1. התביעה שלפנינו עניינה בזכויותיה של התובעת בגין תקופת עבודתה אצל הנתבעת וסיומה, וכן זכויותיה של הנתבעת בגין מעשים הנטענים כלפי התובעת.

רקע עובדתי

1. הנתבעת עוסקת בייצור ושיווק מוצרי מזון לחנויות ברחבי הארץ. לנתבעת מפעל באופקים לייצור מוצרי מזון אשר נמכרים על ידי רשתות שיווק וחנויות מזון. התובעת החלה את עבודתה אצל הנתבעת ביום 1.3.2015 כסוכנת מכירות. בתאריך 1.5.2015 נחתם הסכם עבודה אישי אשר הסדיר את יחסי העבודה בין הצדדים.
2. בסמוך לתחילת חודש אפריל 2016, הודיעה התובעת למר ולדימיר ספיבק, מנכ"ל הנתבעת, כי היא מתכננת לנסוע לאוקראינה לטיפול בעניינים אישיים. התובעת שהתה באוקראינה בין התאריכים 11.4.2016 ועד 22.4.2016. עם שובה ארצה, נמסרה לתובעת ביום 24.4.2016 הודעה על הפסקת עבודתה בשל היעדרות ממושכת ללא אישור.

השתלשלות ההליכים

1. התובעת הגישה את תביעתה וטענה כי פוטרה שלא כדין, ללא הליך שימוע, וכי היא זכאית לזכויות שונות לרבות פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה והפרשות לפנסיה. כתב התביעה עומד על סך של 50,015 ₪.
2. לאחר הגשת כתב התביעה, הגישה הנתבעת בקשה להעברת התיק בשל העדר סמכות שיפוט מקומית, בטענה כי התיק צריך להתברר בבית הדין האזורי בבאר שבע. בשלב זה, הואיל והצדדים לא הגיעו להסכמות באשר לעיקר מקום ביצוע עבודתה של התובעת, התקיים דיון במסגרתו נחקרו התובעת ומר ספיבק על תצהיריהם שהוגשו ביחס למחלוקת זו (להלן: הדיון הראשון), ולאחר מכן ניתנה החלטה לפיה סמכות השיפוט המקומית הינה של בית דין זה (להלן: החלטת הסמכות המקומית).
3. בשלב זה, הנתבעת הגישה כתב הגנה וכן כתב תביעה שכנגד, במסגרתו נטען כי יש לחייב את התובעת בפיצוי בגין נזקים שנגרמו עת יצאה לחופשה לא מאושרת, וכן בגין נזקים לרכב הנתבעת בעקבות תאונת דרכים מיום 30.8.2015 וקנסות שניתנו בגין הרכב בו עשתה התובעת שימוש בתקופת עבודתה. כתב התביעה שכנגד עומד על סך של 100,000 ₪.
4. לאחר שהתקיים דיון מוקדם, ניתנה החלטה על הגשת תצהירי עדות ראשית הן ביחס לתביעה העיקרית והן ביחס לתביעה שכנגד. התובעת הגישה תצהיר מטעמה ואילו הנתבעת בחרה שלא להגיש תצהירי עדות ראשית כלל.
5. ביום 24.12.2019 התקיימה ישיבת הוכחות. בפתח הישיבה, הודיעה הנתבעת כי היא מסתפקת בתצהיר שהוגש מטעם מר ספיבק במסגרת ההליך המקדמי של בירור שאלת הסמכות המקומית. לאחר ישיבת ההוכחות, ניתנה החלטה על הגשת סיכומים בכתב, ומשהוגשו הסיכומים, התיק עבר למתן פסק דין.

המחלוקות בין הצדדים

1. התובעת טוענת כי פוטרה מעבודתה מבלי שנערך הליך שימוע, כאשר ההחלטה על הפיטורים התקבלה עוד בטרם נסיעתה לאוקראינה 22.4.2016. כמו כן, טוענת התובעת כי היא זכאית לתשלום פיצויי פיטורים בתוספת פיצוי הלנה ותמורת הודעה מוקדמת. בנוסף, טוענת התובעת כי הנתבעת ניכתה משכרה סכומים שלא כדין, הכוללים מפרעות אשר לא שולמו לה בפועל וכן ניכוי בגין נזק לרכב אשר לא הוכח על ידי הנתבעת. בהקשר זה טוענת עוד התובעת כי ככל שהנתבעת מתייחסת לתאונה שארעה ביום 30.8.2015, הרי ששילמה לסמנכ"ל הנתבעת, מר ולדימיר פונומרוב, את הנזקים שנגרמו לרכב הנתבעת. התובעת מוסיפה וטוענת כי היא זכאית לפיצוי בגין העדר הפרשות מלאות לקרן פנסיה, שכן הנתבעת הפרישה בפועל רק החל מחודש 11/2015 ועד לחודש 2/2016 בלבד, וכן כי היא זכאית לפדיון חופשה בגין 15.33 ימים.
2. מנגד, טוענת הנתבעת כי התובעת פוטרה לאחר שבחרה להיעדר מהעבודה ללא קבלת אישור, או לחילופין יש לראות את התובעת כמי שהתפטרה כאשר החליטה על דעת עצמה לנסוע לאוקראינה ללא אישור הנתבעת. עוד טוענת הנתבעת כי בנסיבות נטישתה את העבודה, לא היה צורך בהליך שימוע והתובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי הניכויים בוצעו משכרה של התובעת כדין בגין מקדמות וכן בגין עלות הנזק שנגרם לרכבה של הנתבעת בגין תאונה שביצע בנה של התובעת עת נהג ללא היתר ברכב.
3. במסגרת התביעה שכנגד, טוענת הנתבעת כי יש לחייב את התובעת בגין שלושה רכיבים: יתרת תשלום בגין נזקים לרכב בסך 12,745 ₪, תשלום קנסות תנועה משלושה מועדים בסך כולל של 1,100 ₪, ונזקים בסך 150,000 ₪ בשל היעדרותה לאחר הנסיעה לחו"ל במהלכה לא בוצעו הזמנות באזור הצפון כפי שהיו אמורות להתבצע בתקופת החגים. הנתבעת העמידה כאמור את התביעה שכנגד על סך של 100,000 ₪.
4. בתשובה לתביעה שכנגד, חוזרת וטוענת התובעת כי שילמה בגין הנזק לרכב סך של 10,000 ₪, אשר היה מוסכם על הצדדים כי הוא מכסה את חובה בגין הנזק. עוד טוענת התובעת כי שילמה את הקנסות וכי לא נגרמו לנתבעת נזקים מוכחים בתקופת היעדרותה.

דיון והכרעה

פיטורים שלא כדין

1. אין מחלוקת כי הנתבעת מסרה לתובעת מכתב פיטורים ביום 24.4.2016 אשר ציין כי פיטוריה הינם בשל "היעדרות ארוכה ללא אישור",^[1] והפיטורים נכנסו לתוקף באופן מיידי. הנתבעת מנסה בסיכומיה לטעון טענות עובדתיות סותרות – כי התובעת פוטרה באופן מוצדק מעבודתה לאחר שחזרה מאוקראינה, ולחילופין כי התובעת התפטרה מעבודתה נוכח הבנה ברורה כי היעדרותה מסיימת את יחסי העבודה. אין לקבל טענות סותרות אלו. הראיות מלמדות כי ההחלטה על סיום יחסי העבודה התקבלה על ידי מר ספיבק, אשר אישר זאת בבירור בתצהירו: "זאת, בין היתר, הסיבה שפיטרתי את התובעת",^[2] והדברים נאמרו בבירור גם בחקירתו הנגדית.
2. מר ספיבק אישר בחקירה כי הוא מודע לחובתו לערוך שימוע בטרם פיטורי עובד.^[3] עם זאת, לתובעת לא נערך שימוע בטרם התקבלה החלטת הפיטורים, ומעדותו של מר ספיבק עולה כי גמלה בליבו ההחלטה לפטר את התובעת עוד בטרם חזרה מאוקראינה, וכאשר ביקש מאחד העובדים לקחת מהתובעת את הרכב והמחשב ערב הטיסה:^[4]

"ש: עו"ד שלך שאל את התובעת והיא אישרה כי באותו יום הטיסה אתם ביקשתם ממנה שהיא תמסור רכב, טאבלט, רכב כי משהו היה צריך להחליף אותה במקום.

ת: לא להחליף, אני אמרתי לעוזר שלי לקחת את כל הציוד כי נמאס לי מבן אדם בתוך השנה עשה לי רק בזבוז כסף והפסדים. מלא תאונות, הבן אדם מתדלק יום שישי והוא מתדלק גם בשבת, היא עשתה לי נזק לעסק. אני אמרתי ללכת לקחת את הציוד של העבודה ואני לא רוצה לראות אותה. לה אני אמרתי שהיא הגיעה לארץ.

ש: ההחלטה לפטר אותה אתה כבר קיבלת עוד לפני שאמרת לה את זה.

ת: בוודאי.

ש: והחלטת כבר לקחת ממנה את כל הציוד ולא להחזיר אותה לעבודה, כל זה עוד לפני שהיא טסה אפילו מבלי להודיע לה?

ת: בוודאי היא אמרה לי שיש לה כרטיסים והיא טסה מה אני יכול לעשות? היא בוחרת את הדרך שלה וככה אני אמרתי לה". (ההדגשות הוספו)

1. רבות נכתב בפסיקת בתי הדין לעבודה על זכותו של העובד להשמיע את טיעוניו בטרם מתקבלת החלטה על פיטוריו, ועל חשיבות קיומו של הליך שימוע תקין. זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר עת נשקלת אפשרות לסיום העסקתו של עובד, בין בדרך של פיטורים ובין בדרך של אי-חידוש חוזה עבודה. מטרת זכות הטיעון להביא לידי כך שמעסיקו של עובד יקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו של העובד אשר עלול להיפגע מן ההחלטה. מהזכות לשימוע נובעת החובה המוטלת על המעסיק להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו אשר יש בהן כדי להשפיע על מקבל ההחלטה, קודם שתיפול ההחלטה הסופית העשויה, לא אחת, להיות בלתי הדירה ומכרעת לגביו.^[5]
2. במקרה דנן, עולה מחומר הראיות בבירור כי החלטת הנתבעת לפטר את התובעת התקבלה מבלי שנמסר לתובעת מבעוד מועד על כוונה לפטרה בעקבות הנסיעה הפתאומית לאוקראינה, ומבלי שניתנה לה ההזדמנות לשכנע את הנתבעת כי יש לאפשר לה להמשיך בעבודתה. אף אם הנתבעת סברה כי נסיעתה מבלי לקבל את הסכמת הנתבעת היוותה עבירת משמעת, היה עליה לזמן את התובעת לישיבת שימוע, להציג בפניה את הסיבות שבגינן נשקלת הפסקת עבודתה, לשמוע בנפש חפצה את עמדתה של התובעת ורק אז לקבל החלטה מוגמרת בדבר סיום יחסי העבודה. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי יש לראות את אזהרתו של מר ספיבק ערב הנסיעה כי התובעת עשויה לסיים את עבודתה – כמעין שימוע. אין לקבל טענה זו שכן אזהרתו של מעסיק בפני עובד כי התנהגותו עשויה להוות עבירת משמעת, או בסיס לפיטורים, בוודאי אינה מהווה הזדמנות אמיתית וכנה לעובד להשמיע את טיעוניו ולנסות ולשנות את החלטת הפיטורים.
3. מהתנהגותו של מר ספיבק עולה כי ההחלטה על סיום יחסי העבודה התקבלה באופן חד-צדדי, מתוך כעס על היעדרות שאינה מוצדקת בעיניו, וכל זאת מבלי לאפשר לתובעת להשמיע את טענותיה בטרם מתקבלת החלטה בעניינה. לאור כך, מדובר אכן בפיטורים שלא כדין.
4. לעניין הפיצוי שיש לפסוק בגין אי עריכת שימוע, בהתאם לפסיקה, בית הדין פוסק פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסכום גלובלי על יסוד מכלול נסיבות העניין ולא כמכפיל שכר: "...עסקינן בעניין הנתון לשיקול דעת בית הדין. בעבר, קבעה הפסיקה את שיעור הפיצוי בגין נזק שאינו ממוני כמכפיל של שכר העובד. בהמשך, נסוגה הפסיקה משיטה זו לקביעת גובה הפיצוי. זאת, תוך שהודגש כי עגמת נפש אינה עומדת בהכרח ביחס ישיר לגובה השכר, וצערו של עובד המשתכר שכר גבוה אינו בהכרח גדול מצערו של עובד המשתכר שכר נמוך ... בנוסף, יש לזכור כי הפיצוי הוא אמנם כלי לביטוי מורת הרוח מהתנהלות המעסיק בהליך הפיטורים וזאת כחלק מצדק קונקרטי בין העובד למעסיק, אך הוא מקפל בתוכו גם תכלית של הכוונת התנהגות הצדדים ליחסי עבודה, ותכלית נוספת זו אינה קשורה לגובה שכרו של העובד. דומה כי כיום קיימת תמימות דעים כי פסיקת פיצוי בגין נזק שאינו ממוני צריכה להיקבע כסכום גלובלי בהתאם לאמות מידה שפותחו בפסיקה, ולא כמכפלת השכר". עוד נקבע כי השיקולים שניתן לשקול בעת פסיקת סעד בלתי ממוני בגין פיטורים שלא כדין הינם כדלקמן: "במסגרת זו ניתן לשקול מגוון שיקולים, אשר מבלי להתיימר למצותם, כוללים: עוצמת הפגם והחומרה במחדלי המעסיק, האם חובת השימוע הופרה באופן מלא או חלקי ...; אופיו של ההליך שקוים – ככל שקוים – והאם נשמר בגדר השיח והשיג כבודו של העובד כאדם או שאך הוטחו האשמות ...;האם הפיטורים היו מסיבה עניינית או שאינה עניינית, שכן החומרה המהותית הקיימת במקרה בו עילת הפיטורין אינה עניינית משליכה גם על תוצאת החומרה שבאי שמירה על זכויותיו הדיוניות של העובד טרם פיטוריו; משך תקופת העסקת העובד; גילו של העובד ...; האם נפל דופי גם בהתנהגות העובד... ועוד".^[6]
5. בעניינה של התובעת, בשים לב לאופן פיטוריה של התובעת, לתקופת עבודתה הקצרה יחסית ולגובה שכרה, וכן לנסיבותיה האישיות, מצאנו כי יש להעמיד את הפיצוי בגין העדר השימוע על סך של 7,000 ₪.

פיצויי פיטורים

1. התובעת כאמור פוטרה מעבודתה ועד למועד זה לא שולמו לה פיצויי פיטורים. לטענת הנתבעת, פיטוריה של התובעת נבעו מהפרת משמעת חוזרת וחמורה, לאחר שבחרה להיעדר מהעבודה על דעת עצמה, ולכן היא אינה זכאית לתשלום פיצויי פיטורים.
2. סעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, קובעים כי ניתן לשלול מעובד, באופן חלקי או מלא, פיצויי פיטורים, וזאת בהתאם לכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים, ובהעדר הסכם קיבוצי כאמור, כאשר קובע בית הדין כי פיטוריו של העובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או פיצויים חלקיים.
3. בקביעה אם לשלול את זכאות העובד לפיצויי פיטורים ואם באופן חלקי או מלא, על בית הדין לשקול שיקולים לחומרה המתייחסים להפרות המשמעת שביצע העובד ולהשלכותיהן, ושיקולים לקולא המתייחסים לנסיבותיו האישיות של העובד ושל עבודתו טרם הפרות המשמעות. בית הדין הארצי פירט בהרחבה את השיקולים:

"השיקולים לחומרה - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המוּעצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה;

השיקולים לקולא – אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו".^[7]

1. בענייננו לא חל על הצדדים הסכם קיבוצי. בהתאם להוראת חוק פיצויי פיטורים, חלות הוראות תקנון העבודה שהן בבחינת מסגרת לשיקולים המנחים את בית הדין, בהפעלת שיקול דעתו בשלילת פיצויי פיטורים. בסעיפים 51 עד 53 לתקנון העבודה מפורטות עבירות המשמעת והעונש הצפוי עליהן, כשהחמורות שבעבירות מנויות בסעיף 53 לתקנון ובהן: הפרת משמעת באופן חמור; מעילה או חבלה במהלך התקין של החברה; מסירת סודות המפעל; עבירה פלילית חמורה; או עבודה במקום אחר ללא רשות מאת ההנהלה ויש בכך משום גרימת נזק למפעל.
2. כבר נפסק, כי "שלילת פיצויי פיטורין ותמורת הודעה מוקדמת נעשית במשורה, במקרים הקיצוניים ביותר",^[8] באשר "הפיטורים כשלעצמם, אף תוך כדי תשלום פיצויי פיטורים, הם עונש".^[9] שלילת פיצויים מלאה אינה דבר אוטומטי, ויש לבחון כל מקרה לגופו ולהתאים את שיעור שלילת פיצויי הפיטורים לכל עניין על פי נסיבותיו. דבר זה מתחייב מן הצורך לקבוע סנקציה מידתית התואמת את הנסיבות המיוחדות של כל מקרה.
3. האם התובעת ביצעה עבירת משמעת חמורה המצדיקה שלילת פיצויי פיטורים? לטעמנו, התשובה היא בשלילה. התובעת אכן הודיעה לנתבעת ללא בקשה מקדימה כי היא עתידה לנסוע תוך מספר ימים לאוקראינה ולהיעדר למשך כשבועיים מהעבודה, בתקופת טרום חג הפסח. עם זאת, מעיון בתמליל השיחה שהתנהלה בין התובעת לבין מר ספיבק ביום 7.4.2016 עולה כי מר ספיבק הציג מסרים סותרים, שכן תחילה אמר לתובעת כי הוא אינו מאשר את היעדרותה: "אני אומר לך לא, אני לא מאשר לך לנסוע לאוקראינה אני צריך שתעבדי", וכי אם תבחר לנסוע תאבד את עבודתה,^[10] אולם בהמשך השיחה, כאשר התובעת חוזרת וטוענת כי אין לה ברירה אלא לנסוע באופן מיידי, ניתן להבין מדבריו של מר ספיבק כי הוא מבין את התובעת ומסכים בלית ברירה להיעדרות:

"לריסה טפליץ: אין לי ברירה.

ולדימיר ספיבק: בסדר.

לריסה טפליץ: הושקע שם כסף. אני לא יכולה.

ולדימיר ספיבק: בסדר.

לריסה טפליץ: ייקחו לי את זה.

ולדימיר ספיבק: יאללה בסדר תפטרי (צ"ל תפתרי) את הבעיות שלך.

לריסה טפליץ: בסדר. אהא.

ולדימיר ספיבק: ביי."^[11]

1. גם בחקירה הנגדית, כאשר נשאל מר ספיבק לגבי השיחה הטלפונית עם התובעת, הודה כי בלית ברירה הסכים לנסיעתה של התובעת:^[12]

"ש. אני מבינה שאתה כביכול הסכמת לטיסה אבל בהכנעה.

ת. מה אני יכול לעשות? אין לי ברירה".

1. דברים אלו מחזקים את טענתה של התובעת כי הבינה ממר ספיבק כי הוא משלים עם נסיעתה. בדיון הסמכות המקומית, נשאלה התובעת לגבי עמדתו של מר ספיבק כלפי הנסיעה ולדבריה "הוא אמר שאנו כמו משפחה, שמתי שאני צריכה לטוס אני יכולה וזהו, ובערב לבוא לבן דוד שלו, הוא גר בבת ים, לקח ממני רכב, טאבלט, טלפון וזהו, וטסתי בבוקר".^[13] באופן דומה העידה התובעת גם בישיבת ההוכחות:^[14]

"ש: איך את מסבירה את הסתירה בין שתי הגרסאות?

ת: לא שיניתי את הגרסה, הוא התקשר אלי, אני ביקשתי ממנו שאני צריכה דחוף לצאת לאוקראינה, קודם הוא אמר לי שאסור לקחת חופשה ולטוס ולאחר מכן שהסברתי לו את הסיבה הדחופה מדוע אני צריכה לצאת הוא אמר לי " אנחנו כמו משפחה, תיסעי תצאי תעשי את הסידורים שלך ותחזרי"

ש: ואני אומר לך שהוא לא אמר לך תטוסי, הוא אמר לך "אני לא מאשר, תמסרי את כל הציוד לוובה ואת יכולה לעשות מה שאתה רוצה"

ת: זה היה בתחילת השיחה איתו, אבל אני שוב פעם חוזרת, אחרי שהסברתי לו את הסיבה מדוע אני צריכה לצאת דחוף, הוא אישר לי את החופשה שלי. אמרתי לו שהיה צריך להיות דיון בבית המשפט ואני הייתי חייבת להתייצב שם."

1. הנתבעת גם לא הצביעה על נזקים מוחשיים שנגרמו לה בתקופת היעדרותה של התובעת ולא הציגה נתונים המלמדים על ירידה בהיקף המכירות באותה תקופה. מר ספיבק טען אומנם בחקירה הנגדית כי התובעת גרמה נזקים, אולם לא הציג כל ראיה על כך, ואף אישר כי בפועל היו אנשי מכירות אחרים ופקידה במפעל שיכלו לבצע, לפחות באופן חלקי, את מטלותיה של התובעת בתקופת ההיעדרות. למעשה, מעדותו של מר ספיבק עלה כי הוא עצמו יכול היה להחליף את התובעת, אולם לגישתו אין לצפות ממנו לעשות זאת כאשר התובעת בוחרת להיעדר מנסיבות אישיות שאינן מאושרות על ידו.^[15]
2. על יסוד כל האמור לעיל, לא שוכנענו כי התובעת ביצעה עבירת משמעת חמורה המצדיקה את שלילת פיצויי הפיטורים. אף אם נסיעתה לא קיבלה את הסכמתו של מר ספיבק, כנטען על ידי הנתבעת, הרי שלא הוכחו נזקים שנגרמו עקב הנסיעה ועצם הפיטורים מהווים סנקציה אשר השלכותיה אינן מבוטלות, כך שבסופו של יום התובעת נתנה את הדין בגין נסיעתה הפתאומית.
3. הנתבעת מצביעה על סתירות בגרסתה של התובעת אשר מצביעות לגישתה על חוסר מהימנותה. לאחר בחינת הראיות, לא שוכנענו כך. אכן, התובעת טענה בכתב התביעה כי נסיעתה לאוקראינה נועדה כדי לשהות עם אמה, ובהמשך התברר כי אמה מתגוררת בישראל וכי הנסיעה נועדה כאמור לצורך הליך משפטי. מקובל עלינו הסבריה של התובעת ובאת-כוחה כי הסתירה נובעת מחוסר הבנה של באת-כוחה את דבריה של התובעת במסגרת שיחת הכנה בטרם הגשת כתב התביעה, ומעבר לכך לא מצאנו כי יש בסתירה זו כדי לערער את הרושם החיובי שהותירה התובעת בעדותה ובחקירתה הנגדית.
4. לאור כל האמור לעיל, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים על פי דין. התובעת טענתה בכתב התביעה ובתצהיר כי שכרה הקובע הינו בסך 4,650 ₪. עוד טענה התובעת כי היא זכאית לפיצויים בסך 5,115 ₪ בניכוי סך של 837 ₪ שהצטברו בקופה, ולכן על הנתבעת לשלם לה פיצויים בסך 4,278 ₪.
5. הנתבעת לא הציגה חישוב שונה בכתב ההגנה או בתצהירו של מר ספיבק. למעשה הנתבעת לא הכחישה את עצם החישוב או את נתוני השכר שנטענו על ידי התובעת.
6. מבדיקת תלושי השכר, עולה כי שכרה החודשי של התובעת לא היה קבוע, והוא נע בין 3,100 לערך לבין 4,700 ₪. ממוצע שכרה החודשי של התובעת עומד על סך של 4,448 ₪, ולכן היא אכן זכאית לפיצויי פיטורים בסך 5,115 ₪, בניכוי כל סכום שהפרישה הנתבעת לפיצויים ואשר טרם הועבר לזכות התובעת.

תמורת הודעה מוקדמת

1. התובעת פוטרה ללא מתן הודעה מוקדמת. נוכח הקביעות האמורות לעיל, לפיהן אין הצדקה לשלילת פיצויי פיטורים, לא מצאנו כי יש בסיס לשלול את זכאותה של התובעת לתמורת הודעה מוקדמת. על כן, זכאית התובעת לתמורת הודעה מוקדמת בסך 4,448 ₪.

פדיון חופשה

1. על פי הסכם העבודה, התובעת עבדה חמישה ימי עבודה בשבוע. בהתאם לכך, ועל פי הוראות חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, שהיו בתוקפן באותו מועד, היתה התובעת זכאית לעשרה ימי חופשה בשנה. לכן, טענתה של התובעת כי היה על הנתבעת לחשב את צבירת ימי החופשה לפי 1.66 ימים בחודש, אינה נכונה, אלא היה לבצע את הצבירה לפי 0.83 ימים לחודש. בהתאם לכך, לא ניתן לקבל את החישוב שערכה התובעת בכתב התביעה ובסיכומיה.
2. התובעת עבדה 13.8 חודשים, ולכן צברה בגין כל תקופת העבודה 11 ימי חופשה. על פי תלוש חודש אוקטובר 2015, כאשר שולמו לתובעת דמי חופשה בגין יומיים, שכרה היומי עמד על סך של 211 ₪. הנתבעת לא הסבירה מדוע פדיון החופשה בחודש אפריל 2016 נעשה על בסיס שכר של 200 ₪ בלבד.
3. לכן, זכאית התובעת לפדיון חופשה בסך 2,321 ₪, בניכוי הסכומים ששולמו לה במהלך תקופת עבודתה (422 ₪ בחודש 10/2015 ו- 1,400 ₪ בחודש 4/2016), ועל הנתבעת לשלם הפרשי פדיון חופשה בסך 499 ₪.

הפרשות לפנסיה

1. על פי הסכם העבודה, התחייבה הנתבעת לבצע עבור התובעת הפרשות לגמל החל מיום 10.6.2015. בפועל, על פי דו"ח חברת מנורה מבטחים, בוצעו הפרשות עבור חודשים 11-12/2015 וכן 1-2/2016 בלבד. התובעת צירפה לכתב התביעה טבלה המרכזת את חישוב ההפרשות, לפיה היה על הנתבעת להפריש בגינה לתגמולים סך של 2,966 ₪.^[16]
2. יצוין, כי בטבלה המרכזת את ההפרשות שהיה על הנתבעת לבצע עבור התובעת, מפורטות הפרשות גם בגין חלקה של התובעת לתגמולים וכן חלקה של הנתבעת בגין הפרשות לפיצויים. התובעת אינה זכאית לסעד בגין הפרשות אלו, שכן מדובר בסכומים שהיה על התובעת להפריש בעצמה או בסכומים אשר נלקחו בחשבון במסגרת סעד פיצויי הפיטורים.
3. הנתבעת הכחישה בכלליות ובלקוניות את טענות התובעת בגין רכיב הפנסיה, ורק טענה בכתב ההגנה כי התובעת אינה זכאית לתשלום שלהו בגין רכיב זה.
4. לאחר עיון בחישוב שערכה התובעת וכן בתלושי השכר, ובהעדר כל חישוב חלופי מטעם הנתבעת, מצאנו כי יש לקבל חישוב זה. על כן, תשלם הנתבעת לתובעת סך של 2,966 ₪ בגין הפרשות לתגמולים, בניכוי כל סכום שהפרישה הנתבעת לרכיב התגמולים וטרם הועבר לזכות התובעת.

החזר ניכויים

1. מעיון בתלושי השכר עולה כי נוכו משכרה של התובעת הסכומים הבאים: בחודש 4/2016 נוכה סך של 5,375.45 ₪ בגין נזק לרכב, ובחודשים 10/2015 עד 2/2016 נוכו מפרעות בסך כולל של 6,500 ₪. התובעת טוענת כי מדובר בניכויים שלא כדין אשר נעשו שלא בהסכמתה. עוד טוענת התובעת כי לא קיבלה מפרעות במהלך תקופת העבודה, וגם לא קיבלה את תלושי השכר בזמן אמת כך שלא ידעה על ניכוי המפרעות. ביחס לניכוי הנזק לרכב, התובעת מודה כי ארע לרכב הנתבעת נזק בגין תאונה שבה היה מעורב בנה ביום 30.8.2015, אולם טוענת כי שילמה בגין הנזק לרכב סך של 10,000 ₪ ישירות לסמנכ"ל הנתבעת, מר ולדימיר פונומרוב, ולכן לא היתה זכאית הנתבעת לקזז סכום נוסף בגין נזק לרכב, אשר אף לא הוכח בראיות.
2. הנתבעת טוענת בכתב ההגנה כי כל הסכומים שנוכו משכרה של התובעת היו על חשבון הנזק שנגרם לרכב, ואשר עומד על סך של 24,120 ₪. עוד טוענת הנתבעת בכתב ההגנה כי הצדדים הגיעו להסכם לפיו התובעת תישא בעלות הנזקים באופן מתון ורציף, ובהתאם לכך נעשו ניכויים מהשכר, ומתלוש השכר האחרון נוכה מלוא סכום השכר כנגד יתרת הנזק.
3. סעיף 25 לחוק הגנת השכר עניינו בניכויים אותם מותר לבצע משכרו של עובד:

"(א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה: ... (6) חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעסיק, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה".

1. לאחר בחינת הראיות, אין לקבל את טענת הנתבעת כי הניכויים השוטפים משכרה של התובעת היו על חשבון החוב שנוצר בעקבות תאונת הדרכים. הנתבעת לא הציגה מסמך כלשהו המעגן את הסכמות הצדדים בהקשר זה, ומנהל הנתבעת הודה בחקירה הנגדית כי לא מדובר בתשלומים על חשבון החוב אלא טען כי מדובר במקדמות שכר ואף אישר כי אין לו אסמכתה על כך בכתב:^[17]

"ש: במרץ לא ניכית ובאפריל ניכית 5,375.45 ₪ על נזק לרכב. לא היה לך באותה העת באוקטובר 2015 הסכם עם התובעת שמותר לך לנכות ממשכורתה ובכל זאת ניכית סכום המגיע לידי 12,000 ₪ מידי חודש בחודשו, יש לך אישור שהתובעת הסכימה לניכויים אלו?

ת: אין לי אישור שאנו חתמנו עליו אבל זה לא בדיוק שניכו את הכסף ממשכורת זה לא בדיוק כל הכסף עבור הרכב, זה כסף שהיא ביקשה מקדמות ואני הוצאתי מכתבים להנהלת חשבונות שלי."

1. גם בהמשך החקירה, הודה מר ספיבק כי הניכויים השוטפים בחודשים 10/2015 עד 2/2016, המצטברים לסך של 6,500 ₪, לא נוכו בגין נזק לרכב אלא בשל מקדמות שהתובעת קיבלה לטענתו בתקופת העבודה.^[18] נוכח עדותו של מר ספיבק ובהעדר כל מסמך המלמד על הסכמת התובעת לניכוי סכומים בגין הנזק לרכב, אנו לא מקבלים את טענת הנתבעת כי הסכומים נוכו על חשבון החוב.
2. הנתבעת גם לא הציגה כאמור כל תיעוד המלמד כי לתובעת אכן נמסרו מקדמות במהלך חודשי העבודה, או כי התובעת קיבלה חלק מפדיון המכירות על חשבון השכר כפי שנטען על ידי מר ספיבק. הנתבעת ביקשה להציג מסמכים המלמדים על התחשבנות, אולם הסתבר כי מדובר בתרשומות שנעשו על ידי מר פונומרוב אשר לא הגיע להעיד, ומר ספיבק אישר כי הוא עצמו לא ניהל רישום כלשהו של מקדמות ששולמו לתובעת. מצאנו את עדותה של התובעת בהקשר זה משכנעת, ומכאן שאין לראות את הניכויים כמפרעות שנוכו כדין, והתובעת זכאית להפרשי שכר בגין הניכויים השוטפים בסך 6,500 ₪.
3. בכל הנוגע לניכוי שנעשה משכרה האחרון של התובעת, קובע סעיף 25(ב) לחוק כי כאשר "חדל עובד לעבוד אצל המעסיק, רשאי המעסיק לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות". התובעת מודה כאמור כי נגרם נזק לרכב, כאשר לטענתה הוסכם בינה לבין סמנכ"ל הנתבעת כי תשלם את עלות הנזק בסך 10,000 ₪, כפי שנעשה על ידה, ולכן לא היתה הנתבעת רשאית לקזז משכרה האחרון סכום נוסף של 5,375.45 ₪.
4. מנגד, טוענת הנתבעת כי הנזק שנגרם לרכב עומד על סך של 14,678 ₪ (ערך הרכב במועד התאונה על פי דו"ח שמאי) ובנוסף נאלצה הנתבעת לפרק מערכת גז שהותקנה ברכב שעלותה 7,189 ₪ ועלות הפירוק היתה 3,744 ₪, ובניכוי 1,500 ₪ (מכירת שרידי הרכב) כך שבסך הכל לטענת הנתבעת חבה התובעת בגין הנזק לרכב סך כולל של 24,120 ש"ח ₪, ולכן הקיזוז משכרה האחרון של התובעת נעשה כדין, ובנוסף נותרה התובעת חייבת סך של 12,745 ₪. עוד טוענת הנתבעת בהקשר זה כי עדותה של התובעת לא היתה מהימנה וכי הסכום שנטען ששולם על ידה על חשבון החוב – כלל לא הגיע לידי הנתבעת.
5. לאחר בחינת הראיות, מצאנו כי יש לקבל את גרסתה של התובעת בנוגע לתשלום החוב, וזאת מהנימוקים הבאים:
6. ראשית, התובעת הציגה בתצהירה גרסה עובדתית מפורטת לפיה בגין הנזק לרכב, סוכם בינה לבין מר פונומרוב כי חלקה של התובעת בכיסוי הנזק יעמוד על סך של 10,000 ₪, וכי שילמה לו את הסכום במזומן והוא מנגד חתם על אישור בשפה הרוסית אשר מאשר את קבלת הסכום ביום 24.9.2015 (התובעת הציגה תרגום לשפה העברית אשר אושר על ידי נוטריון). התובעת חזרה על גרסתה באופן עקבי בחקירה הנגדית:^[19]

"ש: את צרפת לתצהיר שלך מסמכים, אני מפנה אותך למסמך שלא צרפת לכתב התביעה שלך, מסמך הכתוב בשפה הרוסית. תספרי לנו מדוע הוא לא צורף לכתב התביעה, איפה מצאת אותו?

ת: לאחר שאני מעיינת במסמך אני משיבה שהוא צורף לכתב התביעה.

...

ת: את המסמך הזה אני קיבלתי מולדימיר פונמרוייב זה הכתב שלי והכתב יד שלו וחתימה שלו.

לשאלת בית הדין מה כתב יד שלו אני משיבה מספר תעודת זהות, שם משפחה + פרטי וחתימה.

ש: יש לך את המסמך הזה במקור להציג לנו?

ת: בטח שיש. בסוף התיק. אני מתקנת אין לי את זה פה. רק עותקים.

ש: ולדימיר חתם ליד השם שלו, זאת החתימה שלו ?

ת: מאשרת.

ש: שנפגשתם ולדימיר ידע לקרוא ברוסית? הוא יודע רוסית?

ת: חופשי, שפת אם שלו.

ש: הוא הסכים לחתום ליד השם שלו גם כאשר השם שלו כתוב בשגיאות כתיב?

ת: אין פה טעות כתיב, אין טעות סופר. הוא קיבל ממני 10,000 ₪ במזומן והוא כתב שהוא קיבל את זה. מה זה חשוב באיזה שפה יש שמה את האישור קבלה העיקר שהוא קיבל והוא חתם שהוא קיבל.

ש: אני אומר לך בשם המשפחה שלו יש שגיאות כתיב ואדם סביר היה מתקן.

ת: אני לא יודעת באיזה גיל הוא עלה לארץ, הוא למד בבית ספר רוסי בארץ ואני לא יודעת מה רמת העברית שלו מי היה מתקן את זה? אין הבדל גדול בין אות "יו" ולבין אות "או". יש מלא טעויות ולא רק השם משפחה.

...

ש: איך את מסבירה שהציור הזה אמור להיות חתימה של ולדימיר?

ת: אדוני עכשיו לטעון שאני לא מסרתי 10,000 ש"ח לולדימיר?

ש: זאת התשובה שלך לשאלה שלי?

ת: לדימיר חתם על זה. אנחנו סיכמנו בינינו שאני תמורת רכב פגוע בתאונה אני אמסור לו 10,000 ₪, אני הזמנתי את השמאי, הוא ערך דוח שמאות, שמאי ערך את זה לסכום של 13,500 ₪ בערך, שנפגשתי עם ולדימיר הוא אמר לי אנחנו משפחה ולא צריך רישומים שאני אתן לו את ה 10,000 ₪ וקרוב משפחה שלי אמר לי שאני צריכה אישור כי מסרתי כסף ואני החתמתי אותו על זה.

...

ש: אם לקחת אחריות והזמנת שמאות והיית כל כך רצינית ושילמת על שמאות כדי לשלם כמו שצריך, תסבירי לנו איך ההפרש הוא 12,000 ₪ ממה ששילמת?

ת: בשביל מה הזמנתי את השמאי? כי בעל פה נשמעו הסכומים הרבה יותר גבוהים. אני אמרתי שאם זה ככה, אני מזמינה את השמאי שיעריך את הנזק. שמאי הוציא את הדוח וכמה עולה הנזק, אני אמרתי שאני משלמת ולא חייבת כלום לאף אחד. אמרתי לולדימיר שאני מביאה לו במזומן 10,000 ש"ח הוא אומר שבנינו הכל בסדר ואנחנו משפחה ובזה סיימנו את הסיפור. אני לקחתי הלוואה כדי לשלם כי הבן שליל גרם את הנזק לרכב.

...

ש: אמרת מקודם שהלכת לשמאי מכיוון שלא סמכת על החברה, כי הם דרשו הרבה מאוד כסף, אמרת שאת רוצה לדעת כמה האוטו עולה והלכת לשמאי נכון?

ת: נכון.

ש: סביר להניח שאת 10,000 ₪ שילמת אחרי ששמאי ערך את חוות הדעת נכון?

ת: אני לא יכולה לדייק אנחנו סגרנו עם ולדימיר שאני משלמת 10,000 ₪ ובזה סגרנו את הסיפור. "

1. מנגד, מר ספיבק לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, אלא הסתמך לצורך ישיבת ההוכחות על התצהיר שהוגש לצורך בירור הסמכות המקומית, בו נרשם באופן כללי ולקוני כי התובעת ובנה היו מעורבים בשתי תאונות דרכים עם רכבי הנתבעת ונגרם נזק – ללא כימות כלשהו.^[20] לאחר שהוגש תצהירה של התובעת, במסגרתה פירטה את טענותיה בנוגע להתחשבנות שנערכה עם מר פונומרוב, לא הגישה הנתבעת תצהירים נוספים מטעמה, כך שלמעשה נמנעה מלהציג גרסה הסותרת את גרסתה של התובעת ובחרה שלא למסור גרסה עובדתית כלשהי או לזמן את מר פונומרוב למתן עדות בהקשר זה. מעדותו של מר ספיבק עלה כי הוא אינו בקיא כלל בהתנהלות של התובעת מול הסמנכ"ל, וכי למעשה כלל לא חשב לעמוד על תשלום בגין הנזק לרכב, עד לנסיבות סיום עבודתה של התובעת.^[21] עדותו של מר ספיבק בהקשר זה היתה לקונית ונעדרת פירוט, ולא נתנו בה אמון.
2. שנית, בתצהיר שהגיש מר ספיבק לצורך בירור הסמכות המקומית לא נטען דבר בנוגע למערכת תדלוק הגז ולנזק שנגרם לכאורה או לגבי הצורך בפירוק והתקנה מחדש. זאת ועוד, גם בחוות הדעת של השמאי שצורפה לכתב התביעה שכנגד לא נרשם דבר לעניין מערכת תדלוק גז ובעמוד הרביעי לדו"ח נרשם תחת קטגורית 'תוספות לרכב' כי ברכב שנפגע היו קודנית ותיבת הילוכים אוטומטית בלבד.^[22] מעבר לכך, החשבוניות המתייחסות למערכת תדלוק הגז צורפו לכתב התביעה שכנגד אך לא הוגשו באמצעות תצהיר, הן אינן חתומות וכלל לא ברור מדוע הוספו להן פרטים בכתב יד, ולכן אין לתת להן משקל.
3. התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית לעניין סתירה לכאורה בין מועד דו"ח השמאי (4.10.2015) אשר מאוחר למועד בו שילמה בגין נזק הרכב לטענתה (24.9.2015), אולם מעיון מדוקדק בדו"ח עולה כי מועד בדיקת הרכב היה ביום 4.9.2015, כך שניתן לקבל את גרסתה של התובעת כי לאחר בדיקת הרכב ונוכח הסכומים שנמסרו לה על ידי מר פונומרוב, נערכה ההתחשבנות המתוארת על ידה. נזכיר כי הנתבעת בחרה שלא להציג גרסה עובדתית כלשהי בתצהיר הנוגעת לדו"ח השמאי או לנסיבות בדיקת הרכב.
4. על כן, הנתבעת לא הפריכה את גרסתה של התובעת כי שילמה להסדרת חוב הנזק סך של 10,000 ₪ ואף לא הרימה את הנטל להוכיח את גובה הנזק הנטען על ידה, שכן כל טענותיה בהקשר זה לא נתמכו בתצהירו של מר ספיבק.
5. משכך, התובעת אינה חבה סכום נוסף בגין הנזק לרכב, והניכוי שנעשה משכרה האחרון בסך 5,375 ₪ נעשה שלא כדין.

התביעה שכנגד

1. במסגרת התביעה שכנגד, טוענת הנתבעת כי יש לחייב את התובעת בגין שלושה רכיבים: נזקים לרכב בסך 12,745 ₪, תשלום קנסות תנועה משלושה מועדים בסך כולל של 1,100 ₪, ונזקים בסך 150,000 ₪ בשל היעדרותה לאחר הנסיעה לחו"ל במהלכה לא בוצעו הזמנות באזור הצפון כפי שהיו אמורות להתבצע בתקופת החגים. הנתבעת העמידה את התביעה שכנגד על סך של 100,000 ₪.
2. לעניין הנזקים לרכב, אין מקום להרחיב את התייחסותנו מעבר לנאמר לעיל.
3. לעניין הקנסות, הנתבעת טוענת כי היא זכאית להחזר בסך 1,100 ₪ שכן שילמה בגין עבירות תנועה וחניה שעברה התובעת בתאריכים: 7.7.2015; 2.11.2015; 10.11.2015. בכל הנוגע לדו"ח מיום 7.7.2015, התובעת הציגה אסמכתה המלמדת כי שילמה עליו ביום 22.9.2015. בכל הנוגע לקנס מיום 2.11.2015, התובעת הציגה אסמכה כי שילמה אותו ביום 25.7.2016.^[23] באשר לקנס מיום 10.11.2015, הנתבעת צירפה לכתב התביעה שכנגד את הודעת הקנס בסך 100 ₪ והתובעת לא הציגה אסמכתה על תשלום, למרות טענתה כי עשתה כן. על כן, יש לקזז מכל סכום המגיע לתובעת סך של 100 ₪.
4. לעניין טענת הנתבעת לנזקים בגין ירידה בהזמנות, טענה זו לא נתמכה בראיות כלשהן אלא נטענה בכלליות, תוך נקיבת סכום של 150,000 ₪ וזאת מבלי להראות כיצד העריכה או חישבה הנתבעת את נזקיה. בתצהירו של מר ספיבק אשר ניתן ביחס לסוגית הסמכות המקומית לא הובאו כל נתונים בנוגע לנזקים הנטענים. הנתבעת לא הציגה דו"חות מכירות מהתקופות המקבילות בשנים הקודמות, ולמעשה לא הציגה כל נתונים כספיים המלמדים על הפסדים כלשהם, כך שלא יכולנו שלא להתרשם כי רכיב זה הוכנס לתביעה שכנגד ללא כל ביסוס ורק כדי להוות משקל כנגד התביעה העיקרית שהגישה התובעת.

סיכום

1. על יסוד האמור לעיל, התביעה מתקבלת, והנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

א. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין 7,000 ₪

ב. פיצויי פיטורים 5,115 ₪

ג. תמורת הודעה מוקדמת 4,448 ₪

ד. פדיון חופשה 499 ₪

ה. הפרשות לפנסיה 2,966 ₪

ו. החזר ניכויים 11,875 ₪

1. לסכומים האמורים יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.5.2016 ועד למועד התשלום בפועל.
2. לא מצאנו כי יש לפסוק פיצויי הלנה וזאת נוכח המחלוקות הכנות ביחס לזכויותיה של התובעת.
3. יש להפחית מהסכומים שנפסקו בסעיף 61 כל סכום שהפרישה הנתבעת לפיצויים ולתגמולים, ללא חלקה של התובעת, וכן יש לקזז סך של 100 ₪ בגין הקנס מיום 10.11.20015.
4. התביעה שכנגד נדחית למעט סכום הקנס כאמור בסך 100 ₪.
5. בנסיבות העניין, נוכח תוצאות ההליך ודחיית הרוב המכריע של הרכיבים בתביעה שכנגד, וכן הצורך לנהל ישיבת הוכחות מקדימה לעניין הסמכות המקומית, לעניינה נקבע כי הוצאותיה יילקחו בחשבון במועד סיום ההליכים בתיק, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ וכן הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 8,500 ₪. סכומים אלו ישולמו תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין אשר יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין ממועד קבלת פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
6. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ג' אב תש"פ (24 יולי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. נספח ג' לכתב התביעה. ↑

2. סעיף 29 לתצהיר מר ספיבק. ↑

3. עמ' 43 שורות 20-22. ↑

4. עמ' 42 שורות 22-28, עמ' 43 שורות 1-6. ↑

5. ע"ע (ארצי) 1027/01 גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל, מיום 7.1.2003. ↑

6. ע"ע (ארצי) 23402-09-15 ברד נ' קנסטו בע"מ, מיום 28.2.17. ↑

7. ע"ע (ארצי) 214/06 אלוניאל בע"מ - אלכסנדר צ'רניאקוב, ניתן ביום 31.05.07. ↑

8. ע"ע (ארצי) 1126/00 מלון עציון בע"מ – אביעזר שרוני, ניתן ביום 22.10.02. ↑

9. דב"ע לא/3-3 רים בע"מ – נסים יוסף, ניתן ביום 28.03.71. ↑

10. עמ' 4 לתמליל (נ/1) שורות 16-20. ↑

11. עמ' 4 לתמליל (נ/1) שורות 22-23, עמ' 5 שורות 1-6. ↑

12. עמ' 43 שורות 7-8. ↑

13. עמ' 6 שורות 20-22. ↑

14. עמ' 29 שורות 1-11. ↑

15. עמ' 42 שורות 1-5. ↑

16. נספח ה לכתב התביעה. ↑

17. עמ' 45 שורות 1-7. ↑

18. עמ' 45 שורות 25-27. ↑

19. עמ' 30 שורות 10-28, עמ' 31 שורות 1-7, עמ' 32 שורות 19-26, עמ' 34 שורות 17-24, עמ' 38 שורות 14-19. ↑

20. סעיף 30 לתצהיר מר ספיבק. ↑

21. עמ' 46 שורות 19-23. ↑

22. נספח 9 לכתב התביעה שכנגד. ↑

23. ת/4 ו- ת/5. ↑