1. בתאריך 24.3.15 התובע נפגע בתאונת דרכים אשר הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה (להלן: "התאונה"). ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 5% בעמ"ש צווארי. עוד קבעה הוועדה כי בגב תחתון קיימת נכות בשיעור של 10%, אך זאת בשל עברו הרפואי של התובע בעוד בגין התאונה לא קיימת נכות (0%) (ראו החלטת הוועדה הרפואית מיום 30.3.16).

על החלטה זו התובע הגיש ערר. הוועדה הרפואית לעררים (להלן: "ועדת העררים") הגדילה את שיעור הנכות בגין עמ"ש צווארי ל – 10%, ובקשר לגב התחתון קבעה שכל 10% הנכות קשורים לתאונה. וכך, עלה שיעור נכותו המשוקלל של התובע מ – 5% בגין עמ"ש צווארי ל – 19% בגין שני איברים, עמ"ש צווארי וגב תחתון (ראו החלטת ועדת העררים מיום 1.8.16, נספח לבקשת הנתבעת).

בהתאם לסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") קביעת נכות זו שנעשתה "על פי דין" מחייבת בתיק זה.

2. אולם, הנתבעת מבקשת להביא ראיות לסתור את קביעת ועדת העררים. לטענתה, הוועדה קיבלה את ערר התובע ללא כל נימוק ומבלי שחל שינוי כלשהוא במצב הצוואר. שתי הוועדות מצאו את אותם טווחי תנועה בצוואר ואף על פי כן ועדת העררים הגדילה את הנכות ללא כל סיבה. באשר לגב התחתון, הנתבעת טוענת כי קביעתה של הוועדה שלא לנכות משיעור הנכות את עברו של התובע היא בלתי סבירה וחסרת היגיון, מאחר שמהתיעוד עולה דווקא כי יש לו עבר רפואי עשיר בגב התחתון. הנתבעת הדגישה כי ועדת העררים, למעשה, אימצה את חוות הדעת של פרופ' שטיינברג, חוות דעת פרטית שהוגשה על ידי התובע, דבר שאסור היה לה לעשות על פי הפסיקה. לאור האמור ומאחר שהמגמה בפסיקה היא להרחיב את היריעה בקשר עם קבלת בקשות להביא ראיות לסתור, יש להיעתר לבקשה ולמנות מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה לקביעת מצבו הרפואי של התובע והקשר הסיבתי בינו לבין התאונה.

3. התובע מתנגד לבקשה וטוען כי מגמת הפסיקה באשר להבאת ראיות לסתור היא מגמה מצמצמת, וההיתר לכך יינתן בנסיבות מיוחדות בלבד שאינן הנסיבות כאן. אין להתערב בשיקול דעתה של ועדת העררים, לאחר שהתיק הרפואי שלו עמד לפני שתי הוועדות שהתייחסו באופן מפורש למסמכים המצורפים ולעברו הרפואי תוך שהן מנמקות את החלטותיהן. החלטת ועדת העררים תיקנה את העוול שנעשה לתובע בוועדה הרפואית מדרג ראשון והעלתה את שיעור נכותו ביחס לצוואר ולגב התחתון בהתאם, הכל במסגרת שיקול דעתה הרפואי. ועדת העררים נימקה היטב את החלטתה בנימוקים עצמאיים, ללא קשר להערכת הנכות שהיתה לפניה. נוסף על כך, הנתבעת לא צירפה מסמכים רפואיים על מנת להוכיח שיש בהם כדי לשנות או לפגוע בהחלטת ועדת העררים, ומכאן שיש לדחות את הבקשה.

דיון

4. סעיף 6ב לחוק הפיצויים קובע כך:

"בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור... אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו" [הדגשה אינה במקור].

בפסיקה נקבע כי על בית המשפט לעשות שימוש בסעיף זה במשורה (רע"א 8908/17 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלונית (2018) אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 775 ואילך (מהדורה רביעית) [להלן: "ריבלין"]). "טעמים מיוחדים" עשויים להיות כאשר חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז קביעת הוועדה הרפואית; אם לפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות לגבי מצבו הרפואי של הנפגע שהיה בהן כדי להגיע להחלטה שונה או אם ההליך היה נגוע בפגם מהותי (ר"ע 634/85 עודה נ' "רותם" – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505, 509 (1985); רע"א 4707/10 המאגר הישראלי לביטוח רכב נ' כדמור (2010); רע"א 1254/17 פלוני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (2017)).

5. הוראת דין נוספת רלוונטית, היא זו המצויה בתקנה 8(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) תשמ"ז – 1986 (להלן: "התקנות") הקובעת כי הנפגע ימציא למומחה שמונה על ידי בית המשפט "את כל המסמכים בדבר הטיפול הרפואי שניתן לו ובדבר הבדיקות שנבדק לצורך אותו טיפול, הנוגעים לענין שבמחלוקת, ובלבד שלא יגיש למומחה חוות דעת רפואית". בהוראה זו מתקין התקנות ביקש להבטיח את שיקול הדעת העצמאי של המומחה ושמירה על אובייקטיביות חוות דעתו (רע"א 408/14 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (2014) והאסמכתאות שם). וכך, על המומחה להסיק מסקנותיו שלו ולגבש חוות דעת עצמאית משלו, על יסוד מידע מכלי ראשון [מסמכים בדבר הטיפול הרפואי], להבדיל מפרשנות וממסקנות של רופא אחר או של אדם אחר (רע"א 2339/96 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' דלל, פ"ד נ(4) 529, 532 (1996)).

רציונל זה כוחו יפה גם כאשר קביעת הנכות לא נעשית באמצעות מומחה מטעם בית משפט לפי סעיף 6א לחוק הפיצויים, אלא תוך הסתמכות על נכות שנקבעה על פי דין, במסלול שלפי סעיף 6ב. משום כך, בין הטעמים למתן היתר להבאת ראיות לסתור יכול שיהא הנימוק לפיו ועדה רפואית הסתמכה על חוות דעת פרטית שהוצגה לה על ידי התובע, וזאת על רקע החשש פן הוועדה הרפואית הושפעה ממנה, תוך פגיעה בצד שכנגד שלא ניתנה לו ההזדמנות דומה להציג את עמדתו הרפואית באמצעות חוות דעת מטעמו. וכך נמצא:

"נפגע המתייצב בפני הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי ומציג בפניה חוות דעת של מומחים רפואיים מטעמו זוכה ביתרון הנשלל ממנו במסגרת הוראת סעיף 6א לחוק (המונעת הצגת חוות דעת רפואית מטעמו). תכלית החוק והתקנות שהותקנו על פיו היא לייתר את הצורך ואת התועלת שבעצם הפניה אל המומחה שמטעם. תקנות המומחים אוסרות המצאת חוות דעת מטעם הצדדים למומחה שנתמנה על ידי בית המשפט והן אוסרות גם על המומחה לדרוש ולקבל חוות דעת כזו. הצגת חוות הדעת בפני הוועדה הרפואית אינה מתיישבת עם התכלית הזאת. פעולה שכזו אינה מתיישבת גם עם התכלית התחיקתית המוצאת לה ביטוי בסעיף 6ב לחוק הפיצויים, שעניינה הסתמכות על חוות דעת אובייקטיבית, להבדיל מחוות דעת מטעם אחד מן הצדדים" (ריבלין, בעמ' 785, הדגשה אינה במקור; רע"א 7676/13 ספנייב נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (2013) בפסקה 8; רע"א 7905/10 אוחנה נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (2010) בפסקה 6).

6. במקרה דנן; לפני שתי הוועדות הרפואיות עמד מסמך אשר כותרתו "סיכום ביקור והערכת נכות" החתום פרופ' אלי שטיינברג, אורתופד. המסמך נערך לבקשת התובע וגם הוגש על ידו. למרות שהמסמך אינו ערוך כחוות דעת לפי פקודת הראיות הוא כולל אנמנזה, בדיקות גופניות שהמומחה ערך לתובע ותוצאותיהן, אבחנה (Whiplash Injury – neck & lower back) ולבסוף סממן בולט של חוות דעת - הערכת נכות הנוקבת ב- 10% בגין עמ"ש צווארי ו – 10% בגין גב תחתון (לפרשנותם של מסמכים שנערכו לצורך טיפול רפואי ולמסמכים המתקיימים בהם סממנים מובהקים של חוות דעת ראו רע"א 3007/12 פלונית נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (2012) בפסקה 10). התובע אינו טוען כי מסמך זה נערך לצורך טיפול רפואי כמפורט בתקנה 8 לתקנות (ואכן אין בו המלצות על טיפול שכזה), התובע גם אינו טוען כי טופל על ידי המומחה לאחר מכן.

7. לגופם של דברים;

עמ"ש צווארי –

הוועדה הרפואית מדרג ראשון קבעה כי לתובע 5% נכות בלבד לאחר שבדקה את טווחי התנועה של הצוואר. ועדת העררים בדקה גם היא את טווחי התנועה של הצוואר, מצאה את אותם טווחים כמו בבדיקתה של הוועדה מדרג ראשון, אך מסקנתה היתה: "הוועדה מקבלת את הערר וקובעת בגין הצוואר נכות בשיעור 10% לפי סעיף 37(5)(א) בגין הגבלה קלה בצוואר ובכך מקבלת את חוו"ד פרופ' שטיינברג [הדגשה אינה במקור]. הנה כי כן, למרות שטווחי התנועה בשתי הבדיקות זהים - המסקנה שונה. ועדת עררים אינה מנמקת מדוע החליטה לסטות מאחוזי הנכות הקודמים, זולת האמירה " ובכך מקבלת את חוו"ד פרופ' שטיינברג". יש באמירה זו כדי לבסס חשש כי דווקא מקום שבו נדרש שיקול דעת עצמאי, הוועדה אימצה את חוות הדעת ונתנה לה משקל מכריע. מאחר שלא ניתן לזמן את רופאי הוועדה לחקירה או לשאול אותם שאלות הבהרה, יש מקום לקיים בירור רפואי על ידי מומחה מטעם בית המשפט.

גב תחתון –

כאן, מסקנתי שונה. כזכור, הוועדה הרפואית מדרגה ראשונה קבעה כי הנכות בשיעור של 10% נובעת ממצב קודם בעוד כתוצאה מהתאונה לא נותרה לתובע נכות. ועדת העררים הפכה את ההחלטה וקבעה קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה, ונימקה זאת בכך שלמרות שבתיעוד הרפואי שלפניה קיימים שישה ביקורים אצל אורתופד לאורך השנים 2008-2014, אין מצוין באותו תיעוד ממצא של הגבלה בתנועה. מכאן, שוועדת העררים היתה מודעת לעברו האורתופדי של התובע, אך מצאה כי הוא אינו בר-ניכוי. החלטה זו היא בתחום מומחיותה הרפואית ושיקול דעתה של ועדת העררים, היא מנומקת ולא מצאתי מקום להתערב בה.

הנתבעת חולקת רק על כך שלא נוכה "עבר", אם באופן מלא אם באופן חלקי, ולא על הנדבך הנוסף בהחלטת הוועדות, זה המתייחס לגובה הנכות בגב התחתון (10%). משום כך לא מצאתי להתערב בקביעה זו שעניינה שיעור הנכות, וזה יעמוד על 10%.

8. סוף דבר; ועדת העררים העלתה את שיעור הנכות של התובע בגין עמ"ש צווארי, למרות שטווח התנועה בבדיקתה היה זהה לטווחי התנועה בבדיקת הוועדה הקודמת. שינוי זה נעשה ללא הנמקה זולת הפניה לחוות דעתו של פרופ' שטיינברג, מטעם התובע. הסתמכות כזו מעניקה יתרון לא ראוי לתובע שהגיש את חוות הדעת, בעוד שלאור הוראות חוק הפלת"ד והתקנות מכוחו אין לנתבעת הזדמנות דומה. היא אף אינה יכולה להפנות לוועדת הערר שאלות הבהרה או לזמן את מומחיה לחקירה באשר לטעמים שעמדו ביסוד קביעת הנכות על ידה. מנימוקים אלו ומאחר שנמנעה מהנתבעת האפשרות לשכנע את ועדת הערר לבסס את קביעותיה על שיקול דעתה העצמאי, הבקשה להבאת ראיות לסתור - מתקבלת. לצורך קביעת מצבו הרפואי של התובע בעמ"ש צווארי והקשר הסיבתי בין מצבו זה לבין התאונה ימונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה. החלטה על מינוי תצא בנפרד. למען הסר ספק, אין להביא לפני מומחה בית המשפט את הנכות שנקבעה לתובע במוסד לביטוח לאומי.

מאחר שהנתבעת אינה חולקת על שיעור הנכות של התובע בגין הגב התחתון, אלא רק על נושא הקשר הסיבתי לתאונה – ובעניין זה ועדת הערר נימקה את החלטתה – אין להתערב בה. שיעור הנכות בגין הגב התחתון יעמוד על 10% וכולו נובע מהתאונה. החלטת ועדת הערר בעניין זה נותרת בעינה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק מהחלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ז' אייר תשע"ח, 22 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.