1. התובעת הגישה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל כנגד הנתבעת שיק על סך 25,000 ₪ המשוך על חשבונה של הנתבעת בבנק דיסקונט, לפקודת מר דוד לוי ובהסבתו, ואשר חולל באין כיסוי מספיק. בתום דיון שנערך ביום 26.6.17 בפני כב' הרשמת ק' כץ, ניתנה לנתבעת הרשות להתגונן מפני התובענה השטרית, והתצהיר התומך בהתנגדות שהגישה הפך לכתב הגנה.
2. בתצהיר זה טענה הנתבעת כי לא מסרה את השיק לתובעת, לא ביצעה עמה עסקה כלשהי, לא קיבלה ממנה תמורה כלשהי, וחתימתה עליו זויפה בידי צד ג'. על פי הנתבעת עד ליום קבלת מכתב ההתראה מלשכת ההוצאה לפועל היא לא ידעה כלל על הימצאות השיק בידי התובעת, ואף לא על עצם קיומה. כן מלינה הנתבעת על כך שהתובעת לא טרחה לקבל את אישורה קודם השימוש בשיק. בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמה הוסיפה הנתבעת כי בנק דיסקונט לא עדכן אותה בדבר חזרתו, וכי פנתה למשטרת גבעתיים זמן קצר לאחר שנודע לה אודות הזיוף, אלא שנמסר לה שם כי משטרת גבעתיים אינה מתעסקת בנושאים אלו, ומשכך עליה לפנות לבית המשפט בכל טענה שכזו.
3. התובעת מצידה הגישה תצהירי עדות ראשית מטעם מנהלה, מר דוד רונן [להלן: "רונן"], ומטעם מר יגאל סולימן [להלן:"סולימן"], וזימנה לעדות את חתנה של הנתבעת מר דוד ברשצקי [להלן: "ברשצקי"]. בתצהירי העדות הללו נטען כי השיק אשר הגיע אליה כשהוא שלם ותקין על פי מראהו, הוסב כדין ע"י הנפרע הרשום בו, מר דוד לוי, ונמסר לתובעת לניכיון ע"י ברשצקי, כאמור חתנה של הנתבעת, אשר קיבל תמורה בעדו. נוכח האמור לעיל גורסת התובעת כי לא הייתה מוטלת עליה חובה כלשהי להכיר את הנתבעת או לקבל את אישורה מראש לשימוש בשיק, ואף טענת הנתבעת בדבר אי קבלת תמורה אינה ממין העניין. התובעת מפנה בתצהיריה לכך ששיקים נוספים של הנתבעת המשוכים על אותו חשבון בנק, נמסרו ע"י ברשצקי לסולימן, ושניים מהם, כל אחד על סך 25,000 ₪ אף כובדו ונפרעו, לרבות שיק על סך של 25,000 ₪ שנתלש מאותו פנקס שיקים של השיק דנא, ואשר כובד ונפרע בחשבונה של הנתבעת ביום 31.12.16.
4. בהסכמת הצדדים מונתה הגב' פנינה אריאלי, מומחית לזיהוי כתב יד, לבחון את אמיתות חתימת הנתבעת על השיק. בחוות דעת המומחית שניתנה ביום 11.3.18 נקבע כי נמצאה התאמה בין החתימה שבמחלוקת לבין חתימות הנתבעת שניתנו לה להשוואה בלא פחות מתריסר מאפייני כתב והם דגם החתימה, יחס לקו השורה, זווית הכתיבה, לחץ הכתיבה, דפוס הלחץ באות מסוימת, צורתן הייחודית של חמש אותיות שונות, צורת השרבוט בסוף החתימה, ותוספת נקודות אחרי אותיות שונות המהווה מאפיין סמוי ובלתי בולט לעין . דיון הוכחות נערך ביום 15.7.18, ובסיומו נשמעו סיכומי טענות הצדדים בעל-פה.

דיון והכרעה:

1. הלכה היא כי בהעדר נימוקים כבדי משקל יאמץ בית המשפט את ממצאי חוות דעת המומחה אשר מינה. טענתה היחידה של הנתבעת כלפי ממצאי חוות הדעת נוסחה בסיכומי בא כוחה כך: "לנתבעת יש משקפיים, בבדיקה שלה היא לא נעזרה בהם, אין לכך כל אזכור בחוות הדעת, הדבר הזה מאיין את חוות הדעת מיסודה", אלא שלא רק שהנתבעת נמנעה מלהעלות טענה משונה זו טרם קבלת חוות הדעת, ונזכרה בה רק לאחר שנוכחה לדעת כי ממצאיה אינם נוחים לה, אלא שהיא אף לא זימנה את המומחית לעדות על מנת לחקור אותה בנוגע לטענה זו, או למצער ביקשה לשלוח לה שאלות הבהרה.

כמובן שאין בהחלטת בית המשפט על מינוי מומחה כדי להעביר אליו את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, ובכל מקרה בית המשפט הוא זה המחליט איזה משקל יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות דעת זו עם שאר הראיות שבתיק [ראו ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240].

עדותה של הנתבעת בפניי התגלתה ככלי ריק. מלכתחילה הוחסר מתצהיר ההתנגדות שהוגש מטעם הנתבעת פירוט מספק: היכן היה מצוי אותו פנקס שיקים? למי הייתה גישה אליו? מתי גילתה על היעלמותו של השיק? ועוד כהנה וכהנה. גרסתה של הנתבעת ביחס לכך שניסתה להגיש תלונה במשטרה בגין זיוף השיק אך פניה הושבו שם ריקם אינה מסתברת כלל שהרי אישורים שמנפיקה משטרת ישראל בדבר הגשת תלונה בגין מעשי זיוף ו/או גניבה של שיקים מוגשים לבית משפט זה מעשה יום ביומו. הנתבעת אף הפגינה חוסר ידע וחוסר זיכרון תמוהים ביחס לנעשה בחשבון הבנק שלה, ולאחר שדבקה בכך שהמדובר בחשבון אליו מוזרמת רק קצבת הביטוח הלאומי שלה, וכי "יש לי כמה הורדות קטנות", התקשתה להסביר כיצד כובדו ונפרעו באותו חשבון צ'קים בסך כולל של 50,000 ₪ בזמנים סמוכים למועד בו הוצג השיק דנא לפירעון. כשעומתה עם עדותו של ברשצקי לפיו מסרה לו שיקים שלה על מנת לעזור לו ולאשתו שהינה בתה, השיבה הנתבעת כך: "אני לא זוכרת. אולי פעם אם זה לפני 16 נתתי לו צ'ק והוא פרע אותו", ובכך סתרה את תשובתה בדיון מיום 19.12.17 ששללה אפשרות זו. הסברה של הנתבעת לכך שלא ציינה עובדה זו בתצהיריה ניתן אף הוא באופן שאינו מעורר אמון: "נתתי לו לעזרה וזה לקח שנתיים, מה אני צריכה לזכור כאילו, הוא לקח ושילם וזה עבר, לא הייתי צריכה לדאוג לזה". אם לא די בכך, עמדה הנתבעת על כך שהחתימה המתנוססת על תצהיר ההתנגדות אשר על יסודו ניתנה לה רשות להתגונן מפני התביעה, אינה כלל חתימתה, וזאת חרף אישור בא כוחה כי חתמה בפניו, ותשובתה בדיון ההתנגדות מיום 26.6.17 כי המדובר בחתימתה.

להשלמת התמונה יצוין כי ברשצקי אשר מסר את השיק לתובעת, ואשר התייחסות מפורטת למשקל עדותו תיפרש בהמשך, העיד כי רוב השיקים שנתנה לו הנתבעת היו חתומים על ידה, אך התחמק ממתן תשובה מפורשת לשאלה האם החתימה על הצ'ק דנא הינה חתימת חמותו הנתבעת, בחינת "הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" [בראשית, לח' כה'], והתחמקות זו כשלעצמה משתרגת עם חוסר המהימנות של הנתבעת, ועם ממצאי חוות הדעת.

פרפראות על הרמוניה משפחתית ועל הרמוניה חקיקתית - קיומו של קשר משפחתי קרוב בין מי שטוען שחתימתו על השטר זוייפה, לבין מי שמסרו לאוחז בו, ועת לא הוכח קיומו של קרע משפחתי, לרבות בדרך של הגשת תלונה פלילית, מקל לטעמי את הנטל הרובץ על אוחז השטר להוכיח את אמיתות החתימה. מאותו מעיין של ניסיון החיים הטבעי נשאבו הן חזקת המתנה שנקבעה בפסיקה ביחס למתת במסגרת מערכת יחסים משפחתית [ראו ע"א 180/51 ‏גולדקורן נ' סילביה פ"ד ח, 262], והן גישת הפסיקה ביחס לחתימת ערבות לבן משפחה קרוב המניחה כי היקף נטילת הסיכון מצד הערב הינו מוגבר מלכתחילה, עת שהתמריץ הרגשי הינו עיקר ולמען בני משפחתו הקרובים מוכן אדם ליטול סיכונים תוך התעלמות ממידת התועלת הכלכלית או הסיכון הכלכלי הצפויים לו באופן אישי, כאשר כבר בתלמוד הבבלי עוגנה גמירות דעת זו, המתבטאת באותה אמירה לגבי חיובו של אב שערב לכתובה שהתחייב בה בנו לפיה – "כל לגבי בריה שעבודי משעבד נפשיה" [תלמוד בבלי, מסכת גיטיו, דף מט (ב), וכן ראו ברוח דומה ת"א 11440-03 ביננבאום נ' לינכר (2003), תא"מ 19275-01-16 דויטש נ' האפרתי (2016), בש"א 155000/06 מלמד נ' צפורן (2006), תא"מ 53836-01-13 גזיב נ' ששו (2014)].

1. נוכח מכלול הדברים המפורט לעיל אני קובע כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה לכך שהנתבעת חתמה על השיק שבמחלוקת.
2. משאוחזת התובעת בשיק עליו חתמה הנתבעת, עומדות לימינה הן חזקת המסירה הכשרה והגמורה מכוח סעיף 20(ג) לפקודת השטרות [נוסח חדש] [להלן – "הפקודה"], והן "חזקת התמורה" [סעיף 29 (א) לפקודה] שמכוחה נקבעה הלכה כי גם ביחס לשטר שניתן לביטחון, נטל ההוכחה לעובדות המצדיקות את מימוש הביטחון על-ידי אוחז השטר אינו מוטל עליו, אלא על חותם השטר. התובעת והנתבעת הם צדדים רחוקים לשטר שכן יחסיהם המשפטיים אינם נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם, אלא מקשר משפטי עם אחרים [ראו ע"א 1886/97 זאב יהודה נ' פנינה זלמה [8 עמ'], נג(1) 132 (1999)], אשר על כן, ומשאין חולק כי השיק נמסר לה כשהוא שלם ותקין על פי מראהו, ככל שנתנה התובעת ערך בעדו בתום לב לא יעמדו כנגדה כאוחזת כשורה בו, טענות לפיהן הוצאתו או סיחורו פגועים ברמאות או באי-חוקיות. [סעיף 29 (ב) לפקודה].
3. בצר לה הרחיב בא כוחה של הנתבעת בסיכומיו את יריעת המחלוקת וביקש לארוג מתוך העדויות טענת הגנה חדשה, שנועדה לקעקע את תום ליבה של התובעת, ולפיה הצ'ק הוצא מן התובעת במסגרת קנוניה בין רונן לברשצקי, שמא באמתלה כי הוא מיועד לתשלום למס הכנסה.

לתיאוריה חדשה זו אין יסוד בגרסתה של הנתבעת עצמה שלא העלתה כל האשמה שכזו כלפי ברשצקי אף במסגרת עדותה, אשר יש לציין כי נשמעה לאחר שנשמעו כבר עדויות רונן וברשצקי. ודוק, תצהיר רונן בו פורטו כל פעולותיו של ברשצקי מולו ומול סולימן ביחס לשיקים שנמשכו על חשבון הנתבעת, וחלקם אף נפרעו, הוגש כבר ביום 27.9.17, ברם הנתבעת לא ביקשה לתקן את גרסתה ולטעון כי חתנה פעל כלפיה במרמה, ואף נמנעה מלזמנו לעדות, כאשר דווקא התובעת היא שזימנה את ברשצקי לעדות. כאמור, הנתבעת אף לא הניחה את דעתי כי פעלה להגשת תלונה במשטרה בגין מעשה פלילי כלשהו הקשור להוצאת השיק ומסירתו, ובפרט ביחס לברשצקי.

מכאן לעדותו של ברשצקי עצמו - לא נמצאו בה תימוכין לטענת ב"כ הנתבעת כי הוא אוים על ידי רונן קודם שעלה להעיד, ברם ניכר בה ניסיון להלך בין הטיפות, מצד אחד לא להעז פנים מול רונן, ומצד שני לא לסכל את גרסת ההגנה של הנתבעת חמותו. משכך יש לאחוז כלפי עדותו במידת הזהירות הנדרשת, לפלג את דיבורו ולקבלו רק במקום בו קיים סיוע ראייתי ממקור אחר לנטען בה. לאמירתו של ברשצקי לפיה השיק ניתן ל"ערבון" לא נמצא כל סיוע, אדרבא התובעת הציגה שובר לפיו ניתן השיק לניכיון, וכשעומת ברשצקי עם מסמך זה השיב בדוחק: "אני לא זוכר איך זה מתקשר אבל אני זוכר שנתתי ערבון", זאת עת ברשצקי עצמו הגדיר בעדותו את עסקיו עם התובעת כך: "הייתי פורט אצלם צ'קים". ברשצקי העיד כי הצ'קים אותם העביר לתובעת ולסולימן נמסרו מרצונה של הנתבעת על מנת לעזור לו ולאשתו, בתה של הנתבעת, שחשבונם היה מוגבל, ומאוחר יותר הוסיף לגבי התכלית - "משהו כמו מס הכנסה, אמרתי לה שאני צריך לשלם צ'קים, מס הכנסה או מע"מ". לעצם המסירה באמצעות ברשצקי יש תימוכין בגרסת רונן ובגרסת סולימן, ובפרט בנספחים שצורפו לתצהיריהם, ברם ביחס לכוונת הנתבעת הרי שזו עצמה לא טענה כלל כי ברשצקי השתמש בשיקים שמסרה לו למטרה אחרת מזו לה הסכימה.

העולה מכל המקובץ לעיל הוא כי מעבר להרחבת החזית האסורה הכרוכה בכך, ומעבר לאמירות בעלמא, לא הונח מסד ראייתי נדרש לקבלת הטענה כי הוצאת השיק נפגמה במרמה, וכי התובעת הייתה שותפה להערמה זו באופן שיש בו על מנת להפוך את חזקת תום הלב העומדת לה.

1. לפיכך אך מעלה מן הצורך אוסיף כי במכלול הדברים המפורט לעיל, ומשברשצקי עצמו הסביר לגבי רונן "הוא האמין לי, כי הבאתי לו הרבה צ'קים", ורונן העיד כך: "דוד אמר לי חמותי ברזל, היא משלמת את כל הצ'קים", לא הייתה מוטלת כל חובה על התובעת אשר קיבלה צ'ק שלם ותקין על פי מראהו מידי חתנה של הנתבעת, כשהוא נושא על גבו חתימת היסב של הנפרע, ליצור קשר עם מושכת השיק, הנתבעת, בטרם קבלת השיק ומתן ערך בעדו.
2. בסיכומיו נאחז ב"כ הנתבעת בהוראת סעיף 55 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 [להלן – "חוק החוזים"] הקובעת בין היתר כי אם הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו – בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת – הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת, והפנה לכך שהתובעת נמנעה מלתבוע את מסב הצ'ק ו/או את ברשצקי. דא עקא, אף מבלי להיכנס לעובייה של השאלה האם התקיימו בהתנהגות התובעת היסודות העובדתיים של אותה הוראה, הרי שעילת התביעה כאן היא שטרית ולא חוזית, ומערכת היחסים בין כלל הצדדים לשטר דנא אינה יוצאת מצקלונה של הפקודה, ומוסדרת באופן ייחודי על ידי דיני השטרות.

הנתבעת הינה מושכת השטר ומר לוי הינו המסב, וחיוביהם אינם עומדים על אותה דיוטה [ראו פרופ' ש' לרנר, "דיני שטרות", עמ' 266 – להלן – "לרנר"]. אם היה נתבע על פי השטר ומחויב בתשלומו הייתה עומדת למר לוי הזכות לחזור ולהיפרע מהנתבעת, ברם במצב הדברים ההפוך, כבמקרה דנא, אין עומדת לנתבעת, מושכת השטר, כל זכות לחזור על מר לוי, המסב [ראו סעיף 55 לפקודה]. משכך, אותה פקעת של זכויות נוגדות שבשורשי סעיף 55 לחוק החוזים, אליה נקלעים הן אינטרס הנושה לגבות את חובו משאר החייבים, הן אינטרס החייבים האחרים לשמור על זכות ההשתתפות של החייב עמהם בתשלום והן אינטרס החייב שהופטר שלא להיות חשוף לתביעת השתתפות זו [ראו ע"א 33/00‏ מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ נ' סוריה, פ''ד נח(5) 1] אינה מתקיימת ביחס לנתבעת. אשר על כן ויתור כלפי מסב שמושך השטר אינו זכאי לחזור ולהיפרע ממנו, לא מקים ויתור כלפי מושך השטר [ראו סעיף 62 לפקודה, ופרשנותו אצל לרנר, עמ' 475, וכן ראו י' זוסמן, דיני שטרות, בעמ' 331]. ודוק, סעיף 61 לחוק החוזים קובע כי הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון.

פשוטים אף יותר הדברים בנוגע לברשצקי שהרי העילה כנגדו, אם כלל קיימת, כמי שמסר את השטר לניכיון, אינה יכולה בכל מקרה להיגזר מהשטר עצמו ולפיכך ברי כי אינו בגדר "חייב ביחד ולחוד" עם צדדים כלשהם לשטר.

1. צביון המאורעות המסתבר מן הממצאים המפורטים לעיל הינו אפוא כי הנתבעת ביקשה לסייע כספית לחתנה ולבתה ולצורך כך נתנה בידי חתנה שיקים חתומים על ידה על מנת שיעשה בהם ככל חפצו וצרכו, ואחד מהם התגלגל לידי התובעת כשהוא שלם ותקין, וניתן בעדו ערך בתום לב.
2. תוצאת הדברים – התביעה השטרית מתקבלת. הליכי ההוצאה לפועל בתיק ההוצאה לפועל שמספרו 518213-02-17 ישופעלו לאלתר.
3. במכלול השיקולים הנצרכים לכך, ובין היתר התנהלות הצדדים, והמשאבים שהוצאו לצורך ניהול התובענה, הרי שלחוב בתיק ההוצאה לפועל יתווספו הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

ניתן היום, ז' אב תשע"ח, 19 יולי 2018, בהעדר הצדדים.