בפני

כבוד השופטת דנה כהן-לקח

מבקשת

סוזן טננבוים
בעצמה

נגד

משיבים

1. יעקב קלמנוביץ
ע"י ב"כ עו"ד שי פרץ

2. משה וישנפסקי
ע"י ב"כ עו"ד משה פולסקי

החלטה

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת כב' השופטת מ' ליפשיץ-פריבס מיום 10.6.2018 בתא"מ (י-ם) 65386-06-17, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת (אליה הצטרף בהסכמה המשיב 2) לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות.

1. המשיב 1 הגיש כנגד המבקשת בלשכת ההוצל"פ בירושלים, בקשה לביצוע שיק בסך 50,000 ₪. מדובר בשיק בחתימת המבקשת, שניתן בשעתו כהמחאת ביטחון לשם קיום התחייבויות לפי הסכם שכירות של דירת מגורים בין המבקשת ובעלה דאז (כשוכרים), לבין המשיב 1 (כמשכיר). המבקשת הגישה התנגדות לביצוע השטר, ורשמת ההוצל"פ הורתה על העברת העניין לבית-משפט השלום בירושלים. בהתאם להחלטת כב' השופטת ליפשיץ-פריבס, הגיש המשיב 1 לפי בקשתו כתב-תביעה מתוקן, במסגרתו צירף כנתבע את המשיב 2, שלפי הנטען חתם על כתב ערבות להתחייבויות לפי הסכם השכירות.

2. לאחר תיקון כתב-התביעה, הגישה המבקשת בקשה שכותרתה: "בקשה להעברת דיון – מחיקה על הסף", שהיא במהותה בקשה לעיכוב הליכים מחמת תניית בוררות. בבקשה נטען כי מאחר שהצדדים הנם חרדים שומרי תורה ומצוות, הרי בהתאם לסעיף 18 להסכם השכירות יש להעביר את הדיון ל"בית הדין לענייני ממונות של המועצה הדתית בירושלים ברח' החבצלת ו/או בבית דין הישר והטוב ברח' אריאל 4 בירושלים". המשיב 2 הצטרף לבקשה בהסכמה. המשיב 1 התנגד לה.

3. בית-משפט השלום דחה את הבקשה האמורה בהחלטתו מיום 10.6.2018, תוך התייחסות לסעיף 18 להסכם השכירות שנוסחו כדלקמן:

18. "... מוסכם בזה כי בית דין לתביעות קטנות ו/או בית משפט השלום, בית הדין הרבני בירושלים, יהיו בעלי סמכות לדון בכול תביעה הקשורה ו/או הנובעת מחוזה זה".

בהתבסס על נוסחו של סעיף 18 הנ"ל להסכם השכירות, קבע בית-משפט השלום כי לא נקבעה בהסכם סמכות ייחודית של בית הדין הרבני לדון בסכסוך, ולפיכך קמה למשיב 1 הזכות להגיש את תביעתו לבית משפט השלום, אשר בסעיף 18 להסכם הנ"ל נקבע כי גם לוֹ תהיה נתונה הסמכות לדון בתובענה. בסיום ההחלטה צוין כי על-אף דחיית הבקשה לא ייעשה צו להוצאות, וזאת נוכח מחדלו של המשיב 1 באי צירוף מלוא הסכם השכירות לתביעתו.

4. המבקשת עותרת לפניי למתן רשות לערער על ההחלטה האמורה. לטענתה, מאחר שמדובר בצדדים המנהלים אורח חיים חרדי, ברור שכוונתם הייתה להתדיין לפני בית דין דתי ולא לפני ערכאה אזרחית. אשר לנוסחו של סעיף 18 להסכם השכירות, נטען כי בעוד המילים: "בית דין לתביעות קטנות ו/או בית משפט השלום" הודפסו בטופס הסטנדרטי בו עשו הצדדים שימוש לצורך עריכת הסכם השכירות ביניהם, הרי המילים: "בית הדין הרבני בירושלים" נכתבו בכתב-יד, ולכן יש ליתן להן עדיפות. נטען כי רק מחמת השגגה, לא שורטט קו-מחיקה על המילים המודפסות "בית דין לתביעות קטנות ו/או בית משפט השלום". עוד נטען כי הצדדים להסכם השכירות אינם משפטנים, כלל לא הבינו את משמעות המונח: "סמכות מקבילה", וממילא לא התכוונו לתת סמכות כזו לערכאה אזרחית. בנוסף נטען כי ככל שאין לבית-הדין הרבני בירושלים סמכות לדון בתיקי ממונות, יכולים הצדדים להסכים ביניהם על בית-דין דתי אחר.

5. יוער כי המשיבים ראו להגיש מיוזמתם תגובות לבקשת רשות הערעור, על-אף שלא התבקשו לעשות כן (ראו: תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). המשיב 2 תמך בבקשת רשות הערעור מטעם המבקשת מטעמים שפורטו בתגובתו, ואילו המשיב 1 התנגד לה וביקש להותיר את החלטתו של בית-המשפט קמא על כנה. המבקשת הגישה תשובתה לתגובות אלה.

6. לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור ונימוקיה, וכן את התגובות והתשובה שהוגשו בעניינה, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כבר נפסק כי ברגיל, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקולי הערכאה הדיונית "שהחליטה לעכב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, או שדחתה בקשה לעכבם", וכי מידת ההתערבות בכך היא "מצומצמת ביותר" (ראו: רע"א 286/98 רפאל נ' נס הרים (5.4.1998), פס' 3; רע"א 4464/12 ‏MINTER PROPERTIES LIMITED‏ נ' הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית של ירושלים (25.11.2012), פס' 4). ואולם אף אם אתעלם ממידת ההתערבות המצמצמת הנוהגת בהקשר הנדון, אני בדעה כי אין מקום להתערב במסקנה אליה בא בית-המשפט קמא.

7. בקשת המבקשים לעיכוב הליכים בבית-משפט השלום, נסמכת על סעיף 18 להסכם השכירות, אשר צוטט בפס' 3 לדבריי לעיל.

סעיף 1 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) מגדיר "הסכם בוררות" כ- "הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין צדדים להסכם או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד, בין שנקוב בהסכם שמו של הבורר ובין אם לאו". כבר נפסק כי הסכם יכול לעלות כדי הסכם בוררות גם אם לא הוזכרה בו במפורש המילה "בוררות" או "בורר", אולם על ההסכמה להיות ברורה מנוסח הדברים (ראו: סמדר אוטולנגי בוררות-דין ונוהל 38 (2005) וההפניות שם). במקרה דנן, הספק מתעורר עקב כך שסעיף 18 להסכם השכירות, אשר אינו כולל הסכמה מפורשת לבוררות, עושה שימוש במילים: "סמכות לדון בכל תביעה הקשורה ו/או הנובעת מחוזה זה", כאשר בטופס הסטנדרטי של הסכם השכירות בו עשו הצדדים שימוש, מודפסות המילים: "בית דין לתביעות קטנות ו/או בית משפט בשלום" – ערכאות שיפוטיות שאינן יכולות להוות בגדר בורר. לפיכך, לא ברור האם מלכתחילה נועד סעיף 18 להסכם השכירות להוות תניית בוררות. אמנם, הצדדים הוסיפו בכתב-ידם את המילים: "בית הדין הרבני בירושלים", אולם לא מחקו את המילים המודפסות קודם לכן: "בית דין לתביעות קטנות ו/או בית משפט השלום". בהתחשב בכל אלה, ספק ממשי אם ניתן לראות בסעיף 18 להסכם השכירות משום תניית בוררות. כבר נפסק כי: "אם הסכימו צדדים למסור מחלוקות ביניהם להכרעת גורם כלשהו, ואין זה נהיר כי מדובר בהכרעה במסגרת בוררות, כי אז אין בפנינו הסכם בוררות" (בג"צ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (6.4.2006), פס' 27 וההפניות שם; ההדגשה אינה במקור-ד.כ.ל).

8. ואולם, אפילו אם לצורך הדיון בלבד אניח כטענת המבקשת, כי הצדדים התכוונו ליצור בסעיף 18 להסכם השכירות תניית בוררות המתייחסת "לבית הדין הרבני בירושלים" וכי הם שכחו בתום-לב למחוק את המלים המודפסות קודם לכן ("בית דין לתביעות קטנות ו/או בית משפט השלום"), הרי נפל פגם שורשי באופן בו מנוסח הסעיף (מעבר לקשיים האחרים עליהם עמדתי בסוף פס' 7 לעיל). כך הוא הדבר, שכן לא ברור מיהו "בית הדין הרבני בירושלים" הנזכר בסעיף 18 הנ"ל: האם בית-הדין הרבני הממלכתי, או שמא בית-דין פרטי הפועל לפי דין תורה.

אם וככל שהכוונה הייתה לבית-הדין הרבני האזורי (הממלכתי), הרי בהתאם להלכה הפסוקה, בית-הדין הרבני הנ"ל אינו יכול לשמש כבורר בהיותו מוסד שיפוטי ממלכתי שהחוק אינו מסמיכו להכריע במחלוקות כבורר, ואין בהסכמת הצדדים כדי להקנות לו סמכות כזו (ראו: בג"צ 8638/03 אמיר הנ"ל; וכן: רע"א 9037/07 מכון אלטה נ' גבאי (8.1.2008), פס' 10-11).

אם וככל שהכוונה הייתה לבית-דין פרטי הפועל לפי דין תורה בירושלים, הרי בירושלים פועלים מספר בתי-דין פרטיים כאמור. אין בנוסחו של סעיף 18 להסכם כדי ללמד בדרך כלשהי, לאיזה בית-דין דתי הייתה הכוונה. למעשה, המבקשת עצמה מציינת בבקשת רשות הערעור כי יהיה על הצדדים להגיע להסכמה ביניהם על פנייה לבוררות לבית-דין דתי כזה או אחר. בנסיבות העניין, אי הבהירות האמורה לעניין זהות הבורר, מצדיקה את דחיית הבקשה לעיכוב הליכים בהעדר הסכמה אחרת בין הצדדים (זאת, אם וככל שניתן להתייחס לסעיף 18 להסכם השכירות כתניית בוררות, דבר המוטל בספק כמוסבר לעיל). (לכך שבית-משפט יסרב לתת צו לעיכוב הליכים אם עקב ניסוחו של הסכם הבוררות, ישנה אי בהירות בנוגע להפעלתו, ראו: אוטולנגי הנ"ל, עמ' 287; וראו גם: ת"א (מרכז) 16703-05-13 מונוביץ נ' גינת (2.1.2014), פס' 20 וההפניות שם).

9. נוכח מכלול הטעמים עליהם עמדתי, אין עילה להתערב בתוצאה אליה בא בית-המשפט קמא, לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים. לפיכך, לא ראיתי צורך להיזקק לטענת המשיב 1 בדבר מניעות ו/או השתק של המבקשת מלטעון כנגד הדיון בבית-המשפט, וזאת על רקע התדיינות קודמת בין הצדדים במסגרת תביעה לפינוי מושכר שהגיש המשיב 1 כנגד המבקשת.

10. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. מאחר שהמשיבים ראו להגיש תגובות לבקשת רשות הערעור בלא שהתבקשו לכך, כל צד יישא בהוצאותיו. העירבון ככל שהופקד יושב למפקידתו (בכפוף להעדר מניעה בדין לכך).

המזכירות תמציא החלטה זו למבקשת בעצמה ולב"כ המשיבים.