מבוא ועובדות מוסכמות:

1. בפניי תביעת שיבוב, לפיה התובעת מבקשת לחייב את הנתבעים בתשלום סך של 1,067,116 ₪ ליום הגשת התביעה, עבור סכומים בהן נשאה בעקבות אירוע שריפה במהלכו נגרמו נזקים למבוטחיה.
2. התובעת הינה חברת ביטוח ובמועדים הרלוונטיים לתביעה היא ביטחה נכסים ובתי עסק שונים בפוליסות המכסות, בין היתר, נזקי שריפה, וזאת כמפורט להלן:
3. פוליסת "מטרייה בתי עסק" מס' 699570865, לפיה בוטח מבנה מרכז מסחרי –קניון בשם "מוג'מאע טיבה" הממוקם בכביש הגישה הראשי באום אל פחם ובבעלות חב' מוג'מאע טיבה נכסים ואחזקות בע"מ (להלן: "הפוליסה הראשונה", "הקניון" ו-"המבוטח הראשון" בהתאם).
4. פוליסת "מטרייה בתי מלאכה" מס' 622184875, לפיה בוטחה חנות רהיטים ששכנה בתוך הקניון בבעלות חברת האחים עבד אלטיף ייצור ושיווק רהיטים (1996) בע"מ (להלן: "הפוליסה השנייה", "חנות הרהיטים" ו-"המבוטח השני" בהתאם).
5. פוליסת "מטרייה בתי עסק", מס' 692323247 לפיה בוטחה חנות כלי בית ומתנות שאף היא שכנה בתוך הקניון ובבעלות מר עלי מאחמיד (להלן: "הפוליסה השלישית", "חנות המתנות" ו-"המבוטח השלישי" בהתאם).

כל הפוליסות והמבוטחים כמפורט לעיל, ייקראו להלן ביחד: "הפוליסות" ו-"המבוטחים" בהתאם.

1. נתבעת 1, חב' אלבשיר לשיווק ומסחר בע"מ, התאגדה ונרשמה כדין ביום 16.06.2014 ובמועדים הרלוונטיים לתביעה, היא ניהלה והפעילה חנות בה פרצה השריפה נשוא התביעה, כמפורט בהמשך (להלן: "חב' אלבשיר").

נתבעת 2, גב' אסלאם מחאג'נה, היתה הבעלים הבלעדי של חב' אלבשיר במועד היווסדה (להלן: "אסלאם").

נתבע 3, מר מאהר שחאדה, הוא הבעלים של חברה לביצוע עבודות גבס (להלן: "מאהר"). ביום 01.07.2014, כשבועיים לאחר היווסדה של חב' אלבשיר, מונה מאהר כמורשה חתימה בחשבון הבנק של החברה ובהמשך, ביום 23.09.2014 הוקצו לו מחצית ממניות החברה.

נתבעת 4, חב' מקס סטוק בע"מ, רשומה כדין בישראל והיא מפעילה רשת חנויות קמעונאיות לממכר מוצרי צריכה שונים (להלן: "חב' מקס סטוק").

נתבע 5, מר תייסיר אגבאריה, הוא הבעלים של מבנה המרוחק מטרים בודדים מהקניון (להלן: "תייסיר" ו-"המבנה" בהתאם).

צד ד'1, מר מוחסן מחאג'נה, הוא רוקח במקצועו והוא בעלה של אסלאם (להלן: "מוחסן").

1. המבנה כולל קומת קרקע ושתי קומות מעליה. במועדים הרלוונטיים לתביעה התנהלו בקומת הקרקע מספר עסקים, לרבות עסק לחשמלאות רכב, מסעדה ומוסך (להלן: "עסק לחשמלאות רכב", "המסעדה" ו-"המוסך" בהתאם). כמו כן, במרווח שבין המבנה לבין הקניון הוקמה פרגולה מעמודי עץ והמקום שימש כמחסן עבור מסעדה אחרת שפעלה בתוך הקניון (להלן: "הפרגולה" ו-"המחסן" בהתאם).
2. ביום 29.05.2014 נערך ונחתם בין אסלאם לבין חב' מקס סטוק הסכם, לפיו ניתן לראשונה זיכיון למכירת מוצרי החברה בחנות אותה שכרה אסלאם בקניון אחר באום אל פחם בשם "מדינה סנטר" (להלן: "הסכם הזכיינות", "החנות" ו-"קניון מדינה" בהתאם).
3. ביום 13.06.2015 נערך ונחתם בין תייסיר לבין מוחסן הסכם, לפיו שכר האחרון יחידה בקומת הקרקע של המבנה הממוקמת בין המסעדה לבין העסק לחשמלאות רכב, אליה הועברה החנות, והיא פעלה במקום ללא רישיון עסק ומבלי שהתבקש או ניתן ביחס אליה אישור כיבוי אש (להלן: "הסכם השכירות"). יצוין, כי בין החנות לבין המוסך מפריד קיר גבס (להלן: "קיר הגבס") בעוד כי בין החנות לבין המסעדה ובין החנות לבין העסק לחשמלאות רכב מפרידים קירות בטון ובלוקים.

בהסכם השכירות נקבע כי תוקפו הינו מיום 01.04.2015 ועד ליום 31.03.2016, עם אופציה שניתנה לשוכר – מוחסן – להארכת תקופת השכירות למשך 48 חודשים נוספים (עד ליום 31.03.2020) וזאת באמצעות מתן הודעה בכתב למשכיר – תייסיר – לפחות 90 יום לפני תום תקופת השכירות.

1. ביום 21.11.2016 אירעה שריפה בחנות אשר גרמה לנזק כבד וכילתה את תכולתה. במהלך השריפה קיר הגבס המפריד בין החנות לבין המוסך קרס (מסיבות שבמחלוקת בין הצדדים, כמפורט בהמשך), האש התפשטה למוסך אשר נשרף כליל, חום, פיח ועשן נפלטו מחלון המוסך הפונה לקניון, שכזכור מרוחק מטרים בודדים מהמבנה, חדרו למערכת מיזוג האוויר של הקניון והתפשטו דרכו אל תוך הקניון. כמו כן, האש אחזה בפרגולה ובמחסן (להלן: "השריפה"). יודגש, כי השריפה לא התפשטה אל המסעדה או לעסק חשמלאות הרכב ולא גרמה בהם לכל נזק, אף כי שניהם, בדומה למוסך, צמודים למקס סטוק.

לזירת האירוע הוזעקו כוחות כיבוי אש של תחנת הכבאות חדרה והם פעלו לכיבוי השריפה.

1. בעקבות אירוע השריפה ערך חוקר השריפות מטעם שירותי כבאות והצלה – רשף אביגדור שטרן - חוות דעת ביחס לסיבת פרוץ השריפה ואופן התפשטותה (להלן: "חוקר שירותי כבאות" ו-"חוו"ד שירותי כבאות" בהתאם).

באשר לסיבת פרוץ השריפה, נקבע בחוו"ד שירותי כבאות מפי עדים שנכחו במקום, כדלקמן:

"טארק מחאג'נה (אח של בעלת החנות (אסלאם – ר.ח.) ועבד במקום בזמן פרוץ הדליקה): אני הייתי בקופה, היתה אמא ששילמה לי והילד שלה שיחק במצית לקראת סוף הדלפק של הקופה לכיוון החלק הפנימי של החנות.

פתאום ראיתי אש בחלק הפנימי של החנות על הרצפה בין המוצרים של ימי ההולדת. ניסיתי לכבות בעזרת בקבוק מים ולא הצלחתי. השריפה התפשטה כלפי מעלה על המוצרים שהיו על הקיר. רצתי להביא מטפים מהתחנת דלק ומהשכנים וכאשר חזרתי ראיתי את האש חזקה. קראנו לכל מי שהיה בחנות לצאת והשכנים ניסו לעזור לנו לכבות.

בחנות קיימים מתזים אבל הם חסומים על ידי הגלריה".

בסעיף 4 לחוו"ד שירותי כבאות, פירט החוקר אופן התפשטות השריפה, כלהלן:

1. הדליקה התפשטה מהחלק הפנימי של חנות מקס סטוק לעבר המוסך לאחר שקיר הגבס שביניהם נפגע בדליקה.
2. בחלק הדרומי – מערבי של המוסך נמצא מצבור של ציוד אשר בער ועל הקיר הדרומי מערבי מעל אותו ציוד, קיים חלון הפונה לכיוון הקניון (להלן: "חלון המוסך"). מול חלון המוסך, במרחק של כ-5 מ', נמצא מבנה הקניון. כמו כן, מול אותו חלון, במרחק 2-3 מ' מעליו, נמצא פתח הכנסת אוויר למערכת מיזוג האוויר של הקניון (להלן: "פתח הכנסת האוויר").
3. במהלך פעילות הכיבוי נפלטו חום, פיח ועשן מחלון המוסך, היישר אל תוך פתחי האוורור ומשם התפשטו אל תוך הקניון. כמו כן, חום ועשן שנפלטו מחלון המוסך, חדרו אל תוך הקניון דרך דלת בצידו הצפוני של הקניון הפונה אף הוא לחלון המוסך.
4. הפרגולה נפגעה כתוצאה מקרינת החום והלהבות שנפלטו מחלון המוסך.
5. בעקבות אירוע השריפה נפגעו מספר בתי עסק בתוך הקניון.
6. כתוצאה מאירוע השריפה נגרמו נזקים לקניון, לחנות הרהיטים ולחנות המתנות. בעקבות זאת, אנשי מקצוע מטעם התובעת – לרבות חוקר שריפות ושמאים - הגיעו לזירה, תיעדו את הנזקים ואמדו את שווים. בהתאם לכך, התובעת שילמה תגמולי ביטוח למבוטחים כמו גם שכרם של אנשי המקצוע בסך של 1,067,116 ₪ נומינאלית, הוא הוא סכום התביעה.

במאמר מוסגר יצוין, כי בסיכומיה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעים בתשלום סך של 1,157,553 ₪ נומינאלית, סכום העולה בכ-90,000 ₪ על הסכום הנדרש בתביעה. דא עקא, בהעדר כל בקשה לתיקון כתב התביעה, מקל וחומר הגשת כתב תביעה מתוקן ותשלום הפרשי האגרה המתחייבים, יש להתעלם מהסכום הנדרש בסיכומי התובעת ולהתחשב בסכום האמור בכתב התביעה.

1. במסגרת התביעה שלחה חב' מקס סטוק הודעת צד ג' נגד יתר הנתבעים בתביעה – חב' אלבשיר, אסלאם, מאהר ותייסיר – בעוד כי תייסיר שלח הודעת צד ד' נגד יתר הנתבעים – חב' אלבשיר, אסלאם, מאהר, וחב' מקס סטוק, כמו גם נגד מוחסן.

יובהר, כי התביעה, ההודעה לצד ג' וההודעה לצד ד' נגד אסלאם, נמחקו.

טענות הצדדים:

1. לטענת התובעת, בנסיבות מקרה דנן, מתקיימים התנאים הקבועים בסעיפים 39 ו-41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"), ובהתאם לכך יש להטיל על הנתבעים חובת הראייה כי הם לא התרשלו בנסיבות העניין. בהקשר זה התובעת מפנה לממצאים שנקבעו בחוו"ד שירותי כבאות ביחס למקום ממנו פרצה האש ואופן התפשטותה לכיוון הקניון, כמו גם להעדר ראיות ביחס לסיבת פרוץ השריפה, למעט אלה שהובאו על ידי התובעת. כן טענה התובעת כי אף אם תאמר שלא הוכחה סיבת השריפה, הרי הדבר אינו מעלה ואינו מוריד לעניין היפוך נטל הראיה, מה גם והנתבעים לא טרחו להזמין את טארק, אחיה של אסלאם, שנכח בעת פרוץ השריפה ולא הגישו חוות דעת מומחה שריפות בנדון.

התובעת מבקשת לאמץ את האמור בחוו"ד שירותי כבאות ביחס לאופן התפשטות השריפה ולאמור בעדותו של החוקר, כי לו נבנה בין החנות לבין המוסך קיר העשוי מבטון ומבלוקים, וזאת במקום קיר הגבס, השריפה היתה מסתיימת בתוך החנות ולא מתפשטת לכיוון הקניון.

התובעת מבקשת לדחות טענה שהעלו הנתבעים, כמפורט בהמשך, לפיה הקמת הפרגולה והמחסן במעבר שבין המבנה לקניון, הוא שגרם להתפשטות השריפה לכיוון הקניון, וזאת ממספר טעמים כלהלן:

• הנתבעים לא הגישו חוות דעת חוקר שריפות לתמיכה בטענתם לעיל.
• מהעדויות שנשמעו במשפט עולה כי מעולם לא התקבלה כל טענה נגד הבעלים של הקניון בדבר בניה בלתי חוקית או חסימת מעברים, ומכל מקום בהתאם לאותן עדויות, המעבר בין הקניון למבנה לא היה חסום ובמקום לא נבנה מחסן אלא רק פרגולה ורשת ברזל בה אחסנה המסעדה הפועלת בתוך הקניון מספר פריטים, זאת ותו לא. כן עולה מהעדויות שנשמעו במשפט כי אין צורך בקבלת היתר להקמת הפרגולה והנתבעים לא הביאו כל ראיה כאילו היא נבנתה שלא כדין.
• מהעדויות שנשמעו במשפט עולה כי האש לא אחזה בפרגולה ולפיכך היא לא הוליכה את השריפה אל הקניון אלא העשן והחום מהשריפה עלו למעלה, חרכו את הכיסוי שהונח על הפרגולה, דבר שפגע בקניון.

1. בסיכומיה הוסיפה התובעת ופירטה את האחריות המיוחסת לכל אחד מהנתבעים לאירוע השריפה והנזקים שנגרמו בעקבותיה, וזאת כדלקמן:
2. אחריות נתבעים 1-3:

• לא התקינו מערכות הגנה נגד אש בחנות, לא פנו לשירותי כבאות לעריכת ביקורת טרם אירוע השריפה ומן הסתם לא קיבלו אישור מניעת דליקות ואמצעי גילוי ומניעת שריפות.
• בחלל החנות נבנתה גלריה ולפיכך המתזים שהותקנו בה, אף אם היו תקינים ופעלו בעת האירוע, לא היו אפקטיביים בכיבוי השריפה ומניעת התפשטותה.
• בניגוד לחוק, החנות פעלה בהעדר רישיון עסק ומאהר, בעלים של מחצית המניות בחב' אלבשיר – מפעילת החנות – אפשר התנהלות זו ללא כל טענה, דרישה או הסתייגות.
• החנות פעלה בהעדר ביטוח לכיסוי נזקי צד ג', זאת על אף כי הסכם הזכיינות מחייב זאת.
• ביחס למאהר, התובעת מבקשת לדחות את טענתו, כמפורט בהמשך, כאילו הוא לא היה מעורב בניהול חברת אלבשיר והחנות והיא מפנה לעובדה כי הוא לא הציג כל הסכם או ראיה בכתב לתמיכה בטענתו בנדון. כן טענה התובעת כי מאהר לא התעניין בהעברת החנות מקניון מדינה למבנה, שם אירעה השריפה, ובאם היא בוטחה, אם לאו. בהקשר זה התובעת מציינת כי היא מבקשת להטיל על מאהר חבות אישית מכוח פקודת הנזיקין ולא מכוח דוקטרינת הרמת המסך שבינו לבין חב' אלבשיר.

1. אחריות חב' מקס סטוק:

לטענת התובעת, חב' מקס סטוק היא זו שסיפקה את כל הסחורות לחנות ואפשרה לזכיין, חב' אלבשיר, לעשות שימוש במיתוג שלה. כמו כן, הסכם הזכיינות הטיל על הזכיין התחייבויות שונות, שעל אף הפרתן, חב' מקס סטוק נמנעה מאכיפתן. בהקשר זה התובעת מפנה לס"ק 11.7 להסכם הזכיינות, לפיו חויב הזכיין לנהל ולתחזק את החנות על פי כל דין, לסעיף 12 להסכם הזכיינות המעניק לחב' מקס סטוק סמכות פיקוח על הזכיין וכן סעיף 14 להסכם הזכיינות לפיו על הזכיין לרכוש ביטוח המכסה, בין היתר, את צדדי ג'.

1. אחריות תייסיר:

לטענת התובעת, אחריותו של תייסיר נובעת מהעובדה כי הוא הבעלים של המבנה בו פעלה החנות והמוסך והוא אישר את הקמתו של קיר הגבס המפריד ביניהם, קיר אשר קרס במהלך השריפה וגרם להתפשטותה לכיוון הקניון. כן נטען כי תייסיר התרשל בתור הבעלים של המבנה משאפשר לנהל את החנות במקום ללא רישיון עסק וללא ביטוח.

1. הוסיפה התובעת וטענה כי אין להטיל על מבוטחיה כל אחריות לאירוע השריפה, ומספר נימוקים לכך: לקניון היו כל האישורים וההיתרים הנדרשים על פי דין, בקניון הותקן חייגן אוטומטי למקרה שריפה, הקניון והמבוטחים הינם בגדר "שכן תמים" שנפגע בשריפה, כהגדרת המונח בדין, העדר קיר משותף בין המבנה לקניון, לאחר פרוץ השריפה ובניסיון להקטין את נזקיה, נותק החשמל בקניון וכוחות הכיבוי אף השתמשו במתקניו לצורך פעולות הכיבוי. כמו כן, כיבוי מיזוג האוויר, לא היה מקטין את נזקי השריפה.

כן טענה התובעת כי הנתבעים הינם מעוולים במשותף ויש להטיל עליהם, ביחד ולחוד, את האחריות לשריפה ולנזקים שנגרמו בעקבותיה, מה גם וקיים קושי לחלק את הנזק בין המזיקים וכן לא הוכח מהו שיעור הנזק אותו יש לייחס לחב' אלבשיר.

1. ביחס לגובה הנזק, התובעת מבקשת לאמץ את הקביעות בחוות הדעת מטעמה, מה גם והנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדיות. כן מפנה התובעת להלכה הפסוקה לפיה היא אינה משלמת למבוטחיה בתור מתנדבת ואך במקרים חריגים, ואשר מקרה דנן לא נמנה עליהם, יש להרהר בסכומים בהם נשאה.
2. חב' אלבשיר אינה חולקת על העובדה כי השריפה פרצה בחנות, אף כי היא מפנה לכך כי אין מדובר בהצתה זדונית ולטענתה לא הוכח במשפט כי הילד שגרם לשריפה באופן ספונטני, נמנה על מבקרי החנות. כן טענה חב' אלבשיר שלא הוכח במשפט סיבת השריפה – משחק ילדים או מצית שאולי אינו שייך לה - ובאם ייקבע כי השריפה פרצה בשל משחק הילד במצית, אזי, לא הוכח כי לחב' אלבשיר שליטה על מעשיו, מה גם ושורת ההיגיון מחייבת את המסקנה כי האחריות להשגיח על הקטין מוטלת על הוריו.

הוסיפה חב' אלבשיר וטענה כי התפשטות השריפה לכיוון הקניון והנזקים שנגרמו למבוטחים בעקבות כך, היו בשל שני גורמים שלא היו בשליטתה, ומבחינה זו אין לראות בה כ"תופשת מקרקעין" כהגדרת המונח בסעיף 2 לפקודת הנזיקין. ואלה אותם הגורמים הנ"ל: האחד, הקמת קיר גבס בין החנות לבין המוסך, שכזכור קרס במהלך השריפה וגרם להתפשטות האש לכיוון הקניון. לראיה, קיר הבטון והבלוקים שבין החנות לבין המסעדה לא קרס בשריפה ולא נגרם למסעדה כל נזק במהלכה. השני, הקמת הפרגולה והמחסן במעבר שבין המבנה לבין הקניון וזאת בידיעתו ואישורו של הבעלים של הקניון, ושלא כדין ואשר חסמו את הגישה לחלק האחורי של המבנה ועיכבו את כיבוי השריפה.

ביחס להודעת צד ג' שנשלחה נגדה על ידי חב' מקס סטוק, טענה חב' אלבשיר כי הנ"ל לא אכפה את הסכם הזכיינות, היא היתה מעורבת בפעילות חב' אלבשיר, שלטה באופן מלא בסחורה הנמכרת בחנות ואף היתה שותפה בהעברתה מקניון מדינה אל המבנה.

ביחס לביטוח חנות מקס סטוק, טענה חב' אלבשיר כי עובר לאירוע השריפה היא החלה לבחון עניין זה וביצעה פעולות לרכישת פוליסת ביטוח, אולם בהתחשב בפרק הזמן הסביר שחלף עד לפרוץ השריפה, כחודשיים ימים - המהלך לא הושלם.

באשר להודעת צד ד' שנשלחה נגדה על ידי תייסיר, חב' אלבשיר מפנה לעובדה כי לא הוצג כל הסכם שכירות בין אותם צדדים המקים עילה חוזית לטובת תייסיר. ביחס לעילה הנזיקית, נטען כי תייסיר התרשל רשלנות חמורה משהפעיל את המוסך שבבעלותו, ואשר ממנו התפשטה האש, ללא אישור משרד הכלכלה והתחבורה, ללא אישור ועדת התכנון הרלוונטית וללא ביטוח של המבנה. כמו כן, תייסיר הגדיל את הכנסותיו מדמי השכירות של המבנה באמצעות חלוקת שטח המוסך בקיר הגבס ובהתנהגותו הוא הסכים להצבת הפרגולה והמחסן במעבר שבין המבנה לבין הקניון, ואלה הכשילו את פעילות כוחות כיבוי האש.

ככל ותחויב בדין, חב' אלבשיר מבקשת להטיל אשם תורם על מבוטחי הקניון אשר אישרו הקמת הפרגולה והמחסן ולטענתה מדובר בלקוח "מיוחס" של התובעת אשר ניצל את מעמדו כדי לזכות בפיצוי שאינו זכאי לקבלו.

ביחס לגובה הנזק, חב' אלבשיר מצטרפת לטענות מאהר בנדון והיא הוסיפה והפנתה לכך כי המומחה מטעם התובעת שערך שומה לנזקי מבנה הקניון הינו הנדסאי ולא מהנדס, הוא תמחר את העלויות לפי מחירון ארצי ולא בהתאם למחירים המקובלים במקום אירוע השריפה ועל פי עלות התיקון בפועל. כן מפנה חב' אלבשיר לעדויות שנשמעו במשפט מהן עולה כי חלק מהנזק הנטען לקניון התרחש עובר לאירוע השריפה וללא כל קשר אליה.

1. לטענת מאהר, אין כל עילת תביעה נגדו ואין כל יריבות בינו לבין התובעת, וזאת מהטעם כי הוא אחד מבעלי המניות בחב' אלבשיר, זאת ותו לא, וכי אסלאם ומוחסן הם אלה שניהלו את החנות וזאת ללא כל מעורבות מצידו, לרבות העברתה מקניון מדינה אל המבנה. כן טען מאהר כי בניגוד לטענת התובעת, הוא מעולם לא מונה כמנהל של חב' אלבשיר ולא שימש כאורגן שלה, כהגדרת מונח זה בסעיף 46 לחוק החברות, תשנ"ט-1999. לחיזוק טענותיו בנדון הפנה מאהר לעובדה כי הוא לא חתם על הסכם הזכיינות ולא התקשר עם חב' מקס סטוק בכל הסכם, אלא ההתקשרות היתה באמצעות אסלאם ומוחסן, בעוד כי חלקו הוא התמצה במימון השקעתם באותו מיזם.

הוסיף מאהר וטען כי בנסיבות מקרה דנן, אין לבצע הרמת מסך אלא יש לקיים את דוקטרינת האישיות המשפטית הנפרדת של חב' אלבשיר. כבר כעת יובהר כי טענות אלה מיותרות, זאת מהטעם הפשוט כי התובעת לא ביקשה לבצע הרמת מסך אלא להטיל אחריות אישית על מאהר.

בטיעוניו מאהר אינו חולק על העובדה כי מקור השריפה היה בחנות, אולם לטענתו סיבת השריפה והבעלות על המצית בו שיחק, על פי הנטען, הילד שגרם לשריפה, אינו רכוש החנות. כמו כן, מאהר מייחס את התפשטות השריפה אל הקניון לקיומו של קיר הגבס, המחסן והפרגולה – גורמים שאינם באחריותו.

הוסיף מאהר וטען כי במקרה דנן אין לראות בנתבעים כמעוולים יחד ולחוד, כי הנזק הנטען ניתן לחלוקה, כי במסגרת התביעה נכלל נזק שנגרם לרכוש המסעדה שפעלה בתוך הקניון, אף כי הוא אינו מבוטח בפוליסות נשוא התביעה.

ביחס להודעת צד ד' שהגיש תייסיר נגדו, מאהר מפנה לעובדה כי הוא לא התקשר עם תייסיר בכל הסכם ולא ניהל עמו משא ומתן לקראת חתימת הסכם השכירות עם מוחסן. בנסיבות העניין, כך לטענת מאהר, אין כל עילת תביעה ואין כל יריבות בינו לבין תייסיר, מה גם והאחרון זנח בסיכומיו את טענותיו נגדו.

1. לטענת חב' מקס סטוק, אין לה כל קשר, אף לא רחוק, לאירועים נשוא התביעה, היא אינה בבחינת "תופש מקרקעין" כהגדרת המונח בפקודת הנזיקין, התובעת ומבוטחיה לא הכירו אותה ולא היה להם כל קשר עמה ולפיכך אין כל עילה או יריבות נגדה. לגישת חב' מקס סטוק, התביעה נגדה הוגשה אך ככיס עמוק וזאת לאור הקשיים הצפויים לתובעת בגביית נזקיה מיתר הנתבעים. לראיה, התביעה המקורית לא הוגשה נגד חב' מקס סטוק ושמה שורבב להליך רק במסגרת כתב התביעה המתוקן.

חב' מקס סטוק מפנה לכך כי הסכם הזכיינות נערך ונחתם אך ורק ביחס לחנות שהיתה בקניון מדינה, קניון מוסדר המנוהל על ידי חברת ניהול מהשורה הראשונה. כן נטען כי נתבעים 1-3 העבירו את החנות למבנה וזאת ללא אישור או תיאום עם חב' מקס סטוק, והרי לא בכדי היא אינה צד להסכם השכירות שנחתם בין תייסיר לבין מוחסן. כן מפנה חב' מקס סטוק לעובדה כי תייסיר הוא הבעלים של המבנה בו פרצה השריפה וממנו התפשטה לעבר הקניון וכי פרוץ השריפה והתפשטותה לא היו בשליטתה וללא כל מעורבות שלה. בהקשר זה גם חב' מקס סטוק מפנה לקיומו של קיר הגבס, הפרגולה והמחסן כגורמים להתפשטות השריפה.

ביחס להסכם הזכיינות חב' מקס סטוק טענה כי עניינו במתן רישיון למכור את מוצריה ולעשות שימוש בסימן המסחרי שלה ובמיתוגה. בהתאם להסכם הנ"ל, הזכיין הוא זה שמנהל עסק עצמאי ונפרד, תופש מקרקעין בעצמו ועל אחריותו ועליו מוטלת החובה והאחריות הבלעדיים לקיים את הוראותיו. עניינו של הסכם הזכיינות הוא ביחסים המשפטיים בין חב' מקס סטוק לבין זכייניה והוא לא בא להגן על צדדים שלישיים שאינם צד לו ולא הוקנתה להם בו כל זכות – התובעת במקרה דנן. הדברים הינם מקל וחומר לאור העדויות שנשמעו במשפט, מהן עולה כי המבוטחים לא הכירו את הסכם הזכיינות ולא הסתמכו עליו. יוצא אפוא, כך לטענת מקס סטוק, כי אין כל יריבות חוזית בינה לבין התובעת, מה גם והאחרונה לא טענה, מקל וחומר לא הוכיחה, כי הסכם הזכיינות הוא חוזה לטובת צד שלישי – התובעת במקרה דנן – ומכל מקום התנאים שנקבעו בדין ובהלכה הפסוקה לעניין זה, אינם מתקיימים במקרה דנן. הוסיפה חב' מקס סטוק והתייחסה באופן פרטני להוראות הסכם הזכיינות אשר לטענת התובעת לא נאכפו על ידה ובנדון נטען כי ביחס לחלקן, התובעת לא ציטטה אותן נכונה, אלא הוציאה את הדברים מהקשרם, ומכל מקום, הסתמכות התובעת על אותו הסכם מנוגדת לתכליתו – הטלת האחריות לביצועו על הזכיין. באשר לחובת הזכיין לרכוש פוליסת ביטוח, הוסיפה חב' מקס סטוק וטענה כי הזכיינים החלו במהלך זה אולם הוא לא הושלם לאור אירוע השריפה בחלוף חודשיים ימים. מכל מקום, רכישת פוליסת ביטוח אינה מעלה ואינה מורידה ביחס לשרשרת המעוולים והיא לא משפיעה על פרוץ השריפה והתפשטותה. וגם זאת, לו היה קיים ביטוח בתוקף המכסה את נזקי השריפה, ממילא המבטח היה מעלה אותן טענות הגנה כפי שהעלו הזכיינים מפני התביעה.

ביחס לעילה הנזיקית, חב' מקס סטוק מפנה לכך כי התובעת לא העלתה כל טענה כאילו היא חבה בחובת זהירות כלפיה, ומכל מקום אין כל קרבה משפטית בין אותם צדדים היוצרים חובת זהירות כאמור, וזאת לו מהטעם כי התובעת ומבוטחיה לא הכירו ולא הסתמכו על הסכם הזכיינות או על קיומה של חב' מקס סטוק.

ביחס לסכום הנתבע, חב' מקס סטוק טענה כי נגרם לה נזק ראייתי משלא הוזמנה לבדוק את נזקי השריפה בזמן אמת על מנת להציג חוות דעת שמאי נגדית, והרי די בטעם זה לדחיית התביעה. לחילופין, ככל והתביעה תתקבל, מבוקש שלא להטיל חבות על הנתבעים ביחד ולחוד, אלא לחלק את האחריות ביניהם באופן שככל והיא תחויב בדין, אזי תוטל עליה חבות באחוזים בודדים. כמו כן, ככל והתביעה נגדה תתקבל, חב' מקס סטוק מבקשת לקבל את ההודעה לצדדי ג' אשר שלחה נגד הנתבעים. בהקשר לאותה הודעה חב' מקס סטוק טענה כי נתבעים 1-3 לא התריעו בפני באי החנות כי אסור להבעיר אש במקום, הם הפרו את הסכם הזכיינות ובהתאם להוראותיו עליהם לשפות אותה בכל סכום בו תחויב וכן מכוח היותם מחזיקי ותופשי המקרקעין. ביחס לתייסיר נטען כי יש לקבל את ההודעה נגדו בהיותו בעלים ותופש של המבנה, לרבות המוסך אותו ניהל והוא זה אשר בנה את קיר הגבס שגרם להתפשטות השריפה למוסך ובהמשך לקניון.

חב' מקס סטוק מבקשת לדחות את הודעת צד ד' אשר הגיש נגדה תייסיר ובנדון היא מפנה לכך כי בסיכומיו של האחרון לא עלתה כל טענה בנדון, ללמדך כי ההודעה נגדה נזנחה וכן בנימוק כי תייסיר אינו זכאי להסתמך על הטענה כי היה על חב' מקס סטוק לדאוג לביטוח חנות מקס סטוק על ידי הזכיין, טענה שאם יש בה ממש, היא צריכה להיות מופנית כנגד תייסיר עצמו.

1. לטענת תייסיר, הוא אינו בעל המוסך אלא בנו, וכל טענה ביחס למוסך יש להפנות אותה לאותו בעלים. לגוף העניין, תייסיר מפנה לעובדה כי השריפה פרצה בחנות וזאת לאחר שילד שיחק במצית. באשר להתפשטות השריפה, תייסיר טען כי הדבר היה בשל הריסת קיר הגבס על ידי כוחות כיבוי האש שפעלו במקום, והרי לולא נהרס הקיר הנ"ל, האש לא היתה מתפשטת מעבר לחנות. כן טען תייסיר כי המוסך לא היה מקור התפשטות האש שכן לא היו בו חומרים או כלים דליקים שסייעו להתגברות השריפה. מנגד, לטענת תייסיר, התפשטות השריפה היתה בשל קיום המחסן והפרגולה. לגישתו של תייסיר אין להחיל בנסיבות מקרה דנן את סעיף 39 לפקודת הנזיקין שכן לא מיוחסת לו הבערת האש או אחריות להבערתה וכי נתבעים 1, 3 ומוחסן הם אלה "תופשי המקרקעין" ולא הוא. כמו כן, לטענת תייסיר, אין להחיל במקרה דנן את סעיף 41 לפקודת הנזיקין, זאת מהטעם הפשוט כי על פי גרסת התובעת, היא יודעת היטב כיצד התרחשה השריפה, אין לומר כי היתה לו שליטה מלאה על המוצרים שהיו בחנות או כי האירוע מתיישב יותר עם המסקנה כי הוא לא נקט בזהירות סבירה.

באשר למוחסן, תייסיר מפנה להתחייבויותיו בהתאם להסכם השכירות לדאוג לבטיחות בחנות, לבטח אותה ולשפות אותו בכל נזק בו יחוייב כלפי צד שלישי. בהקשר זה תייסיר מכחיש את הטענה שהעלה מוחסן, כמפורט בהמשך, כאילו הסכם השכירות נועד לפתיחת בית מרקחת, טענה שאין לה זכר באותו הסכם. כן טען תייסיר כי תקופת האופציה הקבועה בהסכם השכירות מומשה ותוקפו הוארך על ידי תייסיר, לראייה, חשבונית המס שהוצאה על שם מוחסן עבור תשלום דמי שכירות לתקופה הרלוונטית, אישור רואה חשבון כי החשבונית דווחה לרשויות המס בזמן אמת, העדר חקירת רואה החשבון או הגשת ראיה סותרת בנדון כמו גם העוהבדה כי חנות פעלה במבנה במועד השריפה. הוסיף תייסיר והפנה בסיכומיו לסתירות, סימני שאלה וחוסר עקביות שעלו בגרסתו של מוחסן והוא מבקש שלא לתת בה כל אמון.

1. לטענת מוחסן, הוא התקשר בהסכם השכירות עם תייסיר לצורך פתיחת בית מרקחת, אולם בשל שיקולים עסקיים התכנית לא יצאה לפועל ומטעם זה הוא לא מסר הודעה בכתב על מימוש תקופת האופציה, כפי שנקבע בהסכם השכירות. אי לכך, וכפי שנקבע בהסכם השכירות גופו, יחסי שוכר-משכיר בין הצדדים הסתיימו ביום 31.03.2016, כ-8 חודשים לפני אירוע השריפה. יוצא אפוא, כך לטענת מוחסן, אין כל יריבות בינו לבין תייסיר ואין כל עילת תביעה נגדו. ביחס לחשבונית המס אליה הפנה תייסיר, טען מוחסן כי הינה פיקטיבית והיא לא מתיישבת עם הראיות והעדויות שנשמעו במשפט.

מוחסן מודה בעובדה כי במועד אירוע השריפה חב' אלבשיר היא זו שהפעילה את החנות, אולם לגישתו יש להטיל את האחריות לנזקים שנגרמו בעקבותיה לפתחו של תייסיר , וזאת בשל כל אלה:

• תייסיר היה הבעלים של המוסך והוא הפעיל אותו ללא קבלת אישור משרד התחבורה בהתאם לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשע"ג-2013.
• תייסיר לא ביטח את המבנה בביטוח כלשהו, לרבות ביטוח צד ג'.
• תייסיר הקים את קיר הגבס המפריד בין המוסך לבין החנות, וזאת במקום קיר בטון ובלוקים, והרי קיר הגבס היה הגורם הבלעדי שגרם להתפשטות השריפה.
• על אף כי תייסיר ידע כי הפרגולה והמחסן הוקמו שלא כדין, הוא לא נקט בכל פעולה להסרתם. והנה, הפרגולה חסמה את מעבר הכבאים במקום, שיבשה את עבודתם ומנעה את הקטנת הנזק.

מכל הנימוקים כמפורט לעיל, מוחסן מבקש לדחות את ההודעה לצד ד' שנשלחה נגדו על ידי תייסיר.

דיון:

1. טרם תידון המחלוקת בתביעה לגופא, ראוי להבהיר תחילה כי למעט התובעת אשר טרחה והגישה חוות דעת הן לעניין נסיבות השריפה והתפשטותה והן לעניין הנזק שנגרם בעקבותיה, יתר בעלי הדין לא הגישו חוות דעת נגדיות. כן יצוין כי חב' אלבשיר, וטעמיה עמה, לא הזמינה עדים כלשהם מטעמה, אף לא אסלאם ואחיה טארק שהיה עד ישיר לאירוע השריפה, אף כי קשה להפריז בחשיבות עדותם במספר סוגיות שעלו במשפט.
2. להלן אבני הדרך לפיהן תידונה שלל המחלוקות בין בעלי הדין:
3. טענותיהם של מאהר וחב' מקס סטוק להעדר עילה והעדר יריבות בינם לבין התובעת.
4. סעיף 39 לפקודת הנזיקין – הדין הנורמטיבי ותחולתו בנסיבות מקרה דנן.
5. התרומה הנטענת של קיר הגבס להתפשטות השריפה.
6. הרשלנות התורמת הנטענת של מבוטחי התובעת לאור קיום הפרגולה והמחסן במעבר שבין המבנה לקניון.
7. חבותו הנטענת של מוחסן כלפי תייסיר במסגרת ההודעה לצד ד'.
8. גובה הנזק וחלוקת החבות בין בעלי הדין.

אדון במכלול הסוגיות לעיל, ראשון ראשון ואחרון אחרון.

העדר עילה ויריבות בין התובעת לבין מאהר – האמנם?

1. בתצהיר עדותו הראשית, מוצג נ/17, ניסה מאהר להציג תמונה מיתממת כאילו למעט רכישת מחצית ממניות חב' אלבשיר ומתן ערבות בנקאית לטובת חב' מקס סטוק על פי הסכם הזכיינות, לא היה לו כל חלק ונחלה בניהול החברה והחנות.

הטיעון לעיל חסר כל היגיון כלכלי או אחר, שכן מאהר השקיע סכום לא מבוטל – ערבות בנקאית שבמועד מימושה הגיעה לסך של 118,000 ₪ (מוצג נ/24) - ולא יעלה על הדעת כי נגד אותה השקעה לא ניתנה לו כל דריסת רגל בניהול חב' אלבשיר. הדברים הינם מקל וחומר לאור הודעתו של מאהר כי הוא איש עסקים (שם, עמ' 56 שורה 15 לפרוטוקול הדיון) וכן בהעדר כל הסכם או אסמכתא אחרת, כך לפי עדותו של מאהר עצמו, המעגנת את טענתו בדבר העדר מעורבות בניהול חב' אלבשיר (שם, עמ' 56 שורה 6 לפרוטוקול הדיון).

וגם זאת, גרסתו של מאהר אינה מתיישבת עם העובדה כי בחלוף כשבועיים לאחר שנוסדה חב' אלבשיר, הוא מונה כמורשה חתימה לפתיחת וניהול חשבון בנק על שמה. ודוק, על אף כי החלטת חב' אלבשיר בנדון מצורפת כחלק מנספח א' לתצהירו של מאהר עצמו, הרי משהופנה בחקירתו לאותה ראיה, וכנאמן לדרכו, הוא מסר תשובה מיתממת באומרו: "אני לא חתום פה. אני לא ראיתי את המסמך הנ"ל" (שם, עמ' 64 שורה 28 לפרוטוקול הדיון). יתרה מכך, מעורבותו העמוקה של מאהר בניהול חב' אלבשיר עולה ומתחייבת גם כן משתי החלטות של החברה מיום 07.12.2014, כשנתיים לפני אירוע השריפה, שאף הן צורפו כחלק מנספח א' לתצהירו. על שתי ההחלטות הנ"ל מתנוססות, בין היתר, חתימה הנחזית להיות של מאהר, כאשר לפי אחת מהן הוא מונה יחד עם אסלאם כמורשה חתימה בחשבון הבנק של חב' אלבשיר, בעוד כי עניינה של ההחלטה השנייה הוא בפתיחת חשבון על שם חב' אלבשיר בבנק הפועלים. ודוק, בשתי ההחלטות הנ"ל נקבע כי נדרשת חתימת מאהר ואסלאם יחד בצירוף חותמת החברה. נשאלת אפוא השאלה, כיצד ניתן היה לנהל את חב' אלבשיר ללא מעורבותו של מאהר?!! למאהר הפתרונים.

ודוק, טענתו של מאהר כאילו לא היה לו כל חלק בניהול חב' אלבשיר הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב ולפיכך אין לקבלה. כמו כן, הטענה מהווה עדות יחידה של בעל דין והרי בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, אין לקבלה אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. למותר לציין כי במקרה דנן, לא רק שאין טעמים מיוחדים כאמור אלא מהנימוקים לעיל ובהמשך, קיימים טעמים לרוב המחייבים את דחיית טענתו של מאהר כאילו הוא לא היה מעורב בניהול חב' אלבשיר.

מעורבותו של מאהר בניהול חב' אלבשיר לא היתה רק "על הנייר". בנדון, הודה מאהר בחקירתו כי הוא נהג לבקר בחנות טרם אירוע השריפה וזאת "פעם פעמיים בשבוע" (שם, עמ' 56 שורה 1 לפרוטוקול הדיון). כמו כן, רק לאחר ניסיון התחמקות עקר ומתן תשובות מתפתלות ובלתי משכנעות לשאלה מה היתה מטרת אותם ביקורים, הוא השיב באומרו: "הייתי שואל איך קונים ואיך מציגים את הסחורה. כל הדברים האלה" (שם, עמ' 57 שורה 26 לפרוטוקול הדיון).

1. משבאתי לכלל מסקנה כי מאהר היה מעורב בניהול חב' אלבשיר, הרי אין נפקא מינה באם הוא היה אורגן של אותה חברה, אם לאו, בקביעת האחריות האישית המוטלת עליו לאירוע השריפה. אבהיר להלן.

בהתאם להלכה הפסוקה, בהתקיים התנאים לכך, ניתן להטיל אחריות אישית לא רק על אורגן בחברה אלא גם כן על נושא משרה שבה, וזאת מכוח העיקרון לפיו כל אדם נושא באחריות לחטאו. בנדון נפסק ב-ע"א 507/79 ראונד נאף (קורן) נ' חכים, פ"ד לו(2) 757, כדלקמן:

"עקרון היסוד של דיני הנזיקין הוא, כי מי שמקיים את היסודות של העוולה אחראי למעשיו שלו. מעמדו של המעוול בהיררכיה המינהלית או הביצועית אין בו כדי לשחרר את המעוול מאחריותו. על-כן, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין. בדומה, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה כאורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות ..... עמדתם של דיני הנזיקין היא העמדה האינדיבידואליסטית, לפיה כל אדם חטאו יישא" (שם, עמ' 794 לפסק הדין).

כמו כן, ב-ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד נח(5) 661, נפסק ביחס לתחולת העיקרון לעיל, הן על אורגן בחברה והן על נושא משרה שבה, כדלקמן:

"דגם אפשרי אחר לבחינת האחריות הנזיקית של אורגן או של נושא משרה בחברה הינו מודל האחריות האישית. על-פי מודל האחריות האישית, 'היותו של פלוני בין השאר אורגן של החברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין...'. ... אין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של החברה, מקום שנקבע, כי מעשי נזיקין זה או אחר בוצע על ידיו .... מודל האחריות האישית הינו עיקרון יסוד במשפטנו האזרחי" (שם, סעיף 18 לפסק הדין)(ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).

באשר למבחן להטלת אחריות אישית על אורגן ועל נושא משרה בחברה, נפסק ב-רע"א 7875/06 זלץ נ' שירותי בריאות (פורסם בנבו), כדלקמן:

"המבחן להטלת אחריות נזיקית על אורגן בחברה, לרבות נושא משרה כגון מנהלת או מנכ"לית, נקבע בפסיקה זה מכבר. הלכה היא כי אין דין מיוחד להטלת אחריות על אורגנים בחברה וכי יש ליישם לגביהם באופן אישי את המבחנים הרגילים של דיני הנזיקין .......... אכן '...עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין' ....... פירוש הדבר הוא כי אין מטילים אחריות אישית על אורגן אך מעצם מעמדו בחברה, ויש לבחון בכל מקרה ומקרה האם האורגן מקיים בעצמו ובאופן אישי את כל יסודות העוולה הנזיקית. מודל זה נועד ליתן תוקף לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ובה-בעת להימנע ממתן חסינות לאורגן המבצע עוולות נזיקיות (או עבירות פליליות) ........ ודוק: הטלת אחריות נזיקית על החברה, או האפשרות להטלת אחריות כזו, אין בה כדי לשלול את האפשרות לחייב באופן אישי את נושא המשרה שפעל למען החברה, ובלבד כאמור שהלה קיים את כל היסודות הנדרשים לגיבושה של האחריות הנזיקית." (שם, סעיף 12 לפסק הדין).

כך המצב במקרה דנן, הטענה ולפיה מאהר אינו אורגן בחב' אלבשיר אינה מהווה מפלט מאחריותו האישית לאירוע השריפה, אותה יש לבחון בהתאם למבחנים הרגילים שנקבעו בדיני הנזיקין, לרבות המבחנים שנקבעו בסעיף 39 לפקודת הנזיקין.

העדר עילה ויריבות בין התובעת לבין חב' מקס סטוק – האמנם?

1. דומה כי טענת חב' מקס סטוק, לפיה הסכם הזכיינות הינו חוזה לטובת צד ג' – התובעת במקרה דנן – אינה ממין העניין. עיינתי ושבתי ועיינתי בכתב התביעה ולא מצאתי בו זכר לעילה חוזית נגד חב' מקס סטוק, ליתר דיוק לטענה כאילו הסכם הזכיינות מהווה חוזה לטובת צד ג' – התובעת. מכתב התביעה ומסיכומי התובעת עולה כי העילה נגד חב' מקס סטוק הינה עילה נזיקית המבוססת על הטענה כי היא לא טרחה לפקח על ניהול החנות ולכפות את הוראות חוזה הזכיינות הרלוונטיות בנדון. אי לכך, יש לבחון את התביעה נגד חב' מקס סטוק אך באספקלריה של עילת הרשלנות הנטענת, ולא מכוח העילה החוזית.
2. עוולת הרשלנות מעוגנת בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, ושלושה הם יסודותיה: חובת זהירות, התרשלות ונזק שנגרם בגינה (ר' ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 16, 20 וכן ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסת תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין (פורסם בנבו) פסקה 16).

ביחס לחובת הזהירות בעוולת הרשלנות נפסק ב-ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ (פורסם בנבו), כדלקמן:

"השאלה מתי תוכר חובת זהירות בין מזיק לניזוק זכתה לדיון ענף בפסיקת בית משפט זה. בקליפת אגוז אציין כי הגישה הרווחת בפסיקה מכירה בשני שלבים בבחינת קיומה של חובת הזהירות. במסגרת השלב הראשון, נבחן קיומה של חובת זהירות מושגית, אשר ביסודה השאלה האם המזיק, כאדם סביר, היה צריך לצפות את התרחשות הנזק. ההנחה לעניין זה הינה כי נזק הצפוי מבחינה טכנית-פיזית הינו צפוי גם מבחינה נורמטיבית, אלא אם קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את ההכרה בחובה זו. במסגרת השלב השני, נבחן קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, בגדרה נבחנות נסיבות המקרה שבין המזיק לניזוק הספציפיים .... לפי גישה אחרת שהובעה בפסיקה, אין להבחין בין חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, אלא יש לבחון את השאלה כמקשה אחת ..... גישה זו באה לידי ביטוי בפסק הדין בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45 (1994) (להלן: עניין לוי), שם נקבע כי חובת הזהירות תוכר בהתקיים שני יסודות: האחד, יסוד של 'שכנות' או 'קרבה'; השני, מסקנה שיפוטית לפיה צודק, סביר והוגן שתוטל חובת זהירות. בגדרו של היסוד הראשון נבחנת הזיקה בין המזיק לניזוק - אשר יכול ותהיה זיקה משפטית, פיזית, זיקה מכח הסתמכות ועוד - היוצרת את חובת הזהירות. בגדר היסוד השני נשקלים שיקולי מדיניות שיפוטית שונים ....

מבלי לדון לעומקם של דברים בהבדל בין הגישות ומבלי להכריע בשאלה איזו מהן עדיפה, נדמה כי בפועל, על אף נקודות מוצא שונות - הגישה הראשונה נתפסת כמרחיבה את גדריה של עוולת הרשלנות ואילו השנייה כמצמצמת אותה - נבחנים בגדרי שתי הגישות שיקולים מדיניות דומים, לאורם נקבעים גבולותיה של חובת הזהירות .... על שיקולים אלו ניתן למנות שיקולים כלליים, הנוגעים לחיובו של אדם בחובת זהירות - הרצון בהרתעה מפני פעולות רשלניות ופיצוי הניזוק מחד גיסא, לעומת חשש מהרתעת יתר ועומס על בתי המשפט, מאידך גיסא .... כמו-כן, נבחנים שיקולי מדיניות הנוגעים לאופיו המיוחד של המזיק, בענייננו רשות מנהלית, אשר יפורטו בהמשך.

היטיב לסכם זאת חברי, השופט (כתוארו אז) ריבלין, בפסק דינו בעניין דורנבאום:

'תחולתה של עוולת הרשלנות היא, בין השאר, פועל יוצא של קביעת גדריה של חובת הזהירות. גדרים אלה עשויים לבור את אותם המקרים, בהם התרשל אדם, ואשר לאור שיקולי מדיניות ראוי להטיל עליו אחריות בגין מעשיו, מבין המקרים בהם התרשל אמנם המזיק, אלא ששיקולי המדיניות מביאים את בית המשפט למסקנה כי לא יהא זה ראוי להטיל עליו אחריות' ..." (שם, פסקה 18).

מן הכלל אל הפרט.

1. חב' מקס סטוק כמעניקת הזיכיון, היתה צריכה לצפות את התרחשות השריפה והנזקים בעקבותיה, הן מבחינה טכנית – פיזית והן מבחינה נורמטיבית. עניין לנו בחברה מבוססת המפעילה מספר סניפים ברחבי המדינה, אם בעצמה ואם באמצעות זכיינים מטעמה. לפיכך, הסיכונים הכרוכים בהפעלת החנויות המשווקות את מוצריה לכלל הציבור בהעדר האישורים ואמצעי הזהירות המתחייבים, אינם זרים לה. לראיה, לא בכדי דאגה חב' מקס סטוק לעגן במסגרת הסכם הזכיינות את התחייבות הזכיין להפעלת החנות לפי כל דין (סעיף 11.7 להסכם הזכיינות), את זכותה לפקח על קיום הוראותיו (סעיף 12 להסכם הזכיינות) וכן הצהרת הזכיין והתחייבותו לשאת באופן בלעדי באחריות לכל נזק שייגרם בעקבות הפעלת החנות ולשפות את חב' מקס סטוק בכל תביעה שתופנה נגדה לעניין ניהול החנות (ס"ק 14.20 ו- 21.1 להסכם הזכיינות).
2. זאת יודגש, עצם העובדה כי הסכם הזכיינות מתייחס אך ורק לחנות שהתנהלה בקניון מדינה, אינה מעלה ואינה מורידה מהמסקנה אליה הגעתי בנדון, ושני טעמים לכך. הראשון, העברת החנות מקניון מדינה למבנה רלוונטית, אם בכלל, למישור החוזי, והרי, כאמור, התביעה נגד חב' מקס סטוק הינה בעילה נזיקית. השני, חב' מקס סטוק לא טענה, מקל וחומר לא הוכיחה, כאילו העברת החנות מקניון מדינה אל המבנה שינתה כהוא זה מההתקשרות בינה לבין הזכיין, כפי שלא טענה כאילו בעקבות המעבר הנ"ל היא הודיעה על ביטול אותה התקשרות. אדרבא ואדרבא, גם ביחס לחנות במיקום שלה במבנה חב' מקס סטוק ממשיכה להתגונן מפני התביעה באמצעות הסכם הזכיינות, ללמדך כי אף לדידה שינוי כתובת החנות אינו מעלה ואינו מוריד בנדון.
3. לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת מאהר כמו גם חב' מקס סטוק להעדר עילה ויריבות ביחסים שבינם לבין התובעת.

סעיף 39 לפקודת הנזיקין – הדין הנורמטיבי:

1. בסעיף 39 לפקודת הנזיקין, ואשר כותרתו "חובת הראיה ברשלנות לגבי אש", נקבע כדלקמן:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי הנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער אש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה התרשלות שיחוב עליה".

ב- ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל ואח', פ"ד מז(5) 333 (להלן: "פס"ד אדרי"), נפסק ביחס להיגיון כלל היפוך נטל הראיה בהוראת הדין לעיל, כדלקמן:

"הגיון הכלל נעמד מאליו, הן מצידו של תובע והן מצידו של נתבע. תובע אינו יודע במהלכם הרגיל של דברים, מה אירע בחצרו של שכנו ומה גרם להתפרצותה ולהתפשטותה של האש. מן הצד האחר, נתבע יכול לדעת (קונסטרוקטיבית), ובוודאי יש בידו אמצעים לידיעה טובים מאלה שבידי התובע; ומתוך שיכול הוא לדעת, מסיק החוק כי אמור הוא לדעת מה גרם לאש ולהתפשטותה" (שם, עמ' 340 ה'-ו').

לאור הגיונם של דברים, כמצוטט לעיל, הוסיף בית המשפט וקבע בפס"ד אדרי, באומרו: "במקום בו לא התגלתה סיבת השריפה – ההוכחות הן 'במצב של תיקו' ... יוצא הנתבע וידו על התחתונה, שהרי עליו הנטל להוכיח כי פריצת השריפה היתה שלא בהתרשלותו" (שם, עמ' 344 ד').

ודוק, בהתאם לסעיף 39 לפקודת הנזיקין, בשלב הראשון על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק על ידי או בעקבות אש, כמו גם הזיקה של הנתבע להבערת האש או למקור ממנו יצאה. ודוק, ביחס לקיום התנאי השני הנ''ל, די בכך כי התובע יוכיח קיומה של אחת החלופות המפורטות בו (כי הנתבע הבעיר את האש, היה אחראי להבערתה, היה תופש המקרקעין או המיטלטלין מהם יצאה האש) ואין צורך בהוכחתם במצטבר. ככל והתובע צלח שלב זה, אז ורק אז הנטל עובר לנתבע להוכיח כי הוא לא התרשל בנסיבות העניין (ר' ע"א 8650/12 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון, פורסם בנבו).

וגם זאת, המונח "תופש מקרקעין" מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין כ- "אדם התופש מקרקעין כדין, או הזכאי כלפי בעל המקרקעין לתפוש אותם או להשתמש בהם, ובאין אדם כאמור – בעל המקרקעין". בנדון נפסק ב- ע"א 645/77 גנור נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 766, כדלקמן:

המונח 'תופש' מוגדר בסעיף 2 לפקודה, ומשמעותו היא, אדם התופש מקרקעין כדין או הזכאי כלפי בעל המקרקעין לתפוש אותם או להשתמש בהם ובאין אדם כאמור, בעל המקרקעין. הווה אומר, תופש המקרקעין אינו בהכרח הבעלים, אך יכול שיווצרו נסיבות (כאשר אין תופש מקרקעין) בהן יהיה הבלעים אחראי למרות שאיננו מחזיק במקרקעין" (שם, פסקה 4 לפסק הדין).

ביחס לחובה המוטלת על הנתבע במקרה של היפוך נטל הראיה בהתאם לסעיף 39 לפקודת הנזיקין, הפנה בית המשפט בפס"ד אדרי להלכה שנקבעה ב- ע"א 382/59 הפטקה נ' בוסט פ"ד טו 388, ופסק באומרו:

"כיצד יכול הנתבע לצאת ידי החובה המוטלת עליו לפי סעיף 52 סיפא (כיום: סעיף 39 סיפא לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] - מ' ח' )? אם התבררו העובדות בנוגע להבערת האש והתפשטותה, מוטלת על הנתבע החובה לשכנע את בית-המשפט שעובדות אלו אינן מגלות רשלנות שלו או של אלה שלמעשיהם הוא אחראי. אך מה יעשה הנתבע, כאשר סיבת האש לא התבררה? במקרה זה יוכל להתנצל מאחריות רק אם יש בידו להראות, כי נקט אמצעי זהירות כאלה, עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו או רשלנותם של אלה שלמעשיהם הוא אחראי. זוהי חובת הוכחה כבדה, מפני שהנתבע אינו יכול לכוון את מערכת הוכחותיו לעובדות ידועות. במלים אחרות, עליו להראות שאמצעי הזהירות אותם נקט דיים לשלול רשלנות, תהיה סיבת האש אשר תהיה מבין כל הסיבות האפשריות, הבאות בחשבון במידת הסבירות. ברור גם שחובת הוכחה זו תכבד על הנתבע, ככל שהנסיבות האובייקטיביות, אשר הוכחו, מצביעות על אפשרויות רבות יותר של התלקחות שריפות במקום" (שם, עמ' 344 ה'-ז').

מן הכלל אל הפרט.

תחולת סעיף 39 לפקודת הנזיקין בנסיבות מקרה דנן:

1. אין חולק כי במועד אירוע השריפה חב' אלבשיר היא זו שניהלה את החנות וכי החנות התנהלה ללא רישיון עסק, ללא אישור שירותי כבאות ובהעדר אמצעי כיבוי במקום, זאת למעט מתזים אשר בשעת מבחן לא היו יעילים בשל קיומה של גלריה בתוך החנות. יוצא אפוא כי יש לראות בחב' אלבשיר כתופש המקרקעין וכאחראי להבערת האש שגרמה לשריפה.

ביחס למאהר וחב' מקס סטוק, הנימוקים שפורטו לעיל במסגרת הדיון בטענתם להיעדר עילה והעדר יריבות מחייבים את המסקנה כי יש לראות בהם כאחראים להבערת האש שבעקבותיה פרצה השריפה. מסקנה זו מתחייבת ביחס למאהר שכן משנקבע כי הוא ניהל את החנות (ולעניין זה אין נפקא מינה כי גם אחרים ניהלו את החנות), אזי היה עליו לדאוג לקבלת רישיון עסק, אישור שירותי כבאות והתקנת אמצעי המיגון והזהירות המתחייבים במקום. לו כך נהג מאהר, השריפה היתה נמנעת או לכל הפחות היא לא היתה מתפשטת וגורמת לנזק למבוטחים. כך המצב גם ביחס לחב' מקס סטוק, שכן משנקבע כי מוטלת עליה חובת זהירות כלפי התובעת, ליתר דיוק כלפי מבוטחיה, ואשר התובעת באה בנעליהם.

ביחס לתייסיר, המדובר בבעלים של המבנה, לרבות היחידה בה פעלה החנות, ולפיכך הוא עונה להגדרת המונח "תופש מקרקעין".

1. טענת חב' אלבשיר כאילו לא הוכח במשפט מה היתה סיבת השריפה ולמי שייך המצית שגרם לשריפה, אך מחזקת את המסקנה אליה הגעתי לעיל. בנדון אין אלא להפנות לפס"ד אדרי כמצוטט לעיל, לפיו באם לא התגלתה סיבת השריפה אזי "... יוצא הנתבע וידו על התחתונה, שהרי עליו הנטל להוכיח כי פריצת השריפה היתה שלא בהתרשלותו" וכן עליו להוכיח כי די באמצעי הזהירות בהם נקט לשלילת רשלנותו, תהא סיבת השריפה מבין מכלול הסיבות האפשריות, אשר תהא.
2. לאור המפורט לעיל, נחה דעתי כי במקרה דנן מתקיימים התנאים לתחולתו של סעיף 39 לפקודת הנזיקין ביחס לחב' אלבשיר, מאהר, חב' מקס סטוק ו-תייסיר ובהתאם לכך, נטל הראיה להוכיח כי לא היתה התרשלות ביחס למקור השריפה והתפשטותה, עובר לפתחם.
3. במקרה דנן, כשלו הנתבעים כישלון מוחלט בהרמת הנטל המוטל עליהם להוכיח כי הם נקטו באמצעי הזהירות המתחייבים למניעת פרוץ השריפה או התפשטותה, והם אף לא גרדו את קצה קצהו של הרף הנדרש בנדון. אדרבא ואדרבא, מהעדויות והראיות שהיו במשפט עולה ומתחייבת המסקנה כי הנתבעים התרשלו רשלנות חמורה, אם במעשה ואם במחדל, בקיום התחייבויותיהם למניעת פרוץ השריפה והתפשטותה. די לעניין זה לשוב ולהזכיר את העובדה כי חנות מקס סטוק התנהלה ללא רישיון עסק, ללא כל אישור מטעם שירותי כבאות, מבלי שהותקנו בה אמצעי כיבוי, זאת למעט מתזים שלא היו אפקטיביים בשל הקמת הפרגולה במקום. יתרה מכך, הנתבעים לא טענו, מקל וחומר לא הוכיחו, כי מי מהם שאל, הסתייג או התריע על הסיכונים הבטיחותיים בחנות או יזם מהלך כלשהו בניסיון לקדם את פני הסכנה כגון סילוק הפרגולה, התקנת שילוט אזהרה ועוד ועוד.

תאמר אפוא מעתה כי חב' אלבשיר, מאהר, חב' מקס סטוק ותייסיר לא הרימו את נטל הראיה המוטל עליהם להוכיח כי לא התרשלו בנסיבות העניין, ולפיכך יש להטיל עליהם אחריות לאירוע השריפה.

קיר הגבס:

1. כזכור, בין החנות לבין המסעדה הפריד קיר גבס אשר הוקם על ידי תייסיר והוא נהרס במהלך השריפה. חב' אלבשיר, מאהר וחב' מקס סטוק עטו על עובדה זו כמוצאים שלל רב והם טענו כי לו נבנה קיר בלוקים ובטון במקום קיר הגבס, השריפה לא היתה מתפשטת לעבר המוסך ומשם לקניון, אלא היא היתה מוגבלת בתוך החנות. האמנם?

הטענה לעיל הינה טענה שבמומחיות שלא נתמכה בחוות דעת מומחה, ולפיכך אין לקבלה. אך לא רק זאת.

בחקירתו נשאל העד מטעם תייסיר, מר ג'אבר מחאמיד (להלן: "ג'אבר"), ראש צוות שירותי כבאות אשר פעל בזירה, ביחס לאירועים שהיו במהלך כיבוי השריפה, והשיב באומרו:

ש. מה קרה אחרי שהגעתם וניסתם להשתלט?

ת. כשראינו שהשריפה גלשה לכל המקום עצמו לא היה פתחי אוורור, היה מסביב בצד השני מוסך של רכבים, ניסינו לשבור שם קיר גבס כדי לעשות אוורור לעשן ושיהיה עוד גישה לכיבוי מהצד השני. אני לא הייתי בצד השני אלא בחזית השריפה, לצד השני הגעתי אח"כ. טרקטור הגיע אח"כ שמפקד התחנה הזמין ונכנסו לשם דרך המוסך. הטרקטור פיזר את כל הציוד והחומר שהיה בחנות עצמה על מנת שנוכל לבצע פעולת כיבוי ולעשות פתח אוורור לעשן.

ש. איך עושים פעולת אוורור?

ת. הוריד את הגבס והמדפים.

ש. תחדד מה הגבס שהוריד.

הערת בהמ"ש:

השאלה אחרונה נשאלה לאחר שבהמ"ש שאל את העד על איזה גבס מדובר ועו"ד מחמיד התנדב והשיב 'קיר הגבס'. בנסיבות העניין בהמ"ש וויתר על השאלה והעיר לעו"ד מחמיד על ההערה המיותרת.

עו"ד מחמיד:

אני מתנצל על ההתערבות שלי במענה, חשבתי שזה ברור. הוא איש ניטרלי ואני שואל שוב.

ת. היה קיר גבס בין המוסך לחנות שנשרפה"(שם, עמ' 88, ש' 12 לפרוטוקול הדיון).

יצוין כי על אף הערת בית המשפט, כמצוטט לעיל, מעיון מדוקדק בתשובת העד עולה ומתחייבת המסקנה כי ללא כל קשר להערת עו"ד מחאמיד, הוא התייחס בתשובתו להריסת קיר הגבס.

יצוין, כי מר ג'אבר הינו עד אובייקטיבי ואמין שאין לו כל עניין בתוצאות ההליך. והנה, מדבריו כמצוטט לעיל עולה כי קיר הגבס נהרס לצורך פעילות כיבוי האש ולא בעקבות קריסתו בשל עצמת השריפה. בנסיבות העניין, אף אם תאמר כי עמידות קיר בטון ובלוקים חזקה יותר בפני האש מעמידות קיר גבס, ובהעדר טענה הנתמכת בחוות דעת מומחה כאילו ניתן היה לפעול לכיבוי השריפה אף ללא הריסת קיר הגבס, אזי ממילא אין נפקות לטענה בנדון ואין בה כדי לשנות מהחבות המוטלת על כל אחד מהנתבעים כאמור לעיל.

הפרגולה והמחסן:

1. טענת מי מהנתבעים כאילו הפרגולה (ומחסן שמתחתיה) מנעו את מעבר כוחות כיבוי האש במקום וטיפול מהיר ויעיל יותר בכיבוי השריפה, טענה זו עלתה בעלמא ואין לה כל תימוכין בעדויות ובחומר הראיות שהיו במשפט. אני דוחה אפוא טענה זו.
2. הטענה ולפיה יש לייחס את התפשטות השריפה לקניון לפרגולה ולמחסן בהם אחזה האש, הינה טענה שבמומחיות שלא נתמכה בחוות דעת מומחה, ולפיכך אין לקבלה. יתרה מכך, לטענה לעיל אין זכר בחוות דעת שירותי כבאות, אף כי קיומה של הפרגולה הוזכר באותה חוות דעת, ללמדך כי היא לא תרמה להתפשטות השריפה.

זאת ועוד, מומחה השריפות מטעם התובעת, מר שחר דדון, שלל בחקירתו את תרומת הפרגולה להתפשטות השריפה לקניון, באומרו:

"ש. בסעיף 2.9 לחוו"ד רואים תמונות של הפרגולה מעץ, בתמונה השמאלית. האם נכון שזה עץ.

ת. כן.

ש. זה נמצא במעבר בין שני הבניינים.

ת. כן.

ש. האם העץ תרם לעניין ההתפשטות השריפה לכיוון הקניון של עבדלטיף.

ת. לא יכול להיות בחיים. מאחר שבתמונה בסעיף 2.8 הקונסטרוקציה שלמה ונקיה ואין עליה סימני שריפה או משהו אחר. על מנת שהיא תוליך את האש היא צריכה להשרף, והיא לא. עבר שם רק עשן וחום.

ש. אמרת שהתפשטות השריפה היתה מהחלונות, הם מוציאים אוויר למעבר, נכון.

ת. כן.

ש. הפרגולה במעבר, איך יכול להיות שהפרגולה נקייה מכל פיח או שריפה.

ת. עובדה, תראה בתמונות.

ש. תאשר, לגישתך, ההתפשטות השריפה, יצאה מהחלון ועקפה את הפרגולה, והגיע לקניון של אבולטיף.

ת. לא. חום ועשן עולים למעלה, הפרגולה במפלס הרחוב, הם עלו מעל הפרגולה והתפשטו כלפי מעלה. כל הפרגולה ללא סימני שריפה, שם לא היתה שריפה" (שם, עמ' 31-32 החל משורה 24 לפרוטוקול הדיון).

1. באשר למחסן, אין בחוות דעת שירותי כבאות כל זכר לקיומו, והרי חזקה כי באם הוא היה גורם רלוונטי להתפשטות השריפה לכיוון הקניון, הדבר היה מפורט בחוות הדעת. יתרה מכך, שני עדים אובייקטיבים שנשאלו ביחס למחסן – חוקר שירותי כבאות ומר ג'אבר – לא זכרו את קיומו של המחסן (שם, עמ' 51 שורה 7 ועמ' 91 שורה 5 לפרוטוקול הדיון), ללמדך בשנית כי אין מדובר בגורם הרלוונטי להתפשטות השריפה.
2. לאור המקובץ, אני דוחה את הטענות ביחס לתרומת הפרגולה והמחסן להתפשטות השריפה לקניון או לשיבוש פעילות כוחות כיבוי אש שהגיעו לזירה.

אחריותו של מוחסן:

1. כזכור, מוחסן התקשר בהסכם שכירות עם תייסיר, לפיו הוא שכר את היחידה בה התנהלה. מוחסן צורף להליך במסגרת הודעת צד ד' אשר הגיש תייסיר, הודעה שכל כולה מבוססת על הטענה כי הסכם השכירות היה בתוקף במועד אירוע השריפה. והנה, הסכם השכירות מטיל על מוחסן התחייבויות שונות, לרבות שיפוי המשכיר – תייסיר בחיוב שיוטל עליו בתביעה כגון זו.
2. אין חולק כי בסעיף 5-6 להסכם השכירות נקבע כי תוקפו הינו עד ליום 31.03.2016, כ- 8 חודשים לפני אירוע השריפה, וכי ניתנת לשוכר – מוחסן – אופציה להארכת תקופת השכירות למשך 48 חודשים, וזאת עד ליום 31.03.2024. כן נקבע בהסכם השכירות כי מימוש תקופת האופציה תהיה במתן הודעה בכתב על ידי השוכר למשכיר לפחות 90 יום לפני תום תקופת השכירות. כן אין חולק כי מעולם לא שלח מוחסן או מי מטעמו הודעה בדבר מימוש תקופת האופציה שנקבעה בהסכם השכירות.

בנסיבות כמתואר לעיל, טענתו של תייסיר כאילו מוחסן מימש את תקופת האופציה והסכם השכירות היה בתוקף במועד אירוע השריפה, הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. הרי לך אפוא טעם ראשון שלא לקבל את הטענה. אך לא רק זאת.

1. בסעיף 10 להסכם השכירות נקבע כי על מוחסן לשלם את דמי השכירות עבור כל שנה מראש ובמזומן. והנה, בחקירתו הנגדית אישר תייסיר כי מוחסן הפר הסכמה זו, באומרו:

"ש. ביום החתימה על ההסכם הוא שילם לך 35,100 ₪?

ת. לא. לפי ההסכם הוא היה צריך לשלם, הוא התחיל להתבכיין שאין לו.

ש. בהסכם כתוב שהתשלום יבוצע שנה מראש במהלך החתימה במזומן, איך חתמת אם הוא לא הביא את הכסף איתו?

ת. הוא חתם לעו"ד ואמר שהוא יביא את הכסף ואמר לי שאתן לו לעבוד כמה שבועות ושהוא יתן לי" (שם, עמ' 96, שורה 23 לפרוטוקול הדיון).

יתרה מכך, תייסיר אישר בחקירתו כי במשך שנה וחצי עובר לאירוע השריפה, מוחסן הפר את הסכם השכירות לא רק ביחס לתשלום דמי שכירות כסדרם, אלא גם באי תשלום המע''מ המתחייב עבור דמי השכירות (שם, עמ' 96 שורה 2 לפרוטוקול הדיון) כמו גם החוב לעירייה (שם, עמ' 97 שורה 8 לפרוטוקול הדיון). תמוה אפוא כי על אף כי מוחסן הפר את הסכם השכירות, תייסיר הסכים למימוש תקופת האופציה. בנדון נשאל תייסיר בחקירתו הנגדית, אולם הוא מסר תשובה בלתי משכנעת באומרו:

"ש. אז עד מרץ 2016 הוא שילם את כל התמורה? נתת לו אופציה כי הוא עמד בהסכם.

ת. הוא אמר לי שהוא רוצה אופציה כי הוא רוצה לפתוח עסק של מקס ואי אפשר לפתוח אותו לשנה.

ש. נתת לו אופציה כי הוא עמד בתנאי ההסכם?

ת. הוא ישלם לי, הוא לא יברח" (שם, עמ' 97 שורה 26 לפרוטוקול הדיון).

1. לא נעלמה מעיניי חשבונית המס אשר הוציא תייסיר למוחסן בה מופיע תאריך 05.11.2016 בגין תשלום דמי שכירות נטענים בסך של 35,100 ₪, כמו גם כרטסת הנהלת חשבונות ואישור רואה חשבון לפיו דווחה החשבונית הנ"ל לרשויות המס (נספח ב' לתצהירו של תייסיר, מוצג ת/29, ונספח לתצהירו המשלים, מוצג נ/30). דא עקא, אין די בראיות הנ"ל להרמת נטל ההוכחה המוטל על תייסיר להוכחת הטענה כי מוחסן מימש את תקופת האופציה הקבועה בהסכם השכירות והמשיך לשכור את החנות עד למועד השריפה. אבהיר להלן.

המדובר במסמכים של תייסיר או מי מטעמו ואין כל ראיה כי הם נמסרו בזמן אמת למוחסן. כמו כן, בחשבונית לא נרשם אופן ביצוע התשלום – שיק, מזומן או העברה בנקאית – ומעדותו של תייסיר עצמו עולה כי המועד המצוין בה, 05.11.2016, אינו משקף את מועד התשלום הנטען. בנדון העיד תייסיר באומרו:

"ש. איך הוא שילם לך בנובמבר?

ת. סיכמנו שהוא ישלם לי במזומן, הוא היה משלם חלק מהסכום פעם זורק 2,000 פעם 1,000 פעם "אין לי".

ש. האם נכון שכשהוצאת את החשבונית הוא לא שילם 35,100 ₪?

ת. לא נכון. הוא שילם לי את זה בהרבה תשלומים. לפי החוזה הוא אמור לשלם לי את המע"מ והוא לא שילם אני שילמתי מכיסי.

ש. ב-5.11.16 הוצאת חשבונית של 35,100 הוא שילם לך את זה באותו יום?

ת. לא" (שם, עמ' 95-96 החל משורה 29 לפרוטוקול הדיון).

אף העובדה כי חשבונית המס הוצאה זמן קצר לפני השריפה מעוררת סימני שאלה באשר לאמיתותה, והרי גם מטעם זה לא מצאתי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי בנדון.

במאמר מוסגר יצוין, כי אף אם תאמר כי למוחסן היה חלק בניהול החנות, אין בכך לבטל את המסקנה כי דין ההודעה נגדו להידחות וזאת מהטעם הפשוט כי ההודעה מבוססת אך ורק על הטענה כאילו הוא מימש את תקופת האופציה והסכם השכירות, טענה שכאמור אין לקבלה.

1. לאור מכלול הנימוקים לעיל, מצאתי לדחות את ההודעה אשר שלח תייסיר נגד מוחסן.

חלוקת החבות וגובה הנזק:

1. משבאתי לכלל מסקנה כי חב' אלבשיר, מאהר, חב' מקס סטוק ותייסיר עיוולו כלפי התובעת, ליתר דיוק, כלפי מבוטחיה שהיא באה בנעליהם, בעוולת הרשלנות, אזי בהתאם לסעיף 11 לפקודת הנזיקין, יש לראות בהם כמעוולים יחד ובהתאם לכך לחייבם במסגרת התביעה ביחד ולחוד.
2. חב' אלבשיר, מאהר וחב' מקס סטוק העלו טענות ביחס לנזק הנתבע, אולם טענותיהם עלו בעלמא, מן הפה אל החוץ, וכזכור, מבלי שמי מהם טרח להגיש חוות דעת נגדיות לשלל חוות הדעת שהגישה התובעת להוכחת נזקיה.

אתייחס להלן באופן פרטני לאותן טענות.

1. במסגרת התביעה הגישה התובעת חוות דעת החתומה, בין היתר, על ידי הנדסאי בניין מר שמואל ממן, וזאת לעניין הנזק שנגרם לקניון בעקבות השריפה, מוצג ת/6. לטענת חב' אלבשיר, בהיותו הנדסאי בניין ולא מהנדס, אין למר ממן מומחיות בשמאות מקרקעין ולפיכך היא מבקשת שלא לסמוך על חוות דעתו.

בטיעון לעיל חב' אלבשיר מתעלמת מהעובדה כי חוות דעתו של מר ממן חתומה גם כן על ידי המהנדס והשמאי מר אביעד כרמלי, ואשר מעדותו של מר ממן עולה כי הוא אחד משני בעלי המשרד בו הוא מועסק וכי מר כרמלי ביקר את חוות הדעת טרם הוצאתה (שם, עמ' 37 שורות 14 ו-24 בהתאם לפרוטוקול הדיון).

הוסיפה חב' אלבשיר וטענה כי מר ממן קבע את עלות הנזק על פי מחירון ארצי הגבוה מהמחירים המקובלים באזור אום אל פחם. דא עקא, טענה זו מועלית ללא כל הוכחה או ראיה תומכת והיא אינה מכומתת, ולפיכך אין לקבלה.

הוסיפה חב' אלבשיר וטענה כאילו מעדותו של עבד אלטיף, הבעלים של הקניון וחנות הרהיטים, עולה כי בקניון היה נזק לפני אירוע השריפה ואשר נכלל בחוות הדעת מטעם התובעת. בנדון, חב' אלבשיר מפנה לעדותו של מר עבד אלטיף ולפיה "... אני שמתי עוד רשת (על קיר הקניון הפונה למבנה – ר.ח.), יש בניה של אבן שנפלה .... ואני פוחד שמישהו יעבור ויקבל מכה ואני שמתי רשת עד שנתקן" (שם, עמ' 18 שורה 25 לפרוטוקול הדיון).

אין לקבל את טיעון חב' אלבשיר לעיל, שכן מדברי העד לא מתחייבת המסקנה כאילו הוא תיאר את המצב שהיה עובר לשריפה. כמו כן, חב' אלבשיר לא כימתה טיעון זה, מה גם ועל פניו נראה כי מדובר בעניין של מה בכך.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענות חב' אלבשיר ביחס לגובה הנזק.

1. מהעדויות שנשמעו במשפט עולה כי הבעלים של חנות הרהיטים ביצעו את עבודות הניקיון שלא באמצעות החברה אשר מסרה הצעת מחיר לשמאי מטעם התובעת, מר ישראל רפפורט, עבור אותן עבודות (שם, עמ' 70, שורה 14 לפרוטוקול הדיון). מכאן, טענת מאהר כי יש להפחית מעלות עבודות הניקוי 30% בגין רווח קבלני.

אין ממש בטענה לעיל. אמנם נכון, בחקירתו הנגדית אישר מר רפפורט כי עבודות הניקוי בחנות הרהיטים לא בוצעו על ידי החברה שמסרה לו הצעת מחיר לביצוע אותן עבודות (שם, עמ' 70 שורה 14 לפרוטוקול הדיון), אולם בהמשך הוא הוסיף באומרו: "הם בסוף החליטו לנקות בעצמם עם בעלי מקצוע משלהם ...." (שם, עמ' 73 שורה 31 לפרוטוקול הדיון). ודוק, לעניין הרווח הקבלני אין נפקא מינה אם המבוטח ביצע אותן עבודות באמצעות בעל מקצוע זה או אחר מה גם ולא מצאתי ביסוס לטענה כאילו בעלות בה נשא המבוטח לא נכלל רווח קבלני.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענותיו של מאהר לעניין גובה הנזק.

1. לטענת חב' מקס סטוק, נגרם לה נזק ראייתי משלא התאפשר לה לבדוק את הנזק שנגרם בעקבות השריפה טרם תוקן. לחיזוק טענתה בנדון, הפנתה חב' מקס סטוק לעדותו של שמאי התובעת מר רפפורט, בה הוא אישר כי בחלוף הזמן, במועד שחב' מקס סטוק צורפה לתביעה, לא ניתן היה להבחין בביקור במקום בנזק שנגרם בשריפה (שם, עמ' 72 שורה 22 לפרוטוקול הדיון).

אין לקבל טיעון חב' מקס סטוק לעיל שכן היא לא טענה, מקל וחומר לא הוכיחה, כי שמאי מטעמה לא יכול היה לחוות דעתו לעניין הנזק שנגרם בשריפה מבלי להתרשם מהנזק טרם תוקן. ודוק, אין זה מחזה נדיר בו בעל מקצוע מחווה את דעתו ביחס לנזק שנגרם לאחר תיקונו וזאת בהתבסס על תמונות הנזק או ראיות אחרות מזמן אמת.

אני דוחה אפוא את טענת חב' מקס סטוק בנדון.

1. בסעיף 84 לפקודת הנזיקין, ואשר כותרתו "שיפוי בין מעוולים", נקבע כדלקמן:

א. כל מעוול החב על הנזק רשאי להיפרע דמי השתתפות מכל מעוול אחר החב, או שאילו נתבע היה חב, על אותו נזק, אם כמעוול יחד ואם באופן אחר, אלא ששום אדם לא יהא זכאי להיפרע דמי השתתפות לפי סעיף קטן זה ממי שזכאי לשיפוי ממנו בשל החבות שבגללה נתבעת ההשתתפות.

ב. בהליכים על השתתפות לפי סעיף זה יהיו דמי ההשתתפות בסכום שיקבע בית המשפט על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק; בית המשפט מוסמך לפטור אדם מחובת השתתפות או להורות שהשתתפותו של אדם תהא כדי שיפוי מלא.

לאור הוראות הפקודה לעיל, וכפי שנקבע בהלכה הפסוקה, חלוקת החבות בין מעוולים, בינם לבין עצמם, תעשה בהתאם למידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהם או בהתאם למבחן האשמה ההדדית הכולל הן רכיב הסיבתיות והן רכיב האשמה המוסרית (ר' ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ ואח' נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 23, ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) 344, 362-363 וכן ע''א 7008/09 גאבר נ. עב אלקאדר, פורסם בנבו).

מן הכלל אל הפרט.

1. כאמור, חב' אלבשיר ניהלה את החנות ולמאהר, אחד מבעלי החברה, היה חלק באותו ניהול. בנסיבות העניין היה על חב' אלבשיר ומאהר לדאוג כי לחנות יהיה רישיון עסק, אישורים מתאימים מטעם שירותי כבאות, אמצעי כיבוי יעילים המותקנים במקום, כמו גם שלטי אזהרה. כמו כן, היה על שני אלה לפקח על באי החנות, להתריע ולמנוע כל פעולה שיש בה סיכון בפריצת שריפה במקום.

ביחס לחב' מקס סטוק, אחריותה מתבטאת בכך כי היא לא טרחה לדרוש, להתריע, להזהיר או לנקוט בכל פעולה ביחס לניהול החנות באופן התנהלה, כמתואר לעיל. הדברים הינם מקל וחומר לאור הוראות הסכם הזכיינות הכולל התחייבויות מהתחייבויות שונות של הזכיין לקבלת רישיון עסק ולנהל את החנות על פי כל הוראה שבדין, כמו גם מתן זכות פיקוח של חב' מקס סטוק על קיום אותן הוראות.

לאור מכלול נסיבות המקרה, לרבות אלה המפורטות לעיל, במסגרת ההודעה לצד ג', מצאתי לחייב את חב' אלבשיר ומאהר, ביחד ולחוד, לשפות את חב' מקס סטוק ב-70% מהסכום בו תחויב במסגרת התביעה.

1. שונה המצב ביחס לתייסיר. בנדון, איני סבור כי על פי מבחני הצדק והיושר ובהתחשב במידת אחריותו של תייסיר לשריפה, יש לחייבו לשפות את חב' מקס סטוק במסגרת הודעת צד ג' שהוגשה נגדו. הרי מידת האחריות הן של חב' מקס סטוק והן של תייסיר לשריפה דומה והיא באה לידי ביטוי בהעדר פיקוח, התראה, דרישה או טענה כנגד האחראים לדבר ועל האופן בו התנהלה החנות.

בהקשר זה נזכיר, כי הטענה כי קיר הגבס אותו הקים תייסיר גרם להתפשטות השריפה, נדחתה מהנימוקים כמפורט לעיל. כמו כן, הטענה ולפיה המוסך אינו בבעלותו של תייסיר והתנהל ללא רישיון עסק, אף באם היא נכונה עובדתית, היא לא מעלה ולא מורידה וזאת מהטעם הפשוט כי לא נטען, מקל וחומר לא הוכח, כי התפשטות השריפה לכיוון הקניון היתה נמנעת לו היה רישיון עסק למוסך.

1. טענת חב' מקס סטוק ולפיה יש לקבל את ההודעה נגד חב' אלבשיר ו-מאהר לאור סעיף השיפוי שנקבע בהסכם השכירות, מועלית בהתעלם מהעובדה כי אותם צדדים אינם צד להסכם ואף בהעדר טענה, מקל וחומר הוכחה, כי הוא חל על מי מהם. לפיכך, אין לקבל את הטענה בנדון.
2. מאותם נימוקים כמפורט לעיל, יש לקבל את ההודעה לצד ד' אשר שלח תייסיר נגד חב' אלבשיר ומאהר ולחייבם, ביחד ולחוד, לשפות אותו ב-70% מהסכום בו חוייב במסגרת התביעה, וכן לדחות את הודעת צד ד' נ' חב' מקס סטוק.

לפני סיום:

1. התובעת, ומי מיתר מבעלי הדין בעקבותיה, העלו את הטענה כאילו רשלנותם של הצד שכנגד באה לידי ביטוי בכך כי הוא לא ביטח את החנות.

אין לקבל את הטענה לעיל, שכן, לו אכן החנות היתה מבוטחת בביטוח המכסה את התובעת במקרה של שריפה והמבטח היה מצורף להליך, הרי ממילא הוא היה בא בנעליו של המבוטח וסביר מאוד להניח כי הוא מעלה אותן טענות הגנה שהועלו במשפט. ובמילים אחרות, קיומו של מבטח אינו מעלה ואינו מוריד בקביעת אחריותם של בעלי הדין לאירוע השריפה, התפשטותה והנזק שנגרם בעקבותיה, ולכל היותר הוא היה מקל, אולי, על התובעת בגביית הסכום הנתבע, זאת ותו לא.

סיכום:

1. לאור מכלול השיקולים והנימוקים כמפורט לעיל, אני מורה כדלקמן:
2. במסגרת התביעה, נתבעים 1, 3, 4 ו-5 – חב' אלבשיר, מאהר, חב' מקס סטוק ותייסיר - ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, באמצעות בא-כוחה, סך של 1,067,116 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ליום הגשת התביעה ועד להיום, ובסה''כ 1,236,667 ₪.

כן ישלמו נתבעים 1, 3, 4 ו-5 לתובעת, ביחד ולחוד, באמצעות בא כוחה, הוצאות האגרה, עלות שכרם של העדים מטעמה ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך של 70,200 (כולל מע"מ) וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות האגרה והעדים מיום הוצאתן ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

1. במסגרת ההודעה לצד ג' אשר שלחה חב' מקס סטוק, אני מחייב את צדדי ג' 1 ו-3 – חב' אלבשיר ו-מאהר – לשפות את המודיעה, ביחד ולחוד, באמצעות בא-כוחה, בתשלום סך של 746,981 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד להיום, ובסה''כ 865,667 ₪.

כן ישפו צדדי ג' 1 ו-3 את המודיעה, חב' מקס סטוק, ב-70% מההוצאות ושכ"ט עו"ד בהם חויבה האחרונה כאמור בס"ק א' לעיל.

כן ישלמו צדדי ג' 1 ו-3 למודיעה, באמצעות בא-כוחה, הוצאות האגרה במסגרת ההודעה לצדדי ג' ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך של 29,250 ₪ (כולל מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על האגרה מיום הוצאתה ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ההודעה נגד צד ג' 4, תייסיר, נדחית בזאת ולאור התוצאה אליה הגעתי במסגרת ההודעה לצד ד', כל צד יישא בהוצאותיו.

1. ההודעה לצד ד' אשר הגיש תייסיר נגד צד ד'1, מוחסן, נדחית בזאת, והמודיע ישלם לצד ד' 1 הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪ (כולל מע"מ).

במסגרת ההודעה לצד ד' אשר שלח תייסיר, אני מחייב את צדדי ד' 2 ו-4 – חב' אלבשיר ו-מאהר – לשפות את המודיע, ביחד ולחוד, באמצעות בא כוחו בתשלום סך של 746,981 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד להיום, ובסה''כ 865,667 ₪.

כן ישפו צדדי ד' 2 ו-4 את המודיע, תייסיר, באמצעות בא-כוחו, ב-70% מההוצאות ושכ"ט עו"ד בהם חוייב האחרון כאמור בס"ק א' לעיל.

כן ישלמו צדדי ד' 2 ו-4 למודיע, באמצעות בא-כוחו, הוצאות האגרה במסגרת ההודעה לצדדי ד' ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך של 29,250 ₪ (כולל מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על האגרה מיום הוצאתה ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ההודעה נגד צד ד'5, חב' מקס סטוק, נדחית בזאת, ומשנדחתה ההודעה לצד ג' ששלחה חב' מקס סטוק נגד תייסיר, אזי גם במסגרת ההודעה לצד ד' כל צד יישא בהוצאותיו.

1. מלוא הסכומים כאמור לעיל ישולמו 02.02.2023 שאם לא כן הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ד כסלו תשפ"ג, 18 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.