רקע כללי

1. התובע הגיש כנגד הנתבע תביעה כספית זו, לפיצוי בסך 400,000 ₪, לטענתו עקב מרמה של הנתבע, אשר קיבל ממנו כסף למטרות השקעה בעסק ונטל כספים לעצמו.
2. בכתב התביעה נטען, כי בשנת 2016 הפקיד התובע בידי הנתבע 334,000 ₪ בנאמנות, למטרת השקעה בעסק חדש. בהנחיית הנתבע, פתח התובע חברה בשם "דולב מילניום בע"מ". התובע חתם לנתבע על המחאות פתוחות לצורך ניהול העסק: בית קפה במרינה באשקלון. לפי הטענה נטל הנתבע לכיסו מרווחי העסק סכום של 141,036 ₪. בנוסף, הוא מסר שיקים לאנשים פרטיים ופדה המחאות של התובע אצל נותני שירות מטבע.
   התובע טען למרמה ועושק, הפרת כללי האתיקה והפרת חובות נאמנות של עורך דין. הוא ציין כי הנזקים שנגרמו לו גבוהים יותר, אולם לצרכי אגרה הוא תובע סכום של 400,000 ₪.
3. הנתבע בכתב הגנתו טען, כי מדובר למעשה בהסכם שותפות בין הצדדים, לניהול משותף של עסק של בית קפה, כאשר הסכום שנתן התובע מלכתחילה, היה נמוך יותר ולא הועבר לנתבע אלא לשותפות, ולמעשה לבעל המקום י.י.א. קמעונות בע"מ (להלן: "ייא").
   הנתבע טען כי התובע נתן הסכמה מלאה לכל העניינים הכספיים הכרוכים בהתנהלות העסק, כאשר הנתבע הוא שעבד בעסק במשך ארבעה חודשים בהם היה העסק עובד, ואילו התובע לא נקף אצבע. הנתבע הכחיש את טענות ההונאה והמרמה.
4. לנוכח העובדה שמדובר במחלוקת כספית הנוגעת להכנסות והוצאות מהעסק המשותף, מינה בית המשפט מומחה מטעמו, הוא רואה החשבון יהודה בר לב, אשר הגיש חוות דעת מפורטת ומקיפה, וכן השיב לשאלות הבהרה ששגרו אליו הצדדים.
5. בדיון קדם המשפט המסכם לפני הוכחות ביום 31.12.19, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה דיונית, לפיה ויתרו הדדית על חקירות נגדיות של כל העדים. עוד הסכימו שני הצדדים, כי הם מקבלים על עצמם את חוות הדעת המומחה מטעם בית המשפט, וכי המחלוקת ביניהם היא רק לגבי פרשנות חוות הדעת, וביקשו כי בית המשפט יורה על סיכומים קצרים בכתב ולאחריהם יינתן פסק הדין.

הסכם השותפות

1. ראשית, באשר לטיב היחסים החוזיים בין הצדדים – התובע טען כי לא היה מדובר ב"שותפות" אלא בסכום כסף שנמסר לנתבע בנאמנות, ואילו הנתבע טען, כי מדובר בשותפות בעסק.
   מהתנהלות הצדדים במהלך התקופה, ברור ששני הצדדים הבינו כי אכן מדובר בעסק משותף. חשבונות בית הקפה נוהלו תחילה בחברה בבעלות התובע, ולאחר מכן בעוסק מורשה של התובע. לפיכך, אין נפקא מינה אם מדובר ב"שותפות" במובנה התאגידי, או רק בהסכמה של בעלות משותפת על עסק, כאשר האחד נותן את ההשקעה הראשונית והאחר את הניהול השוטף. כך או כך, טיב ההסכמה בין הצדדים נראה ברור פחות או יותר.
   לפיכך, במסגרת פסק הדין יכונה העסק נשוא העניין "שותפות", שכן גם אם אין מדובר בשותפות במובן התאגידי, ברור היה גם לתובע, שהוא משקיע בעסק בית קפה, אותו ינהל ויפעיל הנתבע, וכי הרווחים יחולקו בין השניים, היינו שותפות הלכה למעשה.
2. הצדדים הסכימו הדדית לוותר על החקירות הנגדיות. גם אם יינתן משקל נמוך לתצהירי הצדדים המעורבים, שהם בעלי עניין, הרי שניתן ללמוד על הבסיס ליחסים החוזיים, מתצהירו של צד שלישי, הוא העד יפתח בן יעקב, מנהל החברה ייא, חברה שהיתה בעליו של בית הקפה טרם האירועים מושא התביעה.
   העד בן יעקב פירט בתצהירו, כי ניהל משא ומתן מול הנתבע, ועימו סוכמו פרטי ההתקשרות, אשר כללו תשלום חד פעמי ותשלום חודשי קבוע, כאשר הנתבע הוא שהודיע לו שהעסק יירשם על שם התובע, או על שם חברה שבבעלות התובע, אולם התפעול והניהול ייעשו ע"י הנתבע, ממש כפי שהעסק התנהל בפועל.
3. מתצהירי הצדדים עלה בבירור, כי הנתבע, שהוא עו"ד שבעבר ייצג את התובע, הוא אשר יזם את הפניה לתובע והציע לו את מתווה ה"שותפות". לא נחתם כל מסמך בין הצדדים וכל ההתנהלות היתה בעל פה.
   הנתבע הודה כי מדובר בכשל שלו כעורך דין וכמי שיזם את העסקה: "נכון שאני עורך דין. אני מסכים כי מוטב היה שכותבים את ההסכמות במסמך ואני מסכים שבאחריותי..." (ע' 3 ש' 19 – 20 לפרו').
   מן האמור לעיל עולה כי האחריות היא על הנתבע, שהוא עורך דין והוא יזם את השותפות העסקית, לכך שלא הכין מסמך חוזי מסודר באשר להסכם השותפות בין הצדדים.
   בהמשך פסק הדין יורחב בעניין ניהול העסק על ידי הנתבע, ניהול שגם הוא נעשה באופן רשלני ללא ניירת מסודרת וללא אישורים ומסמכים לכל הוצאה והכנסה, והאחריות לכך מוטלת בראש ובראשונה על הנתבע.
4. התובע טען כי יש להשיב לו אתה השקעה הראשונה בשותפות, שכן הנתבע לא השקיע כמותו בשותפות המשותפת: "סמכתי עליו. הוא אמר שיש פה עסק טוב ויש לו עבר בבתי קפה והוא ירים את המקום. הוא אמר שהוא ישקיע בדיוק כמו הסכום שאני משקיע" (ע' 4 ש' 24 – 26 לפרו').
   הנתבע טען מנגד כי בהתאם להסכמה התובע היה אמור להשקיע את הכסף ההתחלתי ואילו הנתבע היה אמור להשקיע את הידע והעבודה: "במסגרת השותפות, ההחלטה היתה שהוא מכניס את הכסף ואני עושה 3 – 4 חודשים ואחר כך חמישים אחוז וחמישים אחוז" (ע' 4 ש' 16 – 17 לפרו').
5. בעניין זה למרות העדר הסכם בכתב, ברור מהתנהלות הצדדים כי היה הסכם בעל פה, לפיו התובע משקיע את הסכום הראשוני עבור השכרת המקום, ואילו הנתבע משקיע את העבודה והניהול.
   העובדה שבפועל שני הצדדים התנהלו כך, כאשר לא באה כל דרישה מצד התובע, במהלך החודשים בהם פעל בית הקפה, לתשלום חלקו של הנתבע, ומנגד לא באה כל דרישה מטעם הנתבע להשקעה בעבודה על ידי התובע – מלמדת כי זו היתה ההסכמה בין הצדדים: התובע משקיע כסף והנתבע משקיע עבודה.
   כמובן שהרווחים היו אמורים להתחלק שווה בשווה בין שני הצדדים.
6. התובע טען כמתואר לעיל, כי כספים רבים לא נכנסו לחשבון, אלא נלקחו על ידי הנתבע שלא כדין. בעניין זה טען הנתבע בכתב ההגנה ובסיכומים, כי הוא מעולם לא היה במגע עם כספים, שכן כל המגע עם הכסף היה של מנהלי המשמרת.
   לא ניתן לקבל טענה זו.
   הנתבע עצמו טען כי הוא זה שניהל את העסק במהלך ארבעת החודשים בהם היה בית הקפה פעיל. הוא טען כי הוא עבד במקום שבעה ימים בשבוע, יום ולילה.
   בנסיבות אלה ניסיונו להתחמק מהקשר של הכספים שלא הגיעו לקופה הוא ניסיון נואל. ברור שהנתבע, כמי שניהל את העסק בפועל, הוא האחראי שכל ההכנסות תיכנסנה באופן מסודר וכל ההוצאות יוצאו באופן מסודר.
   אין כל היגיון ואין סבירות בטענתו של הנתבע כאילו הוא לא נגע בעניינים כספיים.
7. נקבע אפוא עובדתית, כי הצדדים הסכימו על מתווה שותפות (גם אם לא במובן התאגידי של הדבר), לפיו התובע ישקיע את סכום ההשקעה הראשונית, ואילו הנתבע ינהל את העסק, כאשר הרווחים (ומסתמא גם ההפסדים) יחולקו שווה בשווה. בפועל הנתבע עבד בעסק וניהל אותו לפי ההסכם, ולכן הנתבע הוא האחראי לכל חוסר הנמצא בכספי העסק.

חוות דעת המומחה

1. המומחה מטעם בית המשפט רואה החשבון יהודה בר לב, ששני הצדדים הסכימו לאמץ את חוות דעתו, נתן חוות דעת מפורטת ומקיפה ביום 27.5.2019.
2. מחוות הדעת עולים הנתונים הבאים:
   1. בית הקפה פעל רק ארבעה חודשים וחצי מיום 15.8.2016 ועד ליום 31.12.2016.
   2. בתקופה הראשונה פעל בית הקפה על שם החברה דולב מילניום בע"מ, ולאחר מכן פעל כעוסק מורשה של התובע עצמו, אולם הנתונים שבחוות הדעת הם מאוחדים על התקופה כולה.
   3. באשר להשקעה הראשונה של התובע בעסק, ציין המומחה כי מהמסמכים שהוצגו בפניו עולה כי התובע השקיע רק 245,700 ₪ ולא 334,000 ₪ כפי שטען התובע.
   4. כלל הכנסות בית הקפה בהתאם לספרי הקופה עומד על 612,251, אולם בהנהלת החשבונות נרשמו הכנסות של 512,560 ₪ בלבד, היינו פער של 99,691 ₪ בגין הכנסות שלא נרשמו בספרים.
   5. המומחה ביקש לבדוק את התקבולים בפועל: במזומן, באשראי ובהקפה, מול הרישום בספרי הקופה, אולם לא נמסרו לו מלוא המסמכים, ולכן ערך הערכה לפי אחוזי התקבולים במזומן בתקופות בהן נמסרו המסמכים.
   6. המומחה מצא פער של 227,271 ₪ בין הכנסות במזומן לבין הפקדות במזומן בבנק. עם זאת, המומחה ציין כי בחודש דצמבר 2016 בלבד, נמצא עודף הפקדות במזומן של 20,783 ₪, שניתן להסבירו ברישום בחסר בקופה או בהפקדת תקבולים מחודש קודם או מעסקה שאיננה קשורה לבית הקפה.
   7. המומחה מצא פער של 93,161 ₪ בין הכנסות באשראי לבין זיכויי אשראי בבנק. גם כאן נמצאו בחודשים נובמבר דצמבר 2016 "עודפי" זיכויי אשראי, שיכולים היו להיגרם מאותן סיבות.
   8. בסיכומו של דבר מדובר בפער כספי של 325,918 ₪ בין הפדיון של בית הקפה לתקבולים שהופקדו בפועל בחשבון הבנק (227,271 ₪ במזומן ; 93,161 ₪ באשראי ; 5,486 ₪ בהקפה).
   9. אשר להוצאות ציין המומחה כי סך התשלומים עמד על 842,600 ₪. מסכום זה 234,000 ₪ הם התשלומים עבור הציוד של בית הקפה, כך שההוצאה השוטפת להפעלת בית הקפה עמדה על 608,600 ₪. המומחה ציין כי לא ניתן לעקוב אחר מלוא ההוצאות לנוכח אופן התנהלות הנהלת החשבונות של העסק.
   10. המומחה ציין כי שני הצדדים הסכימו, שהתובע נתן לנתבע המחאות חתומות ללא ציון שם נפרע. המומחה ציין כי פרעון המחאה ע"ס 3,000 ₪ ע"י הנתבע לפני שהחלה הפעילות בבית הקפה, מפריך את טענתו כי ההמחאות נועדו לתפעול בית הקפה, מנגד, פרעון שתי המחאות מספר חודשים לפני פתיחת בית הקפה, מפריכה את טענת התובע כי מדובר בהמחאות ריקות שמסר לנתבע עובר להקמת השותפות.
   11. בין ההמחאות שנפרעו, מצא המומחה הוצאות ששולמו בהמחאות בסכום של 240,930 ₪. חיובי אשראי בגין הוצאות בית הקפה נמצאו בסך 40,677 ₪. תשלומים במזומן, נמצאו בסכום של 51,849 ₪. המומחה ציין כי לגבי חלק ניכר מההוצאות במזומן מדובר ב"פתקים" של הנתבע ללא קבלות או אסמכתאות כלשהן כמתחייב מניהול מסודר וראוי של בית עסק. המומחה סיכם כי הפער בין ההוצאות המדווחות לבין ההוצאות בפועל עומד על 326,622 ₪ שלא ניתן לדעת כיצד שולמו.
   12. כמתואר לעיל, נמצא חוסר בהכנסות בסך של 325,918 ₪.
       המומחה ניסה לאתר למה לייחס פער זה.
       המומחה מצא הסבר לחלק מן הפער בתשלום הוצאות במזומן, אולם קבע כי ההפרש שאין לו כל הסבר עומד על 175,422 ₪.
   13. באשר לטענת התובע, לגבי תשלום לגורמים שאינם ספקים של בית הקפה: אשכנזי, CD וליברמן, קבע המומחה כי לא ניתן לאשר או לשלול את טענת הנתבע, כי מה שנפדה אצל נותני שירותי המטבע, בסך 42,750 ₪, שימש לתשלום לעובדים.
   14. המומחה קבע כי בסוף תקופת ההפעלה חובות בית הקפה עמדו על 61,238 ₪, היינו 30,619 ₪ לכל צד.
3. בתשובות לשאלות הבהרה מיום 2.7.2019, הבהיר המומחה כי אין מקום להתייחס למסמך שהציג הנתבע, אשר איננו חוות דעת ואשר איננו מאושר על ידי רואה חשבון.
   אשר להוצאות שכר, ציין המומחה כי מדובר בערך ב- 64,000 ₪ לחודש שהם 55% מהמחזור. הוא ציין כי לא מדובר בעריכת הדוח של רווח והפסד, אלא באומדן בלבד ולא ידוע למומחה אם נותר מלאי בסוף התקופה.
4. בתשובות לשאלות הבהרה נוספות של המומחה מיום 19.9.19, כאשר הנתבע טען כי שילם שכר מזומן לפועל הסודני שלא נכלל בתחשיב, ציין המומחה כי לפי שכר מינימום מדובר ב- 40,538 ₪ ואילו לפי השכר לו טען הנתבע מדובר ב- 56,259 ₪. המומחה ציין, כי אם בית המשפט יקבל את הטענה כי הנתבע שילם לשוטף הכלים הסודני שכר במזומן, כאשר הפועל עבד כל החודש כ- 11 שעות עבודה ליום בממוצע, הרי שיש להפחית מהסכום החסר בקופה, סך של 35,045 ₪ אם מדובר בשכר מינימום ו- 50,766 ₪ אם מדובר בשכר לו טען הנתבע.
5. כמתואר לעיל, מדובר במומחה אובייקטיבי מטעם בית המשפט, אשר ערך חוות דעת מפורטת ומנומקת כדבעי, שהיא ממש מלאכת מחשבת, בהתחשב באופן הרשלני בו ניהל הנתבע את עסק בית הקפה, תוך שימוש ב"פתקים", תשלומים במזומן שאינם רשומים ועוד. הצדדים שניהם הסכימו לחוות דעת המומחה, וויתרו על חקירתו הנגדית. אין לי אפוא אלא לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, כבסיס לפסק הדין.

דיון והכרעה

1. התובע בסיכומיו, טוען כי על הנתבע לפצותו בסכום של 581,856 ₪. ואולם, כתב התביעה צומצם לצרכי אגרה לסך של 400,000 ₪, ולכן אין התובע יכול לעתור לכל סכום גבוה מזה. בכתב התביעה, עתר התובע להשבה של הסכום הראשוני ששילם בסך של 334,000 ₪, ובנוסף לכך, השבה של סכומים שהנתבע נטל, לטענתו, לכיסו, בסך של 141,036 ₪, פרעון המחאות אצל מי שאינם ספקים בסך של 60,900 ₪, סכומים נוספים שלא הובהרו היטב בתביעה ולא הוכחו, כגון דרישות כספיות ותשלומים לעובדי בית הקפה, וכן פיצויים עקיפים בגין עוגמת נפש, הפרת חובה חקוקה והוצאות הוצל"פ, בסך 250,000 ₪.
2. הסכום הראשוני ששילם התובע
   המומחה קבע בעניין זה כי מצא מסמכים לגבי תשלום בסך 245,700 ₪ בלבד ולא 334,000 ₪ כטענת התובע. התובע בסיכומים מטעמו, שב על טענתו ומפנה לתשלומים במזומן בסך 88,300 ₪ בנוסף להמחאות. המומחה מטעם בית המשפט לא מצא כל תיעוד לגבי תשלומים אלה, והתובע נאות לאמץ את חוות דעתו. אין לי אפוא אלא לקבוע כי התובע השקיע בבית הקפה את הסכום של 245,700 ₪.
   האם יש להורות על השבת סכום זה?
3. כפי שקבעתי לעיל, האחריות היתה במלואה על הנתבע, כמי שפנה אל התובע שישקיע את כספו, כעורך הדין וכמי שיזם את העניין, לערוך חוזה מסודר. עוד יצויין כי הנתבע עצמו, עובר לסגירת העסק, רשם לתובע בהודעת ווטסאפ: "בכל מקרה, היום ומחר יש אנשים שרוצים לקנות. יש לי פגישה איתם, וברור שתקבל חזרה את כספך" (ע' 32 למוצגי התובע). נתונים אלה תומכים בדרישת ההשבה של הסכום הראשוני ששילם התובע.
   עם זאת, כמתואר לעיל, התנהלות הצדדים מלמדת כי למעשה הוסכם כי התובע ישקיע בעסק אותו ינהל הנתבע.
4. כאמור בפתיח, נקבע עובדתית, כי הצדדים הסכימו על מתווה של מעין שותפות, לפיו התובע ישקיע את הסכום ההתחלתי, ואילו הנתבע ינהל את העסק. בכל תקופת השותפות, התובע מעולם לא דרש מהנתבע להפקיד חלק דומה לחלקו, ומנגד, אין מחלוקת כי הנתבע הוא שהפעיל את בית הקפה וניהל אותו בפועל.
5. טענתו של התובע, כאילו הנתבע הבטיח לו שכספו יוחזר בכל מקרה, היא טענה משוללת הגיון. גם אם אין מדובר בשותפות במובנה המשפטי, ברור שהתובע הבין היטב כי הוא משקיע בעסק, שבבעלות משותפת של התובע והנתבע, שכן עובדה היא כי עשה שימוש בתחילה בחברה שבבעלותו, ולאחר מכן בעוסק מורשה על שמו.
   מי שמנהל עסק, מבין כי עסק עשוי להניב רווחים יפים, ועשוי גם שלא להרוויח.
   בהחלט אפשרי ואף סביר שהנתבע, שיזם את ההתקשרות, יצר אצל התובע תחושה, שאיננה מבוססת, שמדובר בעסק מצויין, שהסיכון בו הוא מינורי והסיכוי לרווח הוא גדול – אולם לא ניתן לקבל את טענת התובע, כאילו השקיע בעסק שניתן אך ורק להרוויח ממנו, ללא כל סיכון.
6. אשר על כן, לא מצאתי מקום להורות על השבת הסכום ההתחלתי שהשקיע התובע בעסק.
7. המחאות שנפרעו ע"י נותני שירותי מטבע
   בעניין זה קבע המומחה כי הדבר מקובל שבתי עסק פורעים המחאות אצל נותני שירותי מטבע לשם ביצוע תשלומים במזומן, וכי לא ניתן לשלול את טענת הנתבע בעניין זה.
   עוד ציין המומחה, כי חלק מהמחאות נפרעו בכלל זמן רב לפני פתיחת העסק וללא קשר לפעילותו. בנסיבות אלה, אף שהדבר מתמיה, ומלמד אולי על ניהול רשלני ע"י הנתבע, התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי מדובר בשימוש אסור בכספי העסק.
8. הסכומים החסרים
   בניגוד לשתי הסוגיות הקודמות - בעניין זה, הצדק עם התובע. מחוות דעתו של המומחה עלה, כי ישנו חוסר משמעותי של סכומים שאמורים היו להתקבל אולם לא נכנסו לחשבון הבנק. הנתבע, הוא עורך הדין שיזם את השותפות, והוא מי שבפועל ניהל את בית הקפה עבור השותפים. עליו הנטל אפוא, להוכיח כי כל הכנסות בית הקפה נכנסו לחשבון העסק, והנתבע לא הרים נטל זה.
9. לעניין זה, אין זה משנה אם כטענת התובע מדובר במרמה ובשליחת יד זדונית לכספי העסק, או סתם בניהול רשלני שהביא לחסר.
   יודגש, כי בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר מדובר בטענה שיש לה משמעות פלילית, תידרש רמת הוכחה גבוהה יותר (ע"א 45/15 חלימה נבולסי נ' נביל נבולסי (15/05/2017) והפסיקה הרבה במאוזכרת שם).
   כך או כך, בין אם מדובר במרמה ובין אם מדובר בניהול רשלני - הנתבע אחראי לחסר זה, ועליו לשאת בתוצאות הנובעות מן החסר.
10. המומחה קבע בסיום חוות דעתו, כי מכירות בית הקפה שלא הופקדו בחשבון הבנק ושלא ניתן להסבירן באמצעות תשלום הוצאות בית הקפה, מגיעות לסך של 175,422 ₪.
11. הנתבע טען בסיכומים כי שילם במוזמן עבור השיפוץ של בית הקפה, וכי הוציא הוצאות נוספות במזומן. אין מקום לקבל טענה זו.
    עסק של בית קפה אמור להתנהל באופן מסודר, כאשר כל הכנסה וכל הוצאה נרשמים במסמכי הנהלת החשבונות. כמתואר לעיל, מי שניהל בפועל את העסק היה הנתבע, ועליו האחריות לניהול מוסדר ולרישום מדוקדק של מלוא ההוצאות.
    העדר כל פירוט, כימות ומסמכים לעניין, מחייב לדחות את טענת הנתבע לעניין זה.
12. הנתבע טען עוד בסיכומים, כי העסק הפסיד 44,500 ₪, ולכן אין כל מקום לפיצוי התובע, אולם עיון בחוות דעת המומחה בכללותה מלמד, כי בד בבד עם קביעה זו העולה מנתוני הנהלת החשבונות, ציין המומחה כי הנתונים הללו הם חסרים, שכן לא כל ההכנסות נרשמו.
13. הנתבע טען שהתובע עשה שימוש בכרטיס האשראי למטרות פרטיות בסכום של 40,677 ₪, ואולם, המומחה לא חישב סכומים אלה בין הוצאות בית הקפה, ולמרות זאת גילה כי כסף שאמור היה להכנס לחשבון הבנק לא נכנס.
14. הנתבע הוסיף וטען, כי העובדה שבחודש דצמבר עלו ההפקדות במזומן בחשבון על ההכנסות במזומן, מלמדת כי הנתבע הכניס לעסק כסף מזומן. אין יסוד לטענה זו.
    המומחה ציין בחוות דעתו כי בסך הכול, בכל התקופה – חסרים סכומי כסף גדולים. בנסיבות אלה, ניתן להסביר את העודף החד פעמי בדצמבר, ברישום בחסר בקופה או בהפקדת תקבולים מחודש קודם או מעסקה שאיננה קשורה לבית הקפה.
15. בתשובה לשאלות ההבהרה הסכים המומחה, כי אם הפועל הסודני עבד במשך כל התקופה 11 שעות ביום ושולם לו שכר מינימום, יש להפחית מהסכום החסר, סך של 35,045 ₪ אם מדובר בשכר מינימום וסך של 50,766 ₪ אם מדובר בשכר לו טען הנתבע.
    כעולה מחוות הדעת המוסכמת, אין ספק כי מדובר בהתנהלות קלוקלת של העסק. תשלום במזומן לעובד ללא כל אסמכתא הוא עניין פסול, קל וחומר כאשר מדובר בעסק שההשקעה בו היא של אדם אחר. ליקוי זה יש להטיל על כתפיו של הנתבע.
    בנסיבות אלה, מצאתי מקום להביא בחשבון את הסכום הנמוך יותר שהעריך המומחה, בסך 30,045 ₪ בלבד, ולנכותו מן הסכום שהיה חסר בחשבון העסק.
16. נמצא כי הוכח שהנתבע, בהתנהלותו הקלוקלת בניהול בית הקפה, הביא לכך שסכום של 145,377 ₪, שאמור היה להכנס לחשבון העסק – לא נכנס אליו. למחצית מסכום זה היה התובע זכאי, היינו מדובר בסכום של 72,688 ₪ שהנתבע חייב להשיב לתובע.
17. חובות העסק
    המומחה קבע כי נותרו לעסק חובות בסכום של 61,238 ₪. כיוון שהעסק היה רשום על שמו של התובע, מסתמא יהיה על התובע לשאת בהוצאות, ולכן על הנתבע להשיב מחצית מהסכום האמור בסך 30,619 ₪.
18. נזקים עקיפים
    הנתבע היה בעבר עורך הדין של התובע. הנתבע הוא שיזם את הפניה לתובע, והבטיח לו רווחים אם ישקיע את כספו בבית הקפה.
    הנתבע הודה כי היה באחריותו לדאוג לנסח את ההסכמה כדבעי והוא כשל בכך.
    הנתבע הוא שניהל את בית העסק למצער באופן רשלני (גם אם לא הוכח כי במרמה עסקינן). מעבר לנזק הישיר, עקב התנהלותו של הנתבע נגרמו לתובע נזקים עקיפים כמתואר בתצהירו, אשר יש לפצותו בגינם בסכום נוסף של 15,000 ₪ מעבר לנזק הישיר.

סיכומו של דבר

1. נוכח כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום כולל של 118,307 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה עד למועד התשלום המלא בפועל, ובצירוף שכר טרחה והוצאות בסכום כולל של 23,400 ₪, וכן השבת חלקו של התובע בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט רו"ח ברלב, והשבת האגרה ששולמה.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים

זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, כ"ג שבט תש"פ, 18 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.