את דמי הניידות למפרע החל מהמועד הנזכר. לאחר התכתבות נוספת שבה דחה הנתבע את דרישותיו של התובע לקבל תחשיב ותשלום של שווי הזכאות לרכב רפואי שנמנעה ממנו, הוגשה העתירה המינהלית (התכתובות צורפו כנספח 31 לתצהיר התובע ונספחים י"א-י"ג לתצהירו של מר סבן).

ד(3) העתירה המינהלית

25. התובע הביא את עניינו תחילה בפני בית המשפט לעניינים מינהליים, ועתירתו נדחתה. נעמוד על הקביעות שנעשו בפסק-הדין הדוחה את העתירה המינהלית.

26. בית המשפט לעניינים מינהליים קבע כי טענות התובע בדבר פניות שלו לנתבע לאורך השנים בנושא ניידות הובאו באופן כללי ולאקוני וללא תימוכין ראייתיים. נקבע, כי "על פי המסמכים שצורפו לכתב העתירה (וגם אלה שצורפו על ידי המשיבים בכתב התגובה), אין כל אינדיקציה לכך שהעותר פנה במהלך התקופה שמאז החלטת הוועדה העליונה במרץ 2008 ועד לשנת 2013 בבקשה כלשהי שנושאה סיוע בהשגת רכב או בדומה, לא כל שכן שלא הגיש בקשה ספציפית ומפורשת לקבלת רכב רפואי" (פיסקה 18 לפסק-הדין בעתירה המינהלית).

27. כן נקבע כי מימוש הזכאות לרכב רפואי מותנה בפניית הזכאי. זאת אף בשים לב לכך שמימוש ההטבה כרוך בהוצאה מצד הזכאי, ועל כן יתכן שיש כאלו שיבחרו שלא לממשה (פיסקה 19 לפסק-הדין בעתירה המינהלית):

"סעיף 4 להוראת רכב רפואי קובע כך: "מימוש הזכאות לרכב רפואי המוגדרת בהוראה זו מותנה בפניית הזכאי". רוצה לומר, לא מדובר בהטבה המוענקת לזכאי באופן אוטומטי יחד עם ההחלטה המכירה בנכותו המזכה, אלא יש צורך בהגשת בקשה ספציפית מצדו. נקל למצוא את ההיגיון בהוראת סעיף 4 לעיל, שהרי ההטבה הגלומה בקבלת רכב רפואי אינה הולמת בהכרח את מצבו ואת רצונותיו של מי שזכאי לה. כך למשל, תנאי הוא שלזכאי יהיה רישיון נהיגה בר תוקף. כמו כן, בעצם הבחירה לממש את ההטבה כרוכה הוצאה כספית לא מבוטלת, שכן, למרות הסיוע הכספי שניתן לרכישת הרכב, עדיין בחלק מהתמורה נושא הזכאי עצמו, וכן עליו לשאת בחלק מתשלומי הביטוח ובהוצאות נוספות, לרבות דלק. ההחלטה אם לממש את הטבה היא עניין סובייקטיבי הנתון לבחירה, כפונקציה של הנסיבות, הצרכים והיכולות הכלכליות של כל זכאי. לכן אפוא, במישור העקרוני, כל עוד שהעותר לא פנה ולא ביקש לממש את ההטבה, קשה לדבר על הטבה שנגזלה ממנו שלא כדין".

בית המשפט לעניינים מינהליים קבע שאין חולק שמחמת טעות משרדית, לא שולמו לתובע דמי ניידות שלהם היה זכאי אוטומטית בגין נכותו (פיסקה 20 לפסק-הדין). בית המשפט לעניינים מינהליים ציין כי יש להצטער על הטעות, אולם משהתגלתה שולמו לתובע דמי הניידות רטרואקטיבית. כן נקבע שלכאורה אין קשר בין אותה טעות לבין האפשרות הקיימת לתובע לממש את זכאותו לרכב רפואי ככל שהיה מעוניין בכך (פיסקה 21 לפסק-הדין):

" בהעדר ראיה לסתור, איני רואה סיבה שלא לקבל את הסבריה של ב"כ המשיבים לפיהם "הטעות המערכתית" שעליה דיברה הכותבת התמצתה בכך שלא עודכנה במערכת הממוחשבת זכאותו של העותר לדמי ניידות בהתאם להוראת רכב רפואי. בהנחה שכך, אין לכאורה קשר בין אותה טעות (שהביאה לכך שהעותר לא קיבל אוטומטית את דמי הניידות) לבין אפשרותו לממש, ברצותו, את זכאותו לרכב רפואי. אין כל אינדיקציה לומר שאילו העותר היה פונה בבקשה לקבלת רכב רפואי בכל אותן שנים, בקשתו הייתה נדחית בגלל הטעות הנ"ל, ולראיה שלאחר שהעותר החל בשלהי שנת 2012 להתעניין לגבי רכישת רכב בסיוע משיב 1, הובררה הטעות והובררו זכויותיו. כמו כן ברי, שגם אלמלא אותה טעות, גם אילו היו משולמים לעותר דמי הניידות כסדרם, לא היה העותר מקבל אוטומטית רכב רפואי כל עוד שלא היה פונה בעניין זה בבקשה מתאימה".

בית המשפט לעניינים מינהליים גם דחה את הטענה כי לאותה טעות הייתה השלכה על מודעותו של התובע על זכויותיו (שם):

"עוד טוען העותר, כי בגלל הטעות הוא לא היה מודע לזכויותיו. גם אם נקבל את טענת[ו] שהוא לא היה מודע לזכאותו, וכי לא פנה לקבלת רכב רפואי כל אותה תקופה משום שלא ידע על אפשרות זו (ולא משום שלא חפץ בכך באותה עת), אין הדבר מעיד בהכרח כי קיים קשר בין חוסר מודעותו האמור לבין התקלה המדוברת. לכאורה, התקלה המשרדית לחוד ומסוגלותו של העותר לברר ולהתחקות אחר זכויותיו- לחוד. העותר לא טען שלא ידע מה הייתה החלטת הוועדה העליונה בעניינו ו/או שלא היה מודע לדרגת הנכות המשוקללת שנקבעה לו. טענת ב"כ המשיבים לפיה נוסח הוראת רכב רפואי מופיע באתר משיב 1 באינטרנט, לרבות פירוט הזכויות השונות - לא נסתרה. זכויותיו של העותר הרי נגזרות מהחוק ומהוראות אגף השיקום, כאשר הרישום במחשב המשרדי, גם אם הוא שגוי, אינו קובע את עצם הזכות. לכאורה, לא הייתה מניעה שהעותר יבדוק ויברר את זכויותיו ואת המגיע לו בהתאם לדרגת נכותו".

בית המשפט לעניינים מינהליים הוסיף וקבע, כי אין מקום להחלת הזכאות לרכב רפואי רטרואקטיבית לאור אופיה של זכאות זו שניתנת בגין רכישת רכב בפועל. כך נקבע גם באשר לזכויות הנלוות לכך, למשל, השתתפות בביטוח רכב (פיסקה 22 לפסק-הדין):

"אין מחלוקת כי בקשת העותר שהוגשה בשנת 2013 לקבלת רכב רפואי אושרה על ידי המשיבים והעותר רכש בעקבות זאת רכב רפואי מכוח הזכאות. ואולם, העותר מבקש לקבל רטרואקטיבית את שווי ההטבה שלטענתו נגזלה ממנו לאורך השנים.

מבלי לגרוע מכל הנימוקים שפורטו עד כה, יש לומר בעניין זה: להבדיל מהטבה שמתבטאת בתגמול כספי גרידא, אשר ניתן תיאורטית לשלמו גם רטרואקטיבית (במקרה המתאים), הרי להטבה דוגמת זו שלפנינו לא קיימת, על פניו, חלות רטרואקטיבית. הרי לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה ולהעניק לעותר רכב עבור זמן עבר. הכסף שמשתלם לזכאי במסגרת הזכאות לרכב רפואי, משתלם אך ורק לצורך רכישת רכב ובהקשר לרכישת הרכב. כך גם ההשתתפות בתשלומי הביטוח עבור הרכב. לא יהא סביר להעניק לעותר את סכום הכסף שהיה מקבל עבור רכישת רכב, כאשר רכב כזה לא נרכש בפועל. הוא הדין גם לגבי השתתפות בביטוח לרכב, שהרי בהעדר רכב גם לא נעשה ביטוח לרכב".

לבסוף נקבע, כי החלטת הנתבע שלא ליתן לתובע את הטבת רכב רפואי או את שוויה למפרע, כמו גם זכויות נלוות נוספות, אינה בלתי סבירה, ו"מדובר בהחלטה שמעוגנת בעובדות שעמדו בפני המשיב 1 [הנתבע, א.ו.], והיא עולה בקנה אחד עם הוראת רכב רפואי" (פיסקה 23 לפסק-הדין).

28. כפי שכבר צוין, בפסק-הדין בעתירה המינהלית ניתנו לתובע "פתחים" להגיש תביעה אזרחית. הדבר נעשה בשתי קביעות בפסק-הדין. הקביעה הראשונה היא שטענות התובע בדבר קבלת אינפורמציה שגויה ורשלנית במהלך פגישותיו עם נציגי הנתבע, ובדבר הטעיה, מצג שווא רשלני או הפרת חובה כלשהי – אינן מתאימות לדיון בהליך המינהלי, ולתובע זכות להגיש לגביהן תביעה אזרחית (פיסקה 21 לפסק-הדין):

"העותר הוסיף ואמר במהלך הדיון המקדמי (כמו גם בסיכומים) כי בגלל הטעות המשרדית הנ"ל הוא קיבל אינפורמציה שגויה ורשלנית במהלך פגישותיו עם נציגי משיב 1. העותר טען שהוא הוטעה בעצם על ידי נציגי משיב 1 לחשוב שלא מגיע לו רכב רפואי ולכן לא פנה כל השנים בבקשה מתאימה. מדובר בשאלה שהיא בראש ובראשונה שאלה עובדתית והיא לא הוכחה בפני על ידי העותר. לא זו אף זו, ההליך המנהלי אינו הפורום המתאים לברור טענה מסוג זה. ככל שהעותר סבור שעומדת לטובתו עילת תביעה בגין מצג שווא רשלני, או הפרת חובה כלשהי מצד עובדי משיב 1, קיימת לו הזכות להגיש תובענה אזרחית מתאימה".

הקביעה השניה בפסק-הדין בעתירה המינהלית היא כי טענה לנזקים שנגרמו בשל אי-קבלת ההטבה, שאינם זהים בהכרח לשווי ההטבה עצמה, היא עניין עובדתי שעל התובע להוכיח ולברר בפני הערכאה המתאימה (פיסקה 22 לפסק-הדין):

"עתירת העותר, אם לתרגמה לדרישה ריאלית - היא להיפצות על הנזקים שנגרמו לו בגלל אי קבלת ההטבה, ואולם נזקים אלה, ככל שהיו כאלה, אינם זהים בהכרח לשווי הכספי של ההטבה. קיומם ושומתם של נזקים כאלה הם עניין עובדתי שעל העותר להוכיח ולברר בפני הערכאה הדיונית המתאימה לכך".

29. כפי שצוין, ערעור על פסק-הדין בעתירה המינהלית נדחה. בית המשפט העליון קבע שפתוחה בפני התובע האפשרות להעלות את הטענה בדבר אפליה כלפי נכה צה"ל אחר בפני קצין התגמולים (וזאת בשים לב לכך שהטענה הועלתה לראשונה בערעור). כפי שצוין, טענת האפליה אינה עומדת להכרעה בתביעה דנא.

30. מן החומרים שבפניי עולה כי לאחר דחיית הערעור פנה התובע לנתבע לגבי טענת האפליה, וטענתו זו נדחתה. עם זאת הוצע לתובע שלפנים משורת הדין, ישולמו לו דמי ביטוח החובה ואגרת הרישוי בשנים 2013-2008 כפוף להצגת אסמכתאות על התשלום (נספח 10 לתצהיר התובע; מכתב מיום 2.11.2016). התובע לא הציג אסמכתאות שכאלו לנתבע, וסכומים אלו לא שולמו לו.

ה. דיון והכרעה

ה(1) פסק-הדין בעתירה המינהלית והתביעה שלפניי

31. עניינו של התובע כבר הובא ונדון בפני בית המשפט לעניינים מינהליים. בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את העתירה המינהלית שהגיש התובע, ובתוך כך דחה את טענותיו אחת לאחת. עם זאת, בית המשפט לעניינים מינהליים הותיר לתובע מספר "פתחים" להגשת תביעה אזרחית. בעקבות זאת הגיש התובע את תביעתו הנוכחית. התביעה דנא נדונה מתחילתה ועד סופה, ועתה ניתן לומר שלאמיתו של דבר, התובע לא הוסיף בתביעה שלפניי דברים מהותיים על הדברים שכבר הביא בפני בית המשפט לעניינים מינהליים.

32. ביתר פירוט, קביעה ראשונה של בית המשפט לעניינים מינהליים בנושא הגשת תביעה אזרחית נעשתה לגבי טענת התובע שלפיה "קיבל אינפורמציה שגויה ורשלנית במהלך פגישותיו עם נציגי משיב 1 [הנתבע, א.ו.]", וכי הוא "הוטעה בעצם על ידי נציגי משיב 1 לחשוב שלא מגיע לו רכב רפואי ולכן לא פנה כל השנים בבקשה מתאימה" (פיסקה 21 לפסק-הדין). לגבי טענות אלו, נאמר בפסק-הדין בעתירה המינהלית שמדובר בשאלות עובדתיות שלא הוכחו, ושמעבר לכך ההליך המינהלי אינו הפורום המתאים לבירור הטענה, וככל שלתובע עילת תביעה בגין מצג שווא רשלני או הפרת חובה כלשהי הוא זכאי להגיש תובענה אזרחית מתאימה.

אולם, בהליך שלפניי לא הובאו ראיות בדבר קבלת אינפורמציה שגויה ורשלנית במהלך הפגישות של התובע עם נציגי הנתבע, להטעיה שנעשתה על-ידי נציגי הנתבע, מצג שווא רשלני או הפרת חובה חוקית. אף בכתב התביעה אין טענה ממוקדת להטעיה או למצג שווא מסוג זה. זאת מעבר לטעות שאירעה שבעטייה לא עודכן התובע על זכאותו לרכב רפואי, שבניסוחים כאלו או אחרים כבר עמדה בפני בית המשפט לעניינים מינהליים.

האמור בכתב התביעה המתקרב לטענה בדבר הטעיה, הוא כי התובע שלח לנתבע מכתב בחודש נובמבר 2008 שבו ביקש פגישה עם עובדת השיקום, וכי בפגישה שכזו ככלל מוסרים לנכה צה"ל מהן זכויותיו השונות על-פי המופיע במחשב. אולם התובע הוסיף שמכתבו זה לא נענה – כך שגם אין גרסה ברורה לגבי פגישה שהתקיימה ושבה נמסרה לו אינפורמציה שגויה (עיינו, סעיפים 35-33 לכתב התביעה). עוד יצוין כי באותו מכתב נזכר לא ציין התובע כי ברצונו לרכוש רכב, אלא ביקש באופן כללי "עזרה כספית" (נספח 7 לכתב התביעה). לאחר מכן התיאור המובא בכתב התביעה כבר מתייחס למסמכים שמועדם משנת 2013, שבעקבותם מימש התובע את זכאותו לרכב רפואי (סעיף 36 ואילך לכתב התביעה). כלומר, אותו מכתב והגרסה לגביו אינם מקימים תשתית מספקת להטעיית התובע, מצג שווא רשלני וכיו"ב לגבי הטבת רכב רפואי.

בחקירתו הנגדית הציג התובע גרסה שלפיה בפגישה שלו עם גב' שילוח אמרה לו גב' שילוח שלא מגיע לו רכב. כשנשאל על כך, העיד התובע שהפגישה התרחשה "באותו איזור זמן" – להבנתי כוונתו הייתה סמוך לקביעת הוועדה הרפואית בשנת 2008, אולם אין ביטחון בכך – ולאחר מכן הוסיף שאינו זוכר מתי הייתה הפגישה ושלמעשה אינו זוכר אם אומנם הייתה זו גב' שילוח שעמה נפגש (עמ' 21 שורות 34-19 לפרוטוקול). מדובר בגרסה שלא מצאתיה בכתב התביעה או בתצהירו של התובע, ודאי שלא בבהירות. על כן, אין בעדות זו, שאף לא נסמכה על ראיות נוספות והועלתה בחקירה הנגדית ובאופן לא ממוקד, כדי לשנות מן התמונה. אוסיף כי גב' שילוח העידה מנגד שהיכרותה האישית עם התובע החלה בשנת 2013 (עמ' 44 שורה 35 עד עמ' 45 שורה 2 לפרוטוקול). כן אוסיף שהתרשמותי הבלתי אמצעית מעדות התובע בנושא הייתה שיש לייחס לה משקל שאינו גבוה.

טענה שהעלה התובע בסיכומיו היא, שהמסמכים שנשלחו אליו לגבי שיעור אחוזי נכותו היו מטעים, שכן נרשם בהם ששיעור נכותו הוא 22%, ולא הוסבר לו שנכותו הכוללת היא 30%. הטענה בדבר הטעיית התובע לגבי עצם ידיעתו על שיעור אחוזי הנכות שלו לא נטענה בכתב התביעה וגם לא בתצהירו של התובע (ומכל מקום, לא נטענה במפורש). למעלה מן הנדרש אוסיף שספק אם יש מקום לקבל את הטענה לגופו של עניין. התובע העיד שהיה מיוצג על-ידי עורכת-דין בערעור שהגיש על שיעורי אחוז הנכות שלו. בפרוטוקול הוועדה הרפואית כלולה טבלה בהירה למדי, שממנה עולה שלתובע 30% אחוזי נכות כוללת, שמהם 8% נכות שלא על חשבון השרות, ו-22% על חשבון השירות. התובע העיד שקיבל מסמך זה לידיו. מעדותו גם עולה שעיין בעמוד שבו מופיעה הטבלה. התובע כלכלן בהשכלתו, ולאורך השנים היה פעיל למדי לגבי מימוש זכויותיו, כך שספק אם יש לאמץ את הטענה שלפיה הוטעה לאורך השנים לגבי שיעור אחוז הנכות שלו ולא ידע כיצד לקרוא את הטבלה הנזכרת (עיינו לעניין זה, חקירת התובע בעמ' 17-15 ועמ' 25 שורות 11-10 לפרוטוקול).

33. קביעה שניה שנעשתה בבית המשפט לעניינים מינהליים שבה נותר "פתח" לתובע להגיש את תביעתו הנוכחית, היא בדבר הוכחת נזקיו, שאינם זהים בהכרח לשווי הכספי של הטבת הרכב הרפואי שלגביו נקבע שאין מקום לשלמו לתובע. בלשון בית המשפט לעניינים מינהליים, דרישת התובע היא "להיפצות על הנזקים שנגרמו לו בגלל אי קבלת ההטבה, ואולם נזקים אלה, ככל שהיו כאלה, אינם זהים בהכרח לשווי הכספי של ההטבה. קיומם ושומתם של נזקים כאלה הם עניין עובדתי שעל העותר להוכיח ולברר בפני הערכאה הדיונית המתאימה לכך" (פסקה 22 לפסק-הדין בעתירה המינהלית). אולם גם בתביעה שלפניי, ראשית, וכפי שנראה בהמשך, התובע לא הוכיח את קיומם או שיעורם של נזקים שנגרמו לו ככל שאלו אינם זהים לשווי הטבת רכב רפואי – ונזכור שלגבי עצם שווי זה העתירה המינהלית שהגיש התובע נדחתה. שנית, וגם זאת נראה בהמשך, התובע כשל אף לגבי הוכחת השווי הכספי של הטבת רכב רפואי.

34. כלומר, לתובע ניתנו מספר "פתחים" להגשת תביעה אזרחית, על אף דחיית העתירה המינהלית. עתה, לאחר שהתברר הליך זה עד תומו, ניתן לקבוע כי התובע לא ניצל את אותה אפשרות שניתנה לו. אין זאת אלא שהתביעה שלפניי היא מִחזור של העתירה המינהלית שכבר נדונה ונדחתה, בלא תוספות ראייתיות מהותיות לגבי הנושאים שציין בית המשפט לעניינים מינהליים שלגביהם זכאי התובע להביא את טענותיו בפני ערכאה אזרחית. זאת ועוד, ככל שדנים אנו בנושאים שכבר נדונו בפני בית המשפט לעניינים מינהליים, לא מצאתי צורך להידרש לשאלה אם קביעות פסק-הדין בעתירה מינהלית מקימות כלפי התובע מעשה בית דין אם לאו, מן הטעם הפשוט שממילא התביעה שלפניי נדונה עד תומה, וממילא קביעות בית המשפט לעניינים מינהליים מקובלות עלי במלואן.

35. לסיום חלק זה בפסק-הדין אתייחס לטענות שונות של התובע בניסיון לשוות לתביעה נופך כללי ועקרוני בדבר התנהלות הנתבע כלפי נכי צה"ל. התובע העלה במהלך בירור ההליך טענות כלליות בדבר חובות הנתבע לעדכן באופן אקטיבי את נכי צה"ל בזכויותיהם, בדבר חוסר הבהירות בהנחיות המפורסמות על-ידי הנתבע, אי-בהירות באתר באינטרנט של הנתבע וכדומה. התובע הפנה בטיעונו בנושא אל פסק-הדין בעת"מ (מינהליים ת"א) 2503/08 אלוני נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון‏ (25.11.2010) (כב' השופטת דר' מ' אגמון-גונן) (להלן – עניין אלוני), שם נקבע לטענתו כי חלה על הנתבע חובה ליידע באופן אקטיבי את נכי צה"ל על זכויותיהם. טענות אלו בדבר התנהגותו הרוחבית של הנתבע כלפי נכי צה"ל, הטעיית הנתבע את נכי צה"ל בפרסומים שהוא עורך וכיו"ב, לא נטענו בכתב התביעה, ומכל מקום לא נטענו בבהירות ובאופן ממוקד (למעט רשימה של מעשים ומחדלים העולים לכדי רשלנות בסעיף 95 לכתב התביעה). מעבר לכך, טענות אלו של התובע נותרו במישור הכוללני בלבד. לא הונחה תשתית עובדתית מספקת לדרך פעילותו הכללית של הנתבע ולעשיית קביעות עובדתיות בנושא זה.

לזאת יש להוסיף, כי לפי גרסת הנתבע שלא נסתרה, החל משנת 2010 הוא נוהג לעדכן באופן יזום את נכי צה"ל הזכאים לרכב רפואי על זכאותם, וזאת כשינוי ממדיניותו שנהגה קודם לכן. התובע עצמו לא עודכן באופן זה בשל אותה טעות שאירעה אצל הנתבע. כלומר, אין חולק שהחל משנת 2010, אלמלא הטעות היה התובע מעודכן באופן יזום על זכויותיו. משכך, ככל שעסקינן בתביעה הנוכחית ובמחלוקות הקונקרטיות שהיא מעוררת, מדיניותו הרוחבית ודרך פעילותו הכוללת של הנתבע כלפי נכי צה"ל, יידועם, והמידע שנמסר להם משנת 2010 ואילך, אינה דרושה הכרעה. החל מאותה שנה גם אין רלוונטיות למידע כזה או אחר המפורסם על-ידי הנתבע. זאת שכן ממילא החל מאותה שנה התובע היה מעודכן אישית על זכאותו אילולא הטעות שאירעה. אם כן, בטענותיו הרוחביות והכוללניות מבקש התובע שבית המשפט יחווה דעתו לגבי דרך התנהלותו הכללית של הנתבע בכל הנוגע ליידוע אקטיבי של נכי צה"ל על זכויותיהם והמידע שנמסר להם, בתקופה הקודמת לשנת 2010 – וניתן לראות היטב את הקושי שבדבר בלעדי תשתית עובדתית מספקת.

כן ייאמר למעלה מן הנדרש, כי התובע העלה בתצהירו טענות לגבי אתר האינטרנט של הנתבע כיום (סעיפים 17 ו-58 לתצהיר התובע), אך זו לא העת הרלוונטית שכן כאמור ממילא עמדת הנתבע (שלא נסתרה) היא שמאז שנת 2010 הוא מודיע לזכאים לרכב רפואי על זכאותם באופן יזום. הדברים דומים גם לגבי טענות התובע לגבי חוברות ששולח הנתבע לנכי צה"ל – החוברות לא צורפו לתצהיר, ודאי שלא אלו הנוגעות לעת הרלוונטית הקודמת לשנת 2010 (ראו, סעיף 60 לתצהיר התובע). התובע טען בתצהירו שבעניין אלוני נקבע שאתר האינטרנט והחוברות של הנתבע הם מטעים (ראו, פרק 2(ב) לפסק-הדין בעניין אלוני), אולם עיון באותו עניין מלמד ששם הוצגו ראיות להוכחת הטענה, מה שלא נעשה בענייננו (בלשון בית המשפט שם, "אכן, מהראיות שצירף העותר עולה כי הפרסום באינטרנט הינו חלקי, מגמתי ומטעה", ובהמשך ישנה קביעה דומה לגבי החוברות; ויודגש היטב ששם נדונה הטבה מסוג אחר, כך שלא ניתן לעשות שימוש בקביעה זו כשלעצמה בלעדי הצגת ראיות הרלוונטיות לענייננו). התובע טען בתצהיר כי הנתבע לא גילה בגילוי המסמכים את הפרסומים שהיו באתר האינטרנט של הנתבע בשנים עברו, אולם הדבר אינו גורע מנטל השכנוע הראשוני המוטל על כתפי התובע, ואם סבר התובע שמסמך מסוים לא גולה לו לשם הוכחת טענותיו היה עליו לפעול בדרכים הדיוניות העומדות לרשותו. בסיכומיו טען התובע לגבי המידע הניתן באינטרנט כי "אין פה שום ראייה" וכך גם טען לגבי החוברות, והוסיף שהנתבע יכול היה להביא ראיות בנושא – אולם כאמור, נטל השכנוע מוטל על כתפי התובע (עמ' 57 שורות 9-3 לפרוטוקול).

התובע הציג למר סבן בחקירה הנגדית את "אמנת השירות" של אגף השיקום, אולם מר סבן העיד שזו פורסמה הרבה לאחר שנת 2008, כך שמסמך זה אינו נוגע לעת הרלוונטית (עמ' 49 שורות 28-25 לפרוטוקול). התובע הציג למר סבן מסמך נוסף שכותרתו "דף מידע לנכה – תחום רווחה במחוז", ושאל היכן בו נרשם שלנכה צה"ל זכאות לרכב רפואי גם אם נכותו פחותה מ-30% לאור ההסדר המקל יותר הנוגע לנכות ברגליים (מוצג מ/11), אולם מר סבן העיד שאינו מכיר את המסמך, והתובע חזר בו מהגשתו (עמ' 52-51 לפרוטוקול). גם מסמכים נוספים שהציג התובע הם מסמכים שלהבנתי מועדם מאוחר יותר, ואינם נוגעים לעת הרלוונטית שהיא התנהלות הנתבע עד שנת 2010 (מוצגים מ/12 ו-מ/13). גם השאלות שגב' שילוח נשאלה בנושא בחקירתה לבשו אופי כוללני ולא מספק (עמ' 46 לפרוטוקול).

יתרה מכך, אין בפי התובע טענה בהירה להסתמכות על מסמך או פרסום ספציפיים שהטעו אותו. ענייננו אינו בהצגת מסמכים או פרסומים כאלו ואחרים שאותרו על-ידי התובע במהלך בירור ההליך ושנטען כי הם חלקיים או מטעים. היה על התובע להוכיח הטעיה או מצג שווא על בסיס מסמך או מידע שהסתמך עליו – אולם הדבר לא נעשה, ואף טענה ממוקדת שכזו אין בפיו. התובע גם ציין בתצהירו כי בשעתו לא הייתה לו גישה לאתר האינטרנט של הנתבע (סעיף 17 לתצהירו), ובחקירתו הנגדית השיב שלא חיפש באתר האינטרנט של הנתבע מידע על רכב רפואי (עמ' 25 שורות 22-21 לפרוטוקול), כך שממילא אין רלוונטיות לגבי התובע לפרסומים שעשה הנתבע באינטרנט.

התובע הגיש תצהיר של נכה צה"ל נוסף, מר שביט, אשר העיד על ניסיונו האישי מול הנתבע. אולם אין בעדות נוספת ופרטנית זו כדי להציב תשתית מספקת לשם עשיית קביעות כלליות ורוחביות לגבי התנהלות הנתבע, ודאי שלא כאלו המשליכות על ענייננו.

לסיכום נקודה זו, טענותיו של התובע לגבי התנהלות הנתבע כלפי נכי צה"ל נותרו כטענות כוללניות, בלא שהוצבה תשתית עובדתית מוצקה אשר היא גם קונקרטית ורלוונטית לעניינו של התובע, ובלא שהועלתה בנושא טענה קונקרטית ובהירה בכתב התביעה. גם בכך, אפוא, לא הציג התובע תוספת להכרעת בית המשפט בעתירה המינהלית.

ה(2) התביעה לגופה

36. חרף האמור, לא אעשה מלאכתי קלה, ואדון בטענות התובע אף אם מדובר בנושאים שכבר נדונו ונדחו בפסק-הדין בעתירה המינהלית. אחלק את הדיון בטענות התובע לשלושה חלקים, כיאה להליך אזרחי: האשם, הקשר הסיבתי והנזק. בתמצות, לגבי סוגיית האשם, הדרך קלה לביסוס אשמו של הנתבע. זאת שכן הנתבע מודה שאירעה אצלו טעות באופן שבו הוזנה במערכותיו זכאות התובע לרכב רפואי. עם זאת, זו אינה סוף הדרך. כפי שנראה, התובע כשל בהוכחת הקשר הסיבתי והנזק. על כן, דין תביעתו להידחות.

ה(2)(I) האשם

37. הנתבע מודה בטעות שאירעה אצלו בהזנת זכאות התובע לרכב רפואי. ההנחה היא שטעות זו עולה לכדי התרשלות של הנתבע. נסקור את תיאור הטעות שאירעה. במכתב מיום 18.2.2014 כתב מר סבן לבא-כוח התובע, כי התובע היה זכאי לרכב רפואי וכן לדמי ניידות החל מיום 19.3.2008, ויחד עם זאת, "בשל טעות שנפלה, לא עודכנה זכאותו של מרשך לדמי ניידות כאמור מיד עם השינוי בדרגת הנכות", וכי עם גילוי הטעות הוחלט לשלם את דמי הניידות למפרע החל מהמועד הנזכר (נספח 14 לתצהירו של מר סבן). בתשובה לעתירה המינהלית טען הנתבע, כי "באשר להחזר דמי ניידות, אכן בשל תקלה לא עודכנה במערכת הממוחשבת זכאותו האוטומטית של העותר לדמי הניידות ברמה הבסיסית..." (סעיף 22 לתשובה; נספח 8 לתצהיר התובע). בדיון בעתירה המינהלית טען הנתבע, כי "הטעות הייתה שלא הוזנו אחוזי הנכות הנכונים" (נספח 2 לכתב התביעה, עמ' 4 שורה 26 לפרוטוקול מיום 16.12.2014 בעתירה המינהלית). בכתב ההגנה בהליך דנא טען הנתבע, כי כשפנה התובע לנתבע בבקשה לרכוש רכב רפואי, "התברר כי אחוזי הנכות שנקבעו לו בהחלטת הועדה הרפואית העליונה לא עודכנו נכונה במערכת" (סעיף 55 לכתב ההגנה).

38. בתצהירו של מר סבן בהליך דנא ניתנה גרסה מפורטת יותר לגבי טיבה של אותה טעות (ראו, סעיפים 11-10 ו-25 לתצהירו). על-פי גרסתו בתצהירו, בשנת 2010 נכנסה לפעולה "מערכת חדשה" אצל הנתבע (בעדותו העיד כי המערכת החלה לפעול בחודש אוגוסט 2010; עמ' 50 שורה 2 לפרוטוקול). קודם לכניסת המערכת החדשה, בכל הנוגע לנכי צה"ל שלהם נכות מוכרת ונכות כוללת, היה צורך בבדיקה ובהזנה ידניים של זכות הנכה לדמי ניידות (הטבה שכאמור אינה מצריכה פניה של הנכה). בנוסף, אשר לזכאות לרכב רפואי, לפני שנת 2010, אם נכה צה"ל היה שואל על זכאותו לרכב רפואי, אזי נציגי הנתבע היו נכנסים למערכת ובודקים את הזכאות. החל מתחילת פעולתה של המערכת החדשה בשנת 2010, אגף השיקום יוזם פניה לנכי צה"ל אשר זכאים לרכב רפואי (וראו גם עדותו של מר סבן, בעמ' 49 שורות 7-3 לפרוטוקול). אשר לתובע, על אף החלטת הוועדה הרפואית בעניינו בשנת 2008 אשר שינתה את אחוזי הנכות שלו, ככל הנראה עקב תקלה בהזנה הידנית של השינוי, לא הוזן כי התובע זכאי לדמי ניידות. בלשון מר סבן בתצהירו, "ככל הנראה עקב תקלה זו גם כאשר אגף השיקום החל לעבוד עם המערכת החדשה שנכנסה בשנת 2010, משההטבה לדמי ניידות לתובע לא הוזנה במערכת, לא הוזנה זכאותו לרכב רפואי ובהתאם לא נעשתה פניה של אגף השיקום לתובע בנוגע לאפשרותו למימוש רכב רפואי..." (סעיף 11 לתצהירו). מכאן עולה שלגרסתו של מר סבן, אילולא אותה טעות, בשנת 2010 הייתה נעשית אל התובע פניה יזומה שבה התובע היה מעודכן על זכותו לקבל סיוע ברכישת רכב רפואי. בעדותו הסביר מר סבן כי עם הכנסת המערכת החדשה לפעולה בשנת 2010, לא נעשתה בחינה של הפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות קודם לשנה זו, כך שאם קודם לכן אירעה טעות בהזנה הידנית, היא נותרה בעינה גם לאחר המעבר למערכת החדשה (עמ' 50 לפרוטוקול).

39. לסיכום, הנתבע אינו חולק שאירעה אצלו טעות לגבי התובע. אכן, טעות זו נוסחה על-ידי הנתבע בדרכים כאלו ואחרות, אולם המהות היא שהטעות הייתה בהזנת נתוניו של התובע במערכותיו של הנתבע.

40. התובע טוען כי הנתבע הודה בטעותו במכתב מיום 17.10.2013, וכי מדובר בהודאת בעל דין (נספח 28 לתצהיר התובע). עיון בחלופת המכתבים שבה נכלל המכתב מלמד שהוא נשלח לבקשת התובע, לאור רצונה הטוב של גב' שילוח לסייע לו לבטל דוחות חניה (עיינו, נספחים 28-25 לתצהיר). אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה אם מדובר בהודאת בעל דין אם לאו, שכן ממילא הנתבע אינו חולק על הטעות שאירעה.

ה(2)(II) הקשר הסיבתי

41. על מנת לבסס את אחריות הנתבע, על התובע להוכיח קשר סיבתי בין מעשי ומחדלי הנתבע לבין הנזק. התובע כשל בכך.

42. בפתח ההתייחסות יש לומר, כי חלק מהקשר הסיבתי אינו במחלוקת. הנתבע גרס שהחל משנת 2010 הוא נוהג לעדכן באופן אקטיבי את הזכאים לרכב רפואי. מגרסת מר סבן בתצהירו עולה, שבשל הטעות שאירעה, בשנת 2010 התובע לא עודכן על זכאותו (ראו, סעיף 11 לתצהירו). לשלמות התמונה אציין כי גב' שילוח העידה תחילה שאילולא אותה טעות, התובע היה מיודע על זכאותו עוד בשנת 2008, אולם לאחר מכן הבהירה שלא עבדה באגף השיקום בשנת 2008, ושאין לה ידיעה אישית לגבי אופן הפעולה של הנתבע באותה שנה (עמ' 47 שורות 36-29 לפרוטוקול; סעיף 2 לתצהירה). כלומר, מחומר הראיות עולה שאילולא הטעות, התובע היה מעודכן באופן יזום על זכאותו לרכב רפואי בשנת 2010. אולם, בכך לא די על מנת להוכיח את קיומו של הקשר הסיבתי הנדרש. על התובע להוכיח כי אילולא הטעות היה פועל אחרת ומשנה את מצבו, היינו, היה מממש את ההטבה של רכב רפואי. התובע לא עמד בנטל זה.

43. התובע טוען כי אין ספק שהיה מממש את ההטבה של רכב רפואי אילו היה יודע על זכאותו, שכן זו הטבה שאין מוותרים עליה, ובלשונו, זו "הטבת הזהב". אולם התובע אינו יכול על בסיס אמירות בעלמא לפסוח על הצורך לשכנע בקיומו של קשר סיבתי, היינו, שאילו היה מעודכן בקיומה של ההטבה היה מממש אותה ופועל אחרת משפעל. אעיר כי גם טענה שלפיה אין ספק שהתובע היה מממש את זכאותו לרכב רפואי שכן אין נכה צה"ל שמוותר על כך – היא טענה הטעונה הוכחה, והוכחה שכזו לא הובאה. לבית המשפט אין ידיעה שיפוטית על שיעורי המימוש של הטבת רכב רפואי בקרב נכי צה"ל הזכאים לה.

44. מספר טעמים מביאים לכך שהתובע לא שכנע בקיומו של הקשר הסיבתי הנדרש. ראשית, על-פי החומרים שהוצגו, פניית התובע לנתבע לראשונה לגבי רכישת רכב לאחר הגדלת אחוזי נכותו, נעשתה בשנת 2013 (עיינו, נספחים 6א ו-6ב לכתב התביעה; נספח 20 ואילך לתצהיר התובע; הדבר לא נסתר בחקירתו הנגדית של התובע, עמ' 20 שורות 36-24 ועמ' 22 שורות 35-34 לפרוטוקול; התובע הודה בכך בסיכומיו: "...אין פניות לרכב חוץ מבשנת 2013", עמ' 68 שורה 3 לפרוטוקול; גם בקדם המשפט לאחר הגשת התצהירים טען התובע: "לשאלת בית המשפט האם הפניה הראשונה שממוקדת ברכבים לאחר העלאת הנכות נעשתה בשנת 2013 אני משיב שאני חושב שכן", עמ' 10 שורות 13-12 לפרוטוקול; אציין שבכתב התביעה ובתצהיר התובע נאמר שהפניה הראשונה בנושא הרכב נעשתה בחודש נובמבר 2012, אולם הדבר נאמר באופן כללי ולא נתמך במסמכים ומכל מקום אין מדובר בפער שמשנה את התמונה; ראו סעיף 36 לכתב התביעה וסעיף 70 לתצהיר התובע).

התובע מפנה למכתב ששלח ביום 25.11.2008 לנציגת הנתבע (נספח 18 לתצהיר התובע), אולם במכתב זה לא ציין התובע כי ברצונו לרכוש רכב אלא נקט לשון כללית בלבד באומרו, "אבקש עזרה כספית בתגמול מיוחד לנכה כתגמול לנכה מחוסר פרנסה", הוסיף כי לאחרונה הועלו אחוזי הנכות שלו וביקש שיזמנו אותו לפגישה על מנת לבחון כיצד אגף השיקום "יכול לעזור". התובע מפנה למכתב נוסף שכתב לנתבע (שהתאריך על גביו אינו ברור, נספח 11 לתצהירו), אולם גם בו לא פנה הוא לגבי רכישת רכב (מתוכן המכתב אף עולה שיתכן שהוא נשלח לפני ההכרה בנכות התובע בברך שמאל, היינו, בעת שהתובע ממילא לא היה זכאי לרכב רפואי). במכתבים נוספים ששלח התובע בימים 10.8.2011 ו-25.8.2011 לא פנה התובע לגבי רכישת רכב, כי אם בבקשה לסיוע במתן שי לאחיו לרגל נישואיו, וכן בקשר לסיוע לכיסוי חובות (נספחים 12 ו-13 לתצהיר התובע).

בתצהירו ציין התובע בקצרה ובאופן כללי כי גם ערך שיחות טלפון עם הנתבע (עיינו, סעיף 43 לתצהיר). אולם לא הובאו ראיות או פרטים לגבי תוכן אותן שיחות, ככל שהתקיימו. אף לא מצאתי טענה מסוג זה בכתב התביעה, ודאי שלא בבהירות. יצוין כי בתדפיס פניותיו של התובע לנתבע אין תיעוד לשיחת טלפון שבה ביקש התובע סיוע לגבי רכב לאחר הגדלת אחוזי הנכות ולפני שנת 2013 (נספח 15 לתצהיר התובע).

כלומר, אין אינדיקציה לרצון התובע לרכוש רכב לאחר שהוגדלו אחוזי הנכות שלו ועד לשנת 2013 שאז מימש את ההטבה. אין לי אלא לחזור על קביעת בית המשפט לעניינים מינהליים בפסק-דינו הדוחה את העתירה המינהלית, שלפיה, "...אין כל אינדיקציה לכך שהעותר פנה במהלך התקופה שמאז החלטת הוועדה העליונה במרץ 2008 ועד לשנת 2013 בבקשה כלשהי שנושאה סיוע בהשגת רכב או בדומה, לא כל שכן שלא הגיש בקשה ספציפית ומפורשת לקבלת רכב רפואי" (פיסקה 18 לפסק-הדין בעתירה המינהלית). בהעדר ראיה על רצון לרכוש רכב בתקופה זו, בין אם רכב רפואי בין אם רכב אחר, התובע לא עמד בנטל לשכנע כי אילו היה מיודע על זכאותו לרכב רפואי היה פועל למימוש ההטבה.

45. שנית, מימוש הזכאות לרכב רפואי כרוך בהוצאה מצד הזכאי. אולם, מן הראיות עולה שהתובע היה בעת הרלוונטית בקשיים כלכליים. גם בשל כך, התובע לא שכנע שאילו היה מיודע על זכאותו לרכב רפואי, היה מממש את ההטבה.

במכתב מיום 20.11.2008 ששלח התובע לנתבע כתב שפוטר מעובדתו, שהוא נטול פרנסה ושרוי בחובות, וכי הוא מבקש מהנתבע סיוע כלכלי (נספח ח' לתצהירו של מר סבן). במכתב זה פירט התובע חובות שלו לגורמים שונים בסך של כ-38,000 ש"ח. במכתב נוסף ששלח התובע לנתבע ביום 25.11.2008, כתב שהוא מחוסר פרנסה (נספח 18 לתצהיר התובע). במכתב מיום 18.12.2008 כתב התובע לנתבע כי הוא מחוסר פרנסה, וכי הוא מבקש עזרה בדמי קיום (נספח ח' לתצהירו של מר סבן). במכתבים ששלח התובע בימים 10.8.2011 ו-25.8.2011 ביקש סיוע במתן שי לאחיו לרגל נישואיו וכן פנה לגבי סיוע לכיסוי חובות שהצטברו בשל חוסר פרנסה (נספחים 13-12 לתצהיר התובע). גם ביום 5.9.2011 פנה התובע לנתבע בקשר לכיסוי חובותיו (נספח ח' לתצהירו של מר סבן).

בעדותו אישר התובע שבשנים 2009-2008 היה שרוי בחובות (עמ' 22 שורות 9-8 לפרוטוקול). בכתב התביעה טוען התובע עצמו, כי פנייתו לנתבע לגבי הרכב (לפי המתואר בכתב התביעה, בחודש נובמבר 2012), נעשתה "לאחר שגייס סכום כסף" (סעיף 36 לכתב התביעה). בתצהירו רשם התובע בדומה כי בחודש נובמבר 2012, "לאחר שגייסתי סכום כסף, החלטתי כי אינני יכול לנסוע יותר ברכבים ישנים הפוגעים בבריאותי ושאינם מאפשרים לי לעבוד..." (סעיף 70 לתצהיר התובע).

התובע טען בסיכומיו כי מצבו הכלכלי של התובע לא היה מונע ממנו לממש את זכאותו לרכב רפואי בזמן אמת, שכן מעבר למענק הניתן על-ידי הנתבע, לגבי היתרה ניתנת לזכאי הלוואה. אולם גם הלוואה צריך להחזיר, ואין כל בטחון שהתובע היה נוטל הלוואה בעת שהוא שרוי בחובות.

אף כאן, אין לי אלא לחזור על הקביעה בפסק-הדין בעתירה המינהלית: "...בעצם הבחירה לממש את ההטבה כרוכה הוצאה כספית לא מבוטלת, שכן, למרות הסיוע הכספי שניתן לרכישת הרכב, עדיין בחלק מהתמורה נושא הזכאי עצמו, וכן עליו לשאת בחלק מתשלומי הביטוח ובהוצאות נוספות, לרבות דלק. ההחלטה אם לממש את הטבה היא עניין סובייקטיבי הנתון לבחירה, כפונקציה של הנסיבות, הצרכים והיכולות הכלכליות של כל זכאי. לכן אפוא, במישור העקרוני, כל עוד שהעותר לא פנה ולא ביקש לממש את ההטבה, קשה לדבר על הטבה שנגזלה ממנו שלא כדין" (פיסקה 19 לפסק-הדין בעתירה המינהלית).

46. שלישית, וכטעם תומך ולמעלה מן הנדרש, מהחומרים שלפניי עולה שעוד קודם ההגדלה בשיעורי הנכות של התובע בשנת 2008, פנה התובע לנתבע בשנת 2005 בקשר לרכישת רכב בפטור ממכרז (נספח 14 לתצהיר התובע). מדובר בעת שבה לא הייתה לתובע זכאות לרכב רפואי. לבית המשפט הוגשו מסמכים שמהם עולה שהונפקו אישורים שונים למימוש הזכאות לרכישת רכב בפטור ממכרז (ראו, המסמכים האחרונים שצורפו כנספח ג' לתצהירה של גב' שילוח). אף על פי כן, גב' שילוח העידה שהתובע לא מימש אז את בקשתו לרכוש רכב בפטור ממכרז (עמ' 44 שורות 25-21 לפרוטוקול), וטענה זו לא נסתרה ומתיישבת עם גרסת התובע בדבר השימוש שעשה ברכבים ישנים שונים. היינו, מן הראיות עולה שגם כשלתובע הייתה זכאות לרכוש רכב באופן מסוים (בפטור ממכרז, שכן באותה עת לא היה זכאי הוא לרכב רפואי), ואפילו כשכבר הונפקו בנושא אישורים שונים לבקשתו – הדבר לא מומש. הגם שמדובר בזכאות מסוג שונה ובעת שונה, התנהלות זו מסייעת לאי-השכנוע בקשר סיבתי בין קיומה של זכאות לסיוע ברכישת רכב לבין מימוש הזכאות בפועל על-ידי התובע.

47. לסיכום, התובע לא שכנע בקיומו של קשר סיבתי בין הטעות שאירעה אצל הנתבע לבין אי-מימוש זכאותו לרכב רפואי.

48. אסיים את הדיון בפרק זה בשתי הערות למעלה מן הנדרש. הערה ראשונה היא, כי בכתב התביעה עותר התובע לפיצויו לגבי אי-מימוש זכאותו לרכב רפואי למן חודש אוקטובר 2007 – היינו, עוד קודם למועד שבו נקבעו אחוזי הנכות המוגדלים בעקבות הערעור שהגיש. אומנם, בהחלטה המגדילה את אחוזי הנכות של התובע, שהתקבלה בחודש מרץ 2008, נקבע כי ההכרה באחוזי הנכות תעשה למפרע החל מחודש יולי 2007 (עיינו, נספח 2 לתצהיר התובע). אולם גם אם נעשתה הכרה שכזו למפרע באחוזי הנכות, אין ללמוד מכך שהתובע זכאי לרכב רפואי למפרע עוד החל משנת 2007. הטבת רכב רפואי ניתנת לאלו שפועלים בנושא בפועל, וגם אלמלא הטעות של הנתבע לגבי הזנת הזכאות של התובע, התובע לא היה מממש את הזכאות קודם למועד שבו נקבעו אחוזי נכותו בחודש מרץ 2008. זאת שכן גם הוא וגם הנתבע לא ידעו אז שאלו יהיו אחוזי הנכות שלו. יודגש שאין בפי התובע טענה לרשלנות הנתבע בדבר עצם הקביעה הראשונית בדבר אחוזי נכותו שעליה ערער.

49. הערה שנייה היא, שהנתבע הצביע על מספר תמיהות שעלו בחקירתו הנגדית של התובע לגבי ידיעתו בזמן אמת על זכאותו לרכב רפואי. כמובן שככל שנסבור שהתובע ידע על זכאותו לרכב רפואי חרף אותה טעות שאירעה, יש בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הטעות לבין אי-מימוש הזכאות לרכב רפואי. טרם אגש לתיאור חקירתו הנגדית של התובע אציין כי אכן, כפי שטוען התובע, ראיה טובה המחזקת את גרסתו שלפיה לא ידע שהוא זכאי לרכב רפואי היא שבשנת 2013 פנה תחילה למימוש זכאות אחרת. גם העובדה שהתובע לא פנה משך שנים לקבל את דמי הניידות מחזקת את גרסתו לגבי אי-הידיעה על זכאותו לרכב רפואי. אולם מנגד, הנתבע הצביע על מספר תשובות של התובע בחקירתו הנגדית שמן הראוי לציינן.

תחילה העיד התובע כי לא היה מיוצג על-ידי עורך-דין בערעור על אחוזי הנכות בשנת 2008, או כי אינו זוכר זאת. לאחר מכן נזכר התובע שהייתה לו עורכת-דין שליוותה אותו, אולם הוסיף שהיא רק כתבה מכתב בנושא ולא נכחה עמו בוועדה הרפואית. אז הופנה התובע לפרוטוקול הוועדה הרפואית ששם מתועדים דבריה של עורכת-הדין בפני הוועדה (נספח א' לתצהירו של מר סבן), והתובע שינה בעקבות זאת את תשובתו והעיד שעורכת-הדין נכחה בדיון הוועדה (עיינו, עמ' 15 לפרוטוקול). אז העיד התובע, וזה העיקר, כי מטרת פנייתו לוועדה הרפואית בשנת 2008 הייתה לשם קבלת רכב רפואי (בלשונו, "אני הלכתי לועדה ב-2008 בשביל לקבל רכב... ש. אני עכשיו מבין בפעם הראשונה שאתה הלכת לועדה הזו שהמטרה הייתה להשיג הטבה של רכב רפואי? ת. בהחלט", עמ' 17 שורות 24-19 לפרוטוקול; ובהמשך, "ש. אמרת שהועדה הרפואית הייתה להשיג רכב רפואי? ת. כן", עמ' 21 שורות 15-14 לפרוטוקול). אולם על אף שזו הייתה המטרה שלשמה הגיש התובע את הערעור על אחוזי הנכות שלו, לגרסתו לאחר הדיון בערעור לא שאל את עורכת-דינו אם המטרה הושגה ("ש. כשאתה מיוצג על ידי עו"ד בהליך שכל כולו מתנהל על פי מטרה להשיג רכב רפואי לא שאלת אם המטרה הושגה? ת. לא שאלתי אותה כי הבנתי שנכשלנו וגם היא הבינה ונפרדנו לשלום. רשום שהערעור נדחה. קיבלתי 22% הוסיפו לי 15 שקל לחודש לפי מה שהבנתי נכשלתי בסיבוב הזה" (עמ' 17 שורות 28-25 לפרוטוקול; וראו גם עמ' 21 שורות 18-14 לפרוטוקול). ניתן כמובן לתמוה על תשובות אלו. התובע העיד כי מטרתו בערעור על אחוזי נכותו הייתה לקבל רכב רפואי, וחרף זאת, לדבריו אף לא שאל את עורכת-דינו אם המטרה שלשמה הגיש את הערעור הושגה. לזאת יש להוסיף, כי ממכלול המכתבים ששלח התובע לנתבע במהלך השנים עולה שהנתבע בקיא למדי בזכויותיו על סוגיהן השונים (וראו גם המכתבים הנוספים שהוגשו כמוצגים מ/2-מ/7; במכתב שהוגש כמוצג מ/5 התובע כינה עצמו כמי ש"מתמצא בעל כרחי בנושא תביעות ושיקום"). כמובן שכאמור, ניתן לשאול מדוע אפוא תחילה פנה התובע בשנת 2013 בבקשה לממש זכאות מסוג אחר ולא פעל משך השנים לקבל את דמי הניידות, אולם בד בבד גם מן הראוי לציין את תשובות אלו של התובע בחקירתו הנגדית ואת הצבעת הנתבע על התמיהות העולות מהן.

יצוין שגם בית המשפט לעניינים מינהליים קבע שאין בהכרח קשר בין הטעות שאירעה אצל הנתבע לבין יכולתו של התובע לברר את זכויותיו ומודעותו לגביהן (פיסקה 21 לפסק-הדין בעתירה המינהלית: "גם אם נקבל את טענת[ו] שהוא לא היה מודע לזכאותו, וכי לא פנה לקבלת רכב רפואי כל אותה תקופה משום שלא ידע על אפשרות זו (ולא משום שלא חפץ בכך באותה עת), אין הדבר מעיד בהכרח כי קיים קשר בין חוסר מודעותו האמור לבין התקלה המדוברת. לכאורה, התקלה המשרדית לחוד ומסוגלותו של העותר לברר ולהתחקות אחר זכויותיו- לחוד").

ה(2)(III) הנזק

50. התובע לא הוכיח את נזקיו.

51. בכתב התביעה מתוארים נזקים מסוגים שונים. נטען כי אי-העמדת רכב רפואי לרשות התובע ללא ספק גרמה להתדרדרות במצבו הרפואי (סעיף 23 לכתב התביעה). נטען כי מצבו הרפואי של התובע החמיר עד כדי עזיבת מקום עבודתו כאיש מכירות, תפקיד אשר הצריך הליכה רבה ומאמץ גופני (סעיף 24 לכתב התביעה). גם בתצהירו טען התובע כי אי-מימוש ההטבה גרמה "לפגיעה משמעותית במצבי הבריאותי" (נספח 6 לתצהירו; וראו גם סעיפים 50-49 לתצהיר, וכן ראו סעיף 105 לתצהיר שם טען שהדבר גרם "להרעה ברורה במצבי הכלכלי והגופני"). אולם ראיות לכל האמור לעיל, לא הוצגו (התובע גם אישר בחקירתו שלא הגיש חוות-דעת רפואית לתמיכה בטענותיו שברפואה, עמ' 24 שורות 25-24 לפרוטוקול).

מעבר לכך, כאמור התובע הודה שהרכב הרפואי בעניינו אינו רכב המותאם לבעלי מוגבלויות. כך שמעבר לחוסר הנוחות שבשימוש ברכב ישן מול חדש, לא הוכח קשר בין אי-השימוש ברכב רפואי לבין מצבו הבריאותי של התובע. התובע טען כי הרכבים הישנים שבהם השתמש לא התאימו לצרכיו הרפואיים, ועל כן היה עליו להשתמש בתחבורה ציבורית ולהתנייד רגלית באופן הולך וגובר (סעיף 26 לכתב התביעה) – אולם כאמור התובע הודה כי הרכב הרפואי בעניינו אינו רכב המותאם לבעלי מוגבלויות.

52. התובע כלל בתביעתו פיצוי בגין אי-ההשתתפות בעלויות הביטוח, אולם לא צירף אסמכתאות להוכחת תשלומי ביטוח שבהם נשא. התובע אישר בעדותו שלא הציג אסמכתאות לתשלומי ביטוח, אגרות רישוי או כל הוצאה אחרת שנשא בה לגבי הרכבים שבהם השתמש (עמ' 24 שורות 7-1 ו-16-14 לפרוטוקול). לזאת יש להוסיף כי הנתבע הסכים לשפות את התובע בגין הוצאות שנשא בהן בקשר לביטוח חובה ואגרת רישוי לרכב משנת 2008 כנגד הצגת אסמכתאות על התשלום, וזאת עוד קודם להגשת התביעה (מכתבו של מר אלי סבן מיום 2.11.2016, נספח 10 לתצהיר התובע). ממילא אין מקום לפצות את התובע בגין עלויות ביטוח שלא נשא בהן או שלא הוכחו. גם לעניין זה יפה קביעת בית המשפט לעניינים מינהליים שלפיה, "הכסף שמשתלם לזכאי במסגרת הזכאות לרכב רפואי, משתלם אך ורק לצורך רכישת רכב ובהקשר לרכישת הרכב. כך גם ההשתתפות בתשלומי הביטוח עבור הרכב... הוא הדין גם לגבי השתתפות בביטוח לרכב, שהרי בהעדר רכב גם לא נעשה ביטוח לרכב" (פיסקה 22 לפסק-הדין בעתירה המינהלית). היינו, דינו של ראש נזק זה להידחות (סעיף 113 לכתב התביעה).

53. התובע טוען כי נגרעו ממנו זכויות נוספות, כגון באשר לחניה ו"הנחות שונות" (סעיף 23 לכתב התביעה; סעיף 49 לתצהיר התובע), אולם גם נזקים אלו לא הוכחו והם גם לא כומתו בכתב התביעה.

54. עתה לחלק העיקרי בסוגיית הנזק, והוא טענות התובע לגבי שווי הטבת רכב רפואי. התובע הגיש חוות-דעת מומחה שנערכה על-ידי ד"ר רון קדם ורו"ח ליאור רוזנבלט – ומבין שניהם ד"ר קדם הוא שהתייצב לחקירה נגדית. בכתב התביעה ובחוות-הדעת ביסס התובע את הפיצוי הנתבע על שווי שימוש ברכב לפי תקנות מס הכנסה. מדובר בשווי הכספי לצרכי מס הנזקף להכנסתו של עובד בשל טובת ההנאה הגלומה בשימוש הפרטי ברכב שקיבל ממעסיקו. על-פי חוות-הדעת, הנזק לתובע בשל אובדן שווי השימוש ברכב הוא 215,366 ש"ח. מלבד זאת, על-פי חוות-הדעת נגרם לתובע נזק בשל אבדן עלויות ביטוח בסך 19,397 ש"ח ונזק בשל דחיית המענק בסך 35,653 ש"ח – ובסך הכל, נזקו של התובע על-פי חוות-הדעת הוא בסך 270,412 ש"ח. בלשון עדינה, מצאתי שחוות-הדעת מעוררת קשיים ניכרים ושלא ניתן לסמוך עליה.

55. טרם נכנס לפרטיה של חוות-הדעת, ניתן לראות את הקושי שבשיעור הנזק הנתבע כבר במבט כללי ו"ממעוף הציפור". הנזק שנגרם לתובע הוא אי-מימוש הטבה משך מספר שנים שעניינה סיוע ברכישת רכב רפואי. התובע קיבל את ההטבה בשנת 2013, ולטענתו אילולא אותה טעות של הנתבע הוא היה מממש אותה קודם לכן. מן הראיות עולה שאלמלא הטעות של הנתבע, התובע היה מיודע על ההטבה באופן אקטיבי לאור מדיניות זו של הנתבע החל משנת 2010, אך לצורך הדיון אני מוכן להניח לטובת התובע שנזקו החל בשנת 2008 עם הגדלת אחוזי הנכות. עוד נזכור, כי הרכב הרפואי בעניינו של התובע אינו רכב שיש לו התאמות לבעלי מוגבלויות. ועוד, הסיוע שהיה מקבל התובע מהנתבע עומד על כ-100,000 ש"ח (לעמדת מומחה התובע, בסך של 97,043 ש"ח; וזאת לצד סיוע בהלוואה בסך של 22,857 ש"ח שלגביו קבע מומחה התובע שלא נגרם לתובע נזק). כלומר, ענייננו בהערכת הנזק שנגרם בדחיית הטבה בשיעור של כ-100,000 ש"ח – שלבסוף ניתנה, אולם באיחור של שלוש או חמש שנים. כבר עתה ניתן לראות, כי הטענה שלפיה בשל דחיית הטבה בשיעור זה ולמשך הזמן האמור, הנזק שנגרם הוא בסך של כ-270,000 ש"ח (ובלעדי מימון הביטוחים, בסך של כ-250,000 ש"ח), היא טענה שעל פני הדברים לא ניתן לקבלה. בהעדר ראיות להוכחת נזקים קונקרטיים שנגרמו לתובע, לא ניתן לקבל עמדה שלפיה עצם דחיית מענק בסך כ-100,000 ש"ח בשלוש או בחמש שנים, שלאחריהם המענק ניתן, מביאה לנזק הגבוה פי כמה מסכום זה. מדובר בסכום הנעדר כל יחס סביר ומידתיות לנסיבות העניין.

56. עתה לפרטיה של חוות-הדעת, ולאחר שנעמוד על פרטים אלו ניתן יהיה להבין כיצד הגיע התובע לסכומים שאליהם הגיע.

(א) ההשוואה לשווי שימוש ברכב שניתן לעובד לצרכי מס: קושי ראשון בעמדת התובע והמומחה מטעמו הוא הסתמכותם על שווי שימוש ברכב הניתן לעובד ממעסיקו, כפי שזה נזקף להכנסת העובד לצרכי מס הכנסה. קיים הבדל רב בין שווי זה שנעשה לצרכי מיסוי העובד לבין עניינו של התובע. כך, מומחה התובע העיד כי כשעובד מקבל רכב ממעסיקו, מוסכם עליו שהמעסיק משלם עבור העובד את מחיר הרכב המלא, וכן נושא בהוצאות נלוות כגון דלק, אחזקה, טיפולים, ביטוח וכדומה (עמ' 35 שורות 17-14 לפרוטוקול). מומחה התובע אישר כי לעובד שמקבל רכב ממעסיקו, "אין לו הוצאות חוץ משווי שימוש שמורידים לו" (עמ' 36 שורות 30-23 לפרוטוקול).

מנגד, מעדות מומחה התובע עלה כי הוא אינו מודע לטיב הטבת רכב רפואי והזכויות הנלוות לה. מומחה התובע העיד כי הזכאי לרכב רפואי מקבל "קצבת דלק כלשהי" (עמ' 28 שורות 34-33 לפרוטוקול). לאחר מכן העיד שהוא סבור שנכה צה"ל מקבל הוצאות דלק, והוסיף כי יתכן שהדבר מהווה חלק מדמי הניידות (עמ' 35 שורה 20 ואילך לפרוטוקול). כן העיד מומחה התובע שלקח בחשבון שכאשר מדובר ברכב חדש, הרכב נרכש עם אחריות לשלוש שנים, וכי הרוכש גם מקבל טיפול שנתי בחינם, אך זאת "תלוי איפה הוא קונה". מומחה התובע העיד שאת נתונים אלו הוא מביא מידיעתו האישית, שכן הוא עצמו רוכש רכבי טויוטה (עמ' 29 שורות 10-2 לפרוטוקול). לאחר מכן שינה מומחה התובע את עדותו, והשיב שברכישת רכב חדש מקבלים טיפול אחד חינם, אך הוסיף, "כשקונים רכב נותנים לא לכולם אלא צריכים לעשות מו"מ מקבלים טיפול שנתי אחד חינם. חלק מהטיפולים צריך לשלם מהכיס" (עמ' 36 שורות 2-1 לפרוטוקול). אין צורך להכביר מילים על שמדובר בנתונים שלא ניתן לסמוך עליהם. כשנשאל מומחה התובע האם התובע עצמו זכה לקבל טיפול ראשון חינם, השיב מומחה התובע תחילה בחיוב, אולם לאחר מכן השיב לשאלת בית המשפט אם הדבר נאמר על בסיס ידיעה אישית, "אני לא יודע, אני מניח" (עמ' 36 שורות 5-4 לפרוטוקול). אז העיד, "את הטיפולים השנתיים משרד הביטחון אני לא יודע שהוא משלם. אם צריך לקזז הוצאות של טיפולים אז אפשר לקזז אותם" (עמ' 36 שורות 14-12 לפרוטוקול). לגבי עלויות ביטוח העיד מומחה התובע כי אינו יודע איזה שיעור מהן מקבל נכה צה"ל ממשרד הביטחון (עמ' 36 שורות 17-15 לפרוטוקול).

כלומר, בעוד שלגבי עובד המקבל רכב ממעסיקו העיד מומחה התובע שאין העובד נושא בהוצאות נוספות, למומחה התובע אין ידיעה לגבי קיומן או העדרן של הוצאות כאלו לגבי נכה צה"ל המממש את זכאותו לרכב רפואי. לאחר מכן הסכים מומחה התובע להבדל בין עובד לנכה צה"ל, באומרו, "....השווי מורכב מהרבה הוצאות, אתה פירטת את ההוצאות להוצאות שאולי נכה לא מקבל אבל מעביד כן נותן לעובד..." (עמ' 36 שורות 6-5 לפרוטוקול).

אשר להשוואה לתובע עצמו, מומחה התובע העיד שלא בחן מה היו הוצאות הרכב של התובע לאחר שמימש את זכאותו לרכב רפואי בשנת 2013 (עמ' 36 שורות 26-24 לפרוטוקול). היינו, מומחה התובע לא בחן אם שווי ההנאה של עובד שמקבל רכב ממעסיקו (לשיטתו שלו, על-פי עדותו) דומה או זהה לשווי ההנאה שמפיק התובע ממימוש הזכאות לרכב רפואי. זאת ועוד, בא-כוח הנתבע הפנה את מומחה התובע לכך שבבקשה לפטור מאגרה שהגיש התובע, הצהיר התובע שהוא נושא בהוצאות רכב בסך של כמה אלפי ש"ח בחודש (ראו, התצהיר שצורף לבקשה לפטור מאגרה מיום 20.2.2017, שבו הצהיר התובע שהוצאות הרכב שלו הן בשיעור של 2,250 ש"ח לחודש; סעיף 28 לתצהיר). מומחה התובע לא היה מודע לכך, והשיב, "צריך לראות מה ההוצאות ולנתח אותן" (עמ' 36 שורות 33-30 לפרוטוקול). כן יצוין שהתובע עצמו הודה בקדם המשפט כי נכה צה"ל אינו מקבל החזר בגין הוצאות דלק (למעט החזר ההוצאות הגלובאלי, ולהבנתי כיוון בכך התובע לדמי הניידות; עמ' 10 שורות 25-24 לפרוטוקול מיום 3.6.2019). התובע העיד בחקירתו הנגדית שהוא משלם בעצמו את ההוצאות של הטיפולים הרכב, דלק וניקיון (עמ' 23 שורות 29-24 לפרוטוקול; זאת לצד קבלת דמי ניידות). היינו, מעדויות התובע והמומחה מטעמו עולה כי קיים הבדל מהותי בין הטבת הרכב הרפואי לבין שווי שימוש לרכב שניתן לעובד לצרכי מס.

כמו כן, מומחה התובע נשאל האם הוא יודע כיצד בעל הסמכות הרלוונטי קובע את שווי השימוש ברכב לצרכי מס הכנסה, והשיב שאינו מכיר את האופן שבו נקבעים שיעורים אלו. מומחה התובע הוסיף כי הוא מניח שבוחנים מה השיעור מתוך השימוש ברכב שניתן לעובד שהוא לצרכי עבודתו, וכמה ממנו הוא לצרכיו הפרטיים, ומהשווי הכולל מפחיתים את החלק שבו הרכב משמש את צרכי המעסיק (עמ' 37 שורות 35-29 לפרוטוקול). כמובן שככל שדנים אנו בהטבת רכב רפואי, אין לדברים אלו רלוונטיות. כלומר, מכאן עולה ששווי שימוש ברכב שניתן לעובד ממעסיקו לצרכי מס הכנסה, הוא נתון אחר משווי ההנאה שמפיק נכה צה"ל מהטבת רכב רפואי.

נושא זה הוא מרכזי ביותר בחוות-הדעת שהגיש התובע, ולמעשה, בתביעתו כולה. זהו ראש הנזק העיקרי שעליו נסמכה התביעה, וניתן לראות שלהשוואה בין הטבת רכב רפואי לבין שווי שימוש ברכב לצרכי מס הכנסה, אין בסיס. זהו טעם עיקרי לסכומים המנופחים שאליהם הגיע התובע בתביעתו.

(ב) הפחתת השתתפותו של הזכאי במימוש הזכאות לרכב רפואי: בקבלת סיוע ברכישת רכב רפואי, קיים חלק שבו נושא נכה צה"ל. בחוות-הדעת מטעם התובע נרשם שעבור רכישת רכב ראשון, הזכאי משלם 20%-25% מערך הרכב (עמ' 2 לחוות-הדעת). יצוין שבהוראת רכב רפואי מופיע נתון אחר שמיטיב יותר עם נכה צה"ל, שלפיו חלקו ברכישת הרכב הראשון הוא 15% (עמ' 7 להוראה, סעיף 45). כך או אחרת, מומחה התובע אף לא הפחית מהערכת הנזקים שעשה את שיעור חלקו של הזכאי ברכישת רכב רפואי. מומחה התובע העיד כי לקח בחשבון בחישוביו 100% משווי השימוש של רכב לצרכי מס הכנסה. אך מובן שהיה מקום להפחית שיעור זה. טלו לדוגמה מקרה שבו משרד הביטחון היה מממן חלק קטן יותר מרכישת הרכב, למשל, 60% או 50% מהעלות. האם גם אז היה מומחה התובע מותיר בחישוביו 100% משווי השימוש ברכב? יצוין שלאחר מספר שאלות בנושא התרצה מעט מומחה התובע והעיד, "יש מקום לעשות איזשהי הפחתה" (עמ' 37 שורה 27 לפרוטוקול).

(ג) הפחתת דמי הניידות: מומחה התובע העיד כי מאומדן הנזק שעשה בחוות-דעתו בדבר שווי השימוש ברכב, הפחית את דמי הניידות שקיבל התובע למפרע (עמ' 33 שורה 34 ואילך לפרוטוקול). הפחתה זו לא נומקה בחוות-הדעת, ואוסיף שהיא גם לא צוינה בבהירות (הדבר עולה מנספח ו' לחוות-הדעת, ובעמ' 3 לחוות-הדעת נרשם בקצרה, "בניכוי תשלומי האחזקה שקיבל").

אומנם, בהוראת רכב רפואי מצוין שהתכלית של דמי הניידות היא לממן נסיעות וכן לממן טיפולים ותיקונים של הרכב הרפואי – כך שניתן לסבור שאלמלא ההפחתה קיים כפל בין דמי הניידות לבין שווי השימוש ברכב שניתן לעובד לצרכי מס. אולם, נתון חשוב הוא שדמי הניידות (בשיעור ששולם לתובע) משולמים לנכה צה"ל הזכאי לרכב רפואי בכל מקרה, גם אם לא מימש את זכאותו. כשנשאל על כך מומחה התובע השיב, שלא היה מודע לכך שדמי הניידות משולמים גם ללא מימוש הזכאות לרכב רפואי (עמ' 35 שורות 27-26 לפרוטוקול). מכאן, שמומחה התובע אכן ביצע הפחתה של סכום דמי הניידות משיעור הנזק ובכך פעל לטובת הנתבע, אולם הפחתה זו לא נומקה בחוות-הדעת ולא מן הנמנע שהיא אינה מחויבת. מומחה התובע השיב בנושא, "אני יודע מתוך מה שדיברתי עם התובע ומתוך זה שבסופו של דבר הסכמנו להפחית את דמי הניידות" (עמ' 35 שורות 25-24 לפרוטוקול). לא ניתן לחמוק מן הרושם, שהפחתה זו נעשתה שכן אחרת חוסר הפרופורציה בשיעור הנזק מתעצם עוד יותר, וזאת על מנת למתן את תוצאת החישובים. אין זאת אלא שתחילה, מומחה התובע נסמך על נתונים שאינם רלוונטיים שהביאו לניפוח הנזק הנטען (שווי שימוש לרכב לצרכי מס הכנסה), ולאחר מכן הפחית נתון שלא לצורך (דמי הניידות, המתקבלים ממילא גם בידי נכה צה"ל שלא מממש את זכאותו לרכב רפואי).

(ד) ראש הנזק בדבר עלויות ביטוח: מומחה התובע כלל בחוות-דעתו ראש נזק הנוגע ל"אבדן שנתי של מימון ביטוח". ראשית, מומחה התובע העיד שלעניין זה הוא סבר כי נכה צה"ל מקבל מימון מלא של ביטוח הרכב (בלשונו, "אני הבנתי שהוא לא אמור לשלם ביטוח רכב ושמשלמים לו" (עמ' 27 שורות 6-5 לפרוטוקול). אולם, על-פי הוראת רכב רפואי הסיוע במימון הביטוח הוא חלקי (ראו, פרק ג', סעיף 2, עמ' 31 להוראה). לפי הרשום שם, ברכב עם נפח מנוע של 1,600 סמ"ק, השתתפות הנתבע היא ב-50% מעלות ביטוח מקיף, ו-75% מעלות ביטוח חובה. מומחה התובע ניסה בתחילה לחמוק מנושא זה וציין שהסכום שלקח בחשבון הוא השתתפות חלקית בעלויות הביטוח, אולם לאחר מכן הודה כי "ככל שההחזר הוא חלקי צריך לתקן את חוו"ד" (עמ' 27 שורות 32-27 לפרוטוקול).

שנית, מומחה התובע העיד תחילה שסבר שהתובע נשא בעלויות אלו בעצמו בשנים הרלוונטיות (בלשונו, "מכיוון שהוא שילם אני שיקללתי את הנזק שנגרם לו"). אולם כשנשאל האם ראה אסמכתאות על תשלומים שביצע התובע הוסיף, "אם הוא לא שילם צריך לגרוע את זה" (עמ' 27 שורות 13-3 לפרוטוקול). אז, בניסיון להיחלץ מקושי זה בעדות הוסיף מומחה התובע, שעצם העובדה שהתובע נחשף לסיכון לתשלום עלויות ביטוח, מקימה לו זכאות להחזר של עלויות הביטוח גם אם לא נשא בהן, תוך שהוא מציין שאין רלוונטיות לשאלה אם התובע נשא בפועל בעלויות אלו (עמ' 27 שורות 26-14 לפרוטוקול). מעבר לקושי הברור העולה מכך, שכן לפי גישה זו התובע אינו מפוצה בגין נזק אלא בגין סיכון לנשיאה בנזק, ההתרשמות הייתה שתשובת המומחה ניתנה בניסיון לתקן עדותו, ואין היא עולה בקנה אחד עם תשובותיו הקודמות בחקירה ושהובאו לעיל. ממילא התזה בדבר פיצוי עבור סיכון בלבד אינה משתקפת או מנומקת בחוות-הדעת.

שלישית, מומחה התובע העיד כי מקובל עליו שכאשר עובד מקבל רכב ממעסיקו, המעסיק נושא בעלויות הביטוח (עמ' 35 שורות 17-15 לפרוטוקול). מכאן ששווי השימוש ברכב לצרכי מס משקלל גם נושא זה. היינו, ההטבה שעניינה השתתפות בעלויות הביטוח כבר כלולה לשיטת מומחה התובע עצמו בשווי הרכב לצרכי מס הכנסה, כך שלא היה מקום לכלול ראש נזק נפרד בעניין זה. כשנשאל על כך מומחה התובע, השיב, "יכול להיות שיש חפיפה. מה שחופף לא צריך להיות מחושב כאן" (עמ' 36 שורות 19-18 לפרוטוקול).

(ה) החלפת רכבים: מומחה התובע הניח בחישוביו שהתובע לא היה פועל להחלפת הרכב הרפואי. זאת בשל מצבו הכלכלי של התובע. בלשון חוות-הדעת, "הנחת העבודה היא כי במצבו הכלכלי לא היה ממהר להחליף רכב כעבור 3 שנים וממשיך לנסוע בו עד שנת 2013 לפחות" (עמ' 5 לחוות-הדעת למטה), וכן, "כיוון שהחלפת רכב מזערית היא כל 3.5 שנים (עד שנת 2014), ההנחה היא כי יכולה הייתה להיות החלפת רכב בשנת 2011. אולם, לאור מצבו הכלכלי של התובע, קיימת סבירות גבוהה לכך שהיה ממשיך להחזיק באותו רכב עד שנת 2013" (נספח ב' לחוות-הדעת; ההדגשה במקור, א.ו.).

אולם בחקירתו הנגדית השיב מומחה התובע, בניגוד לכתוב בחוות-דעתו, כי בחישוביו לקח בחשבון החלפה של רכבים על-ידי התובע. לעניין זה השיב שלקח בחשבון החלפת רכבים כל שלוש שנים וחצי, והוסיף שאם באותה עת ההחלפה התאפשרה כל שלוש שנים, יש לתקן את חוות-דעתו (ולהגדיל את הנזקים; עיינו, עמ' 28 לפרוטוקול). בהמשך עדותו אישר מומחה התובע שוב, כי בחישוביו לקח בחשבון שהתובע היה מחליף את רכבו כל שלוש שנים או שלוש שנים וחצי. אז הופנה מומחה התובע לחוות-דעתו ששם כאמור נכתב אחרת, והשיב הפעם שאילו התובע לא היה מחליף את רכבו, הדבר היה מביא להקטנת שיעור הנזק (עמ' 33 שורות 14-5 לפרוטוקול). בהמשך עדותו תיקן המומחה את תשובתו, והעיד שהנחתו בחישוביו הייתה שהתובע לא החליף רכבים (עמ' 36 שורה 34 ואילך לפרוטוקול). התרשמותי הבלתי אמצעית מעדות המומחה בנושא זה הייתה כי תשובותיו מתחמקות ומשתנות. אוסיף כי האמור בחוות-הדעת, שלפיה ההנחה היא שהתובע לא היה מחליף את רכביו, עומד בניגוד לנטען בכתב התביעה, שם נטען כי התובע זכאי לשווי הזכות לרכב רפואי גם בגין שלוש החלפות של רכבים בתקופה הרלוונטית (סעיף 55 לכתב התביעה, וראו בדומה גם בסעיף 63 לכתב התביעה ובסעיף 104 לתצהיר התובע).

בנוסף, כשנשאל מומחה התובע האם ידוע לו שמא התובע החליף את הרכב הרפואי לאחר שנת 2013, השיב שאינו יודע. מסתבר, שהתובע החליף את רכבו הרפואי בשנת 2017. מומחה התובע השיב לכך שיתכן שמצבו הכלכלי של התובע השתפר מאז שנת 2008 (עמ' 37 לפרוטוקול). אולם תשומת הלב שבשנת 2017 הוגשה בקשתו של התובע לפטור מאגרה שנזכרה לעיל, ובה נטען שמצבו הכלכלי של התובע אינו טוב. כלומר, אין בסיס לאמור בחוות-הדעת שלפיו לאור מצבו הכלכלי של התובע, הוא לא היה מחליף רכבים מעת לעת, ולכל הפחות בחוות-הדעת הדבר לא נומק ביחס לעובדות בפועל.

ועוד הערה: מומחה התובע היה לא קוהרנטי בחוות-דעתו ובעדותו לגבי משך השנים להחלפת רכב רפואי. בעמ' 2 לחוות-הדעת מציין מומחה התובע כי החלפת הרכב נעשית כל 3 שנים, והחל משנת 2017 כל ארבע שנים. בנספח ב' לחוות-הדעת כתב מומחה התובע כי עד שנת 2014 החלפת הרכב נעשית כל שלוש שנים וחצי. בחקירתו הנגדית השיב מומחה התובע שלדעתו ההחלפה נעשתה בשנת 2008 כל שלוש שנים (עמ' 27 שורות 35-33 לפרוטוקול). לאחר מכן העיד שמשנת 2008 ועד שנת 2016, ההחלפה נעשתה כל שלוש שנים וחצי (עמ' 28 שורות 11-10 לפרוטוקול).

(ו) ראש הנזק בדבר דחיית המענק: מומחה התובע כלל בחוות-דעת ראש נזק בדבר "הנזק בדחיית מענק (חד-פעמי)... לפי עלות מימון מוקדמת שאבדה ויכול היה ליהנות ממנה", בסך 35,653 ש"ח. ראש נזק זה הובא בחוות-הדעת ללא פירוט או הנמקה נוספים. אף לא צורף החישוב שעל בסיסו הגיע המומחה לסכום זה, וגם לא צוינו הנתונים שעליהם הסתמך, כגון שיעורי הריבית שנלקחו בחשבון. בחקירתו הנגדית העיד מומחה התובע כי החישוב בעניין זה נסמך על הפרשי הצמדה וריבית שנתית בשיעור 3%, אולם הדבר לא צוין בחוות-הדעת, וגם ההסתמכות על ריבית בשיעור זה לא נומקה.

זאת ועוד, מומחה התובע נשאל אם לקח בחשבון את העובדה שעם השנים הייתה התייקרות במחירי הרכבים, כך שההטבה שקיבל התובע בשנת 2013 היא נומינלית גבוהה מזו שהייתה מתקבלת בשנת 2008. תשובת מומחה התובע לכך הייתה שהדבר "לא משנה" (עמ' 32 שורות 19-1 לפרוטוקול). אולם, לא מן הנמנע שהסכום שקיבל התובע בשנת 2013, כבר משקף התייקרות מסוימת שנעשתה במשק (מהנתונים שהציג הנתבע עולה כי מדובר במספר אלפי ש"ח). בנוסף, תשומת הלב שגם לגבי ראש הנזק הראשון בחוות-הדעת, שעניינו אובדן שווי השימוש ברכב, נרשם שהוספו לו הפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה (למרבה הצער החישוב עצמו לא צורף, כך שלא ניתן לבחון אותו לעומקו ולראות מהם ההפרשים שהוספו בדיוק). כלומר, יתכן שחלק מהסכומים נלקחו בחשבון מספר פעמים.

(ז) העדר הסתמכות על נתוני אמת: מעדות מומחה התובע עולה שהוא לא נסמך על נתוני אמת. מומחה התובע נשאל האם הוצגו בפניו הוצאות שבהן נשא התובע לגבי הרכבים הישנים שבהם השתמש, והשיב לכך בשלילה. בלשונו, "לא השתמשנו בנתונים כמותיים. אילו היינו משתמשים בנתונים כמותיים בזמן אמת כל חוו"ד הייתה אחרת לגמרי" (עמ' 29 שורות 25-18 לפרוטוקול). העדר ההסתמכות של המומחה על נתונים בפועל אינו ברור ופוגם במשקל חוות-הדעת. כפי שצוין, מומחה התובע לא היה ער להוצאות הרכב של התובע כיום (כפי שפורטו בבקשתו לפטור מאגרה), ואף על פי כן השווה את מצבו לעובד שאינו נושא בהוצאות רכב. כאמור, מומחה התובע הניח בחוות-הדעת שהתובע לא היה מחליף את רכביו בשל מצבו הכלכלי, ומסתבר שהתובע החליף את רכבו (אומנם בשנה מאוחרת יותר, אולם זאת הגם שבאותה עת טען בבקשה לפטור מאגרה שמצבו הכלכלי אינו טוב). מומחה התובע הופנה לגרסת התובע בתצהירו לגבי הרכבים הישנים שבהם עשה שימוש, והשיב שלא ידע על כך (עמ' 30 שורות 25-23 לפרוטוקול). מומחה התובע העיד שהתובע נאלץ להשתמש ב"רכב ישן עם קלקולים, הוא לא חנה בחניית נכה ונפל" (עמ' 29 שורה 30 עד עמ' 30 שורה 4 לפרוטוקול) – ודברים אלו לא נסמכו על ראיות.

(ח) שקלול העובדה שהתובע עשה שימוש ברכב אחר: עניין זה מובא למעלה מן הנדרש ולהשלמת התמונה. מומחה התובע לא שקלל את העובדה שבשנים שבהן לא מימש התובע את זכאותו לרכב רפואי, הוא עשה שימוש ברכב אחר. מומחה התובע נשאל, "...אתה בעצם מכמת בחוו"ד שלך את הפגיעה באושרו של התובע בכך שבמקום לנסוע בטויוטה הוא נסע בדייהטסו?", והשיב, "כן או בכל דבר אחר שהוא נסע...." (עמ' 31 שורות 7-5 לפרוטוקול). היינו, מתשובה זו ניתן לסבור שמומחה התובע עסק בפער ההנאה משימוש ברכב חדש לעומת שימוש ברכב ישן. משכך, נשאלת השאלה, אם ברצוננו להעריך את שווי ההנאה שנמנעה מהתובע, שמא עלינו לבחון את הפרש ההנאה מהרכב שבו עשה שימוש לבין זה שנמנע ממנו. היינו, השאלה היא שמא היה צורך להפחית מחישוב שווי השימוש ברכב את שווי השימוש ברכב הישן לצרכי מס הכנסה. אכן, לא נעלם מעיני שלכאורה אילו התובע היה מממש את זכאותו לרכב רפואי, הוא יכול היה להחזיק בשני רכבים (מימוש הזכאות אינו מותנה בכך שלזכאי אין רכב אחר), אולם אין מקום להניח שכך היה נוהג התובע אילו היה ממש את ההטבה (למשל, מאחר שהחזקת רכב נוסף כרוכה בעלויות נוספות). מכל מקום, אם הנזק שאנו תרים אחריו הוא בכך שהתובע עשה שימוש ברכב ישן במקום חדש, דומה שיש להפחית את שווי השימוש ברכב הישן.

57. לסיכום, חוות-הדעת שהגיש התובע מלווה בקשיים ניכרים, לשון המעטה. לא ניתן לבסס עליה מסקנה כלשהי.

58. אתאר בקצרה את חוות-דעת המומחה שהגיש הנתבע, מאת רו"ח אלישע סער. בחוות-הדעת נעשה חישוב כלכלי של העלויות שהיה נושא בהן התובע אילו היה מממש את זכאותו לרכב רפואי בשנת 2008, בהשוואה לעלויות שבהן נשא כשמימש את ההטבה בשנת 2013. מסקנת מומחה הנתבע היא שהתובע לא נפגע כלל, כי אם להיפך – אילו היה מממש את ההטבה בשנת 2008 הוא היה נושא בהוצאות גבוהות יותר. יתכן שבחישוב כלכלי "קר", כך הוא הדבר. אולם מומחה הנתבע גם ציין כי אינו מכמת את תחושת הפגיעה הסובייקטיבית של התובע מכך שנסע ברכב ישן ולא ברכב חדש. נזק זה אינו "חשבונאי", ולכן ממילא אינו נמצא בתחומי מומחיותו של המומחה.

59. לסיכום, אין מקום לקבוע ממצא כלשהו על בסיס חוות-הדעת שהגיש התובע. יש לדחות את התזה העיקרית שעליה נסמך התובע בתביעתו, שלפיה על הפיצוי להתבסס על שווי שימוש לרכב שניתן לעובד לצרכי מס – תזה שהביאה לניפוח לא מידתי של הנזקים הנתבעים. בכך יש לדחות את ראש הנזק העיקרי שנתבע בכתב התביעה (סעיפים 112-111 לכתב התביעה, שהם 248,040 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה בסך 30,112 ש"ח).

60. העולה מכך שדין התביעה להידחות?

61. בסיכומיו טען התובע, כי גם אם תדחה טענתו בדבר פסיקת פיצוי על בסיס שווי שימוש ברכב לצרכי מס וידחה האמור בחוות-הדעת שהגיש, הרי שעדיין רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי על דרך האומדן.

62. נקודת המוצא היא שעל התובע מוטל הנטל להוכיח את נזקיו ואת שיעור הפיצוי שלו הוא זכאי, ואם לא עשה כן תביעתו תדחה. אולם, כאשר מדובר בראש נזק שמטיבו קשה להערכה מדויקת, רשאי בית המשפט במקרים המתאימים להעריך את הנזק על בסיס אומדן. כפי שנפסק, "באותם מקרים אשר בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר" (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809 (1981); וראו גם, רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' ספאלדין, פיסקה 13 (‏10.9.2017)).

63. אני מוכן להניח, לטובת התובע, כי ענייננו מתאים לפסיקת פיצוי על דרך האומדן. זאת שכן הנזק הנתבע קשה מטיבו להערכה. זהו הנזק שיש לאומדו: התובע לא מימש את זכאותו לרכב רפואי משך כשלוש או כחמש שנים (אילולא הטעות שאירעה התובע היה מיודע על זכאותו בשנת 2010, וזכאות התובע לרכב רפואי היא החל משנת 2008; התובע טען בכתב התביעה שיש לפצותו החל משנת 2007 אולם כפי שכבר הוזכר הדבר מעורר קושי). בשל כך, הוא סבל מחוסר נוחות בכך שהשתמש ברכב ישן ולא ברכב בחדש. יודגש היטב: התובע הודה שהרכב הרפואי בעניינו אינו רכב מונגש לנכים, כלומר, אין מדובר בבעיית נגישות. אף אין ראיות לכך שהרכב הישן נזקק לטיפולים, התקלקל וכיו"ב –דברים שניתן היה להוכיחם, הגם שאני מוכן להניח שככלל רכבים ישנים מתקלקלים יותר מחדשים. כלומר, יש לאמוד את הנזק הגלום בחוסר הנוחות ועוגמת הנפש בכך שהתובע נהג ברכב ישן ולא ברכב חדש כשלוש או כחמש שנים.

יצוין כי לעניין זה לא ניתן לסמוך על האמור בחוות-דעת המומחה שהגיש התובע בדבר "הנזק בדחיית מענק" ו"עלות מימון מוקדמת שאבדה" (סעיף ג' בעמ' 6 לחוות-הדעת), שכן הסכום שצוין שם בסך 35,653 ש"ח לא נומק, ולא צורף החישוב שעל בסיסו ננקב סכום זה (בחקירה הנגדית ציין המומחה מהם שיעורי הריבית וההצמדה שעליהם בחר להסתמך, אולם לא נימק את בחירתו).

64. ודוק, בבואנו לעשות אומדן זה, שומה לשמור על יחס סביר בין שיעור הנזק לבין מכלול נסיבות העניין. עלינו לזכור, כי ההטבה המדוברת היא בסך של כ-100,000 ש"ח. כלומר, על אומדן הנזק להיות ביחס סביר לכך שנסיבות העניין הן דחיית מימוש הטבה של כ-100,000 ש"ח בכשלוש או כחמש שנים. דעתי היא, כי אומדנו של הנזק המדובר הוא בסכום בן 20,000 ש"ח.

אעיר למעלה מן הנדרש, כי בחינת הפרשי ריבית והצמדה על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 לגבי המועדים הרלוונטיים מביאה לסכומים בסדרי גודל דומים.

65. עם זאת, מצאתי שאין מקום לפסוק לזכות התובע פיצוי בסכום האמור.

66. קושי ראשון בפסיקת הסכום הנזכר הוא, שפיצוי על דרך האומדן לא התבקש בכתב התביעה. בכתב התביעה גם לא נתבע ראש נזק דוגמת עוגמת נפש וכיו"ב. כתב התביעה נסמך על תזה אחרת לקביעת שיעור הפיצוי בדבר שווי שימוש לרכב לצרכי מס, המביאה לסכומים ניכרים למדי, וזו נדחתה. גם טענות נוספות שהעלה התובע – למשל, הידרדרות במצבו הרפואי ואובדן פרנסתו – לא הוכחו. ניתן לסבור שקיים קושי ואף חוסר הגינות כלפי הנתבע, שעה שלאחר שנדחו מלוא טענותיו של התובע לגבי שיעור הנזק בסכום יחסית גבוה, ייפסק פיצוי על דרך האומדן מבלי שהדבר נתבע בכתב התביעה ובסכומים שקנה המידה שלהם שונה לגמרי.

67. אולם גם אם אעשה צעד נוסף זה לטובת התובע, עדיין מצאתי שאין מקום לפסוק לטובת התובע פיצוי על דרך האומדן בסכום שצוין. בשלב הסיכומים, טען בא-כוח התובע שלחלופין לפיצוי המבוקש בכתב התביעה, יש לפסוק לטובת התובע פיצוי על דרך האומדן. אולם בתום הסיכומים אמר לבית המשפט התובע עצמו: "התביעה שלי היא לא תביעה של ריבית. שמעתי הרבה פעמים שמדובר במאה אלף ש"ח שנמנע ממני להשתמש בהם לאורך 5, 6, 7 שנים. אני לא מתכוון לריבית" (עמ' 68 שורות 10-9 לפרוטוקול). בהמשך הוסיף התובע, "אמרתי את זה מראש שאם מדובר רק ב-100 אלף ש"ח באיחור של 6 שנים אז אין טעם בכל הדבר הזה... אם בית המשפט יעשה אומדן של עיכוב בתשלום מאה אלף ש"ח של כמה שנים וי[ע]ריך זאת בכ-20, 25 אלף ש"ח, אז אין לי עניין בזה" (עמ' 68 שורות 36-32 לפרוטוקול). כלומר, התובע עצמו הודיע לבית המשפט שאינו מעוניין בפיצוי בסכום שכזה. בסוף היום, התביעה היא של התובע עצמו ולא של בא-הכוח. אינני סבור שיש לפסוק לזכות התובע פיצוי שהודיע שאינו מעוניין בו, ולכפות עליו הר כגיגית פסק-דין לטובתו שאין הוא רוצה בו.

ו. סוף דבר

68. לאור התוצאה, לא מצאתי צורך להידרש לטענת ההתיישנות.

69. התביעה נדחית.

70. אשר להוצאות המשפט, אין מנוס מחיוב התובע בהוצאות הנתבע. זאת אף בשים לב לכך שמדובר בהתדיינות חוזרת באותו הנושא. התביעה התבררה עד תום. התקיימו בה חמישה דיונים. כן יש להתחשב בסכום התביעה. עם זאת, מצאתי מקום למתן את שיעור ההוצאות בהתחשב בנסיבותיו של התובע. על כן, התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח. כן יישא התובע בהוצאות הנתבע לגבי חוות-דעת המומחה שהגיש הנתבע.

ניתן להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסק-הדין.

ניתנה היום, ט' אלול תש"פ, 29 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.