הנאשם הורשע, על פי הודאתו, בביצוע עבירות כמפורט בכתב האישום כדלקמן: נהיגה בזמן פסילה, נהיגה כשרישיון הנהיגה פקע מעל 6 חודשים ונהיגת רכב ללא ביטוח.

הנאשם נעצר ביום 15.6.17, לקח אחריות על מעשיו, הודה כבר בפתח משפטו ושוחרר למעצר בית מלא. בהמשך שונו תנאי מעצר הבית כך שהותר לנאשם לצאת ללמוד ובהמשך גם לעבוד.

ראיות התביעה לעונש:

ב"כ המאשימה עתרה לענישה של מאסר בפועל ולו שירוצה בעבודות שרות, הפעלת 6 חודשי המאסר המותנה שעומדים לחובת הנאשם ולו בעבודות שרות, פסילה בפועל שלא תפחת משנתיים, מאסר על תנאי, פסילה על תנאי וקנס. עמדתה נשענת על חומרת העבירות, סמיכות הזמנים בין העבירה בה הוטלה על הנאשם פסילה לעבירות שבפנינו היום, על עונש המאסר המותנה התלוי ועומד ועל בסיס גיליון הרשעותיו הקודמות בתעבורה ובפלילי.

מגליון ההרשעות עולה, כי הנאשם נוהג משנת 2015 וצבר לחובתו 5 הרשעות קודמות בתעבורה, האחרונה משנת 2017 ולפניה כולן משנת 2015. לנאשם 4 הרשעות מסוג קנס והרשעה אחת בהיותו בלתי מורשה לנהיגה, עבירה משנת 2015.

הוגש העתק פרוטוקול וגז"ד בתיק תת"ע 5161/04/15 מיום 1.3.16, בימ"ש לתעבורה בת"א, כב' השופט זרזבסקי ובו 6 חודשי מאסר מותנה ברי הפעלה.

ב"כ המאשימה טענה כי מעשיו אלה של הנאשם מעידים על זלזול בהוראות החוק ובהחלטות שיפוטיות.

ב"כ המאשימה, הציגה פסיקה התומכת בטענתה כי במקרים דומים, בתי המשפט הטילו מאסר בפועל בעבירות זהות ואף הפנתה לפסיקה באשר לחומרת העבירה של נהיגה בזמן פסילה.

ראיות ההגנה לעונש:

מנגד, הנאשם וסנגורו מבקשים להתחשב בנסיבותיו האישיות והמיוחדות של הנאשם, בעובדה כי הנאשם הודה מיד בפתח משפטו וחסך זמן שיפוטי יקר, הפנו לדרך אותה עבר הנאשם מיום מעצרו ועד היום, לתסקיר החיובי ולהליך השיקום אותו עבר ועדיין עובר הנאשם. ב"כ הנאשם הפנה לכך שמדובר בנהיגה בפסילה בפעם הראשונה וכי הנאשם שרוי בתנאים מגבילים מיום מעצרו וביקש לאמץ את המלצת שרות המבחן להאריך את המאסר המותנה היות וזהו המקרה הראוי לענישה שיקומית.

הסנגור מפנה לכך כי למרות עברו התעבורתי של הנאשם, ניכר היום כי הטמיע חומרת התנהלותו, בין היתר בשל מעצרו ושהייתו בתנאים מגבילים, אותם לא הפר כלל.

הנאשם עתר בפני לתת לו הזדמנות להשתקם. הנאשם שב ולקח אחריות, התנצל והביע חרטה, טען כי פותח עסק ומבקש שלא להחזיר אותו אחורה.

אביו של הנאשם, אשר ליווה אותו משך כל הדיונים בתיק ובהליך השיקומי אותו עובר הנאשם, התרגש רבות וביקש אף הוא להתחשב בתהליך אותו עבר בנו ובכך שחזר למוטב בזכות הסיוע שניתן לו מהגורמים השונים בהתנהלות תיק זה.

דיון:

נהיגה בפסילה הינה מבין העבירות החמורות ביותר שבפקודת התעבורה. המחוקק אף הורה בצידה של עבירה זו על 3 שנות מאסר (ס' 67 לפקודת התעבורה). פסילת רישיון הנהיגה הינה הכלי העיקרי שקיים בידי בית המשפט לתעבורה בכדי למנוע את המשך הנהיגה מנהגים מסוכנים אולם, צודקת המאשימה כי, כאשר נהג אינו נרתע מהעונש המקובל של נטילת רישיון הנהיגה, הרי שהענישה ההולמת היא – מאסר בפועל.

בע"פ 4372/98 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, קבע כב' השופט מודריק :

"לגבי מי שנפסל מלנהוג, ונמצא נוהג בזמן פסילה, מתבקש עונש ממשי אחר, שהרי עונש הפסילה נכשל".

ברע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ' מוראד אבו לבן, אמר כבוד הש' לוי: 

"נדמה כי אין צורך להרחיב אודות החומרה הכרוכה בנהיגה בזמן פסילה. בביצוע מעשה כזה מסכן הנהג, שכבר הוכיח בעבר כי חוקי התעבורה אינם נר לרגליו, את שלום הציבור – נהגים והולכי רגל כאחד; הוא מבטא זלזול בצווים של בית-המשפט; הוא מוכיח, כי לא ניתן להרחיק אותו נהג מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב". 

הנה כי כן, על פי ההלכה הפסוקה, הנאשם כמי שהפר הפרה בוטה את הוראות החוק, זלזל בפסק דינו של ביהמ"ש, מפר ואינו מציית לו – מן ראוי שימצא מקומו מאחורי סורג ובריח.

מדיניות הפסיקה אכן מלמדת על הצורך להרתיע על דרך הטלת עונשי מאסר.

ברם, מדיניות ענישה כללית אינה מייתרת חובתו של בית המשפט להפעיל שיקול דעת בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו האינדיבידואליות של עושה העבירה ונסיבות ביצוע העבירה.

קביעת מתחם הענישה:

בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, יש לבחון את עקרון ההלימה, לאמור, בחינת קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה לבין מידת אשמו של הנאשם וסוג העונש שיוטל עליו בסופו של יום.

עוד קובע התיקון (בסעיפים 40ב ו- 40ג), כי במכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול, עליו לבחון גם את הערך החברתי שנפגע כתוצאה מביצוע העבירה וכן את מדיניות הענישה המקובלת לגבי הענישה במקרים אלה. סעיף 40ג, קובע כי בית משפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור.

נוכח האמור ובטרם אגזור את העונש, אני קובעת כי מתחם הענישה המקובל במקרים דומים, נע בין הארכת המאסר המותנה ועד ל-12 חודשים מאסר בפועל (הפעלת המאסר המותנה בחופף) והטלת פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של בין שנה ל- 4 שנים וענישה מותנית נוספת (מאסר ופסילה).

ראה: רע"פ 7612/13 שמעון אמסלם נ' מ"י, הש' א. שהם, 18.3.14, רע"פ 889/14 עקיבא פישר נ' מ"י, הש' ס. ג'ובראן, 5.2.14, רע"פ 1322/14 יצחק שרביט נ' מ"י, הש' ח. מלצר, 25.2.14, עפ"ת 59810/07/12, דרור אביטל נ' מ"י, הש' חיימוביץ, 9.10.12.

שיקום הנאשם וחזרה למוטב:

במקרה דנן, יש להכריע האם יש להעדיף את עיקרון השיקום על פני עיקרון הגמול, ההרתעה וההלימה בעניינו של הנאשם, שכן מחד, מעשיו חמורים ומאידך, אין להתעלם מתהליך השיקום בו הוא פוסע.

בפסיקה ענפה של ביהמ"ש העליון, הדגיש ביהמ"ש את חשיבותו של ההיבט השיקומי. גם במקרים קשים ובעבירות חמורות, העדיף ביהמ"ש העליון, לפסוק בעד שיקומו של הנאשם, חרף מעלליו הקשים וזאת אף לטובת הציבור. כך למשל:

בע"פ 8092/04 ישראל חביב נ' מ"י, ביטל בית המשפט העליון עונש מאסר שמשכו 40 חודשים, עקב שיקומו של הנאשם מסמים. בית המשפט עמד על חשיבות השיקום כשיקול חשוב בענישה.

עקרון השיקום, כשיקול בר חשיבות בעת גזירת הדין, זכה עם התיקון לחוק, למעמד חוקי, כעקרון בר משקל, המאפשר לבית המשפט, במצוות המחוקק, לסטות מהעונש ההולם במקרים המתאימים.

אין חולק כי הנאשם שבפנינו עבר כברת דרך מיום מעצרו. בית משפט ליווה אותו בדרכו זו וחש בשיקום ההדרגתי ובשינוי התפיסתי אותו הוא עבר.

צודק ב"כ המאשימה כי המדובר בסמיכות זמנים מדאיגה בין המועד בו הושתה על הנאשם הפסילה ועד ליום בו נהג בזמן פסילה אולם, מן העבר השני של המתרס, המדובר בנהיגה בזמן פסילה בפעם הראשונה ובהתחשב בדרך אותה עבר, משך חודשים רבים, בהם לא היתה ולו הפרה אחת מצד הנאשם, תוך שהוא מוכיח לבימ"ש שיתוף פעולה מלא עם כל הגורמים בתיק, ניתן לזקוף זאת לזכותו ולקבוע כי אכן עבר שינוי.

לדידי, זה המקרה אשר מצדיק חריגה מהענישה המקובלת ולאחר בחינת נסיבותיו של הנאשם, נחה דעתי כי יש הצדקה במקרה זה לחריגה מהכלל ולהלן נימוקיי:

מרגע מעצרו ועד היום, הקפיד הנאשם לשמור על תנאי שחרורו ולא ביצע הפרות. הדבר מעיד כי לנאשם יש יכולת לציית להוראות ביהמ"ש והוא עמד בהצלחה במבחן זה.

נהיגה בזמן פסילה, כמוה כהתנהגות המפרה הוראה של בימ"ש ולכן, ככל שהנאשם לא הפר את התנאים המגבילים, יש בכך משום סימן לתהליך שיקומי אותו הוא עובר.

התרשמתי לחיוב ממשפחתו של הנאשם, אשר התגייסה למען בנה וליוותה אותו מרגע מעצרו ולכל אורך ההליכים. בהתרגשות רבה תיארו האב והאם כיצד הם מבלים זמן רב עם הנאשם תוך שמדברים על ליבו ועושים ככל שביכולתם בכדי שישוב לדרך המוטב.

חיזוק נוסף לכך שהנאשם ראוי לענישה חיובית, אני מוצאת בתסקירו של שירות המבחן למבוגרים. המדובר בתסקיר יסודי ובו התרשמו מהפחתה בסיכון להישנות ביצוע עבירות דומות.

בהמלצתו, לקח שרות המבחן בחשבון את עברו התעבורתי, את עמדת גורמי הטיפול ביחידה לטיפול בהתמכרות, את ניקיונו של הנאשם משימוש בסם ואת שיתוף הפעולה שלו ככזה המעיד על תפקוד יציב במישור חייו.

המלצת השרות הינה חד משמעית לענישה שיקומית.

שרות המבחן המליץ על ענישה צופה פני עתיד תוך הארכת המאסר על תנאי שעומד לחובת הנאשם נוכח השתלבותו בטיפול ביחידה שיש בו בכדי לסייע בהפחתת הסיכון הנשקף ממנו ובכדי לא לפגוע במצבו התקין הנוכחי, המהווה חלק מתהליך השיקום אותו הוא עובר, באו בהמלצה זו בשילוב צו מבחן למשך שנה.

אני סבורה כי במקרה זה, יש מקום להאריך את המאסר המותנה.

יפים, לעניין זה, דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה ברע"פ 7391/08 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (14.9.2009):

"על-פי מצוות החוק, הארכת תקופת תנאי אפשרית "מטעמים שיירשמו... אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק להפעיל את המאסר על תנאי" (סעיף 56(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977; וכן ע"פ 4517/04 מסראווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 119, 127 (2005)); שיקול הדעת הניתן לבית המשפט בהארכת עונש מאסר מותנה מתמקד במצבים שבהם מוצדק לתת לנאשם הזדמנות נוספת לחזור לדרך הישר, כאשר הוא מראה סימנים המניחים יסוד לציפייה כי כך יהיה".

התרשמתי כי הנאשם הבין חומרת העבירות בהן הורשע וכי הוא מצוי בתהליך חיובי שיקומי. לא מצאתי הגיון חברתי לחדול את המהלך החיובי של חייו ולהחמיר בענישה.

אני סבורה, כי מעצרו והתנאים המגבילים בהם שהה תקופה ארוכה בתיק זה, הרחקת הנאשם מנהיגה ביחד עם הארכת המאסר המותנה, יענו, במקרה זה, על עקרון ההלימה הקבוע בתיקון 113 לחוק העונשין.

ככל שיוכיח הנאשם כי אכן עבר הוא שיקום מהותי, לא יהיה צורך בהפעלת המאסר המותנה שיוארך וככל שיסטה מדרך הישר, אזי לא יהיה מנוס מהפעלת המאסר המותנה, שיהפוך כתוצאה מהחלטה זו לחב הפעלה.

הנאשם מקבל הזדמנות חריגה בגזר דין זה ואני תקווה כי למען אביו ומשפחתו יציית להוראות שבגזר הדין הזה, כפי שציית למגבלות חירותו בהליכי תיק זה.

קביעת העונש:

"מתוך מכלול התשובות, תוך שימוש בניסיון החיים והשכל הישר, מרכיב ביהמ"ש את התמונה הכוללת שממנה מסיק הוא את מסקנתו".

בש"פ 7399/00 לחמי שמואל נ' מ"י, תק-על 2000(3), 2245.

עונשו של הנאשם ייגזר כמצוות המחוקק, תוך הקפדה על ההלימה בין העבירה לעונש, ובהתאם לחומרת העבירות ולמידת אשמו של הנאשם. ועוד בבואי לגזור את עונשו של הנאשם לקחתי בחשבון כי הענישה הנוהגת בשיטתנו הינה לעולם ענישה אינדיווידואלית ולא מכאנית, שיטת המשקללת את נסיבותיו האישיות של כל אדם ואדם.

יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת (בדימוס) דליה דורנר בע"פ 5106/99 אבו- ניג'מה נ' מ"י:

"ענישת עבריינים אינה עניין מכאני. לא ראוי להטיל גזרי-דין לפי תעריפים. בגדר שיקול-הדעת הרחב שמוענק לשופטים בשיטתנו, שבה החוק קובע לרוב עונש מרבי, על השופטים מוטל לקבוע את העונש ההולם לנאשמים האינדיווידואליים העומדים בפניהם".

אשר על כן ובהתחשב במכלול שיקולי הענישה, אלו הנעוצים באינטרס הציבורי לבין אלו הנעוצים בנאשם ובהליך שיקומו, תוך איזון בין רכיבי הענישה השונים, ובשים לב לתנאים המגבילים שהוטלו עליו בתיק זה, מוטלים על הנאשם העונשים הבאים:

1. פסילה בפועל למשך 350 ימים שימנו מיום 15/6/17 ללא צורך בהפקדה ובחופף לכל פסילה קיימת. מורה על הפעלת 3 חודשי פסילה על תנאי מתיק מספר 5161/04/15 בחופף לפסילה בפועל שהוטלה בתיק זה.

2. מורה על הארכת 6 חודשי מאסר מותנה, כפי שנגזרו על הנאשם בתיק תת"ע 5161/04/15, בבימ"ש לתעבורה בתל אביב, ביום 1.3.16, למשך שנתיים נוספות.

תשומת לב הנאשם כי מאסר מותנה זה הינו חב הפעלה ככל שיבצע שוב עבירה הכוללת נהיגה בפסילה או ללא רישיון נהיגה (בהיותו בלתי מורשה), או בשכרות או תחת השפעת משקאות משכרים.

3. הנאשם יחתום על התחייבות כספית בסך 15,000 ₪ למשך 3 שנים, שלא יעבור על אחת מהעבירות בהן הורשע. ההתחייבות תיחתם בתוך 30 ימים מהיום.

לא יחתום ייאסר למשך 10 ימים.

4. ניתן בזאת צו פיקוח ע"י קצין מבחן לנאשם למשך 12 חודשים מהיום.

ביהמ"ש רושם לפניו את ההסכמה של הנאשם לשתף פעולה עם שרות המבחן בתקופה זו.

5. הנאשם ישלם קנס בשיעור 1,000 ₪, שישולם עד ולא יאוחר מיום 26.6.18.

המזכירות תעביר העתק גזר הדין לשירות המבחן.

זכות ערעור כחוק בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב בתוך 45 יום.

ניתנה היום, י"א ניסן תשע"ח, 27 מרץ 2018, במעמד הצדדים.