הנתבעות 1 ו- 3 ע"י ב"כ עו"ד גסאן אגברייה ואח'

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 26/06/1990, עקב תאונת עבודה מיום 30/03/2016 שארעה לו עת שעבד בשירות הנתבעות כטפסן באתר בנייה בקרית מלאכי ונפגע ממסור חשמלי בידו השמאלית (להלן: "התאונה").

הצדדים ומעמדם

1. בראשית הדיון בפרק זה ברצוני להעיר כי מקרה זה ממחיש עד כמה היה חשוב מבחינת התובעים לנצל בצורה נכונה ומושכלת את ההליכים המקדמיים כדי להוכיח טענות התובע באשר למעמד הנתבעות למען הוכחת היריבות המשפטית בין התובעים לבין כל אחת מהנתבעות, לרבות דרישה לגילוי מסמכים ספציפיים כגון החוזים שנקשרו בקשר לביצוע הפרויקט וכן לרבות פוליסת הביטוח שהנפיקה הנתבעת 3, אולם מסתבר שהם לא עשו כן אף שהנתבעות הכחישו את הטענות בכתב התביעה. מדובר בהליכים מקדמיים הפשוטים והטריוויאליים שניתן לדרוש בתיקים מסוג זה ואין להבין מדוע הדבר לא נעשה במקרה זה, דבר שהזמין את ב"כ הנתבעות לטעון במסגרת סיכומיו כי לא הוכח מעמד הנתבעת 1 בפרויקט (סעיף 4 בפרק ד' לסיכומיו).

2. לטענת התובע בטרם התחיל לעבוד באתר בקרית מלאכי הוא הועסק על ידי חברת אסום חברה קבלנית לבניין בע"מ. בחודש פברואר 2016 הסתיים הפרויקט שבו הועסק התובע על ידי חברת אסום והוא התבקש על ידה לצאת לחופשה או לעבוד זמנית במקום אחר עד שייפתח פרויקט חדש (סעיף 6 לתצהיר התובע). לדבריו, אכן הוא התחיל לעבוד באתר בקרית מלאכי לאחר שגויס לעבודה זו על ידי חברו ת'אאר דבאבסה שטען באוזניו כי הוא, קרי: דבאבסה, "ראייס" אצל הנתבעת 1. משום כך הוא סבר שהנתבעת 1 היא מעסיקתו באתר.

3. כאמור מעלה, ב"כ הנתבעות 1 ו- 3 טען, אמנם בלשון רפה, כי לא הוכח מעמדן של נתבעות אלו. כאן המקום לציין כי מטעם הנתבעת 2 לא הוגש כתב הגנה. על אף שלדעתי היה מצופה במקרה זה מהתובעים לפעול למיצוי ההליכים המקדמיים במטרה להוכיח זיקת הנתבעות לפרויקט כפי שהקדמתי והערתי לעיל, אלא שעדיין אין בידי לקבל טענת ב"כ הנתבעות 1 ו- 3 ולהלן אנמק.

4. לתצהיר התובע צורף מכתבו של בא כוחו מיום 10/05/2016 המופנה לנתבעת 1, לאחר שהוא סבר כי היא מעסיקתו, ולפיו התבקשה הנתבעת 1 ליתן לתובע טופס בל/250 בקשר לתאונה מושא התיק דנן (המסמך הראשון בנספחי ב'). הנתבעת 1 השיבה לפנייה האמורה באמצעות עורך דין מטעמה בשם עו"ד באסל ראבי. במכתבו של עו"ד ראבי מיום 26/05/2016 הוא הכחיש בשם מרשתו (הנתבעת 1) כי התובע הועסק על ידה, אך הוא הוסיף וציין כי "העובד עבד בחברת קימו לבניה והנדסה בע"מ 514741982 , שעבדה עם מרשתי כקבלן משנה" (המסמך השלישי בנספחי ב'). כאן המקום לציין כי ב"כ הנתבעות לא התנגד לעדויות מפי השמועה ומשום כך מכתבו של עו"ד ראבי הינו ראיה קבילה לא רק לעצם קיומו אלא גם לעניין אמיתות תוכנו.

5. מכתבו של עו"ד ראבי עולה כדי הודאת בעל דין בכתב בכך שהתובע הועסק אצל הנתבעת 2 וכי זו האחרונה שימשה כקבלן משנה של הנתבעת 1. המדובר הוא בהודאה שילוחית מטעמה של הנתבעת 1 [ראו חיבורו של י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, בעמ' 1395-1394. ראו גם: ע"א 9555/10 עמי הופמן נ' איל יפה ואח' (15.07.2013), פסקה 38; ת"א (מחוזי ת"א) 1152-06 נאות יוסף נשר בע"מ נ' ד"ר דוד ליבל (22.12.2009), פסקה 22; וכן פסק דינו של כב' השופט עמית (כתוארו אז) ב-ת"א (מחוזי חיפה) 846/04 בוך דבורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (10.01.2008), פסקה 18].

6. למעלה מהצורך אוסיף ואציין כי התובע לא נחקר במסגרת חקירתו הנגדית על האמור בסעיפים 6-3 לתצהירו לעניין מעמדן של הנתבעות 1 ו- 2 בפרויקט שבמסגרתו אירעה התאונה. כידוע, "היריב חייב במסגרת החקירה שכנגד לחקור את העד במישרין ובמפורש בקשר לכל נושא שיש לגביו מחלוקת ... אשר על כן, כאשר לא מציגים לעד שאלות בחקירה שכנגד בקשר לנושא מסוים, ההנחה היא – בהיעדר הסבר סביר אחר – כי אין חולקים על דברי העד באותו נושא" [ראו חיבורו הנ"ל של קדמי, חלק רביעי, בעמ' 1949].

7. טענות ב"כ התובע 2 (המל"ל) במסגרת סיכומיו כי חברת אסום הינה חברת כוח אדם וכי היא סיפקה עובדים לנתבעת 1 ובכללם התובע 1, מעבר להיותה הרחבת חזית אסורה משלא בא זכרה בכתב התביעה המתוקן שהוגש מטעם המל"ל, הרי שהיא לא הוכחה בצורה כלשהיא. לא בכדי נמנע ב"כ המל"ל מלהפנות לחומר הראיות שעליו ניתן לבסס טענתו האמורה.

8. המסקנה היא שהנתבעת מס' 1 שימשה כקבלן ראשי באתר ואילו הנתבעת מס' 2, שהיא זו שהעסיקה את התובע, שימשה כקבלן משנה.

9. באשר לנתבעת מס' 3, נטען בכתב התביעה המתוקן שהיא ביטחה את הנתבעת מס' 1 וכי הפוליסה מכסה חבותן של הנתבעות 2-1 (סעיף 4 לכתב התביעה המתוקן). בכתב ההגנה הוכחשה טענה זו, אם כי מדובר בהכחשה כללית. הפוליסה לא הוצגה לבית המשפט והיא לא הוגשה כחלק מחומר הראיות בתיק. יחד עם זאת, הגעתי למסקנה שהנתבעת 3 אכן ביטחה אחריותה של הנתבעת מס' 1. בכותרת כתב ההגנה נרשם כי "ייצוג הנתבעת 1 הינו בהסתייגות ועם (צ"ל, ועד) תום בירור שאלת הכיסוי הביטוחי שלה אצל הנתבעת 3". ב"כ הנתבעת 3 המשיך לייצג בהליך את הנתבעת מס' 1 עד תום ההליך והוא הגיש את הסיכומים בשם הנתבעות 1 ו- 3, ומכאן ניתן להסיק כי בדיקת שאלת הכיסוי הביטוחי העלתה שאכן קיים כיסוי ביטוחי לאחריות הנתבעת 1. לא כך באשר לאחריות הנתבעת 2. התובעים לא הוכיחו כי הפוליסה שהוציאה הנתבעת מס' 3 אכן מורחבת לכסות גם אחריות הנתבעת 2, דבר שהיה ניתן לבדוק אותו בקלות על ידי דרישת קבלת עותק מהפוליסה על כל הרחבותיה, ולרבות בדיקת קיומו של אישור עריכת ביטוחים, במסגרת ההליכים המקדמיים.

נסיבות התאונה

10. לטענת התובע, ביום התאונה התבקש לעבוד עם מסור חשמלי לצורך חיתוך בליטה של לוח עץ שבלט מעל עבודות הטפסנות של התקרה. לדבריו, הייתה בליטה בגובה של כ- 20 ס"מ והיה צריך לנסר אותה כדי להביאה לאותו מישור עם משטח עבודות הטפסנות של התקרה משום ש"אסור שתהיה בליטה של עצים מתוך משטח עבודות הטפסנות כי אם עץ נכנס לתוך הבטון אחרי היציקה זה גורם לבעיות רטיבות ולכן הייתי צריך לחתוך את הבליטה כדי להביא אותה לאותו מישור עם עבודות הטפסנות" (עמ' 5 לפרוטוקול, שור' 26-24) וגם כדי שלא תפריע להנחת הברזל (עמ' 4 לפרוטוקול, שור' 32-30). לדבריו, במהלך ניסור העץ צלחת הדיסק פגעה במשטח העץ קפצה ופגעה בידו השמאלית וגרמה לו חתך עמוק.

11. ב"כ הנתבעות ניסה להוכיח כי התובע בעדותו סותר גרסתו כפי שזו נמסרה לחוקר הפרטי מטעם הנתבעות. המחלוקת בעצם הייתה אם הפגיעה ביד התובע אירעה במהלך ניסור בליטת העץ או לאחר שהתובע כבר סיים לנסר את הבליטה וכיבה את המסור. התובע העיד כי "חתכתי את העץ, שמתי את הדיסק על הריצפה, הוא עוד לא הונח באופן מלא על הריצפה, ועדיין החזקתי בו, ואז הוא קפץ וחזר אליי" (עמ' 5 לפרוטוקול, שור' 21-20). ב"כ הנתבעות עימת את התובע עם גרסתו בפני החוקר לפיה הפגיעה התרחשה לאחר שסיים לחתוך את העץ וכיבה את הדיסק ולכן הגרסה שהדיסק פגעה בעץ וחזר אליו אינה נכונה, והתובע השיב "כשאתה מכבה את הדיסק הוא לא נכבה מייד אלא הוא ממשיך להסתובב, הדיסק מסתובב יותר מהר מהג'קסון, זה לא נכון כשאני מוריד את היד מהלח(צ)ן הוא מייד מפסיק להסתובב" (עמ' 6 לפרוטוקול, שור' 25-24). אינני רואה כל סתירה בדבריו של התובע ותשובותיו מקובלות עלי.

12. כך או כך איני רואה חשיבות לסתירה הנטענת לצורך ההכרעה בשאלת האחריות בתיק, שכן אין מחלוקת כי התובע נפגע מהדיסק לאחר שעסק בניסור אותה בליטה ועדות התובע ועדי התביעה הנוספים בעניין זה לא נסתרה בכלל ע"י הנתבעות שלא הביאו עדים כלשהם מטעמן.

13. זאת ועוד, בתעודת סיכום ביקור במחלקה לרפואה דחופה של בית חולים ברזילי מיום התאונה צוין כי "בן 25 לדבריו במהלך עבודתו נחתך בכף יד שמאל ע"י דיסק". כידוע, בהתאם לפסיקה, הגרסה המובאת בתיעוד הרפואי שנערך בסמוך לאחר הפציעה יש בה כדי לחזק גרסת התובע המועלית במסגרת ההליך המשפטי, כמובן ככול שהן עולות בקנה אחד האחת עם השנייה [ראו: ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' מימי בן־ארי, פ"ד נו(4) 689 (2002), בעמ' 699 ו'-ז' – 700 א'-ב'; ע"א (תל-אביב-יפו) 2109/00 פרנקו דוד נ' אררט בע"מ – חברה לביטוח (08/04/2003), פסקה 6; ע"א (ירושלים) 9592/06 ג'מאל מוחמד עלי עבדאללה עאצי נ' יוסף מוחמד עלי עאצי ואח' (05/09/2007), פסקה 4; ת"א (חיפה) 1130/05 אבו סבית סאלם ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א (10/04/2008), פסקה 9; וכן ע"א (ירושלים) 11078/07 שרה לוי סבג נ' שמעון פנגר וקסלר ואח' (26/05/2008), פסקה 5].

14. לטענת התובע הדיסק לא היה תקין. לדבריו, הוא התבקש על ידי הממונה עליו להרכיב על הדיסק צלחת לחיתוך עצים שאינה מתאימה לדיסק. עוד נטען כי הדיסק היה ללא מגן (סעיף 7 לתצהיר). הוא הביע בפני הממונה עליו את חששו מפני שימוש בדיסק, אולם הלה הרגיע אותו ואמר לו שאין לו מה לדאוג. התובע חזר על גרסתו האמורה גם במסגרת חקירתו הנגדית (עמ' 4 לפרוטוקול, שור' 19-16; עמ' 7, שור' 21-19 וכן שור' 32-30). עדות התובע נתמכה בגרסת עדי התביעה הנוספים (ראו, למשל, עמ' 9 לפרוטוקול, שור' 32-24; עמ' 10, שור' 26-25).

15. עוד עולה מהעדויות כי לצורך חיתוך עצים היו משתמשים במסור הנקרא ג'קסון אך מאחר והוא התקלקל, התובע השתמש בדיסק תוך החלפת הצלחת וזאת בהתאם להוראות הממונה עליו וכדברי עד התביעה מורד דבאבסי "ביקשנו מהמנהל נשאת עודה שיביא לנו ג'קסון לחיתוך עץ, הוא הביא לנו צלחת וביקש שנרכיב אותה על הדיסק על מנת שנוכל להשתמש בו לצורך חיתוך עץ, אמרנו לו שאין חיתוך על העץ וזה לא תקין, הוא אמר לנו תחתכו ושאין לנו מה לדאוג" (עמ' 13 לפרוטוקול, שור' 26-24). גם בשיחתו עם החוקר ציין התובע "אני אמרתי לו 100 פעמים תביא לנו ג'קסון, תביא ג'קסון כמו... תביא ג'קסון" וכשנשאל ע"י החוקר "למה ג'קסון?" הוא ענה "לעץ. מחר, מחר, מחר, מחר, כל הזמן הוא אומר לי מחר" (עמ' 5 לתמליל, שור' 17-14).

16. עדויות התובע והעדים מטעמו היו עקביות, קוהרנטיות והותירו עלי רושם חיובי ואמין. יתירה מכך, הנתבעות בחרו שלא להגיש תצהירים או ראיות כלשהן מטעמן פרט להקלטת השיחה שהתנהלה בין התובע לבין החוקר הפרטי מטעמן, זאת על אף שהמדובר בראיות אשר יש להניח כי קיימת להם נגישות אליהן, ומבלי שסיפקו הסבר כלשהוא להימנעותן מהגשת ראיות אלה. הימנעות זו של הנתבעות מהבאת עדים וראיות פועלת לחובתן ומחזקת את ראיות התובע וגרסתו הן באשר לנסיבות התאונה והן באשר להעדר מיגון במסור. כידוע, הלכה פסוקה היא, כי הימנעות מהבאת ראיה רלוונטית או מהבאת עד רלוונטי לעדות והעמדתו בפני חקירה נגדית, מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה שלפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה או עדות הייתה פועלת לחובתו של הנמנע [קדמי, בעמ' 1891; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4), 651, בעמ' 658 ה' – ז'; וכן ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' פרץ רוזנברג ואח', פ"ד מז (2) 605, בעמ' 615 א', בו חזר ביהמ"ש העליון על דברים שנקבעו בפסיקה קודמת בהקשר זה, שלפיה נקבע בין היתר ש"ככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה" (שם, בעמ' 615 א')].

17. לאור האמור, נוכח עדויות התובע ועדיו שהיו עקביות ומהימנות עלי ואשר עמדו במבחן החקירה הנגדית, וכן לאור הימנעות הנתבעות מהבאת עדויות וראיות שיסתרו גרסת התובע והעדים מטעמו, הגעתי למסקנה שהתובע הצליח להרים נטל ההוכחה המוטל עליו ואני מקבל את גרסתו באשר לאופן התרחשות התאונה.

אחריות הנתבעות

18. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ונתתי את דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל וכי עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעות 1 ו- 2 אחראיות כלפיו בנזיקין.

19. לשם הוכחת רשלנות הנתבעות, על התובע להוכיח קיומה של חובת זהירות כלפיו, התרשלות המהווה הפרה של חובת הזהירות וקשר סיבתי לנזק [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, בעמ' 122 ו'-ז'; ע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, ערן, מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ (16/09/2014), פסקה 39].

20. חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובדו נקבעה והוכרה זה מכבר בהלכה הפסוקה ועל כך אין להכביר מילים. "נראה, שהיום אין עוד צורך לבחון את שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת בפסיקה ענפה ועקבית" [ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (1993), בעמ' 229-ב']. "אין חולק כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדו, והדברים הם מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה" [ע"א 9073/09 אסותא-מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכאל שרף (14.06.2011), פסקה 9].

21. במסגרת חובה זו, על המעביד להנהיג שיטות עבודה בטוחות, לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, ולנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים וכדי למנוע מהם סכנות קיימות במקום העבודה, גם אם מדובר בסכנות שאינן בלתי רגילות ושאינן יוצאות דופן. על המעביד לספק הדרכה על שיטות העבודה, להזהיר מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע העבודה, לספק ציוד וכלי עבודה תקינים ובטוחים ולהדריך עובדיו כיצד להשתמש בהם [עניין שירזיאן, בעמ' 229ד' – 230א', עניין אסותא, פסקה 9]. אלא שבאלה לא יוצא המעביד ידי חובתו. על המעביד לקחת בחשבון כי בלהט העבודה עשוי העובד שלא להקפיד על נהלי הזהירות שניתנו לו, עליו אף לצפות מעשה רשלני מצדו של העובד ולהגן עליו מפני רשלנותו העצמית. חובת המעביד היא חובה רחבה וכפולה, על המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה לעובד וכן לוודא כי ננקטים אמצעי הבטיחות והזהירות, עליו לוודא כי עובדיו מודעים להוראות הבטיחות ונוהגים על פיהן [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פ"ד מה(2) 593 (1991), בעמ' 597 ד'-ה'; ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785 (1982), בעמ' 790ג'; וכן ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980), בעמ' 211ז'-212א'].

22. עוד נפסק כי על קבלנים חלה אחריות כלפי סביבת העבודה וכי עליהם לנקוט באמצעי זהירות למניעת פגיעה הן בעובדים והן בכל מי שיימצא בסביבת אתר העבודה. כמו כן, החובה להבטיח שלומם וביטחונם של העובדים חלה הן כלפי עובד שכיר והן כלפי קבלן עצמאי כאחד [ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003), בעמ' 18 ב'; וכן ע"א 1062/15 והבי והבי נ' חאלד כמאל נזאל (10.05.2016), פסקה 10]. אם כן, קבלנים חבים בחובת זהירות מושגית כלפי הסביבה העלולה להיות בסיכון במהלך ביצוע עבודות הבנייה [ראו: רע"א 3533/09 נציגות הבית המשותף נ' ירון עיון (01.09.2009), פסקה 9].

23. נשאלת השאלה, האם בנסיבות המקרה שלפנינו חבות הנתבעות בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע והאם הן הפרו חובה זאת. בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית נעשית על־פי מבחן הצפיות שלפיו יש לבחון האם בנסיבות הספציפיות יכול וצריך היה אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק [ע"א 1786/10 פלוני נ' בית ספר אורים (27/02/2012), פסקה 11; עניין אסותא הנ"ל, פסקה 10; ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה (04/01/2009), פסקה 33; וכן רע"א 2063/16 הרב יהודה גליק נ' משטרת ישראל (19/01/2017), פסקה 32], כאשר "הכלל הוא שבמקום שהנזק צפוי מבחינה פיזית, חובה לצפותו מבחינה נורמטיבית, אלא אם קיימים שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית המצדיקים צמצום החובה או שלילתה" [ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003), בעמ' 17 ו' – ז'].

24. עם זאת, ראוי להבהיר כי חובתו של המעביד כלפי העובד אינה חובה מוחלטת, הוא אינו מבטח את העובד בגין כל סיכון שהוא וכנגד כל תאונה שארעה במהלך העבודה. קיימים סיכונים סבירים לחיי היומיום אשר המעסיק אינו נושא באחריות בגין תאונות שאירעו כתוצאה מהם [ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פ"ד לח(1) 072 (1984), עמ' 77ד'-ז']. אחריותו של המעביד היא לנקוט באמצעי זהירות סבירים ורק אם לא נקט באלה ובשל כך נגרם הנזק, קמה אחריותו [עניין טרויהפט הנ"ל, פסקה 42; וכן עניין סולל בונה הנ"ל, בעמ' 19 א'- ב'].

25. בענייננו, סבורני כי הנתבעות חבות בחובת זהירות קונקרטית, שכן פגיעת התובע, או כל עובד אחר, במהלך העבודה, ממסור חשמלי שממנו הוסר המגן, ופגיעתו עקב כך, היא דבר שהנתבעות צריכות והיו חייבות להיות מודעות אליו, לצפותו מראש ולנקוט אמצעי זהירות סבירים בגינו, לא כל שכן כאשר לא נעשה שימוש בכלי העבודה הייעודי לחיתוך עצים. מן הסתם המגן שבא כחלק אינטגרלי מהמסור החשמלי נועד למנוע גרימת פציעות למי שמשתמש בו, כאשר הסרת המגן חושפת את המשתמש לסיכון מוגבר לפגיעה מלהב המסור כפי שאירע בענייננו.

26. על רמת הזהירות הנדרשת מהנתבעות במקרה שלפנינו ניתן ללמוד גם מהוראות סעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: פקודת הבטיחות בעבודה), הקובעת חובה לגדר לבטח כל חלק מסוכן במכונה או במכשיר בעל מנוע חשמלי, וכן מהוראות תקנות 2 ו-3 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999 (להלן: תקנות מסירת מידע והדרכת עובדים) שלפיהן על המעביד למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים הקיימים במקום העבודה והוראות עדכניות באשר לתהליכי העבודה, לקיים הדרכות בדבר מניעת סיכונים בעבודה והגנה מפניהם באמצעות איש מקצוע מתאים אחת לשנה לפחות ולוודא כי הדרכות אלה הובנו על ידי העובדים וכי הם פועלים על פיהן.

27. בהקשר זה "נקבע בפסיקה כי דווקא קיומה של חובה סטטוטורית יכול ללמד על רמת הזהירות הנדרשת לצורך עוולת הרשלנות. החובה הסטטוטורית יכולה לשמש אינדיקאציה לסטנדרט הזהירות שחייב בו האדם הסביר" [ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן, פ"ד נ(2) 111 (1996), בעמ' 123 א'. ראו גם: עניין סולל בונה הנ"ל, בעמ' 19 ד'-ה'; וכן ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (05.03.2012), פסקה 22 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית].

28. הפסיקה עמדה על חובת המעביד לגדר כל חלק מסוכן במכונות חשמליות שהינה חובה מוחלטת ועל משמעותה "גידור לבטח פירושו למנוע מגע בין כל עובד או מועסק כזה לבין החלק המסוכן של המכונה" [ע"א 165/73 יהודה עובדיה נ' יפו מור בע"מ, פ"ד כח(1) 348 (1973), בעמ' 350 ה'; ראו גם: ע"א 211/63 כתון (שושנה) יחזקאל נ' אברהם ושמואל קלפר, ואח', פ"ד יח 563 (1964); ע"א 697/72 שמעון ויסמונסקי נ' "מרכבים" מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד כח(1) 429 (1974), בעמ' 432 ו' וכן ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (27/12/2010), פסקה 8], כאשר נקבע כי "חלק של מכונה הינו מסוכן כשחזות סבירה מראש צריכה לגלות שעלול להיווצר מגע מזיק בינו לבין גופו של אדם, בלי להתחשב אם פעילותו של הלה סבירה אם לאו; (ב) וגידור לבטח הינו אמצעי העשוי למנוע באופן מוחלט את אפשרות המגע כל עוד החלק ממשיך להיות מסוכן, גם אם על-ידי כך תסוכל הפעלתה או תועלתה של המכונה" [ע"א 100/66 שלמה בראון נ' "פעמון" יעקב בנצינברג ובניו מפעלי מתכת ויציקה, פ"ד כ(3) 183 (1966), בעמ' 186 ו'-ז'].

29. כן ראו הדברים שנקבעו ב-ע"א 4114/90 אברהם בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415 (1993):

"השאלה שיש לשאול היא, אם נקט המזיק אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הנזק. במקרה שלפנינו היה על המשיבה לדאוג לגידורה של המכונה או להרכבת מגן נאות עליה. פעולה זו היא מהאמצעים הסבירים שצריך מעביד לנקוט כדי להגן על עובדיו. ביטוי לדרישה זו ניתן למצוא גם בסעיף 37(4) לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970... אולם, אך שאין להסיק מכך מסקנה קונקלוסיבית, אין ספק כי ניתן ללמוד מההוראות הסטטוטוריות לעניין סטנדרט הזהירות הראוי; ומכל מקום, כאמור, גידור או מיגון הולמים הם מהאמצעים הסבירים שיש לנקוט על-מנת להקטין את הסיכונים הכרוכים בהפעלת מכונות מהסוג הנדון, גם ללא כל קשר להוראה האמורה. משלא דאגה המשיבה לגידור סביר ולהנהגת כללי בטיחות בעבודה, הרי הפרה את חובת הזהירות כלפי המערער" (שם, בעמ' 428 ו'-ז', ובעמ' 429 ג'-ד')

30. החובה לגדר לבטח מכונות בעלות מנוע חשמלי הוכרה בפסיקה גם באשר לגידור חלקיו המסוכנים של מסור חשמלי. ראו, למשל, ת"א (מחוזי ב"ש) 1216/07 שמעון אוחיון נ' מנרב תעשיות (1983) בע"מ (09/01/2013):

"על הנתבעת 3, כבעלת המכשיר המסוכן, ומפקחת העבודה בשטח, היה לצפות, כי אם לא תגדר כראוי כל חלקי המסור ולא תפקח באדיקות על המתרחש במקום, יכול שתארע תאונה למאן דהוא, כמו זו שבה עסקינן. חובה זו מוכרת וידועה בפסיקה" (שם, פסקה 9)

31. כאמור, בענייננו לא הראו הנתבעות ולא הוכיחו, כי הן נקטו באמצעי זהירות סבירים וכי סיפקו לתובע לצורך ביצוע העבודה מסור מתאים ובעל מגן כנדרש. על הנתבעות היה לצפות אירוע מסוג זה שהתרחש בפועל, היה עליהן להיות מודעות לסיכון של עבודה עם מסור חשמלי נעדר מיגון ולצפות כי תוך כדי עבודה עם המסור החשמלי עשויה להיגרם פגיעה גופנית, באופן כלשהוא, כתוצאה ממגע עם חלקו המסוכן של המסור.

32. נוסף על כך, לא הוכיחו הנתבעות ולא הביאו כל ראיה שהיא אשר לפיה ניתנו לתובע הדרכות בטיחות באופן סדיר, או הדרכות בטיחות כלשהן, לא הוכח כי ניתנו לו הסברים והנחיות בדבר שיטת העבודה הראויה והבטוחה, לא הוכח כי הודרך באשר לאופן העבודה עם המסור החשמלי, או כי הוזהר כנגד הסיכונים הטמונים בעבודה עם מסור מסוג זה. אף לא הובאה כל ראיה מטעם הנתבעות שממנה ניתן להסיק כי התקיים פיקוח כלשהוא על אופן עבודתו של התובע ושל יתר העובדים באתר מלבדו כדי לוודא קיום נהלי בטיחות על ידם ולצורך מניעת התרחשות תאונות, ממילא ככל שהתקיים פיקוח שכזה לא ניתן לבחון את סבירותו בהעדר ראיות. לטענת התובע כאמור, לא עבר הדרכה כלשהיא (סעיף 21 לתצהירו וכן בעמ' 3 לפרוטוקול, שור' 7-6).

33. ממכלול הנסיבות, עולה כי הנתבעות לא נקטו אמצעי זהירות שיגנו על התובע ובכך התרשלו והפרו את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליהן כאשר ההפרה היא שהביאה לנזקיו של התובע.

34. אחריותה של הנתבעת 2 קמה גם מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כפי שהובהר לעיל, וזאת בשל אי גידור המסור החשמלי כנדרש בפקודת הבטיחות בעבודה כאמור, וכן בשל אי מתן הדרכה הולמת ונאותה לתובע על שיטת העבודה הבטוחה ונהלי הבטיחות וזהירות שיש ליישמם באתר העבודה, כפי שמתחייב על פי תקנות מסירת מידע והדרכת עובדים שהוזכרו לעיל. משלא נסתרו טענותיו של התובע בעניין זה ולא הובאו ראיות באשר למילוי חובותיה של הנתבעת על פי הוראות חיקוק אלה, הרי שהתמלאו יסודותיה של העוולה שלפיהן: החובה מוטלת על המזיק – הנתבע מכוח חיקוק, החיקוק נועד לטובתו ולהגנתו של הניזוק – התובע, ההפרה גרמה לתובע נזק, הנזק הוא מסוגו של הנזק שאליו התכוון החיקוק, החיקוק לא התכוון לשלול מהניזוק את התרופה והסעד בנזיקין.

35. למעלה מן הצורך, אציין כי נראה שבמקרה זה צודק התובע בטענתו לתחולת סעיף 38 לפקודת הנזיקין שעניינו חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים. לצורך העברת נטל הראיה אל כתפי הנתבע לפי סעיף 38 לפקנ"ז, נדרש התובע להוכיח שלושה יסודות אלה: קיומו של אירוע נזק, גרימתו על ידי "דבר מסוכן" וכי הדבר המסוכן שגרם לנזק מצוי בבעלותו, בשליטתו או בפיקוחו של הנתבע [ע"א 7877/02 ג'וויליס זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד נח(2) 279 (2003), פסקה 9].

36. בענייננו, יש לראות במסור החשמלי שממנו נפגע התובע ושכתוצאה ממנו נגרמו נזקיו "דבר מסוכן" [ראו עניין מנרב תעשיות בע"מ לעיל, פסקה 8 סיפא; ת"א (מחוזי חיפה) 11161/97 בן עוז עומר נ' ג.ר. יצהר בע"מ (02.03.2000), פסקה 15; וכן ת"א (שלום נצ') 44331-09-15 פלוני נ' מרכז אל נח'לה לרהיטים בע"מ (21.11.2017), פסקה 21 וההפניות שם]. כמו כן, בענייננו עולה כי המסור סופק לתובע על ידי הנתבעות והיה בשליטתן. לא הוכח ומכל מקום לא נטען אחרת על ידי הנתבעות אשר לא הראו כי המסור לא היה בבעלותן ואף לא הביאו כל ראיה על קיומם של גורמים עצמאיים אחרים ונוספים באתר העבודה שהיו עשויים לספק את המסור. לאור האמור, התקיימו יסודותיו של הכלל, ויש להעביר את הנטל לכתפי הנתבעות להראות כי לא התרשלו. הנתבעות לא הביאו כל ראיה שהיא כאמור, ועל כן לא עמדו בנטל להראות כי הנתבעות עמדו בחובת הזהירות המוטלת עליהן וכי לא התרשלו לעניין המסור המסוכן. על כן, כבר מטעם זה דינה של התביעה היה להתקבל, אלא שבמקרה זה אף התקיימו יסודות עוולת הרשלנות וכן הפרת חובה חקוקה כפי שקבעתי לעיל.

37. לאור כל האמור ומכל הטעמים דלעיל, הגעתי לכלל מסקנה שהנתבעות 1 ו- 2 אחראיות בנזיקין כלפי התובע. בנסיבות העניין אני מוצא לנכון לחלק את האחריות בין המעבידה (הנתבעת 2) לבין הקבלן הראשי (הנתבעת 1) באופן שווה כך שעל כל אחת מהן תוטל אחריות בשיעור של – 50%.

אשם תורם

38. במסגרת סיכומיהן טענו הנתבעות 1 ו- 3 כי יש להחיל על התובע אשם תורם בשיעור משמעותי. כידוע, בהתאם להלכה הפסוקה לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד שנפגע במהלך עבודתו. עובד יכול לטעות אך בכך לבד אין כדי להצדיק הטלת אשם תורם עליו. במקרה שלנו, התובע העיד ועדותו נתמכה על ידי עדי התביעה הנוספים ומכל מקום היא לא נסתרה על ידי הנתבעות, כי הוא התלונן בפני האחראי עליו על כך שמדובר בדיסק לא מתאים לביצוע חיתוך העץ אך הלה הורה לו בכל זאת לעבוד עם כלי זה. לדעתי, יש גם פסול מוסרי בטענת מעביד שחשף את עובדו לסכנה מוגברת של היפגעות, כי היה על העובד להיזהר וכי טעותו נזקפת לחובתו, וכפי שציין השופט ברנזון בעניין בראון הנ"ל, "פועל בעבודה חייב לעשות את אשר אומרים לו לעשות וכפי שאומרים לו לעשות, הוא אינו חייב להרהר אחרי שיטת העבודה הנהוגה, לחפש בה מומים, לגלות בה סכנות נסתרות, לחשב חשבונות ולהמציא דרכי מניעה משלו. כל זמן שהוא ממלא את תפקידו בדרך שהסבירו לו, הריהו יוצא ידי חובתו כלפי המעביד וכלפי עצמו ואין למצוא בו אשמת רשלנות" (שם, בעמ' 191 ה' – ו').

39. ראו גם: ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003), עמ' 21 ד'-ז' – 22 רישא; וכן ע"א 5120/92 כמיל מגיזל בע"מ נ' זוהיר חורי (15.11.1994), שבו נקבע:

"שבחלוקת האחריות בין מעביד לבין עובדו, לתוצאות תאונה בה נפגע העובד, נודע למבחן האשמה המוסרית משקל מיוחד; כך שאם העובד נפגע תוך שקיים את הוראות המעביד, אך בהיסח הדעת, או מתוך דבקות בעבודה, נכשל בסטיה משורת הזהירות, אפשר שבהשוואת חלקו לחלק שהיה למעבידו בגרימת התאונה, על-פי מבחן האשמה המוסרית, יגיע בית המשפט למסקנה שאין לחייבו באשם-תורם" (שם, פסקה 8)

40. במקרה שלנו, אף שהתובע אישר כי הוא השתמש בדיסק לפני אירוע התאונה ויודע להשתמש בו, הרי הוכח כי לצורך חיתוך עץ היה צריך להשתמש בג'קסון ולא בדיסק המשמש ברגיל לחיתוך ברזל, אשר הורכבה עליו צלחת של הג'קסון, ושהוסר ממנו המגן. לפיכך, לא מצאתי סיבה משכנעת המצדיקה הטלת אשם תורם על התובע במקרה זה ולא כל שכן כאשר הלין בפני הממונה עליו והלה הורה לו לעבוד עם הדיסק כמות שהוא.

שומת הנזקים

הנכות הרפואית

41. בעקבות התאונה נפצע התובע בגב כף יד שמאל. ממקום התאונה פונה התובע אל בית החולים "ברזילי" באשקלון שם אובחן כסובל מחתך על פני המסרקים. בוצעה תפירה והוא שוחרר לביתו.

42. אלא שבבדיקתו מיום 20/04/2016 אובחנה צניחה של אצבע 4 ועל כן הוזמן לניתוח אותו עבר ביום 01/05/2016. התובע עבר ניתוח פליקציה ותפירת הגיד האקצטנזורי IV בכף יד שמאל.

43. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. בהתאם לאישורי המל"ל אושרה לתובע תקופת אי כושר מלא מיום 31/03/2016 ועד ליום 13/04/2016. ועדה רפואית שליד המל"ל קבעה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור משוקלל של- 14.5% המורכבת מנכות בשיעור של- 10% בגין הצלקת שנותרה בגב כף ידו השמאלית ועוד 5% בגין קשיון נוח באצבע רביעית בכף יד שמאל, וזאת החל מיום 14/04/2016.

44. התובע הגיש מטעמו חוות דעת רפואית ערוכה ע"י ד"ר ג'אבר סאלח, מומחה בכירורגיה אורתופדית, אשר קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של- 14.5% בדומה לקביעות הוועדה הרפואית.

45. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר מרדכי קליגמן, אשר הצטרף לקביעותיו של ד"ר ג'אבר באשר לשיעור הנכות הפלסטית בגין הצלקת אך לא מצא כי נגרם לתובע קשיון באצבע רביעית.

46. בשל הפערים בין חוות הדעת, מונה ד"ר מיכה רינות כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. ד"ר רינות קבע לתובע נכות פלסטית בשיעור של- 10% בגין "צלקת ארוכה, מורחבת בחלקה, מכערת". בבדיקת התובע ע"י ד"ר רינות "נמצאה רציפות תקינה של הגידים שנתפרו, טווחי תנועה מלאים של האצבעות, תחושה שמורה וכוח תקין ללא דלדול שרירים". כמו כן, ד"ר רינות קבע לתובע נכויות זמניות כלהלן: נכות זמנית בשיעור של- 100% לתקופת שלושה חודשים לאחר התאונה ונכות זמנית בשיעור של- 50% לתקופת חודשיים נוספים.

47. הצדדים לא חקרו את המומחה מטעם בית המשפט, לא חלקו על קביעותיו ולא סתרו אותן ועל כן אין סיבה לחרוג מהן ואני מאמצן.

הנכות התפקודית

48. כעיקרון, להוציא מקרים מיוחדים, נכות רפואית בגין צלקות אינה תפקודית באופיה, ובמיוחד כך כאשר הנכות בגין הצלקת מוענקת על שום כך שהיא מכערת [ראו: ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב(3), 792, בעמ' 799 ד'-ה'; ע"א 586/84 גדעון מקלף נ' שרה זילברברג, פ"ד מג(1), 137, בעמ' 152 ה'-ו'; ע"א 326/88 עידו צימרמן נ' גבריאלוב דוד, פ"ד מו(1), 353, בעמ' 360 ה'; ע"א 5012/90 פאול טרכטנברג נ' שמיר חברה לביטוח בע"מ, (09.06.1994), פסקה 6; ת"א (מחוזי ת"א) 1757/01 כהן רונית נ' לחיאני רפי (07.09.2004), פסקה ה(4)].

49. ב"כ התובע טוען שלא ברור מחוות דעתו של ד"ר רינות אם הנכות הוענקה על שום כך שהצלקת מכערת או מכאיבה, כאשר במקרה האחרון יש להעניק משמעות תפקודית לנכות אשר יכולה להסביר היעדרות התובע מדי פעם מעבודתו כטענתו (סעיף 59 לסיכומי התובע). אין בידי להסכים עם טענה זו שכן מחוות דעתו של ד"ר רינות עולה כי הנכות ניתנה בשל הכיעור שגורמת הצלקת. אין שום קביעה בחוות הדעת שהצלקת רגישה או מכאיבה. אם סבר ב"כ התובע שהדבר לא כל כך ברור, היה באפשרותו לבקש לשלוח לד"ר רינות שאלות הבהרה או לעמוד על חקירתו, ומשלא נקט באף אחת משתי הדרכים הנ"ל, הרי שאין אני יכול לקבל טענתו האמורה הבנויה על הנחות בלתי מבוססות.

בסיס השכר

50. התובע, תושב נובא שבנפת חברון שבשטחי הרשות, עבד במועד התאונה בישראל תחת אישור עבודה. לטענת התובע, בגין עבודתו הוא הרוויח שכר יומי של 250 ₪ עד 300 ₪ נטו (סעיף 14 לתצהירו). לאחר שבחקירתו הנגדית טען כי שכרו עמד על סך של- 500 ₪ ליום, ולאחר שעומת עם גרסתו בסעיף 14 לתצהיר הוא חזר ואישר ששכרו עמד על סך של- 250 ₪ ליום (עמ' 4 לפרוטוקול, שור' 10-4).

51. התובע הגיש ריכוז נתונים חודשיים שהוצא ע"י רשות האוכלוסין, ממנו עולה כי הוא החל לעבוד בארץ בחודש 01/2015. מריכוז זה עולה כי שכרו הממוצע עמד על סך של כ- 4,500 ₪. עוד עולה מהריכוז כי שכרו בחודש 02/2016 (בו עבד 19 ימים) עמד על סך של- 5,205 ₪, ואילו בחודש 01/2016 (בו עבד 18 ימים) עמד שכרו על סך של- 4,497 ₪.

52. עוד יצוין כי לפי אישור המל"ל בדבר תשלום דמי פגיעה עומד השכר הרבע שנתי על סך של – 16,000 ₪. דהיינו, שכר חודשי ממוצע בסך של – 5,333 ₪, בעוד שמאישור על תשלומים בגמלת נכות מעבודה עולה כי שכרו הרבע שנתי עמד על סך של- 20,001 ₪. קרי, שכר חודשי ממוצע בסך של- 6,667 ₪. נתון אחרון זה אינו מתיישב עם נתוני השכר כפי שעולים מריכוז נתונים חודשיים, וככל הנראה הוא התקבל תוך ביצוע חישוב יחסי לפי ימי העבודה בפועל.

53. לאור הנתונים דלעיל, אני מעמיד את בסיס השכר על סך של- 5,000 ₪ (משוערך).

הפסד שכר בעבר

54. בגין תקופת שלושת החודשים הראשונים שלאחר התאונה בגינה נקבעה לתובע על ידי ד"ר רינות נכות זמנית בשיעור 100%, זכאי התובע לסך של – 15,000 ₪ (= 5,000 ₪ * 3 חודשים * 100%).

55. בגין תקופת החודשיים הנוספים שלאחר מכן, בגינה נקבעה לתובע על ידי ד"ר רינות נכות זמנית בשיעור 50%, יחושב הפסד השכר באופן מלא ועל כן זכאי התובע לסך של – 10,000 ₪ (= 5,000 ₪ * 2 חודשים * 100%).

אין צריך לומר כי נכות זמנית בשיעור של – 50% שקולה לאי כושר מלא. לעניין פסיקת פיצוי מלא גם בתקופה שבה נקבעו לניזוק נכויות זמניות הנופלות מ – 100% ראו: ע"א 387/88 סמי אוחנונה (חן) נ' ציון חברה לביטוח בע"מ (01.08.1993), פסקה 15; ע"א 7527/06 מוטי לאלו נ' קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים בע"מ (07.07.2009); וכן ת"א (מחוזי ת"א) 30781-10-12 ו. ט נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) (05.07.2016), פסקאות 124-122.

56. לאחר מכן אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בהינתן העובדה שהנכות שנותרה אצלו הינה נכות אסטטית שלא הגבילה אותו ולא הייתה אמורה למנוע ממנו לחזור למעגל העבודה.

57. לאור האמור, מגיעים הפסדי השכר לעבר לכדי סך של – 25,000 ₪.

הפסד כושר השתכרות לעתיד

58. כאמור לעיל, נכותו של התובע הינה נכות אסטטית שאצל עובד בניין אינה מגבילה אותו בתפקודו ומשום כך אין מקום לפסוק פיצוי כלשהוא בראש נזק זה.

59. באשר לטענת התובע והעדים מטעמו כי הוא נעדר מדי פעם מעבודתו בשל כאבים ורגישות באזור הצלקת, הרי שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם האמור בחוות דעתו של ד"ר רינות. גם כאן היה באפשרות התובע לפנות בשאלות הבהרה לד"ר רינות או לזמנו לחקירה נגדית ומשלא עשה כן אין הוא יכול להעלות טענות ממין אלו.

הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים

60. כידוע, החל מיום 01/01/2014 יש לערוך את החישוב לפי 12% מהפסדי השכר, זאת בהתאם לשיעור הפרשות המעביד לפי צו ההרחבה הפנסיוני [ע"א 1896/15 פלוני נ' כמיל ג'ועיה (08/12/2015), פסקה 7; ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בעמ נ' צחי טוויג (31/07/2014), פסקה 7]. יצוין, כי הפרשות המעביד הוגדלו והן עומדות החל מיום 01/01/2017 על שיעור של- 12.5% ובתי המשפט החלו לחשב הפסדי הפנסיה והתנאים הסוציאליים לפי שיעור עדכני זה [צו הרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק, ילקוט הפרסומים 7287, התשע"ו, 20.6.2016, בעמ' 7974. ראו גם: ת"א (מחוזי מרכז) 67154-10-13 מ. ט נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) (26.06.2017), פסקה 18; ת"א (מחוזי מרכז) 28683-02-14 ס' ס' (חסוי) נ' אורגל פחחות בנין ותעשיה בע"מ (18.04.2017), פסקה 39; וכן ת"א (מחוזי חי') 22084-11-12 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (31.10.2018), פסקה 80]. לפיכך, חישוב הפסדי ההפרשות לפנסיה ולתנאים סוציאליים יחושב לפי שיעור של 12% מהפסדי השכר בעבר.

לאור האמור, מגיעים הפסדי הפנסיה לכדי סך של – 3,000 ₪ [= (25,000 ₪ הפסדי שכר לעבר * 12%).

כאב וסבל

61. בהתחשב במכלול הנתונים, מהות ואופי הפגיעה, הנכות הרפואית הצמיתה שנותרה לתובע בעקבות התאונה, תקופת הנכויות הזמניות כפי שנקבעו בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, הניתוח שעבר התובע לתפירת הגיד בכף ידו, הטיפולים שעבר לצורך שיקום ידו, מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של – 35,000 ₪.

עזרת צד שלישי

62. התובע ביקש במסגרת סיכומיו לפסוק לו בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד סך של – 15,000 ₪. לעומתו, הנתבעות טוענות כי לא הובאו הוכחות לעניין קבלת עזרה מהזולת, ולא כל שכן עזרה בשכר. הן הוסיפו וטענו כי משעסקינן בנכות פלסטית אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה.

63. אכן צודק ב"כ הנתבעות בטענתו שהתובע לא הביא ראיות המעידות על העזרה הנטענת והוא לא טען בעניין זה במסגרת תצהירו. עם זאת, לאור מהות פגיעתו של התובע, אני מקבל את הטענה כי בתקופה הסמוכה לתאונה, נזקק התובע לעזרה מוגברת במילוי פעולות היומיום מעבר לעזרה הרגילה והמקובלת שבין בני משפחה, וכן לעזרה נוספת לאור המגבלות בכף ידו ובהתחשב גם בתקופת הנכויות הזמניות שנקבעו ע"י המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר רינות, בשיעור 100% במשך שלושה חודשים לאחר התאונה, ובשיעור 50% למשך חודשיים נוספים לאחר מכן.

64. בנסיבות העניין, בהתחשב במהות הפגיעה ובשיעור הנכויות הזמניות ותקופותיהן כאמור, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בסך של – 3,000 ₪.

הוצאות רפואיות ולנסיעות

65. התובע טען כי יש לפצותו בגין הוצאות עבור טיפולים רפואיים להם נזקק בעקבות התאונה וכן בגין עלויות הנסיעה אליהם וביקש לפסוק לו פיצוי לעבר בלבד אותו העמיד על סך של – 7,000 ₪.

66. פגיעתו של התובע הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כפגיעה בעבודה, ועל־כן כל ההוצאות הרפואיות, לרבות הוצאות הנסיעות לצורך קבלת טיפולים רפואיים, מכוסות על־פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 [סימן ג' לפרק ה' לחוק], וכן תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968. לפיכך, כעיקרון אין לפסוק לניזוק שפגיעתו נגרמה בתאונת עבודה פיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות [ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, התשס"ג – 2003), כרך ב', בעמ' 705; ע"א 2300/92 דן רחמים ואח' נ' דר ליביס גנדלר (23/05/1995), פסקה 18; ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' אלברט יפרח, פ"ד נה(1) 817, בעמ' 825 – 826]. על כן, ככל שאכן נגרמו לתובע הוצאות כאמור, הרי שהיה עליו להפנות את דרישתו למל"ל.

תקבולי המל"ל

67. לתובע שולמו ע"י המל"ל הסכומים כמפורט להלן: סך של – 1,867 ₪ בגין דמי פגיעה וכן סך של – 31,175 ₪ בגין גמלת נכות מעבודה, ובסה"כ – 33,042 ₪ (מסמכי המל"ל צורפו לתיק המוצגים מטעם המל"ל). תקבולי המל"ל כשהם משוערכים (הפרשי הצמדה וריבית) נכון ליום מתן פסק הדין עומדים על סך של- 34,592 ₪.

סיכום ומסקנות

68. אני קובע כי הנתבעות 2-1 אחראיות לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה. כמו כן, אני קובע כי חלוקת האחריות בין הנתבעות היא 50% על הנתבעת 1 ו – 50% על הנתבעת 2. מאחר ומדובר במעוולים במשותף, הרי שכלפי התובע חיוב הנתבעות הוא ביחד ולחוד [סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]].

69. כמפורט לעיל, הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות התאונה מושא התיק דנן הוערכו על ידי בסך של- 66,000 ₪. מסכום זה יש לנכות את תקבולי המל"ל בסך של- 34,592 ₪, ויוצא כי סכום הפיצוי עומד על סך של- 31,408.

70. אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע מס' 1 סך של – 31,408 ₪. בנוסף, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע מס' 1 שכ"ט עו"ד בסך של – 7,350 ₪ (כולל מע"מ), וכן הוצאות משפט בסכום כולל של – 3,000 ₪.

71. הסכומים דלעיל ישולמו לתובע מס' 1 באמצעות בא כוחו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק־הדין לב"כ הנתבעות, שאם לא כן – הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

תביעת המל"ל

72. כידוע, זכות השיבוב של המל"ל כלפי המזיק מעוגנת בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. עם זאת, למל"ל אין זכות תביעה כנגד מעביד. ומיהו בדיוק המעביד הפטור מחובת שיפוי המל"ל? "מלשון החוק נובע במפורש כי המבחן הקובע לעניין זהות המעביד לצורך זכות השיבוב של המוסד לביטוח לאומי הוא מי שחב בתשלום דמי הביטוח" [בש"א (מחוזי י-ם) 8015/07 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (16.04.2009), פסקה 14. ראו גם: רע"א 4555/08 פלתורס סוכנות לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי ( 17.06.2009); רע"א 10453/07 המוסד לביטוח לאומי נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (21.01.2010); וכן ע"א (מחוזי י-ם) 9589/06 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (13.11.2007)].

73. מריכוז נתונים חודשיים שצורף כנספח ו' לתצהיר התובע עולה כי חברת אסום המשיכה להנפיק לו תלושים גם בחודשים פברואר ומרץ 2016 ולדווח עליו כעובד שלה, ומן הסתם היא זו ששילמה את דמי הביטוח הלאומי בגין התובע. עוד יצוין כי בטופס תביעה לתשלום דמי פגיעה צוינה חברת אסום בתור המעבידה. מכאן שמבחינת תביעת השיבוב של המל"ל הנתבעות 1 ו- 2 נחשבות כצדדים שלישיים, שממילא לא טענו ולא הוכיחו כי הן אלו ששילמו דמי הביטוח הלאומי.

74. לפיכך, המל"ל זכאי לקבל שיפוי מלא מהנתבעות בגין מלוא הסכומים ששולמו על ידו לנפגע (התובע 1).

75. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם למל"ל את הסך של- 34,592 ₪. עוד אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם למל"ל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של- 5,000 ₪ (בעניין זה הבאתי בחשבון שהמל"ל הצטרף להליך בשלב מתקדם וכי עיקר ההוצאות הוצאו ע"י התובע 1, ובכלל זה גיוס עדי התביעה).

76. הסכומים האמורים ישולמו למל"ל באמצעות בא כוחו בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק־הדין במשרדי ב"כ הנתבעות, שאם לא כן – הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק־הדין לצדדים באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, ז' חשוון תש"פ, 05 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.