לפני: כב' הרשמת רעות אייד בזיני

החלטה

1. בפניי בקשת הנתבעת 1 (להלן – הנתבעת) לחייב את התובע 1 (להלן – התובע) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה.

2. הרקע לבקשה הינו בתביעת התובע אשר הוגשה תחילה כנגד הנתבעת 1 בלבד ולאחר מכן צורפו הנתבעות 2 ו-3. במסגרת תביעתו עותר התובע לתשלום זכויות מעבודתו, מהנתבעות בסך של עשרות אלפי שקלים. לטענתו עבד אצל הנתבעת 1 החל מחודש 4/14 ועד לחודש 6/16. כעולה מכתב ההגנה טוענת הנתבעת 1 כי התקשרה בהסכם עם הנתבעות 2 ו-3 בהסכם מיקור חוץ, ובמסגרתו ייתכן כי הוצב התובע 1 בחצריה, כאשר לטענתה התובע אינו מוכר לה וכי אינו עובד הנתבעת 1 אלא עובד של הנתבעות 2 ו-3. ביום 6.8.18 נשמעה עדותו המוקדמת של התובע.

3. לטענת הנתבעת יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה וזאת בהתאם לתקנה 116א(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן – התקנות) שכן התובע לא הראה ראשית ראיה לתביעתו או כי הנתבעת תוכל להפרע ממנו אם תביעתו תידחה. לטענתה התובע לא צירף כל ראשית ראיה להוכחת טענתו כי הועסק על ידי הנתבעת ואף להפך – מכלל המסמכים שצורפו לכתב התביעה ניתן לראות כי התובע הועסק אצל הנתבעת 2-3 ואשר אף הודו כי העסיקו את התובע אצלן ואצל 2 חברות נוספות אשר אינן מוכרות לנתבעת 1 ואשר עמן לא התקשרה כלל הנתבעת 1 דבר המעלה חשש כי התובע לא הוצב בחצריה בכל התקופה הנטענת על ידו. לטענתה לכתב התביעה לא צורף כל מסמך הסותר את טענת הנתבעת 1 כי התקשקה עם הנתבעות 2-3 לצורך מיקור חוץ אותנטי ואף מי שפיטר את התובע לטענתו היה מנהל עבודה של אחד מקבלני השירותים.

זאת ועוד טוענת הנתבעת כי התובע לא הראה כי הנתבעת תוכל להפרע ממנו אם תביעתו תידחה, ונוכח עזיבתו הצפויה לאוגנדה, כמו גם בעדותו המוקדמת במסגרתה הודה כי לא יהיה לו איך לשלם אם תביעתו תידחה – יש לחייבו בהפקדת ערובה. בסעיף 4 לבקשתו של התובע מיום 23.7.18 לגביית עדות מוקדמת אף טען התובע כי עם יציאתו לאוגנדה סביר שידו לא תהא משגת לממן כרטיס טיסה לישראל וחזרה לאוגנדה דבר המלמד על העדר יכולתו הכלכלית לשלם הוצאותיה של הנתבעת.

4. מנגד טען התובע בתגובתו כי יש לדחות את הבקשה שהינה ניסיון כוחני ובריוני להכביד את עניינו הצודק ולהקשות על התובע; כי זכות הגישה לערכאות הינה זכות חוקתית ראשונה במעלה המהווה תנאי סף לעצם קיומן של זכויות אחרות וכי בבקשתה של הנתבעת מבקשת היא לחתור תחת זכותו היסודית של התובע האמורה; לטענתו תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי העוסקת בהפקדת ערובה פורשה באופן מסייג בפסיקה כאמצעי שהשימוש בו ייעשה במשורה; ובמקרים נדירים בלבד והדברים יפים ונכונים ביתר שאת במסגרת משפט העבודה כאשר מדובר בנתין זר; כאשר המדובר בתובע השייך לאוכלוסיה מוחלשת על המעסיק להוכיח כי המדובר בתביעה משוללת כל יסוד על מנת שבית הדין יורה על הפקדת ערובה וכל מקום ביעתו של התובע אינה מופרכת ומבוססת היטב עובדתית ומשפטית, כאשר הנתבעת מאשרת כי זה עבד אצלה למעלה משנתיים וחצי. לטענתו אמנם קיבל תלושי שכר ממעסיקים שונים אך בפועל עבד ישירות עבור הנתבעת ואף אם יוכח שעבד אצל חברות כוח אדם קיימת אחריות לנתבעת המבקשת כאשר כל הסממנים ליחסי עובד ומעסיק התקיימו בין התובע לנתבעת. לטענת התובע בידיו ראיות רבות להעסקתו ובהן תלושי שכר ודוחות נוכחות ואין המדובר בתביעת סרק.

דיון והכרעה:

5. ההלכה הפסוקה בעניין הפקדת ערובה קבעה זה מכבר כי זכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית מן המעלה הראשונה. יחד עם זאת נפסק כי זכות זו אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו (ראה: רע"א 2146/04‏ מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים (30.5.2004)).

6. פסיקת בתי הדין, עד לאחרונה היתה בהתאם לקבוע בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שהוחלה בבתי הדין מתוקף תקנה 33 לתקנות בית-הדין לעבודה, זאת, בשים לב לפסיקה הרלוונטית (ראה: רע"א 6353/12, יובל אברהם נ' טל יגרמן (16.1.2013); רע"א 2310/10 ‏לידיה והבה אבו קבע נ' מדינת ישראל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים (27.6.2010); ע"ע (ארצי) 1424/02 אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (6.4.2003)).

7. ביום 29.6.2016 פורסמה ברשומות הוראת תקנה 116א(ב) לתקנות בית-הדין לעבודה שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות", והיא היא הרלוונטית לעניין שבפנינו. התקנה קובעת כדלקמן:

(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה.

8. בהתאם לתקנה 116א(ב) הרי שנקודת המוצא היא כי תובע שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות שאמנת האג חלה עליה, יפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. תובע כאמור לא יחויב בהפקדת ערובה אך אם עומד הוא באחד מן התנאים שנקבעו בתקנה, דהיינו אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו, או הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו, או מטעמים מיוחדים שיירשמו. הנטל בהתאם להוראות תקנה 116 הינן על התובע ולא על הנתבעת החובה להראות כי תביעתו של התובע מופרכת על פניה כפי שנטען על ידי התובע בתגובתו.

9. בדברי ההסבר לתיקון התקנות האמור נקבע כי תכלית התיקון הוא הצורך הגובר להבטיח שהנתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל מאחר שבדרך כלל אינם בעלי נכסים בישראל ועלול להיווצר קושי באיתורם ואכיפת פסק הדין כלפיהם ככל שיפסידו בתביעתם וייפסקו הוצאות לטובת הנתבעים. עוד נקבע שם כי :

"על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא "ראשית ראיה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו."

10. המונח ראשית ראיה לא הוגדר בחקיקה, אולם מקובל לראותו כראיה שיש בה ממש, גם אם אינה תומכת בכל פרטי ודקדוקי התביעה ואינה מערכת שלמה של ראיות כאלה (ראה: ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (20.5.1991)). אין הכוונה לחייב את התובע להציג את מלוא ראיותיו כבר בשלב זה. יחד עם זאת, ברי כי אין די באמירה בעלמא של התובע כי זכויותיו לא שולמו ועליו להציג מסמך כתוב אשר ניתן יהיה להסיק ממנו על קיפוח זכויותיו.

11. מקריאת כתב התביעה וכתב ההגנה, הבקשה, התגובה ותשובות הצדדים, עולה כי יש מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה.

אשר לראשית ראייה לתביעתו של התובע כנגד הנתבעת 1, הרי שלא הונחה בפניי בשלב זה כל ראשית ראייה כהגדרתה בפסיקה כי התקיימו בין התובע לנתבעת 1 יחסי עובד מעסיק כטענתו או למשך התקופה הנטענת על ידי התובע. כך, תלושי השכר שהציג התובע הינם על שמן של הנתבעות 2 ו-3 ובאשר לדוחות הנוכחות – התובע צירף 3 דוחות נוכחות בלבד מהם ניתן ללמוד לכאורה כי אמנם הוצב בחצרי התבעת 1, אך על גבי אלו מצוין מפורשות כי התובע הינו עובד הנתבעת 3 (וראה גם עדותו המוקדמת של התובע בעמוד 13 שורות 10-27 וכן עמוד 14 שורות 10-18). יתר דוחות הנוכחות שצורפו על ידי התובע, כפי שצורפו לכתב התביעה – אינם נושאים את שם העובד, חודש העבודה, מקום העבודה או כל פרט מזהה אחר, כך שאין בהם לתמוך בשלב זה ולו לכאורה בטענות התובע כי עבד משך כל התקופה אצל הנתבעת (וראה לעניין זה אף עדותו המוקדמת של התובע בעמוד 10 שורה 14 לפרוטוקול וכן עמוד 11 שורה 29 לפרוטוקול).

יתרה מכך הן מבקשתו לגביית עדות מוקדמת והן מעדותו המוקדמת של התובע במסגרתה אישר התובע כי ככל שלא יזכה בתביעתו לא יהיה לו מהיכן לשלם לנתבעת את ההוצאות (עמוד 12 שורות 7-8 לפרוטוקול), עולה החשש כי ככל שתידחה תביעתו של התובע לא תוכל הנתבעת לפרוע הוצאותיה מן התובע, ועל כן יש מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה.

12. לאור כל המפורט לעיל, באיזון שבין זכות התובע לגישה לערכאות ומאידך זכותה של הנתבעת שלא להיגרר להליכי סרק וכי תוכל לפרוע הוצאותיה ככל שהתביעה תידחה, מצאתי כי יש להטיל על התובע הפקדת ערובה בסך כולל של 1,500 ש"ח בלבד.

13. התובע יפקיד את הערובה כאמור וזאת תוך 60 ימים ממועד קבלת החלטה זו אחרת התביעה תמחק.

14. הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון בתום ההליך.

15. המזכירות תעביר החלטה זו באמצעות הפקסימיליה לצדדים.

ניתן היום, כ"ה אלול תשע"ח, (05 ספטמבר 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.