לפני: כב' סגן הנשיא השופט צבי פרנקל

נציג ציבור עובדים מר ישראל עמי שי

נציג ציבור מעסיקים מר גבריאל דנה

פסק דין

1. התובע מועסק על ידי הנתבעת 2, חברת נמל אשדוד בע"מ. התובע הגיש תביעה שעניינה דרישת התובע למתן צו מניעה קבוע המורה לנתבעות להימנע מביצוע החלטת הממונה על השכר מיום 10.11.16 על הפסקת הצמדת שכרו של התובע למדד המחירים לצרכן ולבטלה. לטענתו דין ההחלטה להתבטל שכן התקבלה בניגוד לדין, נומקה באופן תמוה וחסר וכי לא נשקלו כלל תנאי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב (ראו הפתיח לכתב התביעה וכן סעיפים 27-33 לכתב התביעה).

עם כתב התביעה הגיש התובע בקשה למתן צו מניעה זמני, המורה לנתבעים להימנע מביצוע החלטת הממונה על השכר כאמור.

ביום 18.5.17 הגישה המדינה הודעה במסגרתה הודיעה כי בכוונתו של הממונה על השכר לבדוק את הסדרי העסקתו של התובע בהתאם להוראות חוק יסודות התקציב, התשמ"ה – 1985 ולצורך כך תישלח לתובע הודעה בתוך 60 ימים על שימוע בגין חריגות לכאורה בשכר ובתנאי העסקתו. בנסיבות הללו ביקשה המדינה לעכב את ההליך בבית הדין עד לכשתתקבל החלטת הממונה על השכר. אשר לצו המניעה הודיעה המדינה כי משעה שמדד המחירים לצרכן בסוף שנת 2016 היה שלילי הרי שבפועל אין פגיעה בשכרו של התובע.

בהמשך, ביום 5.6.17 הגישה המדינה הודעה במסגרתה הודיעה כי הממונה על השכר מוכן להשהות את ההנחיה בדבר עדכון שכרו של התובע לשנת 2017 בגין מדד 2016 וזאת עד לקבלת החלטת הממונה על השכר בעניינו של התובע.

ביום 7.6.17 ניתנה החלטת כבוד סגן הנשיאה (כתוארו אז) השופט סופר, במסגרתה נדחתה הבקשה למתן צו מניעה וזאת נוכח הודעת המדינה על הקפאתה של ההנחיה דלעיל עד למתן החלטה בעניין שכרו של התובע. כן התבקש התובע בהחלטה זו להודיע האם הוא עומד על תביעתו.

ביום 20.6.17 הודיע התובע כי הוא עומדת על תביעתו.

ביום 8.8.17 נשלחה לתובע ולנתבעת 2 מכתב שימוע מאת מר אלי דהן מנהל תחום (אכיפה) באגף הממונה על השכר, בה הוזמנו התובע והנתבעת 2 להגיב לכוונת הממונה להפעיל את סמכותו לפי סעיף 29ב לחוק יסודות התקציב לגבי תנאי השכר בהם הוא מועסק.

ביום 3.12.17 התקבלה החלטת הממונה על השכר בעניינו של התובע. החלטת הממונה על השכר התקבלה בין היתר בנושאים הבאים הקשורים בשכרו של התובע: כפל תשלום בגין שעות נוספות; אי הפחתה של גובה התוספת האישית כתוצאה מגידול ברכיב הפרמיה; הצמדת התוספת האישית למדד.

2. לטענת המדינה נוכח קבלת החלטת הממונה על השכר בעניינו של התובע כמפורט לעיל, דין תביעתו של התובע להיות מסולקת על הסף שכן עניינה של תביעת התובע היא אחת והסעד היחיד המבוקש בה הוא מתן צו מניעה זמני המורה לנתבעים להימנע מביצוע הנחיית הממונה על השכר מיום 10.11.16 על הפסקת הצמדת שכרו של התובע למדד המחירים לצרכן. לפיכך, טוענת המדינה הממונה הודיע כאמור כי הוא מוכן להשהות את ההנחיה הנ"ל עד לקבלת החלטת הממונה בעניינו של התובע כאשר התובע לא ביקש לתקן את כתב התביעה והודיע כי הוא עומד על תביעתו כפי שהיא.

לטענת המדינה משהתקבלה ביום 3.12.17 החלטת הממונה על השכר בעניינו של התובע, התביעה במתכונתה הנוכחית התייתרה והדיון בה הפך לתיאורטי ולא רלבנטי שכן התובע מבקש לדון בהנחיה שניתנה לפני שהתקיים ההליך המינהלי בעניינו ואשר ממילא המדינה הודיעה על השהייתה עד לקבלת החלטה. לטענתה משהתקבלה החלטה התביעה לא רלבנטית לא מבחינת טענות התביעה ולא מבחינת הסעד המבוקש. טוענת המדינה כי ככל והתובע מבקש לתקוף את ההחלטה הממונה מיום 3.12.17 עליו לעשות כן במסגרת תביעה חדשה ונפרדת.

3. בתגובתו של התובע לבקשה לסילוק על הסף טען התובע כי יש לקבל את התביעה תוך פסיקת הוצאות ריאליות לתובע בגין הוצאותיו בפרט נוכח התנהלות המדינה. לטענתו ההחלטה שניתנה בעניינו של התובע, אותה תקף התובע בתביעתו, נתקבלה מבלי שניתנה לו זכות שימוע ורק לאחר הגשת בקשת התובע הוחלט להשהותה ולקבל החלטה לאחר שייערך שימוע כדין. לטענת התובע המדינה אף לא הגישה כתב הגנה בתיק ויש בכך משום הודאה כי הדרך שננקטה הייתה בלתי חוקית. מוסיף התובע וטוען כי "ההנחיה" המוצגת על ידי המדינה היא הלכה למעשה "החלטת הממונה" וזוהי בדיוק תכלית התביעה ועל כן יש לקבלה. התובע הוסיף טענות לגופה של החלטת הממונה לאחר עריכת השימוע וכן טען כי נגרמו לו הוצאות כבדות במטרה לגרום לממונה לפעול כדין, כאשר גם בהחלטת בית הדין מיום 20.6.2017 נקבע כי שאלת ההוצאות תוכרע בתום ההליך וכי עד כה שילם לבאי כוחו בגין הליך זה סך של 18,050 ₪ וכן אגרות והוצאות.

המדינה בתגובתה הסכימה לאמור בהודעת המדינה ובבקשתה לסילוק התביעה על הסף.

4. ביום 14.1.18 הודיעו התובע והנתבעת 2 כי הם מבקשים שניתן פסק דין בתביעה על יסוד החומר המונח לפנינו, לרבות הבקשות והתגובות. המדינה לא התנגדה להודעה זו וטענה כי אין לפסוק לזכות התובע הוצאות שכן לתובע לא נגרם כל נזק כתוצאה מההנחיה ועל כן ההליך בו פתח היה מיותר ובהמשך אף תיאורטי ולא רלבנטי.

5. לאחר שקראנו את כלל החומר שלפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי יש להורות על דחיית תביעתו של התובע. התובע כאמור עתר כנגד ההנחיה שניתנה על ידי הממונה על השכר באוצר ביום 10.11.16, וביקש כי לא תבוצע וכי יש להורות על ביטולה. הנחייה זו הושהתה כאמור והתבטלה מאליה עם קבלת החלטת הממונה על השכר מיום 3.12.17 –אשר היא הרלבנטית לעת הזו. נציין כי התובע עמד על תביעתו כפי שהיא ולא ביקש לתקן את תביעתו. לפיכך, במועד זה, אין כל רלבנטיות להנחיה מיום 10.11.16 אשר אינה עומדת עוד, וככל שלתובע השגות (כפי שהועלו במסגרת תגובתו לבקשה לסילוק על הסף), כנגד החלטת הממונה מיום 3.12.17 – שהינה החלטה נפרדת - רשאי הוא לפנות בתביעה חדשה.

6. למרות האמור, מצאנו מקום לפסוק לזכות התובע הוצאות, שכן אין בידינו לקבל את טענת המדינה כי ההליך מלכתחילה היה מיותר ולמעשה התובע נאלץ לפנות לבית הדין בבקשה לסעדים זמניים אשר רק לאחריה הושהתה הנחיית הממונה והחל הליך של שימוע שלאחריו נתקבלה ההחלטה מיום 3.12.17. עם זאת ולאור העובדה כי המדינה הודיעה בשלב מוקדם של ההליך כי ההנחיה שכנגדה עתר התובע תושהה ולא התקיים דיון בבקשה, תישא המדינה בהוצאות התובע ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪ בלבד אשר ישולמו תוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין.

ניתנה היום, א' שבט תשע"ח, (17 ינואר 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.