1. התובעת הגישה לביצוע כנגד הנתבעת המחאה בסכום של 25,000 ₪. התנגדות הנתבעת נתקבלה במובן שניתנה לה רשות להתגונן מפני התביעה [החלטת כב' הרשמת כ"ץ מיום 26.6.17], והתיק נקבע לדיון בפני מותב זה. בפתחה של הישיבה המקדמית אשר התקיימה בפניי ביום 1.10.17, עתר ב"כ הנתבעת [להלן גם: "עו"ד רוסינסקי"] לכך שאפסול עצמי מלדון בתובענה. אחר שמיעת טיעוני הצדדים לעניין זה, הודעתי כי החלטתי תינתן בכתב. עוד באותו היום הוגשה בקשת הנתבעת לצירוף אסמכתאות לטענותיה, אשר התקבלה על ידי תוך מתן זכות תגובה לנתבעת. תגובת הנתבעת הוגשה ביום 13.10.17. [יצוין כי תשובה לתגובה זו הוגשה על ידי התובעת, ביום 15.10.17, ברם ללא קבלת רשות בית המשפט לכך, ולפיכך אינני מוצא מקום להתייחס לתוכנה].
2. עו"ד רוסינסקי תולה את עילת הפסילה המתבקשת בכך שבעת שכיהנתי כשופט בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב, ובשעה שישבתי בדין בתיק פלילי בו ייצג נאשמים בעבירות על פי חוק רישוי עסקים תשכ"ח-1968 [תיק 02/15/0007945 מדינת ישראל נ' רמאני ואח'], הוצאתי מתחת ידיי ביום 21.11.16, החלטה המורה על ביטול דיון הוכחות שנקבע בעניינם של אותם נאשמים, וזאת משהתברר סמוך לפני מועד הדיון כי אין עו"ד רוסינסקי יכול לייצג בו את הנאשמים. משהרקע לאותה החלטה, כפי שפורט בהרחבה שם, היה כי חרף השעייתו מחברות בלשכת עורכי הדין ביקש עו"ד רוסינסקי לדחות את דיון ההוכחות אשר היה קבוע באותו תיק בהסתמך על מצב רפואי נטען ומבלי לגלות לבית המשפט על דבר השעייתו, ואחר שלא התייצב גם לדיון הוכחות קודם, הוריתי על העברת עותק מהחלטתי זו לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין.
3. במהלך הדיון שהתקיים בתיק דנא ביום 1.10.17 נמסר מפי עו"ד רוסינסקי כי בעקבות החלטה זו הוגשה על ידו תלונה כנגד מותב זה לנציבות תלונות הציבור על השופטים. יצוין כבר עתה כי העתק התלונה הנטענת לא הועבר מעולם לידי, כך ששמעתי עליה לראשונה מפי עו"ד רוסינסקי, ואף זאת ללא קבלת פרטים נוספים מעבר לטענה בדבר עצם הגשת התלונה, ואשר על כן אף אינני מודע לתוכנה. עם זאת, סבר עו"ד רוסינסקי כי "כאשר מותב הגיש תלונה ולי יש תלונה שכנגד, זה מראה פגיעה באמינות של עו"ד מצד המותב ואם אני מגיש תלונה נגדית זה מראה על יריבות" [ראו פרוטוקול הדיון מיום 1.10.17]. בתגובתו של עו"ד רוסינסקי מיום 13.10.17 אף מתואר מותב זה, כ"מותב המסוכסך עמו".
4. כנגדו מצביע ב"כ התובעת על כך שבקשת הפסילה הוגשה לטעמו בשיהוי, משניתנו על ידי מותב זה החלטות בתיק עוד טרם שהועלתה לראשונה בישיבה המקדמית, ומפנה לפסקי דין בהם נקבע לשיטתו כי אין בהגשת תלונה כשלעצמה, הן מצדו של עו"ד כלפי בית המשפט והן מצדו של בית המשפט כלפי עו"ד, על מנת לבסס עילת פסלות.
5. לאחר ניפוי מכלול הטענות והנסיבות באותה כברה צפופה ומחמירה שנתנה בידינו הפסיקה [ראו בר"ש 1461/17 ‏רפקי מלחם נ' נציבות שירות המדינה (2017), ע"פ 5/17 אלגדאמין נ' מדינת ישראל (2017), ע"א 4815/15 פלונית נ' פלוני (2015), רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה (2009), ע"א 756/04 הועדה המקומית לתכנון ולבניה כ"ס נ' יורשי טובה אחימן ז"ל (2004)],

לא מצאתי במקרה שלפניי חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים.

1. ההנחה העובדתית היא כי אי התלות המוסדית של השופט, החינוך המשפטי, כללי האתיקה החלים עליו ובעיקר מקצוע השפיטה עצמו גורמים לכך שהוא מושפע פחות מלחצים מוסדיים, חברתיים או אישיים, ומכאן ששפיטה מניחה אובייקטיביות [יגאל מרזל, דיני פסלות שופט (2006) בעמ' 91-92].

קשה להצדיק ציורו של מותב אשר במסגרת מילוי תפקידו השיפוטי ביקר בעבר את התנהלותו הדיונית של עו"ד רוסינסקי בתיק אחר, כ"מותב המסוכסך עמו", או ככזה אשר נוצרה "יריבות" בינו לבין עו"ד רוסינסקי, וזאת משהעברת ביקורת מצד בית המשפט על התנהלות עו"ד בהליך משפטי הינה חלק מהותי מן היכולת לנהל את המשפט ולנווטו [ראו ע"פ 6287/09 ‏ ‏יהודה סבג נ' מדינת ישראל‏ (2009), ע"פ 1534/92 ‎בועז גלבוע‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ''ד מו(2) 637 (1992)].

בנוסף, הלכה היא כי הגשת תלונה בגין אותה התנהלות לגוף מוסמך כלשהו, לרבות לשכת עורכי הדין או משטרת ישראל אין בה כשלעצמה על מנת לבסס עילת פסלות [ראו ע"א 3105/09 פלוני נ' פלונית (2009), ע"א 10431/04 מוטי אלקבץ נ' כ.א.ל בע"מ (2005), ע"א 1670/98 מתיתיהו נ' לנגה (1998)].

אף עצם הגשת תלונה מצד עוה"ד כלפי השופט, וגם אם נמצאה מוצדקת, אינה מלמדת כשלעצמה על חשש ממשי למשוא פנים, ובפרט משבמקרה דנא, אילולי העלה עו"ד רוסינסקי את ענין תלונתו שלו, לא הייתי יודע עליה כלל, באשר ככל הנראה נגנזה אף ללא בקשת תגובה ממני [ראו ע"א 3345/17 ‏ ‏אמנון סלע נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (2017), ע"א 533/16 ‏‏פלוני נ' פלונית (2016), עא 7831/14 ‏ ד"ר משה וינברג ושות', עורכי דין ונוטריונים נ' יהודית גרינבוים (2014), ע"א 3767/11 ‏ ‏יחזקאל נקר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (2011), ע"פ 11275/05 מדינת ישראל נ' אלון כהן (2006)].

ודוק, גם משקלן המשותף של העברת החלטה ללשכת עורכי הדין מצד השופט, והגשת תלונה לנציבות התלונות על שופטים מצד המתדיין, אין בו על מנת להכריע את הכף לכיוון המסקנה כי מתקיימת עילת פסלות [ראו ע"א 5139/08 יובל ליכטר נ' גד קומרן (2008)].

1. אין לכחד כי בחלק מפסקי הדין דלעיל אוזכר ביחס לטענת פסלות שיסודה בהגשת תלונה על ידי מותב שיפוטי כנגד עו"ד, או להיפך, רציונל שתכליתו מניעת ניסיונות של בעל דין לפטור עצמו באמצעו של הליך משפטי מעולו של שופט שבפניו אין הוא רוצה להתדיין על ידי הגשת תלונה או על ידי פרובוקציה זו או אחרת שתגרום לשופט להגיש תלונה כנגדו, ורציונל זה אינו מתממש באופן זהה בפרשה זו, וזאת משהתלונות הוגשו ביחס להליך שהתנהל בעבר. עם זאת, סבורני כי אין בכך על מנת להצמיח עילת פסלות, שהרי טעם זה להוסיף בא ולא למעט, ועדיין נדרש אישושו של חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים.

לעניין זה יוטעם כי דווקא העובדה שהחלטתי מיום 21.11.16 ניתנה בגדרו של הליך אחר שנוהל בעבר, יש בה על מנת לכרסם בחשש זה, שהרי עורך-הדין מהווה חלק בלתי נפרד ממערכת המשפט והצדק והינו בגדר "קצין בית-המשפט" [ע"א 6185/00‏ עו"ד חנא נ' מדינת ישראל, פ''ד נו(1) 366], ושלא כבעל הדין, פעולותיו כפופות לכללי אתיקה, ונתונות לשיפוט משמעתי. לפיכך, אף אם כשל בעבר בהליך אחד, כשייצג בעלי דין אחרים, אין להרהר אחריו בהליך שני ובחלוף העתים, שוודאי עשה תשובה כתלמיד חכם [תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ט, ע"א].

זאת ועוד, משבבעלי דין שונים עסקינן, ועת שהטענה אשר ביסוד בקשת הפסילה נוגעת לעורך הדין לבדו, לא למותר להזכיר כאן גם את אשר קבע בית המשפט העליון בע"א 868/01 עמאד אבו-אחמד נ' ב.ס.ט. חברה לעבודות בנין ופיתוח בע"מ (2001) ולפיו – "בית המשפט שופט את בעלי הדין, לא את באי כוחם" וכי "חזקה על בית המשפט כי מקצועיותו תאפשר לו לדון את בעלי הדין ולא את שלוחיהם."

1. חשוב לזכור כי להבדיל מרוב בעלי הדין, עורך הדין הוא "שחקן חוזר" באולם בית המשפט. משכך נראה כי מתקיים לגביו חשש דומה במהותו גם כשהמדובר בהליכים נפרדים וקודמים, ואשר עניינו ניסיון לשלילתו בהליכים עתידיים של מותב שיפוטי מסוים שלא נשא חן בעיניו, בדרך של הגשת תלונה כנגדו או על ידי פרובוקציה זו או אחרת שתגרום לשופט להגיש תלונה כנגדו.
2. כאמור ההחלטה שניתנה על ידי בגדרו של אותו הליך שנוהל בבית המשפט לעניינים מקומיים לא ביטאה יחס אישי כלפי עו"ד רוסינסקי אלא תגובה רשמית במסגרת ניהול המשפט בשל הפרת חובות עורך הדין כלפי בית המשפט שתוצאתה עיכוב ההליך הפלילי שלא לצורך [ראו ע"פ 1988/94 דני בראון נ' מדינת ישראל , פ"ד מח (3) 608 (1994)]. אי לכך, מה שיש בליבו של עו"ד רוסינסקי עלי, אותו צביון סובייקטיבי בדבר "יריבות" או "סכסוך" בינינו ששיווה לנגד עיניו, אין בו די על מנת לשחרר אותי מהחובה לשבת בדין עתה, וממחויבויותיי למניעת פגיעה בהגינות המשפט ובאמון הציבור, ולמניעת עיוות דין, הנוצרים כל אימת ששופט פוסל עצמו מלדון בהיעדר מסד אובייקטיבי איתן לכך [ראו ע"א 6575/11 פלוני נ' פלונית (2011)].
3. נוכח מסקנותיי דלעיל, לא מצאתי מקום להידרש לעומקה לשאלת השיהוי בהעלאת טענת הפסלות במהלך הישיבה המקדמית הראשונה, אחר שכבר ניתנו על ידי בתיק ארבע החלטות, טכניות בעיקרן, ואחר שבפסיקה פורש הכלל לפיו יש להעלות את טענת הפסלות בהזדמנות הראשונה לעשות כן, כמתייחס לכל המאוחר לישיבה הראשונה של בית המשפט שלאחר שנודעה לבעל הדין עילת הפסלות [ע"פ 2113/91‏ ‎ ‎מדינת ישראל‎ ‎נ' עמוס בן שלמה יהודה, פ''ד מה(3) 790 (1991)].
4. על יסוד כל האמור לעיל התוצאה היא שהבקשה נדחית. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.
5. הצדדים יתייצבו לישיבה מקדמית נוספת אשר תתקיים ביום 19.12.17 בשעה 10:30.

ניתנה היום, כ"ט תשרי תשע"ח, 19 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.