04 נובמבר 2018

לפני:

כב' השופט אורן שגב

נציגת ציבור עובדים גב' הלן הרמור

החלטה

לפנינו בקשתו של מר פוזנרזון (להלן – המבקש) לקבלת צו מניעה, במסגרתו הוא עותר לכך שבית הדין יורה למשיבים "להימנע מלחסום ומלהפריע לו להיכנס למשרד בקומה א' חדר 14, שבבניין ישיבת אוהל יעקב".

נקדים אחרית לראשית ונציין, כי לאחר שנתנו את דעתנו לטיעוני הצדדים, לרבות עדויותיהם בפנינו וכתבי הסיכומים שהגישו לתיק, באנו לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות, ולהלן נפרט את נימוקינו.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

1. לטענת המבקש, הוא עובד אצל המשיבות מזה עשרות בשנים בתפקיד ניהול. בבניין בו נמצאת המשיבה 2, ישיבת אוהל יעקב זכרון מאיר (להלן – המשיבה 2), קיים משרד, בו עבד אביו המנוח של המבקש , ומאז פטירתו של האחרון, מתנהל המשרד ע"י המבקש בלבד, כך לטענתו.
2. לטענת המבקש, ביום 23.08.18 הוא הגיע למשרד והתחוור לו כי המנעול הוחלף וכניסתו נמנעה, באופן שמסכל את יכולתו להיכנס למשרד, כפי שנהג לעשות עשרות שנים. המבקש הוסיף, כי כשהסתכל לתוך המשרד מבעד לחלון, נוכח לראות כי המחשב, מסמכים שונים, קלסרים, חותמת מכונת חישוב ופריטים נוספים, שהיו במשרד, נגנבו. בעקבות כך, הגיש תלונה במשטרת ישראל.
3. לטענת המבקש, המשיבים קבעו עובדות בשטח, וזאת שעה שבין הצדדים מתנהל ההליך העיקרי, במסגרתו הוא הגיש כנגדם תובענה כספית. במסגרת התביעה הנ"ל, שנמצאת בימים אלה בשלב קדם משפט בפני כב' הרשמת מירב חבקין, ושהוגשה כנגד המשיבה 1 בלבד (קרן יעקב הלפרין ז"ל), טען המבקש, כי חברי ההנהלה השתלטו על הישיבה, שאביו ניהל בחייו. לטענתו, בערוב ימיו של האב, החל הוא עצמו לנהל את הישיבה וכך הוא עושה מזה 32 שנה בשכר חודשי זעום של 2,450 ₪, מתוכם 1,450 ₪ באופן רשמי ו- 1,000 ₪ במזומן.
4. ביום 07.06.16 המשיבה 1 הפסיקה לשלם את שכרו ולפיכך תבע את הסעדים הבאים:
   1. הפרשי תשלום שכר עבודה עד לגובה שכר מינימום בסך 150,000 ₪;
   2. תשלום דמי הבראה, חופשה, ימי מחלה, קרן השתלמות והפרשה לגמלאות;
   3. קבלת תלושי שכר;
   4. תשלום סך של 15,000 ₪ שהמשיבה 1 קיבלה מהמדינה עבורו, אך לא העבירה אליו;
   5. לחלופין, תבע פיצויי פיטורים ופיצויים מוגברים, כהגדרתו, וזאת חרף טענתו כי הנתבעת לא פיטרה אותו ואין לה כל עילה נכונה לפיטוריו והוסיף כי לא זומן לשימוע.
5. בתגובתן לבקשה לסעדים זמניים, הקדימו המשיבות וטענו, כי אין למבקש כל זכות שבדין ביחס לישיבה או למקרקעין שעליהם נמצאת הישיבה, וכי אין לו זכות כלשהי שבדין או מכוח הסכם, להיכנס לחצריה או לעשות שימוש בציוד השייך לה. המשיבות הוסיפו, כי כנגד המבקש ניתן ביום 08.07.18 פסק דין בת.א. 16041-09-16 (כב' השופט עמית יריב. נספח א' לתגובה) לסילוק ידו מנכס אחר שבבעלותה והוא ורעייתו אף חוייבו בהוצאות בסך 10,000 ₪.
6. לגופו של עניין, טענה, כי המבקש טוען שפוטר זה מכבר (על אף שלטענתן מעולם לא הועסק על ידן) ולכן, בקשתו דנן, לאפשר לו להיכנס לחצרי הישיבה על מנת להמשיך בביצוע עבודתו כביכול, אינה מתיישבת עם האמור בתביעתו העיקרית, בה תבע, בין היתר, פיצויי פיטורים.
7. המשיבות הטעימו, כי אין כל סיבה של ממש לאפשר לו להחזיק במשרד בחצרי הישיבה, והסבירו כי עד עתה התאפשרה לו ישיבה באחד המשרדים לפנים משורת הדין, אלא שהוא ניצל את ישיבתו שם על מנת להפיץ פשקווילים המשמיצים אותן בעקבות פסק הדין שניתן בעניינו לסילוק יד מדירת מגורים השייכת להן, אליה פלש.
8. המשיבות הדגישו כי הטענה בדבר גניבת ציוד ומסמכים שונים מופרכת לאור העובדה שכל המצוי במשרד שייך להן ולכן התלונה שהוגשה על ידו במשטרת ישראל, אינה יותר מאשר תלונת שווא.

ההליכים בתיק זה

1. כאמור בפתח הדברים, בקשה זו הוגשה לאחר הגשת התביעה העיקרית, הנמצאת בימים אלה בהליכי קדם משפט בבית דין זה. בדיון שהתקיים בפניי בבקשה לסעדים זמניים, עמד המבקש על בקשתו, ולפיכך, נשמעו חקירות קצרות ולאחריהן הגיש כל צד את סיכומיו. כעת, אפוא, עלינו להכריע האם להיעתר לבקשת המבקש להורות למשיבות להתיר לו לעשות שימוש במשרד שבחצריה ולהורות לה להשיב לו מסמכים וציוד, שלטענתו, גנבה ממנו.

אשר להכרעתנו

1. כאמור לעיל, דין הבקשה להידחות. נציין את המובן מאליו – עסקינן בהליך לקבלת סעדים זמניים ועל כן כל הקביעות בהחלטה זו, הנן לכאוריות בלבד.
2. אין בידינו לקבל את טענת המבקש, כי הוא עובד של המשיבות. בניגוד לטענותיו בסעיף 8 לסיכומיו, המשיבות לא הודו ששילמו לו שכר אי פעם, נהפוך הוא; המשיבות טענו בדיון כי מדובר באדם שקיבל כל השנים קיצבה כבחור ישיבה וכי הסכום ששולם לו (2,450 ₪) בוודאי שאינו מהווה שכר עבור עבודתו כמנהל, לכאורה; המשיבות אף לא הודו כי "יש לו משרד" במבנה בו פועלת הישיבה, אלא טענו שמדובר באפשרות שניתנה לו לשבת שם, בזכות אביו המנוח, שבחייו עבד בישיבה, ובזכות סבו המנוח, הרב יעקב הלפרין ז"ל, שייסד את הישיבה.
3. השאלה האם סכומי הכסף שהמבקש קיבל מידי חודש הם בגדר שכר עבודה, או קצבה בגין היותו בחור ישיבה, צריכה להתברר במסגרת ההליך העיקרי, ובשלב זה, לא הוצגה כל ראיה כי קיימים סממנים כלשהם של יחסי עובד-מעסיק, במיוחד לאור העובדה, עליה אין חולק, שמזה כשנתיים וחצי המבקש לא מקבל תשלום כלשהו (שכר או קצבה).
4. יתרה מכך, לא ניתן להלום את טענת המבקש, לפיה הוא עובד בפועל וכי קיימת לו זכות כלשהי להמשיך ולשהות במשרד, בה בשעה שבתביעה העיקרית, הוא תובע פיצויי פיטורים – דבר המלמד על כך שפוטר. ערים אנו לכך, שמדובר בסעד חלופי שנתבע, אלא שלמבקש לא עומדת הזכות להחזיק בטענות עובדתיות חלופיות, ומרגע שהוא תובע פיצויי פיטורים, רואים אותו כמי שטוען, הלכה למעשה, כי פוטר, שאם לא כן, לא ברור מכוח מה קמה לו זכות לכאורה לתבוע רכיב זה.
5. בניגוד לאמור בבסעיף 21 ואילך בסיכומי המבקש, ברי, כי אין די בעובדה שפלוני לא מקבל שכר עבודה כדי לקבוע שאינו עובד. דברי בית הדין בעניין זה, מופיעים בפרוטוקול הדיון, ואיננו מוצאים מקום לשוב ולחזור עליהם. אלא שבמקרה זה, העובדה שהמבקש אינו מקבל תמורה כלשהי מאז חודש יוני 2016, בתוספת לעובדה, שהוא תובע פיצויי פיטורים, כשברקע, הוא לא הצליח להניח תשתית לכאורית לכך שיש לו הגדרת תפקיד כלשהי בישיבה, כל אלה מצביעים על כך, ששאלת קיומם או היעדרם של יחסי עבודה, צריכה להתברר במסגרת ההליך העיקרי, והיעתרות כעת לבקשה להורות למשיבים להתיר לו לתפוס חזקה במשרד, משמעה, הכרה הלכה למעשה, כבר בשלב זה, כי הוא עובד לכאורה.
6. חרף העובדה שבמסגרת כתב התביעה מטעמו, תבע המבקש פיצויי פיטורים (הגם שכסעד חלופי), הרי שבסיכומיו, הוא שב וטען כי למעשה לא פוטר מעולם מעבודתו בישיבה ולכן הוא זכאי להמשך תשלום שכרו (סעיף 24 לסיכומי המבקש).
7. בקשתו של המבקש מכילה סתירה מובנית, ובמה דברים אמורים? אם אכן הוא עובד והמשיבים הפסיקו לשלם לו את שכרו כבר בחודש יוני 2016, מדוע השיהוי הגדול ביחס למועד הגשת בקשה זו? המבקש לא סיפק הסבר, ולו בדוחק. יצוין, כי די בשיהוי הגדול כשלעצמו על מנת לדחות את הבקשה.

חזקה על עובד, שתשלום שכרו החודשי הופסק, כי יגיש בקשה לסעדיםזמניים בהקדם האפשרי ולא בחלוף כשנתיים וחצי ממועד הפסקת התשלום.

מאידך, ביחס לרכיב התביעה המתייחס לפיצויי פיטורים, כיצד ניתן להלום אותו, אלא אם קיימת הנחה מוקדמת כי התובע אכן פוטר מעבודתו, ואם פוטר לפני כשנתיים וחצי, מה לו כי ידרוש כעת, שיאפשרו לו להמשיך ולשבת במשרד שממנו, לדבריו, ניהל את הישיבה?

1. ברי, כי העובדה שסבו המנוח של המבקש ייסד את הישיבה ואביו המנוח עבד בה שנים רבות, אין בה כדי להעניק לו זכות שבירושה לעבוד באותו מקום. מדובר ברעיון זר לעולם דיני העבודה.
2. אכן, אין חולק, כי במהלך השנים, ניתן לו הזכות לעשות שימוש במשרד, אך בשלב זה, אין בכך די מבחינה ראייתית, כדי לבסס את הטענה, שהיא הנותנת שהוא היה עובד מן המניין. דווקא בשל הייחוס המשפחתי שלו למייסד הישיבה ולאחד מעובדיה, ניתן להלום את טענת המשיבים, כי הזכות לשבת במשרד ניתנה לו בזכות אבות ולא בשל היותו בעל סטאטוס של עובד.
3. גם ביחס לתשלום שקיבל המבקש, לעת הזו, וכל עוד לא הוצגו ראיות בעניין, הדבר מתיישב יותר לכאורה עם טענת המשיבים, כי מדובר בקצבת בחור ישיבה, ולא בשכר שאמור לקבל מי שמנהל אותה, שכן הסכום נופל משכר מינימום בצורה משמעותית ואין חולק, כי במהלך כל אותן שנים, מעולם לא שולמו לו זכויות סוציאליות כלשהן – זכויות אותן הוא תובע כעת במסגרת כתב התביעה העיקרי. בהקשר זה נוסיף, כי אין בפי המבקש טענה כלשהי מדוע מעולם לא הלין על כך שלא שולמו לו שכר עבודה ראוי ויתר הזכויות הנובעות מיחסי עבודה? המבקש לא סיפק כל הסבר לכך. הצדק עם המשיבים בהקשר זה, כי המבקש אינו עקבי בטענות המועלות על ידו בכתב התביעה מחד גיסא ובבקשה לסעדים זמניים, מאידך גיסא.
4. לסיכום – הסעד העיקרי אותו מבקש המבקש הוא כי ביה"ד יורה למשיבים להמשיך ולאפשר לו לעשות שימוש במשרד בו התאפשר לו לשבת עד לאחרונה. ודוק. אין המדובר בבקשה למתן צו מניעה כנגד פיטורים, כי אם בבקשה לצו עשה, אשר כידוע יינתן במקרים חריגים.

ברי, כי למבקש יכולה לקום זכות לעשות שימוש במשרד רק בהתקיים אחד מהתנאים הבאים: הוא בעל זכות קניינית במקרקעין ולחלופין, הוא עובד מן המניין בישיבה. ביחס לתנאי הראשון, טענה כזו לא נטענה, וממילא אין לביה"ד סמכות עניינית לדון בה; ביחס לתנאי השני – לא הונחה תשתית ראייתית ולו לכאורה, כי בין הצדדים התקיימו יחסי עבודה מאז חודש יוני 2016. בנוגע לתקופה שלפני כן, מן הראוי כי הדבר יבורר במסגרת ההליך העיקרי.

1. לא נעלמו מעינינו המסמכים שהמבקש צרף במהלך הדיון, לרבות תמונה בה הוא נראה יושב במשרד ומסמכים נוספים, שנחזים להיות כמסמכים שהוא ערך במסגרת תפקידו כמנהל הישיבה לכאורה. אלא, שמסמכים אלה מתייחסים לתקופה מוקדמת יותר לחודש יוני 2016, ולכן לא ניתן להסיק מהם במסגרת הליך זה, ולו לכאורה, כי מאז שהופסק התשלום החודשי (מבלי שנכריע כעת האם מדובר בקצבת בחור ישיבה או בשכר עבודה), עומדת לו זכות כלשהי להמשיך ולתפוס את המשרד. העובדה שהמבקש תבע במסגרת תביעתו העיקרית פיצויי פיטורים (מבלי שטרח לכמת רכיב זה ולמרות שהוא שב וטוען כי לא פוטר), מחלישה מאוד את טענתו כי יש לו זכות כלשהי, מכוח הסכם או מכוח הדין, להמשיך ולשבת במשרד הנ"ל, השייך למשיבות, כעובד מן המניין.

אחרית דבר

1. לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית והמבקש ישלם למשיבות, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 7,500 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, כ"ו חשוון תשע"ט, (04 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.