1. בפניי מונחות שתי בקשות מאת הנתבעים: האחת- בקשה לדחיית התביעה על הסף והשנייה – להפקדת פיקדון ולהארכת מועד להגשת כתב הגנה עד למתן החלטה בבקשות שהוגשו בתיק.

2. לאחר עיון בבקשות ובתגובות, הנני דוחה את הבקשות.

3. בהתעלם מכך שהמבקשים לא תמכו את בקשותיהם בתצהיר על כל המשתמע מכך, הרי שגם לגופו של עניין, בכל הנוגע לבקשה לדחיית התביעה, הרי שהמדובר בצעד דרסטי, אשר בית-המשפט ינקוט בו במשורה, ובענייננו אין מקום להיעתר לבקשה זו שעה שלא התבררו העובדות לאשורן, ולא ניתן לומר כי אין יריבות או לא קיימת עילת תביעה. הטענות שהועלו בבקשה מקומן להתברר במסגרת הדיון גופו.

4. גם טענת ההתיישנות טעונה בירור עובדתי לגופו של עניין, ואין בשלב זה מקום להורות על דחיית התביעה בשל התיישנותה.

5. בכל הנוגע לבקשה להפקדת פיקדון, אשר הלכה למעשה, המדובר בבקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד -1984 (להלן: "התקנות"), יש לדחות את הבקשה.

6. בתקנה 519(א) לתקנות נקבע: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

"הכלל בערכאה הראשונה הוא כי אין להפקיד עירבון להבטחת הוצאות הנתבע, אלא במקרים חריגים בלבד" (ראה: א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 11, 2013) בעמ' 736).

7. ככלל, אין להתנות את זכות התובע להביא את עניינו לבירור לפני ערכאות שיפוטיות בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות הנתבע אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות. כן אין לחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד; עקרון זה נובע מחשיבותה של זכות הגישה לערכאות שהיא זכות חוקתית.

ברע"א 6353/12 יובל אברהם נ' טל יגרמן ואח' (16.1.13)) נפסק כי:

"בין יתר השיקולים שניתן לשקול כאשר נבחנת בקשה לחייב תובע בערובה להוצאות נתבע יובאו בחשבון סיכויי קבלתה של התביעה והשאלה כלום מדובר בתביעת סרק. אלא שלטעמי, בין היתר בשל הקושי להעריך את סיכויי התביעה כאשר עסקינן בהליך בערכאה הראשונה, שיקול זה כשלעצמו אינו יכול, בדרך כלל, להביא לחיוב תובע בערובה להוצאות הנתבע, אלא במקרים של הליך שניתן להגדירו כהליך סרק מובהק....

הדגש מושם על קיומם של קשיים "טכניים" שיש בהם כדי למנוע מהנתבע, אם יזכה בדין, לממש את ההוצאות שתיפסקנה לזכותו. כאשר לא מדובר בסיכון מסוג זה, חיוב תובע בערובה יהא חריג ונדיר".

8. מעיון בכתב התביעה, הבקשה והתגובה, לא ניתן לומר כי סיכויי התביעה הינם קלושים או כי עסקינן בתביעת סרק, המחייבת היענות לבקשה להשית על המשיב ערובה לתשלום הוצאות המבקשים.

9. במקרה דנן, טרם נשמעו ראיות הצדדים, ומשכך היכולת להעריך את סיכויי קבלת התביעה היא מוגבלת ביותר בשלב זה. לפיכך שיקול זה כשלעצמו אינו יכול להביא לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים.

10. כאמור, הלכה היא, כי היעדר יכולת כלכלית, כשלעצמו, אינו עילה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, ולא תיחסם גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים רק מחמת חסרון כיס (ראה: רע"א 6353/12 דלעיל). בענייננו, המבקשים לא הוכיחו, כי מצבו הכלכלי של המשיב הוא כה קשה, עד כדי כך שהם לא יוכלו לגבות ממנו את הוצאותיהם במידה והתביעה תידחה.

11. אומנם המבקשים צירפו לבקשתם דו"ח תיקים מרוכז לחייב, אך דו"ח זה מעודכן ליום 27.4.17, בעוד הבקשה, נשוא דיוננו, הוגשה בחודש דצמבר 2017, כאשר מנגד המשיב טען כי בבעלותו בית, ובכלל זה כי הרשימה אינה מעודכנת. המשיב הודה שהיה בתקופה כלכלית קשה במשך מספר שנים בטרם הגשת התביעה, ולכן נפתחו כנגדו תיקי הוצל"פ, אך טען כי כיום מצבו הכלכלי השתפר. אומנם היה עדיף שהמשיב יצרף אסמכתאות לכך שמצבו הכלכלי השתפר ובכלל זה רשימה מעודכנת של תיקי ההוצל"פ. יחד עם זאת, נטל ההוכחה הוא על המבקשים, וכאמור, אין לחייב תובע במתן ערובה להבטחת הוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד.

12. בסיכומו של דבר, אני דוחה את הבקשות, ומאריכה למבקשים את המועד להגשת כתב הגנה ב- 30 יום מיום קבלת החלטה זו. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ט תמוז תשע"ח, 12 יולי 2018, בהעדר הצדדים.