תביעת לשון הרע בגין משלוח מכתבי התראה, בטרם הגשת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה.

התביעה

1. התובע 1 הוא מנהלה ובעל מניותיה היחיד של התובעת 2, חברה פרטית העוסקת בתחום הביוטכנולוגיה בירושלים.

הנתבע עו"ד, ייצג עובדת אשר פוטרה מהתובעת 2.

ביום 13.03.16 נשלח אל מכשיר הפקס במשרדי התובעת, מכתב התראה. במכתב הועלו טענות שונות כנגד הפיטורין. בין השאר, נטען שהפיטורין נעשו בצורה משפילה ומזלזלת, כי מכתב הפיטורין הוכן מראש, כי הפיטורין נעשו תוך אפליה, ללא שימוע כדין ובניגוד לחוק עבודת נשים, התשי"ד- 1954 (להלן: "חוק עבודת נשים").

התובעים טענו כי המכתב נשלח למכשיר פקסימיליה כללי של התובעת, המצוי במקום מרכזי, הנגיש לכל עובדי החברה וכי המכתב עבר מספר ידיים עד שהגיע ליעדו. בסמוך לאחר קבלת הפיטורין בפקס, נטען שהתפשטו השמועות בדבר טענות העובדת כנגד התובעת "כאש בשדה קוצים בקרב עובדי החברה" (להלן: "הפרסום הראשון")..

המכתב התקבל לאחר מכן גם בדואר רשום ביום 21.03.16.

נטען, כי ביום 31.03.16 נשלח המכתב למכשיר הפקס בשנית, בסמוך לכך התקשרה מזכירת הנתבע למשרדי החברה על מנת לוודא שהמכתב התקבל. נמסר לה כי המכתב התקבל וכי עליה לחדול מלשלוח מסמכים למספר הפקס המרכזי האמור, המשמש את כלל עובדי החברה. חרף זאת, בסמוך לכך, באותו יום, נשלח המכתב פעם נוספת לפקס המרכזי האמור, ושוב עבר המכתב בין עובדי החברה וגרם נזק לתובעים (להלן: "הפרסום השני").

2. התובעים טענו כי המכתבים נשלחו בזדון ובכוונה לפגוע. התבקש פיצוי ללא הוכחת נזק בגין כל אחד משני הפרסומים בפקס ובעבור כל תובע ובסך הכולל של 562,456 ₪.

כן נתבע סך של 100,000 ₪ בגין פגיעה כלכלית בתובעת, ברווחיותה ופגיעה במוניטין ובשמם הטוב של התובעים.

3. הנתבע טען כי הוא שכיר במשרד עורכי דין. אולם, בעדותו הוא הודה שאינו שכיר אלא בעלים של משרד עורכי הדין (ע' 22).

הנתבע טען שהפעולות בוצעו ככל הנראה על ידי מזכירת המשרד וכי ככל הנראה מספר הפקס נמסר למזכירה על ידי נציגת התובעת. נטען כי משלא הוגשה התייחסות למכתב, הוגש כתב תביעה ביום 15.05.16. הנתבע טען כי התביעה היא "תביעת השתקה", כי לא הוכח שתוכן המכתב נודע לעובדי התובעת וכי אין מקום להגיש תביעה בגין משלוח מכתב התראה, שבגינה קיים חיסיון. כן נטען שקמה לו הגנה בגין הפרסום.

פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה-היוצר מסקנה בנוגע לאמיתות הפרסום?

4. שאלת פיטורי העובדת שפוטרה נדונה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים (סע"ש 29801-05-16). בפסק הדין מיום 31.10.19, נתקבלה תביעת העובדת באופן חלקי ונפסק לה פיצוי בסך 15,000 ₪, הכולל פיצוי בסך של 7,000 ₪ בשל העדר שימוע ופיצוי בסך 8,000 ₪ בשל פגם בהודעה לעובד. עם זאת, בשל התוצאה ונוכח הפער בין הסכום שנתבע, לסכום שנפסק, נקבע שעל העובדת לשלם לתובעת דכאן - המעביד הוצאות בסך 3,000 ₪.

בית הדין האזורי סקר ארוכות את עדויות העדים ובחן הן את עדות העובדת והן את עדות התובע דכאן. מפסק הדין עולה כי העובדת ביקשה להכניס שינויים במקום העבודה וכי היא פוטרה בהסכמה, לא בשל מצבה ואף לא בניגוד לחוק עבודת נשים. נקבע בפסק הדין שהעובדת לא יידעה את התובע על מצבה, על אף שהוא היה המוסמך היחיד לשקול ולקבל החלטת פיטורין ועל אף שהיה ממונה עליה (ראו למשל: פסקאות 41, 45).

בית הדין קבע כי נעשתה שיחה, ביוזמת התובע, עם העובדת קודם לפיטורין, אך שימוע פורמאלי לא התקיים ובסופו של יום פוטרה התובעת בהסכמה. עם זאת, בשל העובדה שלא נשלחה לעובדת התראה כדין, נפסק פיצוי בגין העדר שימוע (פסקאות 48-51). בפסק הדין נקבע שהתובעת מסרה לעובדת הודעות על תנאי העבודה, אשר היו חסרות פרט מהותי של זהות הממונה הישיר. אף נקבע כי התובע "אמנם היה זה שמחליט בכל ענין, ואולם הוא לא היה מעונין שעובדים יפנו אליו ישירות בענייניהם השוטפים... לא היו מנהלי 'בינים' שברור היה לעובדים כי ניתן לפנות אליהם..."(פסקה 55). בית הדין עמד על כך שהתובע הוא לא שקיבל את העובדת לעבודה, אף שבחברה קטנה וכממונה ישיר זה תפקידו וכי לא נמסרו פרטים מלאים לעובדת כנדרש.

5. גם בפניי העידה העובדת כעדה מטעמו של הנתבע.

משניתן פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, קם מעשה בית דין, המהווה מחסום דיוני בפני בעלי הדין, המונע, כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעה במסגרתו.

בענייננו, קיימת זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שהוכרה בהליך הקודם להליך דנן; נקבעו ממצאים פוזיטיביים בהליך הקודם כאמור לעיל וההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית.

אמנם, הנתבע לא היה צד בהליך, אך משייצג הנתבע את העובדת בהליך, יש לראותו כשלוח של העובדת בהליך האמור. נפסק לא אחת בעניין זה, כי לא נדרשת זהות בין בעלי הדין בשני ההליכים וכי גם כאשר יש זהות בין בעלי הדין או חליפיהם (שולח ושלוח או מוריש ויורש), יקום מעשה בית דין (ראו והשוו: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פ"ד כב(2)561, 584; ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ פ"ד נד(1)642, 649; ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (12.10.09)).

מכאן שיש בקביעותיו של בית הדין האזורי המפורטות לעיל, כדי להשליך גם על ההליך דנן, שכן תוכנו של הפרסום מושא ההליך דנן התברר, הלכה למעשה בבית הדין האזורי ושם נקבעו הממצאים.

6. פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה קבע למעשה ממצאים של עובדה, שיש בהם כדי להשפיע על הפרסום דנן.

ראשית, נקבע שהפיטורין היו כדין וכי הם לא היו תוך הפרת חוק עבודת נשים, אף שכאמור, במכתבי ההתראה נטען שכך היה.

שנית, התובע, הוא הממונה הישיר ובפועל הוא המנהל של העובדים בחברה ומי שיכול לקבל את ההחלטות על פיטורין.

שלישית, נקבע שהייתה שיחה בין התובע לעובדת עובר לפיטורין.

רביעית, נקבע שהשימוע לא היה פורמאלי כאמור וכי הודעה לעובדת לא נמסרה כנדרש.

7. פועל יוצא מדברים אלה הוא שלא יכולה לקום לנתבע הגנת אמת הפרסום. זאת משום שבית הדין האזורי לעבודה, פסק שהדברים שנכתבו במכתב ההתראה אינם נכונים ועל כן דחה את מרבית התביעה. "נטל הוכחת אמיתות אמת הפרסום מורם לעיתים נדירות"(דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות ואח' בע"מ נ' קראוס ואח' פ"ד נב(3)1, 40).

האמת העובדתית ברגע הפרסום היא אמת אחת ויחידה ואין מדובר באמת לשעתה (דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין אורבך פ"ד סז(1)667, 710, 755).

הנתבע לא עמד בנטל, לא הניח תשתית ראייתית מספקת לטענתו, לא סתר את קביעות בית הדין האמורות ולא הוכיח שהפרסום היה אמת ועל כן לא תוכל לעמוד לו הגנת אמת הפרסום.

תביעת השתקה?

8. הנתבע טען כי התביעה דנן הוגשה לאחר שהוגש הליך בבית הדין האזורי לעבודה וכי תכלית התביעה דנן היא תביעת השתקה.

"...טובת העניין מצדדת בכך שתביעות לא יוגשו למחרת שליחת מכתב התראה. אדרבה, יש לקוות כי לעיתים שליחת מכתב התראה תאפשר לצדדים ליישב את המחלוקת ביניהם ללא צורך בפתיחת הליך משפטי. בשל כך, אף יש להיזהר מפרשנות שתוביל ליצירת אפקט מצנן על פרקטיקה רווחת זו, שיתרונותיה בצדה"( רע"א 4512/20 חברת מנו ספנות בע"מ נ' בלס ואח' (14.10.20) (פסקה 14 לפסק דינה של כב' השופטת ד. ברק ארז)).

"קיימת הכרה בכך שמאפיינים מסוימים של תביעה – כגון פערי כוחות בין הצדדים, עילת תביעה חסרת יסוד או גבולית, סכום תביעה מופרך ותקיפת פרסומים שיש בהם עניין ציבורי או שנוגעים לאינטרס ציבורי – עשויים לעורר את החשש כי מדובר בתביעה שהוגשה בעיקרה למטרה לא ראויה של השתקת התבטאות לגיטימית, ולא ממניע של רצון לקבל תרופה בגין פגיעה" (רע"א 1239/19 שאול ואח' נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ ואח' (08.01.20) (פסקה 50 לפסק דינה של כב' שופטת ד. ברק ארז והאסמכתאות שם)).

אמנם, התביעה הוגשה על סכום גבוה של מאות אלפי ₪. עם זאת, התביעה לא הוגשה מיד לאחר שנשלחו מכתבי ההתראה ולא מיד לאחר שהוגש ההליך המקביל. התביעה אף לא הוגשה כלפי העובדת. כך שלא היה בתביעה זו כדי להוות תביעת השתקה. מסקנה זו מתבקשת גם מאחר שלא ניתן לומר שהתביעה משוללת יסוד, כפי שיפורט לקמן.

מכאן, שאין מדובר בתביעת השתקה ואין מקום לדחות התביעה בטענה זאת.

משלוח הפרסום

האם הפרסום עולה כדי לשון הרע?

9. בענייננו, שלח הנתבע מכתב התראה באמצעות פקס מספר פעמים ובנוסף נשלח המכתב בדואר רשום.

תוכנו של המכתב עולה כדי לשון הרע, שכן במכתב ההתראה נכתב שהעובדת פוטרה בצורה משפילה ומזלזלת, כי פעולות החברה נעשו בניגוד לחוק עבודת נשים וכי הפיטורין נעשו בגין מצבה האישי של העובדת, תוך הפלייה. בכך יש כדי לפגוע בתובעת ובעומד בראשה המזוהה עימה, שכן מדברים אלו עולה כי הם לא פעלו על פי דין, תוך פגיעה בעובדים.

10. אמנם, המכתב לא ציין את שמו של מנכ"ל התובעת- הוא התובע, אך כעולה מעדות התובע, התובעת היא חברה פרטית העוסקת בתחום הביוטכנולוגיה, כאשר התובע הוא המייסד, בעל המניות היחיד והמנכ"ל של התובעת מאז הקמתה "ומשמש הסמכות הבלעדית והיחידה לקבל אדם כל שהוא לעבודה (ולו חלקית/זמנית)" בחברה. לתובע גם הסמכות להחליט על סיום ההעסקה של כל עובד בחברה. כל עובדי החברה וכל מי שנמצא בקשר קרוב עם החברה יודעים זאת היטב (סעיף 3 לתצהיר התובע).

זיהויו של התובע עם מעשי התובעת עולה גם מעדותה של הגברת הלן לוי, כיום - עוזרת מנכ"ל ומנהלת מערך התפעול של התובעת, אשר בעת האירוע הייתה עוזרת התובע - המנכ"ל. מסקנה זו מתבקשת גם לנוכח קביעות בית הדין האזורי לעבודה לפיהן התובע היה זה שהחליט בכל עניין של התובעת (ראו: סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק")).

לוי העידה שביום 13.03.16, המכתב נשלח למכשיר הפקסימיליה המרכזי של החברה, היא ראתה את המכתב ואספה אותו ממכשיר הפקסימיליה. מאחר שהייתה עובדת חדשה ולא הכירה את כל נהלים בחברה, פנתה לעובדת אחרת, שאמרה לה שהמכתב מיועד לתובע ויש להניחו בסלסלת התובע. די אפוא בעדות לוי - אשר העידה שהיא ועובדים אחרים נחשפו לפרסום, כדי להוביל למסקנה שהפרסום הראשון הגיע לידיעת אנשים אחרים, אשר אינם הנפגע וכי התקיימה דרישת הפרסום.

11. ביום 31.03.16, נשלח המכתב פעם נוספת למכשיר הפקס המרכזי והגברת לוי ועובדת נוספת ראו את המכתב והניחו אותו בסלסלה של התובע. מיד לאחר שיגור הפקס התקשרה מזכירת הנתבע והגברת לוי מסרה לה שהמכתב התקבל ונמסר לתובע.

המזכירה שאלה את לוי מדוע התובע לא מגיב למכתב והיא השיבה שאינה יודעת ואינה יכולה לענות על כך.

לוי העידה שהמזכירה התייחסה לתובע בשמו "כמי שאמור לקבל את המכתב ולהשיב לנטען בו". וכי אמרה למזכירה שתחדל לשלוח מסמכים למכשיר הפקס המרכזי, הנגיש לכלל עובדי החברה.

חרף בקשתה וההבהרה שהמכתב התקבל, נשלח הפקס, באותו יום, פעם נוספת למכשיר המרכזי ובאותו מעמד ראו עובדות נוספות את המכתב. היא העידה שלאחר המשלוח אף התפתח דיון בין העובדים על תוכן המכתב.

מכאן שגם הפרסום השני הגיע לידיעת אנשים אחרים, אשר אינם הנפגע וכי התקיימה דרישת הפרסום לגביו.

12. הנתבע לא העיד את המזכירה ודי באי העדתה, כדי להקים חזקה לרעת הנתבע, לפיה ידע שהיא לא תתמוך בגרסתו. הנתבע ידע מה שם המזכירה בעת עדותו וטען שבזמן שהוגשו התצהירים טענה המזכירה שהיא לא זוכרת את האירוע (ע' 20). עם זאת, בהתחשב באמור בסעיף 7 לכתב ההגנה, לפיו המזכירה התקשרה מספר פעמים על מנת לקבל תשובה מה עלה בגורל הפקס ולאמור בסעיף 14 לכתב ההגנה, לפיו המזכירה שיגרה את הפקס בשנית, היה על הנתבע להעיד את המזכירה כאמור.

13. הנתבע טען כי המזכירה היא ששלחה את המכתב. לא די בטענות אלה, כדי להוכיח את אופן התנהלותו ואת הטענות לעניין התנהלותו. שכן, היה עליו להעיד את המזכירה, כאמור לעיל. לנתבע לא הייתה ידיעה אישית בעניין זה ועדותו היא עדות סברה, לכל היותר.

כך גם לא ניתן היה לשלול את טענת הגב' לוי באשר לדברים שמסרה לה המזכירה. זאת ועוד, משלוח הפקס לאותו המספר לאחר שנמסר מפורשות שלא לעשות כן, מוקשה מניה וביה.

פרסום במסגרת הליך משפטי

14. קודם שנבחן את הסוגיה דנן, יש מקום לעמוד על החסינות המיוחדת שהעניק המחוקק לפרסום שנעשה במהלך משפטי ועל כך שנקבע כי הפרסום, בנסיבות אלה - מותר.

סעיף 13 (5) לחוק, קובע כי פרסום שנעשה במסגרת הליך משפטי לא ישמש עילה לתביעה.

בית המשפט נדרש לכך לא אחת באשר להיקף תחולת החסינות ולגבולות הסעיף האמור.

כב' השופט צ. ברנזון עמד על כך בפרשת זיידמן (ע"פ 364/73 שלמה זיידמן נ' מדינת ישראל פ"ד כח(2)620, בעמ' 625: "לאור המילה 'בפניהם' בדיבור הנ"ל 'תוך כדי הדיון כאמור' אפשר היה לפרשו על דרך הצמצום שזה חל רק על הנעשה והנאמר במהלך המשפט בפני בית-המשפט בשבתו לדין. ואולם, פירוש זה הוא צר מדי ואינו עונה לצרכים הלגיטימיים של ניהול משפט תקין באורח חפשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי. ואכן, האסמכתאות מראות שהחיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה. הנה-כי-כן, גם צעד מוקדם של סיפור המעשה לעורך-הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט העתיד לבוא הוא במסגרת החיסוי. על כך נאמר בהולסברי, מהדורה שלישית, כרך 24, ע' 49, סעיף 89: 'הזכיה משתרעת לא רק על מילות דיבור אלא גם על מסמכים המשמשים כהלכה והמוכנים בדרך הרגילה לשימוש בהליך המשפטי.' ואולם, כפי שנאמר בפסק-הדין של בית-הלורדים בענין ;‎WATSON V. M'EWAN [A.C. 480 ,488 ,]4 ,)1905): תנאי לחיסוי שהפרסום אינו נעשה לזרים, כלומר לאנשים שמחוץ למשפט. גם המילון של אוקספורד מפרש את הדיבור

In the course of legal proceedings" - according to ordinary procedure of Law"""

כאמור, התנאי הוא שהפרסום לא יהיה לאנשים שלא היו צד למשפט.

החסינות היא מוחלטת ומטרתה למנוע מצב שצדדים להליך המשפטי, ובכללם באי כוחם, יחששו להתבטא באופן חופשי וירסנו את עצמם יתר על המידה, בשל איום של תביעת לשון הרע (רע"א 1104/07 עו"ד חיר נ' עו"ד גיל פ"ד סג(2)511).

תכליתו של הסעיף היא מניעת אפקט מצנן ביחס להתבטאויות חופשיות הנאמרות בגדרו של הליך משפטי, אף אם הדבר פוגע בהגנה על הזכות לשם טוב. נקבע כי תכלית זאת היא גם בקשר למכתבי התראה שנשלחו בטרם נפתח הליך משפטי (רע"א 43/11 עו"ד רועי הרם נ' יצחק זקס (28.08.11)).

החסינות מגנה אפוא על לשון הרע במהלך הליך משפטי, במובנו הרחב, ללא קשר לתוכן הביטוי, אף אם הוא חמור ובכך מגנה על אינטרסים וזכויות מנוגדות ועל קיומו של הליך משפטי הוגן.

האם הפרסום דנן נעשה במסגרת הליך משפטי?

15. שליחת מכתב באמצעות מכשיר הפקסימיליה שגורמים רבים יכולים לעיין בתשדורותיו מחייב נקיטת אמצעי זהירות. ממילא מוטלת חובת זהירות על עורך דין, כאשר במכתב ההתראה נטענות טענות אישיות הנוגעות גם לצנעת הפרט. חרף ההתקדמות הטכנולוגית, שמור מקום של כבוד למכשיר הפקס, המצוי בלא מעט מקומות עבודה. על כן, יש לנקוט משנה זהירות במשלוח מכתבים שיש בהם משום לשון הרע, למכשיר פקס, שכאמור מצוי במקום בו הוא נגיש לעובדים נוספים וסביר שאחרים ישזפו עינם בתכתובות ויעיינו בהם (ראו והשוו: ת"א (שלום נצרת) 2422/06 טל קאופמן בן נתן נ' מקובר הדר (22.01.08)).

16. מאחר שמכתב ההתראה נשלח למכשיר פקס מרכזי, נצפה ונגיש למספר עובדים ולאחר מכן הופץ תוכנו לעובדי החברה, כפי שנטען "כאש בשדה קוצים", לכאורה לא מתקיים התנאי לחיסוי "שהפרסום אינו נעשה לזרים, כלומר לאנשים שמחוץ למשפט", כמפורט בפרשת זיידמן. מאחר שהפרסום נעשה לאנשים שלא היו צד למשפט (ועובדים אינם צד להליך המתנהל בין עובד פלוני למעביד), לכאורה, לא יכול החיסיון האמור לעמוד. שאם לא כך, יהיה רשאי כל עו"ד לשלוח מכתב התראה בתפוצה רחבה, חורגת, מגדרו של ההליך המשפטי ובכך יהיה באפשרותו להפיץ לשון הרע תוך שהוא נהנה מחסינות שניתנה לו בצורה מצומצמת ולתכלית ספציפית בלבד.

17. ייתכן ובמשלוח מכתב התראה ראשון, למכשיר פקס הרשמי של חברה הייתה עומדת לנתבע גם החסינות האמורה, שכן הנתבע שלח מכתב התראה לפקס החברה שמספרו ניתן לאיתור ברשת. משלוח זה הוא חלק מההליך המשפטי, מיועד לחברה ולכאורה אינו מיועד לזרים להליך. מכאן שהחיסיון יכול לעמוד לנתבע בכל הקשור לפרסום הראשון. עם זאת, מאחר שבנוגע לפרסום הראשון עומדת לנתבע הגנת תום הלב, מתייתר הצורך להכריע בשאלת חסיון הפרסום.

שונים הם פני הדברים, בנוגע לפרסום השני לגביו לא עומדת לנתבע גם הגנת תום הלב. פרסום חוזר של מסמך בו נכלל פרסום שיש בו לשון הרע, פורסם תוך חריגה מתנאי החיסיון ועל הנתבע לשאת באחריות על הפרסום. שכן, בידיעת הנתבע או מי מטעמו הייתה העובדה שמספר הפקס אינו המספר המתאים וכי משלוח המכתב לאותו הפקס יביא לפרסום הדברים לצדדים, שלא יהיו חלק מההליך המשפטי, לא יהיו צד למשפט ולא יהיו עדים פוטנציאליים למשפט. בכך חרג הפרסום מהתנאים שנקבעו בפרשת זיידמן ומכאן שהפרסום השני לא יכול לעמוד בתנאי החיסיון האמורים.

הגנת תום לב

18. יש לבחון אפוא מה דין הפרסום לצדדים שלא היו חלק מההליך המשפטי ושהחיסיון בנוגע לפרסום לא חל לגביו והאם תקום לנתבע הגנת תום לב אם לאו.

בענייננו, קמה לנתבע הגנה בכל הקשור למשלוח מכתב ההתראה הראשון, שכן הנתבע יכול היה לסבור שמספר הפקס שנמסר לו ואשר אליו שוגר מכתב ההתראה, הוא מספר הפקס היחיד של התובעת.

התובע אישר בעדותו כי ברשת האינטרנט מופיע מספר הפקס, כפקס של התובעת (ע' 7). מכאן שהתנהלות הנתבע בשלב זה, נעשתה בתום לב והוא פעל כעורך דין סביר המבקש להמציא מכתב התראה קודם הגשת תביעה.

ייתכן שהיה מקום לשקול, בהתחשב ברגישות הטענות, כי המכתב יישלח בדואר אלקטרוני, אך אין בכך כדי לשלול את הזכות מעו"ד לשלוח מכתבי התראה גם בפקס, אשר עודנו מהווה כלי תקשורתי אמין עם יכולת תיעוד ומסירה גם בימינו אנו.

תוכן המכתב שנשלח ענייני יחסית ונשטחו בו טענות עובדתיות שהועלו מאוחר יותר בהליך שנוהל. מכאן, שיש לראות במכתב האמור כחלק מההליך המשפטי במובנו הרחב הזכאי להגנה (ראו והשוו: רע"א 7517/17 גואטה נ' מיטלפונקט (11.11.18); רע"א 4512/20 שם).

הפרסום נעשה לשם הגנה על עניינה של העובדת ונעשה כאמור בתום לב (ראו והשוו: סעיף 15(3) לחוק).

מכתב ההתראה בא לעולם לאחר שהנתבע שוחח עם העובדת וקיבל ממנה פרטים. בעת כתיבת המכתב לא הוכח שהנתבע לא האמין באמיתות המכתב. העובדת אף קיבלה העתק ממכתב ההתראה קודם שנשלח ואישרה את תוכנו (סעיף 8 לתצהיר העובדת). בהתחשב במצבה האישי של העובדת, אשר פורט במכתב ההתראה (ראו גם עדותה: ע' 14 ש' 29), בכך שפוטרה ואישרה את תוכן המכתב קודם שנשלח ובהתחשב במכלול הנסיבות, לא הוכח שהיה על הנתבע לנקוט באמצעים נוספים על מנת להיווכח באמיתות הפרסום. בהקשר זה יוטעם שבית הדין האזורי לעבודה קיבל חלק מטענות העובדת, אשר באו לידי ביטוי במכתב ההתראה, אף שמרבית הטענות נדחו. מכל מקום, בשלב שבו נכתב מכתב ההתראה, ניתן היה להסתפק בשיחה עם העובדת ובאישורה לתוכן מכתב ההתראה קודם שנשלח. כאמור לעיל, משלוח מכתב ההתראה בפקס היה סביר באותן הנסיבות ולא חרג מהנדרש.

מכאן, שקמה לנתבע הגנת תום הלב בנוגע לפרסום הראשון שנשלח.

19. שונים הם פני הדברים בנוגע לפרסום השני שנשלח.

כאשר נשלח הפרסום השני, ידוע היה לנתבע ולכל הפחות יכול היה לדעת, שהפקס אינו הכתובת המתאימה למשלוח מכתב התראה, כי הוא נגיש לעינם של עובדים רבים, מצוי במקום מרכזי ואינו מהווה הדרך המתאימה להתכתבות עם התובעים. מכאן שהנתבע יכול היה לדעת שהפרסום יהיה לאנשים זרים שאינם צד למשפט ועל כן לא יכול לקום לו החיסיון המוחלט הקבוע בסעיף 13(5) לחוק בנוגע לפרסום השני (ראו והשוו: רע"א 453/14 עו"ד מדר נ' שלום אורן ואח' (01.06.14)).

ידיעה זו נלמדת לנוכח עדות הגברת לוי שפורטה לעיל, אשר ביקשה ברחל בתך הקטנה ממזכירת הנתבע לבל תשלח תכתובות לפקס האמור. זאת בייחוד נוכח טענתה שהיא אישרה בשיחת הטלפון כי הפקס התקבל בפעם הראשונה ועל כן לא היה צורך במשלוח נוסף של אותו מכתב ולאותו מכשיר פקס. זאת ועוד, הנתבע לא העיד את הגורם במשרדו אשר שלח את מכתב ההתראה, דהיינו המזכירה. לנתבע היה ידוע היטב מה מזכירתו עשתה ומה לא עשתה, שכן בסעיף 7 לכתב ההגנה אף נטען שהמזכירה התבקשה לשגר את הפקס בשנית ומה יותר פשוט מלהוכיח טענה זאת בהעדת המזכירה.

באי העדת המזכירה קמה חזקה לרעת הנתבע, לפיה ידע שהיא לא תתמוך בגרסתו וכי הפקס נשלח חרף התרעת עובדת התובעת שלא לעשות כן. יוטעם שבהסכמת הנתבע הוצאו נספחים רבים שצורפו לתצהירו ובעניין זה ניתנה החלטה. ממילא, לא רשאי הנתבע להסתמך בסיכומיו על נספחים אלה שאינם עוד חלק מחומר הראיות.

משלוח מכתב ההתראה בנסיבות אלה חרג מתחום הסביר ועל כן לא קמה לנתבע הגנת תום לב.

פרסום בכוונה לפגוע?

20. התובעים טענו כי הפרסומים היו בכוונה לפגוע. לטענה האמורה לא הונחה תשתית ראייתית כלשהיא. לא הוכחה התנהגות זדונית וכוונה "של ממש" לפגוע בתובעים. הפרסום נשלח לפקס בדרך של מכתב התראה. הפרסום לא נשלח לגורמים אחרים ולא מצא דרכו מחוץ לתובעת ואף לא פורסם לתקשורת או ברשת החברתית. הפרסום היה תחום אפוא ולכל היותר נשלח בחוסר סבירות ובחוסר זהירות ורגישות, בהתחשב גם בדברים שנכתבו בו, פעם נוספת לאותו מספר פקס. לא הייתה היכרות קודמת בין הנתבע לתובעים וגם לאחר מכן ההיכרות הייתה אך במסגרת ההליכים המשפטיים. תוכנו של הפרסום כמכתב התראה ואופן פרסומו, אינו עולה בקנה אחד עם התנהגות זדונית. גם העובדה שבסמוך לאחר משלוח המכתב הוגשה תביעה לבית הדין האזורי עם אותן הטענות, מלמדת שכוונה לפגוע לא הייתה.

מכאן שלא הוכח שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע (ראו והשוו: ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת פ"ד לט(3)205; רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת (08.09.13) והאסמכתאות שם)).

פגיעה במוניטין ופגיעה כלכלית

21. כאמור, התובעים טענו כי המוניטין של התובעת נפגע וכי הייתה ירידה ברווחים ופגיעה בהכנסות.

התובעים לא הניחו תשתית ראייתית לטענות אלה, לא לקיומו של המוניטין, לא לפגיעה בו ולא לירידה ברווחים וההכנסות (ראו והשוו: ע"א 9070/10 טלי דדון-יפרח נ' א. ת. סנאפ בע"מ (12.03.12); ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד נט(5)193). לא הגישו חוות דעת, לא הגישו דפי חשבון, מאזנים ואישורים לעניין זה.

מכאן, שיש לדחות טענות התובעים בנדון.

הפיצוי

22. משלא קמה הגנה לנתבע בגין הפרסום השני, קמה חובתו לפצות את התובעים אשר עתרו לפיצוי ללא הוכחת נזק. במשלוח מכתב ההתראה השני נפגע שמם הטוב של התובעים, מאחר שיוחסה להם התנהלות לא תקינה ובלתי חוקית אשר פגעה בעובדת שפוטרה. עם זאת, היקף הפרסום היה מצומצם, שכן לפרסום השני לא נחשפו עובדים רבים. אף לא הוכח שנגרם לתובעים נזק ממוני. מידת הפגיעה בשמם הטוב של התובעים לא הובהרה. בסמוך לאחר הפרסום, הוגשה התביעה לבית הדין האזורי לעבודה, ולא הוכח שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע (ראו והשוו: רע"א 4740/00 אמר ואח' נ' יוסף ואח' פ"ד נה(5)510, 525; ח. גנאים, מ. קרמניצר, ב. שנור דיני לשון הרע- הדין המצוי והדין הרצוי (מהדורה שנייה, תש"ף) 444-446).

בהתחשב במכלול נסיבות העניין האמורות, פוסק לתובעים פיצוי בסך 10,000 ₪.

סוף דבר

23. עורך דין השולח מכתב התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים זכאי לחיסיון מוחלט מפני תביעת לשון הרע, כל עוד עשה זאת בתנאים שנקבעו בפסיקה, וכאשר לא שלח המכתב לנמענים שאינם צד למשפט.

בענייננו, נשלח המכתב לפקס מרכזי של התובעת, שהיה נגיש לעובדים רבים ולאחר הפרסום הראשון נמסר לעובדת הנתבע כי המכתב הגיע וכי אין לשלוח מכתבים לפקס זה.

לנתבע קמה אפוא הגנת תום הלב בגין הפרסום הראשון ולא מן הנמנע שהפרסום הראשון גם עומד בתנאי החסינות.

שונים הם פני הדברים בנוגע לפרסום השני, אשר חרג מתנאי החסינות ואף לא קמה לגביו הגנת תום הלב או הגנת אמת הפרסום.

עם זאת, לא הוכח שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע.

הטענות לפגיעה במוניטין וברווחים לא הוכחו והתביעה בעניינן נדחית.

בשים לב לאמור לעיל ולמכלול הנסיבות שפורטו, מחייב הנתבע לשלם לתובעים פיצוי בסך 10,000 ₪.

במכלול הנסיבות, בהתחשב בהתנהלות ובפער שבין הסכום הנתבע לסכום שנפסק, לא ייעשה צו בדבר הוצאות.

ניתן היום, כ' חשוון תשפ"ב, 26 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.