05 ינואר 2020

ע"י ב"כ: עו"ד ליליה שבשאי

1. לפני תביעת התובע לתשלום זכויות שונות הנובעות לטענתו מתקופת עבודתו אצל הנתבעות וסיומה.

רקע עובדתי ודיוני

2. התובע הועסק על ידי הנתבעת 1, חברת טיקיי איכות שירותים (להלן: הנתבעת 1), כעוזר נהג משאית פינוי אשפה, החל מחודש 1/14 ועד מחצית שנת 2015. הנתבעת 2, גב' קטייב טוביה, היא בעלת המניות בנתבעת 1 (להלן: הנתבעת 2). החל מחודש 10/15, לאחר סיום העסקת התובע בנתבעת 1, הועסק התובע באותו תפקיד על ידי הנתבעת 3, חברת כוכב לבן שירותי ניקיון (להלן: הנתבעת 3). הנתבעת 4, גב' ליאורה קטייב, היא בעלת המניות בנתבעת 3 (להלן: הנתבעת 4).

3. במהלך כל תקופת עבודתו בנתבעת 1 ובהמשך לכך בנתבעת 3, התובע עבד שישה ימים בשבוע, בימים ראשון עד שישי. כמו כן, במהלך כל תקופת העבודה, המנהל המוסמך מטעם הנתבעות 1 ו – 3, אשר שימש גם כמנהלו של התובע, היה מר אברהם קטייב (להלן: מר קטייב). עוד יש לציין, כי הנתבעת 2 היא אמו של מר קטייב והנתבעת 4 היא אחותו של מר קטייב.

4. הצדדים חלוקים ביניהם בכל הקשור לתקופת עבודת התובע בכל אחת מהנתבעות. לטענת התובע, עבד בנתבעת 1 החל מיום 1.1.14 ועד ליום 15.5.15, כאשר אצל הנתבעת 3 עבד החל מחודש 10/15 ועד לחודש 4/16 (להלן בהתאמה: תקופת העבודה הראשונה ו – תקופת העבודה השנייה).

5. הנתבעות טענו מנגד כי בתקופה הראשונה התובע הועסק החל מיום 1.1.14 ועד ליום 1.5.14 ובתקופה השנייה, החל מחודש 10/15 ועד לחודש 4/16. עם זאת, לאחר שהתובע הציג במסגרת גילוי המסמכים מטעמו תלושי שכר לשנת 2014, אשר מוכיחים כי עבד במהלך כל שנת 2014, שינו הנתבעות את גרסתן. הנתבעות הודו כי התובע עבד במהלך כל שנת 2014, וטענו כי בשל תקלה במחשב לא צוינה תקופת עבודה זו בנתוני שכרו.

6. הנתבעות הוסיפו וטענו, כי מועד סיום עבודת התובע בשנת 2015, היה ביום 2.4.15, עת נעלם התובע מעבודתו, ולא ביום 15.5.15, כטענת התובע. לעמדת הנתבעות, התובע הועסק שוב על ידי הנתבעת 3 החל מחודש 10/15 ועד לחודש 4/16, המועד בו עזב את עבדותו.

7. אין מחלוקת בין הצדדים כי החל מחודש 11/16 חזר התובע לעבוד בנתבעת 3 והועסק עד ליום 15.1.18. בגין תקופת עבודה זו , התובע לא העלה טענות בהליך זה.

השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים

8. במסגרת פסק דין זה, הכרעותינו דרושות בשאלות הבאות השנויות במחלוקת בין הצדדים:

• 1. האם יש להתייחס לעבודת התובע בנתבעת 1 ובהמשך לכך בנתבעת 3, כעבודה ב'מקום עבודה אחד'?
  2. מהי תקופת ההעסקה ומה היו נסיבות סיום עבודתו? כפועל יוצא מהתשובה לשאלות אלו, האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים?
  3. האם התובע זכאי לפיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה, בניגוד לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן: חוק הודעה לעובד)?
  4. האם חל צו ההרחבה בענף הניקיון על הצדדים?
  5. האם זכאי התובע לתשלום בגין שי לחג וקרן השתלמות?
  6. האם זכאי התובע לתשלום בגין דמי הבראה?
  7. האם זכאי התובע לתשלום בגין שעות נוספות?
  8. האם זכאי התובע לתשלום בגין דמי חגים?
  9. האם יש תוקף לכתב הוויתור עליו חתם התובע?
  10. האם זכאי התובע לפיצוי בגין היעדר הפרשות פנסיוניות?
  11. האם זכאי התובע לפיצוי בהתאם לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (להלן: חוק הגנת השכר)?
  12. האם זכאי התובע לפיצויי הלנה ולרכיבים נוספים אותם לא תבע בכתב התביעה?
  13. האם יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעות 2 ו - 4 באופן אישי בחובות הנתבעות 1 ו-3.

9. להלן נדון בכל אחת משאלות אלו.

העדים

10. מטעם התובע העידו התובע בעצמו.

מטעם הנתבעות העידו מר אברהם קטייב, אשר במהלך כל תקופת עבודת התובע, שימש כמנהל בכל אחת מהנתבעות וכממונה על התובע. כן העידה הנתבעת 2, גב' טובה קטייב, בעלת המניות בנתבעת 1 ואחראית על ענייני שכר בנתבעת 1.

דיון והכרעה

האם יש להכיר בעבודת התובע בנתבעות 1 ו - 3 כעבודה ב'מקום עבודה אחד'

11. התובע טען כי יש להכיר בהעסקתו על ידי הנתבעת 1 ובהמשך לכך על ידי הנתבעת 3, כהעסקה במקום עבודה אחד, לאור רציפות העסקתו וכן לאור עדותו של מר קטייב, אשר הודה כי היה המנהל של שתי הנתבעות וכן מנהלו של התובע. התובע הוסיף וציין כי מסקנה זו מתבקשת אף לאור העובדה כי הנתבעות 1 ו - 3 סיפקו את אותם שירותים לאותם לקוחות. הנתבעות טענו מנגד כי אין להכיר בעבודת התובע בכל אחת מהנתבעות כעבודה במקום עבודה אחד, מאחר והתובע לא הוכיח כי הועבר מחברה אחת לחברה שנייה ולא הוכיח כי יש להרים את המסך בין הנתבעת 1 לנתבעת 3. עוד טענו הנתבעות, כי בעובדה כי כל אחת מהחברות נוהלה על ידי מר קטייב, אין כדי לסייע לתובע.

12. בית הדין הארצי, בעניין לי כנפו, עמד על כך כי את המושג "מעביד אחד" יש לפרש על פי תכלית חוק פיצויי פיטורים ולתת פחות משקל לשאלות טכניות של התאגדות פורמלית:

"הזכות לרצף תקופת עבודה נקבעה בחוק פיצויי פיטורים כזכות קוגנטית שאין לוותר עליה. סעיף 1(א) לחוק קובע: "מי שעבד שנה אחת ברציפות... אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד...". בכך התחשב המחוקק בכל אותם מקרים, בהם עובד של מעביד מסוים מועבר ממפעל למפעל של אותו מעביד. יצוין, כי החוק אינו כולל הגדרה של "מעביד" או "ממקום עבודה". על-כן יש לפרש את המושג "מעביד אחד" על פי תכלית חוק פיצויי פיטורים ולתת פחות משקל לשאלות טכניות של ההתאגדות הפורמלית של העסק המפעיל כל מפעל או סניף של המעביד.

מושכלות ראשונים הם כי לעניין זכויות במשפט העבודה המגן, ופיצויי פיטורים בכלל זה, "יש לראות את 'המפעל', את 'מקום העבודה', לא רק כנושא של 'בעלות' אלא גם כנושא של 'זכויות', כך שקיימת רציפות זכויות ותנאי עבודה מכוח עבודה באותו 'מפעל' " (ע"ע (ארצי) 142/03 לי כנפו נ' פיקאסו הרצליה 1993 בע"מ (פורסם בנבו, ניתן ביום 14.6.05).

13 לאחר ששקלתי את העדויות והראיות מצאתי כי יש להכיר בעבודתו של התובע בנתבעת 1 ובנתבעת 3, כעבודה ב'מקום עבודה אחד' ואפרט.

14. ראשית, הנתבעות 1 ו - 3 הן חברות שונות אולם, הוכח כי מדובר בחברות בבעלות משפחתית ובעלות זיקה משותפת. אין חולק, כי הנתבעת 1 והנתבעת 3 היו בבעלות אמו ואחותו של מר אבי קטייב, בהתאמה. בנוסף, הוכח כי מר אבי קטייב היה הרוח החיה והגורם הפעיל מאחורי שתי הנתבעות. מר קטייב הודה בחקירתו כי היה שותף להקמת חברות אלו:

"ש. מתי הוקמה הנתבעת 1?

ת. 2009-2010.

ש. מאין אתה יודע את זה?

ת. זכור לי 2009-2010.

ש. איך זה זכור אתה הקמת אותה?

ת. הייתי שותף להקמתה.

ש. מתי הוקמה הנתבעת 3?

ת. 2015-2016 משהו כזה.

ש. מאין אתה יודע את זה היית שותף להקמתה?

ת. גם, כן" (עמ' 19 לפ', ש' 9 - 17).

15. מר קטייב אף הודה בעדותו כי שימש כמנהל בפועל בנתבעת 3 :

"ש. אחותך הנתבעת 4 עבדה יחד איתך ועם אימך?

ת. הייתה שותפה , לקחה חלק בעבודה.

ש. והיא רצתה להקים חברה חדשה עם בעלה?

ת. עובדה היא הקימה, כן.

ש. ולמה בעלה לא בעל מניות שם?

ת. כי הם לא היו נשואים. זה היה לפני הנישואים. היא רצתה להקים משהו מוכן שיתחתנו יעבדו ביחד וכנראה בעלה לא רצה , אני לא יודע מה קרה שם בפנים.

ש. אתה אחיה אתה היית שותף להקמת החברה והעברת את המניות על שמך משמה ואתה לא יודע מה הסיבה שהם עברו לשמך?

ת. אני יודע מה הסיבה, אני לא יודע למה בעלה לא נכנס לזה, היא רצתה להקים ורצתה להכין תשתיות. מה השאלות על אחותי ועל בעלה.

"ש. היא הייתה מנהלת בפועל?

ת. היא לא הייתה מנהלת בפועל.

ש. מי היה מנהל בפועל?

ת. אני.

ש. מאז שהחברה הוקמה?

ת. כן" (עמ' 19 לפ', ש' 25 - 31, עמ' 20 לפ', ש' 1 - 9).

16. עוד הודה מר קטייב כי שימש כמנהל בפועל של הנתבעת 1:

ש. ומי היה מנהל בפועל של נתבעת 1 מאז שהוקמה?

ת. אני" (עמ' 20 לפ', ש' 11 - 12).

17. לא הייתה בפיו של מר קטייב הסבר מספק מדוע שימש כמנהל בפועל וכיוזם הקמת הנתבעות, ומדוע בחר שלא לרשום אותן בבעלותו:

"ש. אם אתה מנהל בפועל ואתה היוזם מלכתחילה של הקמת החברות מדוע החברות הללו לא נרשמות בבעלותך?

ת. היא כן רשומה בבעלותי.

ש. מלכתחילה למה לא?

ת. יצא ככה" ( עמ' 20 לפ', ש' 13 - 18).

18. שנית, הוכח כי הנתבעת 1 והנתבעת 3 עסקו שתיהן באותו עיסוק, פינוי אשפה, ואף העניקו שירותים לאותם לקוחות, אשר אותרו על ידי מר קטייב באופן אישי :

"ש. לצורך מה הוקמה הנתבעת 1?

ת. קבלני כוח אדם , קבלני שירות.

ש. עם אילו גופים חתמה טי קי על הסכמי שירות?

ת. נאות דורית וחן המקום פעילות בתחום פינוי אשפה וגזם.

ש. הנתבעת 1 שימשה כקבלן משנה של החברות האלו?

ת. כן.

ש. ומי הם בעלי החברות של חן המקום ונאות דורית?

ת. משפחת גרשון ומשפחת פרנקו.

ש. שאותם מן הסתם אתה מכיר?

ת. כן.

ש. והכרת אותם במהלך עבודתך בחברת כוח אדם שעבדת קודם?

ת. לא.

ש. אלא הכרות אישית בלי קשר?

ת. כן" (עמ' 24 לפ', ש' 12 - 24)

19. וכן ר' את המשך דבריו של מר קטייב, מהם עולה הזיקה המשותפת שבין החברות:

"ש. עם אילו גופים חתמה הנתבעת 3 ?

ת. בהתחלה עם אף אחת.

ש. ולאחר מכן?

ת. נאות דורית.

ש. שוב אותה חברה שאת בעליה אתה מכיר באופן אישי?

ת. כן.

ש. יש 2 חברות בענף של כוח אדם ניקיון , פינוי אשפה שחתומות על הסכם מתן שירותים עם חברות שאתה מכיר את בעליהם באופן אישי ולעומת זאת בעלות המניות ב 2 החברות האלו בהקמתן ואחת מהן עד היום , הן אמך שאתה אומר בעצמך שכל תפקידה היה הנהלת חשבונות ואחותך שאפילו זה לא ברור מדבריך עד כה, תסביר מדוע לא נרשמו המניות על שמך?

ת. קודם כל חברה ראשונה (נתבעת 1) כן הייתי רשום מהיום הראשון שנוסדה. ועכשיו אני בעלים של החברה השנייה (הנתבעת 3).

ש. אם היית רשום כבעלים של הנתבעת 1 למה הוסר השם שלך?

ת. מתי?

ש. אתה היית רשום מלכתחילה בנתבעת 1?

ת. כן.

ש. למה לא צרפת תדפיס רשם חברות לתצהיר?

ת. באתי לתת עדות לגבי עובד ואתה שואל דברים שאין לי מושג.

ש. למה לא ציינת בתצהירך שאתה בעל מניות בנתבעת 1 אלא להפך אמרת שהיית מנהל בנתבעת 1?

ת. נו מה זה דירקטור? זה מנהל.

ש. אתה רשום כבעל מניות בנתבעת 1?

ת. אני לא יודע איך זה מתפרש. הייתי רשום בחברה כדירקטור זה מה שאני יודע. אני לא יודע אם זה גם בעל מניות כנראה שכן" (עמ' 25 לפ', ש' 4 - 28).

20. עוד הוכח כי מר אבי קטייב שימש כמנהל המוסמך לעניין קליטתו של התובע והעסקתו, גם בתקופה הראשונה וגם בתקופה השנייה:

"ש. תאשר לי שאתה מי שגייס את התובע לעבודה?

ת. נכון.

ש. גם בתקופה הראשונה וגם בתקופה השנייה?

ת. נכון.

ש. תאשר לי שאתה מי ששילם לתובע את משכורתו במזומן גם בתקופה ראשונה וגם בשנייה?

ת. נכון.

ש. תאשר לי שאתה מי שקבע את שכרו של התובע גם בתקופה ראשונה וגם בשנייה?

ת. מאיזה בחינה? סגרנו הסכם שכר. איתי הוא קבע את השכר" (עמ' 26 לפ', ש' 7 - 15).

21. המסקנה כי יש להכיר ברצף התעסוקתי של התובע עולה גם מתצהירו של מר קטייב, אשר הבהיר כי הוא זה שהציע לתובע לעבור לעבוד בנתבעת 3: "לכן, אמרתי לתובע שיש לי עבודה בשבילו בחברה אחרת, חברה שבה אני עובד היום, הנתבעת 3" (ס' 18 לתצהירו של מר קטייב). וכן בהמשך - "לאחר מכן פנה אלי התובע שוב וביקש לחזור לעבודתו בחודש 11/16. כמו בפעם הקודמת – הסכמתי. התובע היה עובד טוב ואנו זקוקים לעובדים" (ס' 21 לתצהירו של מר קטייב).

22. יש לציין כי התובע הועסק על ידי הנתבעת 1 ובהמשך לכך על ידי הנתבעת 3, כאשר התובע שב והועסק על ידי הנתבעת 3 במהלך תקופת העבודה השלישית, החל מחודש 11/16. אופן העסקה זה תומך במסקנה כי יש להכיר בחברות השונות בהן עבד התובע כחברה אחת וכמקום עבודה אחד.

23. אוסיף, כי הנתבעת 4 לא הגיעה למתן עדות ולא הגישה תצהיר, אף כי היה ביכולתה להבהיר כי אין קשר בין החברות ועיסוקן. לפיכך, יש לזקוף את היעדר עדותה של הנתבעת 4 לחובתן של הנתבעות ויש בכך כדי לחזק את המסקנה כי בפועל, העסקת התובע על ידי הנתבעת 1 והנתבעת 3 הייתה בגדר העסקה במקום עבודה אחד.

24. עוד עיינתי בטפסי הודעה לעובד אותם הציגו הנתבעות, הראשון מיום 1.11.15 והשני מיום 16.11.16 (טפסי ההודעה לעובד צורפו כנספח ג' לכתב ההגנה). על גבי שני הטפסים נכתב כי שם המעסיק הוא שמה של הנתבעת 1, אף כי בחודש 11/16 כבר הועסק התובע על ידי הנתבעת 3. עוד צוין בטפסים אלו, כי התובע יעבוד באזור אורנית והממונה הישיר על התובע יהיה אברהם מאיר לפיכך, יש בטפסי ההודעה לעובד כפי שמולאו על ידי הנתבעות, כדי לתמוך במסקנה כי יש לראות את העסקתו על ידי הנתבעת 1 והנתבעת 3 כהעסקה במקום עבודה אחד.

25. לסיכום, לאור האמור לעיל, באתיי לכלל מסקנה כי יש לראות את הנתבעות בהן עבד התובע כמקום עבודה אחד, ועל כן התובע זכאי להיפרע ממעסיקתו האחרונה, הנתבעת 3, בגין זכויותיו הסוציאליות בעבור כל התקופה.

נסיבות סיום יחסי העבודה

26. התובע טען כי פוטר שלא כדין מעבודתו בנתבעת 1. לטענת התובע, החל לעבוד בחודש 1/14 ובחודש מאי 2015 עבר תאונת דרכים כאשר רכב פרטי פגע בו במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1. בתקופת שהותו בחופשת מחלה הודיע לו מר אבי קטייב כי הנתבעת בחרה להעסיק עובד אחר לכן עליו להמתין בביתו , ומאז נותק הקשר בין הצדדים.

27. התובע ציין, כי חזר לעבודתו בנתבעת 3 בחודש 10/15 ועבד עד לחודש 11/16. לטענת התובע, נשמר רצף העסקתו אצל אותו מעסיק, עם הפסקה של כחמישה חודשים. סך כל תקופת עבודתו עמדה על 24 חודשים, לפיכך זכאי התובע לטענתו לפיצויי פיטורים בסך של 24/12 חודשיםX 250 ₪ שכר יומיX 26 ימי עבודה בחודש = 13,000 ₪.

28. הנתבעות טענו מנגד כי התובע הוא שבחר לעזוב את עבודתו בנתבעת 1 מיוזמתו, מאחר ומצא עבודה בשכר גבוה יותר במקום אחר. מאחר והנתבעת 1 הייתה זקוקה נואשות לעובדים, נאותה לקבלו בחזרה לעבודה בחודש 10/15. הנתבעות הוסיפו וטענו כי התובע לא עבד בנתבעת 1 בחודש 5/15, אלא נטש את עבודתו עוד ביום 2.4.15. עוד טענו הנתבעות, כי התובע מעולם לא הציג מסמכים רפואיים המוכיחים כי עבר תאונת דרכים ולא פנה לקבלת טופס 250.

29. בהתאם להלכה, כאשר העובד טוען לפיטורים, מוטל עליו נטל ההוכחה לקיומם (דב"ע (ארצי) נו/3-201 שמש ירושלים בע''מ - מאיר ניסימיאן, עמ' 5, פורסם בנבו, ניתן ביום 26/5/97).הלכה פסוקה היא כי משבאים לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים בין העובד והמעביד לידי גמר, יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלבנטיות ומהן להסיק את המסקנה, ואין ללמוד מקטע הדברים אלא מהתמונה כולה (דב"ע ל/3-18 בנצילוביץ נ' "אתא" בע"מ פד"ע ב 41).

30. עוד נפסק, כי בעת הכרעה מי מהצדדים רצה להביא את היחסים לידי סיום, יש לבחון, בין היתר, למי מהצדדים הייתה מוטיבציה להביא לניתוקם של יחסי העבודה. על בית הדין להכריע בסוגיה זו על פי המסכת העובדתית המובאת בפניו.

31. בנסיבות המקרה שלפניי, לאחר ששקלתי את מלוא העדויות והראיות, מצאתי כי אין מקום לקבל את טענת התובע כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים, מאחר שהתובע לא הוכיח כי מתקיים רצף תעסוקתי בין תקופת העסקתו הראשונה לתקופת העסקתו השנייה. כמו כן, התובע לא הוכיח כי נסיבות סיום עבודתו בכל אחת מהתקופות, עולות כדי נסיבות המצדיקות פיצויי פיטורים. להלן אפרט את הנימוקים למסקנותיי.

32. ראשית, כאמור לעיל, הצדדים לא היו חלוקים ביניהם כי התובע חזר לעבודתו ביום 17.10.15. המחלוקת בין הצדדים נגעה למועד סיום עבודת התובע בתקופה הראשונה. הנתבעת טענה כי התובע בחר לסיים את עבודתו מיוזמתו עוד ביום 2.4.15 ושב לעבודה ביום 17.10.15 לאחר שחלפו למעלה משישה חודשים ושבועיים ממועד סיום עבודתו: "התובע עבד עד ליום 2/4/15 ונעלם מעבודתו...אציין כי עבודת פינוי אשפה היא עבודה פיזית קשה, ולכן העובדים לא מחזיקים מעמד הרבה זמן. כל פעם שהם מוצאים עבודה טובה יותר – הם עוזבים. להערכתי, כך היה גם עם התובע" (ס' 5,11-14 לתצהירו של מר קטייב).

33. מר קטייב התייחס באופן מפורט בתצהירו לטענת התובע כי פוטר מעבודתו וכך הצהיר: "46.ראיתי את טענת התובע כי בחודש 5/15 הוא עבר תאונת עבודה. אלא שבחודש 5/15 התובע כלל לא עבד באף אחת מהנתבעות. כפי שציינתי לעיל, התובע נעלם עוד ביום 2/4/15. התובע לא הביא לי שום מסך בקשר לתאונת עבודה, לא ביקש שאמלא לו טופס 250...התובע עבד בנתבעת כמה תקופות ואני לא מבין באיזו אחת מהן הוא טוען שפוטר. אני לא פיטרתי אותו בשום תקופה, אם הייתי מפטר אותו מן הסתם התובע לא היה חוזר לעבוד" (ס' 46 - 56 לתצהירו).

34. התובע לא הצליח להפריך את גרסת הנתבעות ולא הוכיח את טענתו כי סיים את עבודתו ביום 15.5.15 בעקבות תאונת דרכים אשר אירעה במהלך עבודתו. בחקירתו טען התובע כי הוא זוכר את פרטי התאונה וכי הוזמן אמבולנס על מנת לפנותו לבית החולים (עמ' 10 לפ', ש' 10-32). חרף זאת, התובע לא הציג מסמכים או ראיות אשר יש בהם כדי להוכיח את טענותיו כי עבר תאונת דרכים, אף כי חזקה כי התובע יכול היה להשיג מסמכים אלו מבית החולים בו אושפז לטענתו, או ממגן דוד אדום.

35. עוד יש לציין, כי במהלך הדיון המקדמי אשר נערך בתיק, הורה בית הדין (כב' הרשמת ריכטמן) לתובע להמציא פסיקתא לאישור בית הדין לבית החולים בו אושפז התובע (פרוטוקול דיון מוקדם מיום 8.11.17, עמ' 4 לפ', ש' 28 - 29). חרף החלטה זו, לא המציא התובע פסיקתא כאמור ולא הציג מסמכים כלשהם.

כמו כן, בחקירתו טען התובע כי התאונה התרחשה ביום 15.5.15, יום שישי (עמ' 9 לפ', ש' 29). דהיינו, התובע ציין תאריך ספציפי בו אירעה התאונה לגרסתו. עם זאת, התובע לא ידע להשיב באיזה בית חולים אושפז ובאיזה עיר.

36. זאת ועוד. בניגוד לגרסה אותה העלה התובע בחקירתו, גרסתו הראשונית כפי שהובאה על ידי בא כוחו במהלך הדיון המקדמי הייתה כי סיים את עבודתו בתקופה הראשונה עוד בחודש 4/15: "התובע נאלץ להפסיק עבודתו בסיום התקופה הראשונה ב 4/15 כיוון שעבר תאונה בעבודה, הוא נלקח לטיפול בבית החולים..." (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון המוקדם, ש' 14).

37. בהמשך חקירתו, שינה התובע את גרסתו וטען כי התאונה אירעה שעה שהוא עבד בחברה האחרונה, דהיינו הנתבעת 3, אף כי אין חולק כי התובע החל לעבוד בנתבעת 3 רק בחודש 10/15:

"ש. זאת אומרת זה בתקופה האחרונה ולא שכשהייתה תאונה?

ת. בחברה האחרונה עשיתי תאונה.

ש. התאונה אירעה כשעבדת בחברה האחרונה?

ת. כן" (עמ' 15 לפ', ש' 26 - 29).

38. לאור האמור לעיל, מצאתי כי התובע לא הפריך את גרסת הנתבעות באשר לסיום עבודתו עוד ביום 2.4.15, ולא הוכיח כי סיים את עבודתו בחודש 5/15, כטענתו ואף לא הוכיח את טענתו כי נאלץ לסיים את עבודתו בתקופה הראשונה בשל תאונת דרכים אשר אירעה במהלך עבודתו.

39. שנית, בכתב התביעה ואף בתצהירו, לא התייחס התובע כלל לנסיבות סיום עבודתו בנתבעת 3, בחודש 11/16, לאחר תום תקופת העבודה השנייה. לפיכך, גם אם טענת התובע כי מתקיים רצף תעסוקתי בין התקופה הראשונה לתקופה השנייה, הייתה מתקבלת, הרי שהתובע לא מסר כל גרסה באשר לנסיבות סיום עבודתו בחודש 11/16, נסיבות בגינן דורש התובע פיצויי פיטורים עבור כל תקופת עבודתו.

40. לסיכום, התובע לא הוכיח כי יש להכיר בתקופת עבודתו בנתבעות 1 ו – 3 כתקופת עבודה רציפה, אשר הסתיימה בנסיבות המצדיקות מתן פיצויי פיטורים. לאור זאת התביעה לתשלום פיצוי פיטורים נדחית.

פיצוי בגין היעדר הודעה בכתב על תנאי עבודה

41. התובע טען כי לא קיבל הודעה בדבר תנאי עבודתו. התובע התייחס לטופס ההודעה לעובד אשר צורף לתצהירי הנתבעת (נספח נ5) וטען כי התאריך הרשום על גבי המסמך אינו קשור לתקופה הנתבעת בתביעתו. בנוסף, התובע אינו קורא אנגלית או עברית, השפות בהן נכתבה ההודעה לפיכך, טען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בסך של 2,000 ₪ בגין אי מתן הודעה לעובד. הנתבעות טענו מנגד כי לתובע נמסר טופס הודעה לעובד ועל כן התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו.

42. סעיף 1 לחוק הודעה לעובד קובע כך : " מעסיק ימסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו, ... הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות חוק זה (בחוק זה – הודעה על תנאי עבודה)".

סעיף 2 לחוק הודעה לעובד מפרט את העניינים אותם יש לפרט בהודעה. סעיף 5(א) לחוק הודעה לעובד קובע כי "בית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי על הפרת הוראות חוק זה והוא רשאי –(1)לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין".

43. לאחר שעיינתי בטופס ההודעה לעובד אותו הציגו הנתבעות (נספח 5 לתצהיריהן), מצאתי כי התאריך המצוין על גבי טופס זה הוא יום 16.11.16. כאמור לעיל, התקופה הרלבנטית לתביעה הסתיימה בחודש 4/16. לפיכך, אין מדובר בטופס הרלבנטי לתקופה הנתבעת בהליך זה. הנתבעות צירפו טופס הודעה נוסף לכתב הגנתן מחודש 1/15 אולם הוא כולל מועד מאוחר למועד תחילת עבודתו של התובע.

44. זאת ועוד. הנתבעות לא הוכיחו כי טפסי ההודעה לעובד אשר נרשמו בעברית ובאנגלית, אכן תורגמו לתובע, אשר דובר את השפה הערבית. מר קטייב לא ידע להסביר מדוע לא צורף טופס הודעה לעובד מהתאריך הרלבנטי ואף לא ידע לומר מי תרגם את טופס ההודעה לעובד בעבור התובע:

"ש. ההודעה לעובד היא מיום1.1.15 גם לפי התצהיר שלך וגם לפי כתב הגנה הוא התחיל לעבוד ב 1.14 איך אתה מסביר?

ת. כנראה שלא מצאנו את ה 2014.

ש. אתה טוען שהתובע יודע לקרוא את ההודעה לעובד?

ת. זה הוסבר לו בשפה שלו.

ש. מי הסביר לו?

ת. אחד העובדים כנראה, בסופו של דבר כולם יודעים מספרים. לא זוכר מי אבל זה הוסבר לו בשפתו. אין דבר שסגרתי איתו משהו שהוא לא הבין.

ש. מה שפתו?

ת. ערבית" (עמ' 27 לפ', ש' 16 – 25).

45. מר קטייב אף הודה, במקום אחר בחקירתו, כי התובע אינו יודע קרוא וכתוב בשפה העברית (עמ' 30 לפ', ש' 14 – 15). לפיכך, הנתבעות לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש להוכחת מסירה כדין של טופס הודעה לעובד לתובע. בהתאם לכך, הנני מקבלת את תביעת התובע ברכיב זה וקובעת כי התובע זכאי לפיצוי בסך של 2,000 ₪ בגין היעדר הודעה לעובד.

תחולתו של צו ההרחבה

46. התובע טען כי חל בעניינו צו ההרחבה בענף הניקיון בגין כל תקופת עבודתו. התובע הוסיף כי מר קטייב הודה בעדותו כי הנתבעות מחזיקות ברישיון קבלן שירות בענף הניקיון, על כן יש בכך כדי להוכיח כי צו ההרחבה חל על הצדדים. הנתבעות טענו מנגד כי הוראות צו ההרחבה בענף הניקיון אינן חלות עליהן משעיקר עיסוקן אינו במתן שירותי ניקיון והתובע אף לא היה עובד ניקיון.

47. המבחן המכריע לצורך תחולתו של צו הרחבה הוא בחינת עיקר עיסוקה של החברה, דהיינו מהי הפעילות העיקרית במפעל של המעביד (ראו- ע"ע 18/99 יפה אפרימי נ' לילה עבד לעיל, [פורסם בנבו] עבודה ארצי לג (23) )24). כן נקבע בפסיקה כי סיווגו הענפי של מפעל יעשה בין היתר בהסתמך על הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ראו -דב"ע נו/ 3- 272 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ – מואסי (1996) [פורסם בנבו] דינים ארצי לעבודה 1996 (0004) 0545).

48. כמו כן, הנטל להוכיח את תחולתו של ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה, מוטל על הטוען לחלותו ובענייננו, מוטל נטל זה על התובע (דב"ע שן/7-1 אליקים הדי נ' אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כ"ג 45). לפיכך, תחולת צו ההרחבה מותנית בכך שהמעסיק יסווג כמעסיק בענף הניקיון.

49. הגדרת מעסיק בצו ההרחבה בענף הניקיון קובעת כדלקמן - ""חברה ו/או מעסיק – חברה בתחום ניקיון ו/או תחזוקה" (צו ההרחבה בענף מפעלי הניקיון והתחזוקה, פורסם בי"פ 2574, תש"מ, עמ' 189; צו ההרחבה החדש בענף הניקיון פורסם בי"פ 6759, התשע"ד, 19.2.14, עמ' 3942, להלן: צו ההרחבה בענף הניקיון).

50. בענייננו, אכן התברר במהלך חקירתו של מר קטייב, כי לנתבעת יש רישיון קבלן שירות בענף ניקיון :

"ש. אז יש לך רישיון בענף ניקיון ?

ת. לא. קבלני שירות וכוח אדם.

ש. קבלני שירות באיזה ענף?

ת. כנראה כל תעסוקה שזה פינוי אשפה וניקיון, שזה גם מורשה לניקיון.

ש. יש לך רישיון קבלן שירות בענף ניקיון?

ת. כן" (עמ' 22 לפ', ש' 7 – 12).

51. עם זאת, אין די בקיומו של רישיון קבלן שירות בענף הניקיון, כדי להוכיח את עיקר עיסוקה של הנתבעת. הנתבעות הצהירו כי עיקר עיסוקן הוא בפינוי אשפה -תברואה (ס' 3 לתצהירו של מר קטייב). התובע לא הפריך את גרסת הנתבעות לעניין עיקר עיסוקן ולא חלק כי עיסוק הנתבעות הוא בפינוי אשפה.

52. בהתאם לסיווג האחיד של ענפי הכלכלה (מהדורת 2011), יש לאבחן בין שירותי תחזוקה וניקיון אשר מסווגים תחת ענף ראשי 81 תחת סדר N - שירותי ניהול ותמיכה, לבין פעולות פינוי אשפה שהוא ענף ראשי 38 תחת סדר E - אספקת מים, שירותי ביוב, טיפול באשפה ופסולת ושירותי טיהור. שירותי ניקיון תת ענף 812, מוגדרים כ: "ענף משנה זה כולל שירותי ניקיון פנימי וחיצוני של כל סוגי הבניינים, עבודות ניקיון מקצועיות בבניינים ובמקומות אחרים וכן ניקוי של מכונות תעשייתיות וניקוי פנים של מכולות ים ויבשה, שירות חיטוי והדברה לבניינים ולמכונות תעשייתיות, ניקוי בקבוקים, טאטוא רחובות וסילוק שכבות שלג וקרח". איסוף אשפה ופסולת מסווג בתת ענף 381: "... איסוף אשפה ופסולת מבתי מגורים ובתי עסק באמצעות פחי אשפה, מכלי אשפה וכדומה...".

53. כאמור, עיקר עיסוקן של הנתבעות 1 ו – 3 הוא בשירותי פינוי אשפה באמצעות משאית. לפיכך, אין מדובר בעיסוק במתן שירותי ניקיון כהגדרתו בסיווג האחיד של ענפי הכלכלה ואין תחולה לצו ההרחבה בענף הניקיון.

54. בנוסף, התובע לא הוכיח כי תפקידו נכנס לגדר הגדרת עובד בצו ההרחבה. התובע עבד כעוזר לנהג פינוי אשפה. בהתאם לצו ההרחבה בענף הניקיון, עובד מוגדר כ - "כל עובד המועסק על ידי חברה בעבודת ניקיון ו/או תחזוקה, ובכלל זה עובד חודשי ועובד בשכר, בין אם מועסק במשרה מלואה ובין אם מועסק במשרה חלקית, לרבות אם אינה מבוצעת בחצרי מזמין השירות". לפיכך, אין התובע נכנס לגדר הגדרת "עובד" בצו ההרחבה. גם מטעם זה, הוראות צו ההרחבה בענף הניקיון אינן חלות ביחסים שבין הצדדים וטענת התובע בעניין זה נדחית.

תשלום שי לחג ופיצוי בגין היעדר הפרשות לקרן השתלמות

55. התובע טען כי בהתאם לצו ההרחבה בענף הניקיון זכאי הוא לשי לרגל ראש השנה ולרגל חג הפסח לכן יש להורות לנתבעת לשלם לו סך של 850 ₪. עוד טען התובע כי בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף הניקיון, הוא זכאי להפרשות בגין קרן השתלמות אשר לא שולמו לפיכך, על הנתבעת לשלם לו פיצוי בסך של 5,453 ₪.

56. כאמור לעיל, מצאתי כי הוראות צו ההרחבה בענף הניקיון אינן חלות על התובע. נוכח זאת, תביעת התובע ברכיבים אלו, שי לחג וקרן השתלמות, רכיבים אשר מקורם בהוראות צו ההרחבה בענף הניקיון, נדחות.

דמי הבראה

57. לטענת התובע, בהתאם להוראות צו ההרחבה הוא זכאי לדמי הבראה בגין כל תקופת עבודתו הרציפה, בעבור 14 יום, כאשר תעריף דמי ההבראה, על פי צו ההרחבה בענף הניקיון עומד על 423 לפיכך, יש להורות לנתבעות לשלם לתובע סך של 5,922 ₪. הנתבעים טענו מנגד כי התובע אינו זכאי לתשלום נוסף בגין דמי הבראה, מאחר ומדובר בשתי תקופות עבודה נפרדות בשני מקומות עבודה שונים.

58. כאמור לעיל, קבעתי כי יש לראות את שתי החברות בהן עבד התובע כמקום עבודה אחד. עם זאת, מצאתי כי התובע סיים את תקופת העבודה הראשונה ביום 2.4.15 והחל את תקופת העבודה השנייה ביום 17.10.15 לפיכך, בין תקופת העבודה הראשונה לתקופת העבודה השנייה חלפו למעלה משישה חודשים, לכן חל נתק ברציפות העבודה של התובע.

59. בעבור תקופת עבודתו הראשונה החל מחודש 1/14 ועד לחודש 4/15, זכאי התובע לדמי הבראה כדלקמן: בהתאם להוראות צו ההרחבה הכללי בעניין דמי הבראה, תעריף דמי ההבראה עומד על 378 ₪. טענת התובע כי הוא זכאי לדמי הבראה בתעריף יומי של 423 ₪ נדחית, מאחר ואין תחולה לצו ההרחבה בענף הניקיון. בהתאם לצו ההרחבה הכללי בעניין דמי ההבראה, בגין תקופת עבודה בת 15 חודשים, התובע זכאי לדמי הבראה עבור 7 ימי הבראהX 378 ₪ = 2,646 ₪. בגין תקופת העבודה השנייה החל מחודש 10/15 ועד לחודש 4/16, התובע אינו זכאי לדמי הבראה נוספים, מאחר ולא השלים שנת עבודה.

60. הנתבעות לא הוכיחו את טענתם כי שילמו לתובע דמי הבראה בגין תקופת עבודתו הראשונה. עיון בתצהיר הנתבעות העלה כי המצהיר מר קטייב לא פירט מהם דמי ההבראה אשר שולמו לתובע ומתי. בנוסף, הנתבעות לא צירפו לתצהיריהן תלוש בו פורטו דמי ההבראה אשר שולמו לתובע. לאור האמור, אני קובעת כי התובע זכאי לדמי הבראה בסך של 2,646 ₪.

תשלום בגין שעות נוספות

61. לטענת התובע, עבד שישה ימים בשבוע במשך 8 שעות כל יום. התובע הפנה לארבעה כרטיסי נוכחות אותם הצליח לשמור (אשר צורפו לתצהירו), והצהיר כי היה מקבל את שכרו על בסיס יומי, בתעריפים שונים: 150 ₪ למשמרת, 200 ₪ או 250 ₪, כפי שצוין על גבי כרטיסי הנוכחות.

62. התובע ציין כי השכר הגבוה ביותר אותו השתכר בגין משמרת רגילה עמד על 250 ₪ (ס' 9 לתצהיר התובע). לפיכך, טען התובע כי היה עליו להשתכר 125% מהשכר הרגיל בעד כל שעה מהשעתיים הנוספות הראשונות ו – 150% בגין כל שעה נוספת מעבר לכך. מאחר שהתובע עבר את מכסת השעות השבועית, כלל שעות עבודתו בימי שישי הן שעות נוספות, החל מהשעה הראשונה לעבודתו. חרף זאת, לתובע לא שולמה תמורה בגין שעות נוספות בימי שישי. מאחר שעבד בכל חודש כ – 30 שעות בימי שישי, ההפרש החודשי בגין 30 שעות אלו הינו 30 שעותX 250 ש"חX 25%= 234 ₪. בהתאם לכך, התובע זכאי לטענתו לסך של 234 ש"חX 24 חודשים = 5,616 ₪ בגין שעות נוספות.

63. הנתבעות טענו מנגד כי התובע השתכר שכר יומי בסך של 250 ₪ והועסק בכל יום במשך לא יותר מחמש שעות, למעט במקרים בודדים בהם עבד בשני אזורים ואז השתכר סכום כפול בסך של 400 או 500 ₪. לטענת הנתבעות, גם אז כל איסוף לא היה עולה על 5 שעות. התובע בדק כי התשלום תואם לתלוש ולכרטיס הנוכחות שלו, כאשר כל הסכומים להם היה זכאי שולמו לו לפיכך, הוא אינו זכאי לתשלום נוסף בגין שעות נוספות.

64. בהתאם להלכה, לאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר, נטל ההוכחה בדבר מתכונת עבודתו של התובע מוטל על המעסיק. בהתאם להוראות חוק הגנת השכר לאחר התיקון (סעיף 26), בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה בעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו.

65. אקדים אחרית לראשית, ואבהיר כי לאחר ששקלתי את מלוא העדויות והראיות כפי שהוצגו בהליך זה, מצאתי כי הנתבעות לא הרימו את הנטל המוטל עליהן ולא הוכח כי התובע לא עבד שעות נוספות כנטען על ידו , ואפרט.

66. הנתבעות לא הציגו את כל תלושי השכר ואף לא הציגו את כרטיסי הנוכחות של התובע, ללא כל הסבר סביר. מר קטייב הצהיר כי "כרטיס הנוכחות מולא על ידי מנהל העבודה ברמה היומית, בגין כל יום עבודה נרשם לו הסכום לו היה זכאי התובע" (ס' 35 לתצהירו). אומנם, נכתב בטפסי ההודעה לעובד כי מנהל העבודה של התובע היה מר אברהם מאיר (צורפו כנספח 5 לתצהירי הנתבעות). מר קטייב לא ידע להסביר בעדותו, מדוע לא זומן מנהל העבודה למתן עדות:

"ש. בדיון הקודם אמרת שיש עוד אבי, גם התובע דיבר על אבי נוסף מי זה?

ת. מנהל עבודה מטעמי.

ש. למה הוא לא הגיע להעיד?

ת. כי אין לי שום קשר איתו ואין לי איך להשיג אותו.

ש. למה הוא לא מצוין בתצהירך ?

ת. רשום שם דווקא.

ש. איפה?

ת. מפנה לסעיף 35.

ש. סעיף 35 לא מצין את שמו של אבי ולא מוזכר דבר האם הוא היה מנהל עבודה של התובע כל תקופת העסקה?

ת. ישיר , כן .

ש. ולא מצאת לנכון להביא אותו או לציין את שמו?

ת. לא חשבתי שיש צורך" (עמ' 29 לפ', ש' 26 – 32, עמ' 30 לפ', ש' 1 – 6).

67. בהמשך חקירתו של מר קטייב, הודה מר קטייב כי שכרו של התובע נערך על בסיס כרטיסי הנוכחות, אשר חלקם צורפו על ידי התובע ואף אישר את הסכומים המפורטים ברישומים על גבי כרטיסים אלו. מר קטייב הודה כי כרטיסי הנוכחות היוו את הבסיס לחישוב שכר התובע:

ש. תאשר לי ששכרו של התובע היה מורכב מסיכום של הסכומים הללו שמופיעים על הכרטיסים?

ת. נכון.

ש. שהיה משולם לו במזומן בעת קבלת השכר?

ת. נכון.

ש. מפנה לתלוש רנדומלי 10/14 אמרת לנו ששכרו של התובע משולם במזומן על פי התלוש הזה שכרו אמור להיות 4,539 ₪ האם זה הסכום ששולם לו ?

ת. אני לא יודע , אם זה מה שרשום בתלוש זה מה שהוא קיבל.

ש. כלומר 4539 ₪ שולם במזומן?

ת. כן.

ש. על ידך?

ת. כן.

ש. ואתה ספרת 9 ₪ במטבעות ונתת לו?

ת. כנראה.

ש. זה היה נוהל רגיל שספרת שקלים ונתת לו?

ת. כן" (עמ' 31 לפ', ש' 8 - 23).

68. מר קטייב התחמק ממתן הסבר בעניין הסכומים השונים אשר צוינו בכרטיסי הנוכחות:

"ש. מציג כרטיסי נוכחות מקוריים שהחזיק בהם התובע, תאשר לי שאלו כרטיסי נוכחות שעל פיהם שולם שכרו של התובע ?

ת. נכון.

ש. מפנה לכרטיס עבודה לחודש 4 מה כתוב פה למעלה בכתב יד בעברית?

ת. זה לא כתב יד שלי. זה כתב יד של אבי. לא של התובע הוא לא יודע לקרוא ולכתוב.

ש. ב 6/4 רשום 350 ₪ , יש לך משהו להסביר?

ת. מה יש להסביר, אולי עשה עבודה נוספת במקום פועל אחר, או פועל ברח והוא מסיים את העבודה או שעבד שעה יותר.

ש. איך אנחנו אמורים לדעת את זה ?

ת. זה רק אני והוא יודעים והמנהל שחתם" (עמ' 30 לפ', ש' 11 - 19).

69. כאמור לעיל, הנתבעות לא זימנו לעדות את מנהל העבודה של התובע. מר קטייב שב וטען כי אינו זוכר על בסיס מה שולמו לתובע הסכומים המפורטים בכרטיסי הנוכחות, גם בהמשך עדותו:

"ש. אז אם אתה יודע למה לא תגיד לנו?

ת. אני לא זוכר מה זה היה , אבל הוא עשה משהו נוסף שם" (עמ' 30 לפ', ש' 21 - 22).

70. בהמשך חקירתו, טען מר קטייב כי אינו יודע של מי כתב היד על גבי כרטיסי הנוכחות:

"ש. מפנה לכרטיס נוכחות לחודש 10 שבראשו מצוינות אותן מילים כמו בכרטיס הקודם שחלקו כתוב בעט אדום, של מי כתב היד הזה?

ת. כנראה של אבי" (עמ' 30 לפ', ש' 30 - 32).

71. מר קטייב לא ידע להסביר את הסכומים אשר שולמו לתובע ובגין מה שולמו:

"ש. ביום 12/10 רשום 210 ₪ אתה יודע להסביר?

ת. אולי הלך לפני הזמן אין לי מושג לא זוכר, קורה עוזבים באמצע.

ש. וביום 16/10 רשום 240 ₪ אתה יודע להסביר?

ת. לא.

ש. וביום 29/10 300 ₪ אתה יודע להסביר?

ת. כנראה עשה תוספת של שעה, או לשכר, בגלל שפועלים אחרים הלכו , ושהוא עשה עבודה מאומצת הוא קיבל תוספת שכר על הכרטיס.(עמ' 31 לפ', ש' 1 - 7).

72. עוד התברר, כי התובע חתם על מסמך בכל חודש, בו צוין הסכום אשר קיבל במזומן. לא היה בפיו של מר קטייב הסבר מדוע לא הוצגו המסמכים על גביהם חתם התובע בכל חודש:

"ש. התובע אומר שבכל חודש שנתת לו מזומן הוא הוחתם על מסמך שהוא קיבל את הכסף זה נכון ?

ת. כן.

ש. היכן המסמכים האלה?

ת. צריך לחפש אותם , חלקם ישנם חלקם לא" (עמ' 29 לפ', ש' 21-25).

73. כמו כן, התברר כי בידי הנתבעות הייתה מחברת בה נרשמו השעות בהן עבד התובע וכן הסכומים אשר שולמו לו. מר קטייב הצהיר כי: "התשלום היה מתבצע באופן הבא: התובע היה מגיע אלי עם הכרטיס, הייתי משווה את הכרטיס שלו עם הרישומים שאני ניהלתי, במחברת שלי, על בסיס המשמרות שהתובע היה אמור לעבוד" (ס' 40 לתצהירו). בחקירתו הנגדית לא ידע מר קטייב להסביר היכן נמצאת אותה מחברת, אשר אף לא הוגשה על ידי הנתבעות, חרף חשיבותה:

"ש. מפנה לסעיפים 40-41 לתצהירך , איפה המחברת שמצוינת שם?

ת. אני צריך לחפש אותה" (עמ' 29 לפ', ש' 13-14).

74. עוד התברר במהלך ההליך, כי ריכוז נתוני השכר אותו הציגו הנתבעות לא כלל את הנתונים הנכונים לגבי מתכונת העסקת התובע, כפי שהודו הנתבעות: "משום מה בריכוזי השכר לא הופיעו חלק מהחודשים בהם עבד התובע, ככל הנראה עקב תקלה. לכן נטען בכתב ההגנה שהתובע עבד בשנת 2014 באופן חלקי...לאחר שהתובע הציג בפני הנתבעת תלושי השכר...התחלנו לבדוק והתברר כי אכן נמצאים בידי הנתבעת העתק תלושי השכר לכל שנת 2014, אך משום מה הם לא מופיעים בריכוזי השכר" (ס' 6 - 9 לתצהירו של מר קטייב). בדומה, הצהירה גב' טובה קטייב כי היו תקלות חמורות במערכת השכר של הנתבעת: "במערכת ניהול שכר של הנתבעת 1 היו פעמיים תקלות חמורות, כל הקבצים נמחקו לי ושחזרתי אותם מהמסים הקיימים" (ס' 4 לתצהירה של גב' קטייב). לפיכך, לא ניתן להסתמך אף על נתוני השכר אותם הציגו הנתבעות.

75. אוסיף, כי גרסת הנתבעות ביחס לתעריף היומי אשר שולם לתובע וכן למספר השעות בהן עבד התובע, לא הייתה עקבית. מר קטייב הצהיר כי לתובע שולם שכר של 250 ₪ ליום: "אני יודע שהתובע קיבל 250 ₪ ליום העבודה וכך גם נערך לו תלוש השכר, התואם לכרטיס" (ס' 45 לתצהיר) אולם, עיון בטפסי ההודעה בכתב לעובד של התובע, משנת 2015 ומשנת 2016, מעלה כי בכל אחד מטפסים אלו נכתב כי התובע השתכר שכר יומי של 200 ₪ (הטפסים צורפו כנ5 לתצהירו של התובע וכנספח ג' לכתב ההגנה).

76. עוד הצהיר מר קטייב כי רק במקרים בודדים, עבודת התובע נמשכה מעל לחמש שעות ביום: "בכרטיס גם נרשם מהו הסכום שהתובע היה מקבל בגין כל יום עבודה. התעבודה התחלקה בין אזוירם שונים, והיו אזורים בהם היה יותר עבודה אז התובע קיבל סכום יותר גבוה. כשהתובע עבד ביום מסוים בשני אזורים – נרשם לו סכום כפול (400 ₪ או 500 ₪). גם אז כל איסוף לא היה עולה על 5 שעות, ומדובר במקרים בודדים. אציין כי הדבר היה נדיר, או שזה היה בתקופת החגים או כשמישהו מהעובדים לא התייצב לעבודה ונוצר פאנצ'ר" (ס' 36 – 37 לתצהירו). עיון בריכוז נתוני השכר של התובע (צורף כנ2 לתצהירי הנתבעים), מעלה כי צוין בו כי התובע עבד בכל יום במשך שש שעות לפיכך, מדובר בסתירה בגרסת הנתבעת בעניין לכמות שעות העבודה היומית של התובע.

77. אבהיר, כי ערה אני לכך כי התובע בעדותו הוסיף פרטים הנוגעים לכמות השעות אותן עבד. כך, בעוד בתצהירו טען התובע כי הוא זכאי לתשלום שעות נוספות בגין עבודתו בימי שישי בלבד, בעדותו העיד התובע כי עבד שעות נוספות פעמים רבות, לרבות ימים בהם עבד תשע שעות ואף משמרות כפולות (עמ' 11 לפ'). אולם, לאחר ששקלתי את מכלול העדויות ואת גרסת התובע אל מול גרסת הנתבעות, מצאתי כי אין מדובר בסתירה מהותית הפוגעת במהימנות גרסת התובע לעניין שעות עבודתו. לפיכך, אני קובעת כי בסוגיית מתכונת העבודה, גרסת התובע עדיפה על פני גרסת הנתבעות. בהתאם לכך, הנני מקבלת את תחשיב התובע וקובעת כי על הנתבעת 3 לשלם לתובע תשלום נוסף בגין שעות נוספות בסך של בסך של 5,616 ₪.

דמי חגים

78. לטענת התובע, זכאי הוא לתשלום בגין תשעה ימי חג בשנה. הואיל והתובע הועסק במשך 24 חודשים רצופים לשיטתו, הוא זכאי לתשלום בגין 18 ימי חג, בסך של 3,600 ₪, בניכוי הסכום ששולם [ בסך של 1,508 ₪ ובסה"כ לסכום כולל של 2,092 ₪. הנתבעים טענו מנגד כי תביעת התובע לדמי חגים הועלתה באופן סתמי. כמו כן, הנטל להוכחת תשלום דמי חג מוטל על התובע והתובע לא הרים את נטל זה על כן, דין תביעתו להידחות.

79. בהתאם להלכה הפסוקה, הנטל בנושא תשלום דמי חג לעובד, מוטל על המעסיק (ראו-ע"ע (ארצי) 665/09 מנרב הנדסה ובניין בע"מ – ארפצ'י, [פורסם בנבו] ניתן ביום 1.11.11; ע"ע 778/06 (ארצי) מטיאשצ'וק – שלג לבן (1980) בע"מ, [פורסם בנבו] ניתן ביום 28.5.07). עוד נפסק על ידי בית הדין הארצי, כי עובד יהיה זכאי לדמי חגים גם במקרה בו עבד בחג, אלא אם כן יוכח כי העבודה בחג הייתה מרצון העובד. הנטל להוכיח כי העבודה בחג הייתה מתוך רצון של העובד ולא מתוך כורח מוטל על המעסיק (ע"ע (ארצי) 23333-09-16 סלים וליד נ' אדיר הבירה בע"מ, פורסם בנבו, ניתן ביום 8.2.18).

80. בניגוד לטענת הנתבעת, הנטל להוכיח כי שולמו לתובע מלוא דמי החגים, מוטל על הנתבעת. בהתאם לצו ההרחבה, התובע זכאי לתשלום בגין 9 ימי חג בשנה. התובע הועסק החל מחודש 1/14ועד ליום 2.4.15 ובהמשך מחודש 10/15 ועד לחודש 4/16. במהלך תקופות אלו חלו 9 ימי חג. ערך יום עבודה של התובע עמד על סך של 200 ₪ ליום, כפי שנטען על ידו. בהתאם לכך, זכאי התובע לסך של 1,800 בגין דמי חגים. התובע הודה כי שולם לו סך של 1,508 ₪, לפיכך זכאי התובע ליתרת תשלום בסך של 292 ₪ בגין רכיב זה.

תוקפו של כתב הוויתור

81. לטענת הנתבעות, עם סיום עבודת התובע קיבל לידיו סך של 7,150 ₪ וחתם על כתב ויתור וסילוק טענות (נ9 לתצהירי הנתבעות). בנוסף לתשלום זה, שולם לתובע שכר של 6,150 ₪ בגין החודש האחרון לעבודתו. להוכחת טענה זו, הנתבעת הציגה נייר נוסף (צורף כנ10), על גביו נרשם בכתב יד 6,150 ₪ ולצד מספר זה חתימה אשר לטענת הנתבעות היא חתימת התובע. לאור זאת, טענו הנתבעות כי הוכח כי התובע קיבל סך של 7,150 ₪, בנוסף לשכרו האחרון בסך של 6,150 ש"ח על כן, לעמדת הנתבעות יש לקזז סך של 7,150 ₪ מכל סכום שייפסק לזכות התובע.

82. התובע טען מנגד כי מר קטייב הודה כי אין לו מושג מי כתב את המסמך המכונה כתב ויתור. כמו כן, התובע חתם על כתב ויתור בשפה העברית, אף כי כלל אינו דובר או קורא עברית, לכן לא הבין את האמור במסמכים עליהם חתם.

83. בהתאם להלכה הפסוקה , המדיניות הכללית של בית הדין לעבודה היא ליתן תוקף לכתבי ויתור רק בנסיבות חריגות ולאחר בדיקה קפדנית של תוקפם. כך, לא יינתן תוקף לכתב ויתור במקרים אלה: (א)כתב הוויתור אינו ברור וחד-משמעי; (ב)כתב הוויתור לא הוסבר לעובד או שהעובד לא הבין אותו (ג) העובד לא קיבל חשבון בו מפורטים הסכומים שישולמו לו עם חתימת כתב הוויתור (דב"ע 98 / 10 - 2 אלדד קנטי נ' דיגיטל אקויפמנט (זק) בע"מ, פורסם בנבו).

84. בנסיבות מקרה זה, נפלו מספר פגמים אשר תוצאתם היא כי אין מקום ליתן תוקף לכתב הוויתור ואפרט. כתב הוויתור לא נמסר לתובע בשפתו. עיון במסמך עליו חתם התובע, מעלה כי המסמך נכתב בכתב יד ובמסמך התובע מאשר כי ביום 10.5.16 שולם לו סכום של 7,150 ₪ וכי תשלום זה מהווה סילוק מלא של כל הסכומים להם זכאי הוא בגין תקופת עבודתו, שכר וזכויות נלוות. אולם, מסמך זה מנוסח כולו בשפה העברית. כפי שציינתי לעיל, הוכח כי התובע אינו קורא את השפה העברית, כפי שהודה מר קטייב בחקירתו:

"ש. מפנה לכרטיס עבודה לחודש 4 מה כתוב פה למעלה בכתב יד בעברית?

ת. זה לא כתב יד שלי. זה כתב יד של אבי. לא של התובע הוא לא יודע לקרוא ולכתוב" (עמ' 30 לפ', ש' 14 - 15).

85. מר קטייב העיד כי אינו יודע מי ניסח את כתב הוויתור והחתים את התובע (עמ' 30 לפ' ש' 1 - 5). כמו כן, הטופס עליו חתם התובע לא היה ברור, התובע לא ידע מהן הזכויות להן הוא זכאי ומהן הזכויות עליהן הוא מוותר. צוין בטופס באופן כללי כי התשלום משולם לתובע בגין שני רכיבים בלבד - דמי חופשה (אשר כלל לא נתבעו על ידי התובע) ותשלום פיצויים, אך לא נרשם מהו גובה התשלום לו היה זכאי התובע בגין כל רכיב וכמה שולם לתובע בפועל בגין כל אחד מרכיבים אלו.

86. התובע הצהיר כי חתם על המסמך מאחר שסבר כי מדובר בתשלום בגין שכרו (ס' 22 לתצהיר התובע). הנתבעות הציגו מסמך עליו צוין בכתב יד 6,150 ₪ (נ10 לתצהירי הנתבעות) וטענו כי מסמך זה מוכיח כי השכר שולם לתובע. אולם, גם במסמך הנוסף אותו הציגו הנתבעות, לא נכתב בגין מה שולם לתובע סך של 6,150 ₪, כאשר שמו של התובע כתוב בעברית על גבי המסמך. גם ביחס למסמך זה, הנתבעות לא הוכיחו מיהו הגורם אשר החתים את התובע על המסמך ובאילו נסיבות נחתם המסמך.

87. לאור האמור לעיל, לא שוכנעתי כי התובע הבין את תוכן המסמכים עליהם חתם ולא ניתן לדעת האם הסכומים אשר מפורטים בכתב הוויתור ובמסמך הנוסף, אכן שולמו לתובע בפועל. על כן, אין בידי לקבל את טענת הנתבעות לפיה יש להפחית מכל סכום אשר ייפסק לזכות התובע, ככל שייפסק לזכותו, סך של 7,150 ₪.

פיצוי בגין היעדר הפרשות פנסיוניות

88. לטענת התובע, לא הופרשו לזכותו כספים בגין תגמולים ופיצויים בהתאם לצו ההרחבה בענף הניקיון על כן , על הנתבעות להפריש לזכותו סך של 16,466 ₪. הנתבעות טענו מנגד כי התובע לא בוטח בביטוח פנסיוני בתחילת עבודתו, משהדבר לא היה אפשרי בתקופה הרלבנטית. בשנת 2017 החלה הנתבעת 3 להפריש כספים לזכות התובע לפיקדון מסתננים. משעה שלא ניתן היה לבטח את התובע בביטוח פנסיוני שולם לו פיצוי במסגרת גמר חשבון, הן בגין התקופה הראשונה והן בגין התקופה השנייה.

89. בהתאם לתחשיב אותו הציגו הנתבעות, על פי דוקטרינת הביצוע בקירוב זכאי התובע להפרשות פנסיוניות, על פי התחשיב הבא: בגין תקופת העבודה הראשונה של התובע מחודש 1/14 ועד לחודש 5/15, 15 חודשים בסה"כ, זכאי התובע להפרשות פנסיוניות בגין תשעה חודשים, לאחר ניכוי 6 חודשי תקופת ההמתנה, בהתאם לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק. הסכום לו זכאי התובע עומד על סך של 3,746.46, על פי 12% שיעור ההפרשות להן זכאי התובע במכפלת 31,220.5 ₪. בגין תקופת עבודתו השנייה, מאחר וחל נתק בין התקופות, זכאי התובע לסך של 12%X 6,250 ₪ = 750 ₪. לפיכך, זכאי התובע לסך כולל של 4,497 ₪ בגין הפרשות פנסיוניות. לטענת הנתבעות, סכום זה שולם לתובע במסגרת גמר החשבון שנערך לו, כאשר שולם לתובע סך של 7,150 ₪ והתובע חתם על כתב ויתור.

90. ההלכה הפסוקה קבעה כי "כאשר המעסיק לא הפריש בגין עובדו לקרן פנסיה, וכל עוד לא ניתן ללכת בדרך המלך ולבצע את ההפרשה, הכלל הוא כי לעובד מוקנית הזכות לפיצוי כספי בגין אי ההפרשות. נקבע כי אם לא הוכח סכום אחר, כי אז יעמוד הפיצוי שהעובד היהי זכאי לו על גובה ההפרשות שלא הועברו (ע"ע 562/06 ד"ר גד פרימן-מדינת ישראל, פורסם בנבו, ניתן ביום 14.10.17].

91. בהתאם לפסיקה על הנתבעות לשאת בתשלום פיצוי כספי לתובע בגובה ההפרשות שלא הועברו על כן, טענות הנתבעות כי לא היו חייבות בתשלום בגין הפרשות פנסיוניות, נדחות.

92. טענת התובע כי הוא זכאי לתשלום הפרשות פנסיוניות בהתאם לשיעורים הקבועים בצו ההרחבה, נדחית, מאחר וכאמור לעיל, התובע לא הוכיח כי הוראות צו ההרחבה בענף הניקיון חלות על הצדדים.

93. עוד שקלתי את טענת הנתבעות, כי שילמו לתובע את ההפרשות הפנסיוניות להן היה זכאי במסגרת גמר החשבון אשר נערך לו אולם, לא מצאתי בסיס כלשהו לקבל טענה זו משעה ששוכנעתי כי אין תוקף לכתב הוויתור עליו חתם התובע.

94. התובע לא הפריך את תחשיב הנתבעות באשר לסכומים להם הוא זכאי בגין הפרשות פנסיוניות. בהתאם לכך, הנני מקבלת את תחשיב הנתבעות על פיו עליהן לשאת בתשלום בסך של 4,497 בגין פיצוי בשל היעדר הפרשות פנסיוניות.

פיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר

95. לטענת התובע, תלושי השכר אשר נמסרו לו אינם ברורים, לא ניתן להבין מה רשום בהם ומהו הסכום אשר שולם בגין שעות נוספות. נוכח זאת, טען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בסך של 100 ₪ בגין 24 תלושים ובסה"כ סכום של 2,400 ₪ .הנתבעות טענו מנגד כי לא נפל כל פגם בתלושים אשר נמסרו לתובע ולכן יש לדחות תביעתו ברכיב זה.

96. סעיף 26א (ב)(1) לחוק הגנת השכר קובע כדלקמן:

"(ב)(1)מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור;

(2) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעסיק ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת;

(3) פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר..".

97. בכל הקשור לשיעור הפיצוי בהתאם לסעיף 26 לחוק הגנת השכר, פסק בית הדין הארצי בעניין איזבלה לוקס ,את הדברים הבאים ( ע"ע 28228-03-15 איזבלה לוקס נ' ארז זיסמן, פורסם בנבו, ניתן ביום 31.10.16): "בקביעת הפיצויים לדוגמה שאינם תלויים בנזק, יש להביא בחשבון, לצד מהות ההפרה, את הנחיות חוק הגנת השכר ואת אמות המידה שיש לשקול בעת קבלת ההחלטה על עצם הטלת הפיצוי ועל שיעורו, כמפורט להלן. בחוק הגנת השכר נקבע, כי בית הדין "רשאי" (אך לא חייב) לפסוק פיצויים לדוגמה; תנאי להפעלת הסמכות הוא שנמסר תלוש לא תקין "ביודעין" (וראו החזקה בסעיף 26א(ב)(2) לחוק הגנת השכר); הרשות לפסיקת הפיצויים היא "בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור"; סכום הפיצוי הוא עד 5,000 ₪ (כשיעורם בחודש יולי 2009) לכל תלוש; מטעמים מיוחדים שיירשמו ניתן לפסוק סכום גבוה יותר. בעת יישום הוראות החוק יש להתייחס, בין היתר, לחומרת ההפרה, למשכה, לתום לבם של הצדדים וכמובן לתכלית ההרתעתית של הוראות סעיף 26א לחוק הגנת השכר...".

98. בנסיבות המקרה דנן, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, העדויות והראיות ועיינתי בתלושי השכר אותם קיבל התובע, הגעתי לכלל מסקנה כי על הנתבעת 3 לשאת בתשלום בסך של 2,000 ₪ בגין הליקויים בתלושי שכרו של התובע. בהקשר זה, שקלתי, בין היתר, את היעדר רישום השעות הנוספות בהן עבד התובע. כן שקלתי את העובדה אשר התגלתה במהלך עדות הנתבעת 2, לפיה הנתבעות נהגו לנכות משכרו של התובע ניכוי פנסיוני חודשי, אף כי בפועל התשלום לא הועבר לתובע:

"ש. מפנה לתלוש 10/14 היית אחראית על עריכת התלוש ?

ת. כן.

ש. מפנה לכיתוב הילית ע.ז?

ת. ביטוח רפואי עובד זר.

ש. יש לך מושג האם יש תקנות בחוק שמאפשרות ניכוי של ביטוח רפואי של עובד זר עד סכום מסוים?

ת. כן.

ש. מה הסכום?

ת. מה שאמר סוכן ביטוח עד 110-120 ₪ . והיינו משלימים לסכום של ביטוח רפואי.

ש. פה ניכיתם לו 336 ₪ ?

ת. הראשון זה ביטוח רפואי השני זה פנסיוני שהיינו צריכים דרך סוכן.

ש. איפה זה כתוב בכתב הגנה בתצהיר?

ת. פנסיוני אמרנו שאי אפשר לפתוח לעובד זר והיינו עושים סיכום ומשלמים בגמ"ח מה שהיה מגיע.

ש. לא הבנתי?

ת. פנסיה עובד זר אמרו שאי אפשר לפתוח היינו עושים גמ"ח ומה שמגיע היינו עושים חישוב ונותנים לו כסף.

ש. וזה קשור ל 236 ש"ח?

ת. כן.

ש. ה 236 ₪ הורדתם לו מהשכר שלו?

ת. לא. הוא לא היה משלם. הוא לא רצה לשלם" (עמ' 33 לפ', ש' 6 - 26).

99. הנתבעות לא הוכיחו כי אכן שילמו לתובע את התשלומים אשר נוכו משכרו, כפי שצוין בתלוש לכן מדובר בליקוי נוסף בתלושי שכרו של התובע. לאור האמור לעיל, זכאי התובע לפיצוי בסך של 2,000 ₪ בגין ליקויים בתלושי שכרו.

פיצויי הלנה וטענת התובע בעניין רכיבים נוספים אשר לא צוינו בכתב התביעה

100. התובע טען כי הוא זכאי לתשלום בגין פיצויי הלנה. בנסיבות מקרה זה, לא שוכנעתי כי התובע זכאי לפיצויי הלנה, לאור חילוקי הדעות בין הצדדים באשר לעצם קיומו של החוב.

101. טענה נוספת אותה העלה התובע בסיכומיו, היא כי בית הדין מתבקש לעשות שימוש בסמכותו ולפסוק לתובע את כל הרכיבים המגיעים לו אף אם אינם מופיעים בכתב התביעה , משמדובר בזכויות קוגנטיות, כגון פדיון חופשה וניכויים לפנסיה (ס' 42 לסיכומי התובע). לאחר ששקלתי את טענת התובע, מצאתי כי התובע לא הוכיח כי הוא זכאי לתשלום בגין רכיבים נוספים וטענה זו הועלתה על ידי התובע באופן כללי ביותר בסיכומיו, ללא כימות ופירוט כנדרש לפיכך, הטענה נדחית.

הרמת מסך ההתאגדות ואחריות הנתבעות 2 ו - 4

102. לטענת התובע, יש לחייב את הנתבעות 2 ו - 4 באופן אישי בשל הפרת זכויותיו, הן כמעסיקות ישירות של התובע והן כבעלי מניות בנתבעות 1 ו – 3 , לכן יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייבן באופן אישי.

103. הנתבעות טענו מנגד כי אין מקום לחייב את הנתבעות 2 ו - 4 בחובות הנתבעות 1 ו – 3. כדי להצדיק הרמת מסך על בית הדין להשתכנע כי בעל המניות עשה שימוש מובהק לרעה במסך ההתאגדות כדי להונות או לקפח את עובדיו. הטענה היחידה אשר הועלתה כנגד הנתבעות הייתה כי הנתבעת 4 לא התייצבה למתן עדות ואין בכך די כדי להרים את המסך מעל הנתבעות 2 ו - 4.

104. הלכה פסוקה היא כי הרמת מסך תופעל במקרים חריגים בלבד ומטעמים מיוחדים. הלכת מסך תישקל כאשר ברור שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אם כדי להונות ואם כדי שלא לפרוע חובות, כאשר מתקיימת הברחת נכסים ועוד (ע"א 3755/03 שמעון בו חמו נ' טנא נגה שיווק (1981) בע"מ, תק-על 2004 (3) 3140). כן נפסק, כי אין די בטענה להתנהלות בחוסר תום לב בעלמא או בהפרת הוראות משפט העבודה המגן כשלעצמן, כדי להתעלם מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה ולייחס את חובותיה לבעלים באופן אישי (תע"א (ת"א) 11408-08 וולף שירה נ' ג.מ. דיסקברי ישראל ,6.6.11, פורסם בנבו) וכן ע"ע פרידמן מרים - יוניוב רחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ, 27.11.02, פורסם בנבו).

105. בנסיבות מקרה זה, מצאתי כי דין התביעה כנגד הנתבעות 2 ו – 4 להידחות. התובע לא פירט את טענותיו כנגד הנתבעות 2 ו – 4 ולא ידע להסביר מדוע תבע נתבעות אלו. התובע אף הודה בחקירתו כי אינו מכיר כלל את הנתבעות 2 ו – 4, אשר צורפו לכתב התביעה:

"ש. אתה מכיר את ליאורה?

ת. לא.

ש. מתי פעם ראשונה ראית את טובה?

ת. מי זאת טובה.

ש. אימא של אבי מכיר?

ת. ראיתי אותה בבית משפט פעם ראשונה.

ש. למה תבעת אותה?

ת. אני תבעתי את אבי" (עמ' 16 לפ', ש' 9 – 16)

106. בהתאם להלכה הפסוקה הרמת מסך מהווה חריג לכלל האישיות המשפטית הנפרדת ועל המבקש לעשות כן להוכיח תשתית עובדתית מספקת כמפורט לעיל. לשם כך, אין די בהפרת הוראות משפט המגן. במקרה שלפנינו, התובע לא הציג תשתית עובדתית מספקת להוכחת הטענה כי נעשה שימוש לרעה באישיות החברה או התקיימו התנאים הנדרשים להרמת מסך ההתאגדות וחיובם האישי של הנתבעות 2 ו- 4.

107. אבהיר, כי אין די בטענות הכלליות אותן העלה התובע, באשר למעמד הנתבעות 2 ו – 4 כבעלות מניות בנתבעות 1 ו – 3, כדי להרים את מסך ההתאגדות ולהקים תביעה אישית כנגדם (ראו- ברע (ארצי) 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ נ' ADMARIAM GAVR NEGOUSE, פורסם בנבו, 13.11.16). בהתאם לכך, התביעה כנגד הנתבעות 2 ו – 4 נדחית.

סוף דבר

108. הנתבעת 3 תשלם לתובע, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, את הסכומים הבאים:

בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה, סך של 2,000 ₪.

בגין דמי הבראה, סך של 2,646 ₪.

בגין שעות נוספות, סך של 5,616 ₪.

בגין דמי חגים, סך של 292 ₪.

בגין פיצוי בשל היעדר הפרשות פנסיוניות, סך של 4,497 ₪.

בגין פיצוי בשל הפרת הוראות סעיף 24 לחוק הגנת השכר, סך של 2,000 ₪.

לסכומים הנזכרים לעיל יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

109. הנתבעת 3 תישא בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ אשר ישולמו תוך

30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מהיום.

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, ח' טבת תש"פ, (05 ינואר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.