התנגדות לביצוע שטר בסך 50,000 ₪ שהוגש על-ידי התובע ללשכת ההוצאה לפועל, בשל הפרה נטענת של חוזה שכירות שנחתם בין הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") לתובע, ולפיו השכיר התובע לנתבעת דירה ברחוב שאולזון 42 ירושלים (להלן: "הדירה").

הבקשה לביצוע שטר הוגשה במקורה כנגד שני הנתבעים, וזאת מכוח כתב ערבות שנחתם על-ידי הנתבע 2 להבטחת החיובים שבהסכם השכירות. כנגד הנתבע 2 ניתן פסק דין ביום 1.4.19.

תמצית העובדות וגדר המחלוקת:

1. התובע השכיר לנתבעת את הדירה לתקופה של שניים עשר חודשים, בהתאם להסכם השכירות שנכרת בין הצדדים ביום 24.11.09 (הסכם השכירות צורף כנספח א' לכתב התביעה המתוקן מיום 1.2.18 (להלן: "כתב התביעה") ועותק מלא ממנו צורף כנספח 1 לתצהיר הנתבעת; להלן: "הסכם השכירות"). הסכם השכירות נחתם בין התובע לנתבעת 1 ולמי שהיה במועד הרלוונטי בעלה. חוזה השכירות הוארך בהסכמה בעל-פה בין התובע לנתבעת לתקופות נוספות.
2. בהסכם השכירות הוסכם בין הצדדים כי השכירות איננה מוגנת על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, וכי דמי השכירות יועמדו על סך של 4,500 ₪ לחודש.
3. לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה לתובע דמי שכירות מלאים כפי שהוסכם בהסכם השכירות, ובשל כך הגיש התובע כנגד הנתבעת תביעה לפינוי מושכר (ת.א.ק. 18755-05-16; העתק כתב התביעה צורף כנספח א' לתצהיר מר ניר קלמנוביץ', בנו של התובע ומיופה כוחו).
4. ביום 12.07.16 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים במסגרת התובענה לפינוי מושכר.
5. בהסכמות הצדדים התחייבה הנתבעת, בין היתר, לפנות את המושכר עד ליום 31.08.16 ולהפקיד סכום של 9,000 ₪ במוזמן עד ליום 5.7.16 עבור דמי השכירות לחודשים יולי ואוגוסט 2016. כמו כן, הוסכם כי הנתבעת תשלם את דמי ועד הבית לחודשים יולי ואוגוסט ישירות לוועד הבית ותמציא על כך אסמכתא לבא כוח התובע עד ליום 15.08.16. עוד נקבע כי הנתבעת תשלם את החובות לרשויות השונות עד ליום השבת החזקה בדירה (העתק פסק הדין צורף כנספח ב' לתצהיר ניר קלמנוביץ').
6. ביום 31.08.16 הנתבעת פינתה את המושכר. לטענת התובע, הנתבעת נותרה חייבת דמי שכירות למשך תקופה של תשעה חודשים (חודשים 10-12 לשנת 2015 ו- 1-6 לשנת 2016), ובסך הכל נותרה חייבת סך של 40,500 ₪ עבור דמי השכירות. כמו כן, הנתבעת לא שילמה את החובות לרשויות השונות ונותרה חייבת לגיחון סך של 175 ₪ ולוועד הבית סך של 1,350 ₪. כן נטען על-ידי התובע כי הנתבעת גרמה נזקים לדירה הנאמדים בסך של 3,000 ₪. בנוסף, עתר התובע לחייב את הנתבעת בסך של 5,000 ₪ + מע"מ בגין ההוצאות המשפטיות שהיו כרוכות בהגשת התובענה לפינוי מושכר, ובסך הכל עתר התובע לחייב את הנתבעת בסך של 50,875 ₪.
7. התובע טען כי פנה אל הנתבעת בדרישה שתקיים את הסכם השכירות ואת פסק הדין שניתן כנגדה, אך זאת ללא כל תגובה מצידה (מכתבי ההתראה צורפו כנספח ג' לתצהיר ניר קלמנוביץ'). לטענת התובע, לאור התעלמותה של הנתבעת מדרישות התובע, הוא הפקיד שיק ביטחון שניתן לו על-ידי הנתבעת במעמד חתימת הסכם השכירות, ואולם, השיק חזר בגין היעדר כיסוי מספיק.
8. התובע הגיש את השיק לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, ומכאן התנגדותה של הנתבעת.
9. להשלמת התמונה יצוין כי הנתבעים הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף בשל קיומה של תניית בוררות ולפיה כל סכסוך בין הצדדים יוכרע בבית דין רבני. ביום 10.6.18 נדחתה הבקשה על-ידי בית המשפט. בקשת רשות ערעור שהוגשה כנגד החלטה זו נדחתה ביום 18.10.18 (רע"א 34717-08-18).
10. התובע כפר בטענת הנתבעת כי הסכים לוותר לה על חובה לנוכח מצבה הכלכלי. לטענת התובע, נעשו ניסיונות להגיע עם הנתבעת להסדרי תשלומים, ונקבעו פגישות עם הרב של הנתבעת, אליהם היא כלל לא הופיעה. הנתבעת הבטיחה לבא כוח התובע כי היא תגיע למשרדו להסדיר את התשלומים, אך מעולם לא עשתה כך.
11. עוד טען התובע כי הנתבעת גרמה נזקים רבים לדירה כגון; דלתות שבורות, עקירת מנורות, והשארת הדירה לא מסוידת ומלוכלכת. לטענתו, על מנת להביא את הדירה למצב ראוי להשכרה הוא נאלץ לשלם מכספו עבור התיקונים הללו.
12. התובע ציין כי נגרמה לו עוגמת נפש רבה בשל ההפרות החוזרות והנשנות הן של הסכם השכירות, והן של פסק הדין שניתן כנגד הנתבעת. לטענתו, הוא רצה לאפשר לבנו להתגורר במושכר אך בשל אי פינוי המושכר בזמן על ידי הנתבעת, עד למתן פסק הדין בעניין הפינוי, הוא נאלץ לשכור דירה אחרת ולשאת בעלויות שכירות יקרות.
13. התובע עומד על זכותו לקבל הוצאות משפטיות הן להליך זה והן להליך הקודם שניהל מול הנתבעת, וזאת משום שלטענתו ביקש להגיע עם הנתבעת מספר פעמים להסדרים בקשר לתשלומים, אך הנתבעת הבטיחה לשלם ולא עשתה כן. רק לאחר שלא היה לתובע מוצא אחר הוא הגיש כנגדה תביעת פינוי, ולאחר שלא נענתה למכתבי בא כוח התובע להגיע להסדר כספי ולא טרחה להגיע לפגישות שנקבעו עם הרב שלה, הוגש השיק לביצוע בהוצאה לפועל.
14. בכתב ההתנגדות לא כפרה הנתבעת בקיומו של חוב בגין דמי השכירות, אלא העלתה טענה בנוגע למצבה הכלכלי הקשה. הנתבעת טענה כי היא חיה מקצבאות ומעבודות מזדמנות וכי על רקע זה, בנו של התובע, המצהיר בתיק זה, מר ניר קלמנוביץ', הבטיח לה שאם היא תתפנה מהדירה הוא ימחל לה על החוב. בתצהירה טענה הנתבעת כי שילמה דמי שכירות עבור חודש נובמבר 2015 ולפיכך, החוב שנותר הוא עבור שמונה חודשים ולא תשעה חודשים כפי שנטען על-ידי התובע. כן טענה הנתבעת בתצהירה כי יש לקזז מסכום החוב בגין דמי השכירות את התשלום בסך 3,500 ₪ בו חויב הערב, הנתבע 2.
15. בנוסף, טענה הנתבעת כי הסכם השכירות נכרת מראש למשך שנה, עת היתה נשואה לבעלה, החתום אף הוא על הסכם השכירות, ואשר ממנו התגרשה במהלך השנה. לטענת הנתבעת, היא לא נתנה הסכמתה לכך כי השיק ישמש בטחון לתקופה שבה הוארך הסכם השכירות. מעבר לכך טענה הנתבעת כי במעמד חתימת ההסכם נמסרו לתובע שני שיקים לבטחון, האחד לצורך הבטחת החיובים שבהסכם (הוא השיק מושא התובענה) והשני לצורך הבטחת תשלום דמי השכירות. לפיכך, השיק מושא התובענה לא נועד להבטיח את תשלום דמי השכירות. כמו כן, נטען על-ידי הנתבעת כי בהסכם השכירות נקבעו תנאים מוקדמים למימוש שיק הבטחון, ביניהם מתן התראה מראש ומסירת שיק הבטחון למשמרת אצל משפחת בוק, וזאת על מנת למנוע מצב של שימוש לרעה בשיק הבטחון על-ידי התובע. תנאים אלה לא קוימו, לטענת הנתבעת.
16. באשר ליתר החיובים שנתבעו על-ידי התובע טענה הנתבעת כי היא חייבת לוועד הבית 1,000 ₪ ולא 1,350 ₪. בעניין זה ציין התובע בסיכומיו, כי הוא מוכן לוותר לנתבעת על ההפרש בסך 350 ₪. באשר לחיוב לגיחון בסך 175 ₪ טענה הנתבעת כי לאורך השנים חולק חשבון המים בינה לבין דיירת נוספת שעשתה שימוש משותף עם הנתבעת באותו שעון מים. לטענת הנתבעת, החלוקה הייתה שרירותית לשניים, וייתכן כי במהלך השנים שילמה מעבר למה שהייתה צריכה לשלם.
17. באשר לחיוב שנתבע בגין התיקונים שנדרשו בדירה, טענה הנתבעת כי אם הייתה עוזבת את הדירה בתום שנת השכירות היא הייתה מחויבת לצבוע את הדירה. אך מאחר ונותרה להתגורר בדירה משך מספר שנים הרי שהתחזוקה השוטפת של הדירה, ובכלל זה צביעתה מעת לעת, מוטלת על התובע. הנתבעת הוסיפה וטענה כי ניקתה את הדירה עם עזיבתה, וכי ייתכן ונותרו לכלוכים כאלה ואחרים מאחורי ארונות וכד', אותם לא ניתן היה לנקות. לטענת הנתבעת, בטרם פינוי הדירה, התובע הגיע לערוך בדיקה והביע את שביעות רצונו והתפעלותו מכך שהדירה במצב שמור ונקי. באשר לטענה כי הנתבעת פירקה מנורות, טענה הנתבעת כי בעת כניסתה לדירה החליפה מספר פלורוסנטים לנברשות, אותן לקחה עמה עם עזיבתה את הדירה וכי שתי דלתות היו הרוסות עוד בעת כניסתה של הנתבעת לדירה.
18. מעבר לכך, טענה הנתבעת כי יש לחייב את התובע בגין כך שבמשך השנים לא נשא בתיקונים שנדרשו ושהיו מוטלים עליו בהתאם להסכם השכירות בעלות הנאמדת בסך של 1,500 ₪. בנוסף, טענה הנתבעת כי בשלב מסוים חב' הגז ניתקה את היונקרס, אך התובע סירב לספק לדירה חימום אחר, ולפיכך יש לקזז סך של 500 ₪ עבור כל חודש שכירות, ובסך הכל 17,000 ₪.
19. הנתבעת כפרה בתביעת התובע לחיובה בהוצאות משפט וטענה כי לאור טענותיה לעיל, התובענה לא הייתה אמורה להגיע להליכים משפטיים.

דיון:

1. טענת הנתבעת ולפיה היא העבירה לתובע דמי שכירות עבור חודש נובמבר 2015 (פרו' עמ' 28 ש' 2-15; פיסקה ה' לתצהיר הנתבעת), לא נתמכה בכל ראיה. אמנם, הנטל מוטל על התובע כמוציא מחברו, אך מאחר וטענתה זו הועלתה על-ידי הנתבעת רק בתצהירה, לאחר שבכתב ההתנגדות הודתה בקיומו של החוב וטענה לכך שהתובע וויתר לה על כך, יש בהעלאת הטענה משום הרחבת חזית, ולכל הפחות עליה הנטל להוכיח טענתה זו, לאחר, שכאמור, לא עתרה בכתב ההתנגדות כנגד החוב גופו (למעט התשלום עבור חודשים יולי – אוגוסט 2016 על-פי הסכמת הצדדים בתביעת הפינוי, עליהם אין חולק).
2. בעניין זה טענה הנתבעת בעדותה כי החבילה של ההפקדות איננה (פרו' עמ' 30, ש' 8-9) ולא תמכה את טענתה לגבי המסרון ששלחה לתובע בסמוך לאחר ההפקדה בכל ראיה. לצד זאת, נתתי משקל גם לתמלול השיחה מיום 11.3.18 אשר צורף כנספח ד' לתצהירו של מר ניר קלמנוביץ' שבו לא נשמעת הנתבעת חולקת על עצם קיומו החוב. התמלול אמנם לא הוגש לפי דיני הראיות, ולפיכך ניתן לו משקל נמוך בדמות חיזוק למסקנתי דלעיל.
3. טענתה של הנתבעת באשר להבטחה שניתנה לה על-ידי התובע לאחר פגישות אצל הרב בדבר וויתור על דמי השכירות, לא נתמכה בכל ראיה. מעבר לכך, הנתבעת הודתה בעדותה כי לא היתה נוכחת באותו הסיכום וכי שמעה על כך ממר ניר קלמנוביץ' ומהרב (פרו' עמ' 30, ש' 28-34). ניר קלמנוביץ' כופר בטענה זו, ואילו הרב לא הובא לעדות.
4. אין בידי לקבל את הטענה כי השיק מושא התובענה נועד להבטיח רק את החיובים שביסוד ההסכם המקורי שנחתם למשך שנה. הנתבעת אינה חולקת על כך כי הסכם השכירות הוארך בהסכמה בעל-פה שבין הצדדים, ולפיכך, ככל שלטענת הנתבעת תנאי כלשהו מהסכם השכירות שונה או בוטל, היה עליה להביא הוכחה לכך.
5. באשר לטענת הנתבעת כי השיק מושא התובענה לא נועד להבטיח את תשלום דמי השכירות, יצוין כי עיון בשני השיקים שצורפו להסכם השכירות מלמד כי האחד (השיק מושא התובענה) נועד להבטיח את החיובים שבהסכם השכירות והשני נועד להבטיח החזרי הוראות קבע. לא ניתן לקבל פרשנות ולפיה השיק שנועד להבטיח את החיובים שבהסכם השכירות לא נועד להבטיח את דמי השכירות, המובטחים באמצעות השיק השני, לטענת הנתבעת, שעה שהנתבעת בעצמה לא טענה כי דמי השכירות שולמו בהוראת קבע, אלא לטענתה הם שולמו בדרך של הפקדות ולא בהעברה בנקאית (פרו' עמ' 5, ש' 21).
6. הטענה כי התובע לא התרה בפני הנתבעת טרם נקיטה בהליכי הוצאה לפועל, נסתרת ממכתבי ההתראה שצורפו כנספח ג' לתצהיר ניר קלמנוביץ'. טענת הנתבעת כי השיק לא הופקד למשמרת אצל משפחת בוק כפי שהסכימו הצדדים, לא נסתרה על-ידי התובע, אך אין בה לטעמי כדי לאיין את תוקפו של שיק הפקדון והאפשרות לפרוע באמצעות את חובה של הנתבעת. לשיטתה של הנתבעת הפקדת השיק בידי משפחת בוק נועדה להבטיח כי התובע לא יעשה בו שימוש לרעה. לא שוכנעתי כי הפקדת השיק וביצועו בהוצאה לפועל נעשה תוך שימוש לרעה על-ידי התובע. להיפך, מחומר הראיות עולה כי התובע עשה כל מאמץ שלא להיזקק להליכים משפטיים.
7. הנתבעת, כאמור, לא חלקה על עצם קיומו של החוב לוועד הבית בסך 1,000 ₪ (פרו' עמ' 34, ש' 9-10). כפי שצוין לעיל, התובע הודיע בסיכומיו כי הוא מוכן לוותר על ההפרש בסך 350 ₪.
8. בכל הנוגע לחיוב לחב' הגיחון בסך 175 ₪ – הנתבעת הודתה כי ההתחשבנות לאורך השנים היתה בדרך של חלוקה שווה בינה לבין דיירת נוספת, בשל שימוש בשעון מים משותף, והיא לא תמכה טענתה, או השערתה, כי לאורך השנים שילמה עבור חשבון מים ביתר, בכל ראיה.
9. התובע לא תמך טענתו ביחס לנזקים שנגרמו לדירה ולתיקונים שנדרש לבצע בכל ראיה, למעט תמונות שהוצגו במעמד הדיון באמצעות מכשיר נייד ובהן ניתן היה לראות פלרוסנטים שנעקרו ממקומם, משקוף שנעקר בכניסה לחדר השירות, ולכלוך על רצפת החדר (פרו' עמ' עמ' 18 ש' 8, 11, ועמ' 19 ש' 29). בנוסף, כאמור, הנתבעת הודתה כי לא סיידה את הדירה. טענת הנתבעת ולפיה החיוב לסייד את הדירה חל רק בתום שנת השכירות הראשונה ואילו ככל שחולפות השנים החיוב עובר אל כתפי המשכיר (התובע), אינה יכולה להתקבל.
10. בנסיבות שבהן הנתבעת הודתה כי לא סיידה את הדירה ובצירוף התמונות שהוצגו במעמד הדיון, ולאחר ששקלתי גם את טענת הנתבעת כי הדלתות היו מפורקות עוד בעת כניסתה לדירה, יועמד ראש נזק זה בגין התיקונים שנדרשו בדירה, על סך של 2,500 ₪, וזאת על דרך האומדנה.
11. הנתבעת לא תמכה טענותיה לקיזוז בכל ראיה, מלבד תמונות של הדירה שצורפו לתצהירה שבהן לא ניתן היה להבחין בכל ליקוי המרים את הנטל המוטל על הנתבעת להוכיח טענת קיזוז, למעט תמונות של היונקרס כשהוא מנותק. טענת הנתבעת כי נזקקה לרכוש שלושה מפזרי חום, אינם יכולים להקים לה טענת קיזוז, באשר, מטבע הדברים, מדובר במכשירים חשמליים שניתנים למעבר מדירה לדירה.
12. באשר לתביעת התובע להוצאות, לרבות בגין הצורך בהגשת התובענה לפינוי, הרי שלאור מסקנתי העולה מחומר הראיות ולפיה התובע עשה כל שביכולתו כדי להימנע מהליכים משפטיים, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת ולפיה ניתן היה להגיע לפתרון מוסכם ללא נקיטה בהליכים משפטיים. הראיה, שהנתבעת פינתה את הדירה רק לאחר שהתובע נקט נגדה בתביעה לפינוי מושכר. בהקשר זה יצוין כי ההסכמות שגובשו בין הצדדים במסגרת תביעת הפינוי אינן כוללות הסכמה לוויתור על הוצאות משפט. במסגרת אותן הסכמות, הסכימו הצדדים כי באין בהסכמות כדי לגרוע מטענות התובע בכל הנוגע לחובות הכספיים של הנתבעת.

סיכום:

1. סופו של יום, עיקר טענותיה של הנתבעת נשענות על מצבה הכלכלי. כפי שצוין לעיל, התובע היה ער למצבה הכלכלי של הנתבעת ועשה כל שביכולתו כדי להימנע מהליכים משפטיים. גם במסגרת ניהולה של התובענה שבכותרת הביע התובע נכונותו להגיע להסדר עם הנתבעת, אך הדבר לא צלח.
2. במכלול האמור, דין ההתנגדות להידחות.
3. הליכי ההוצאה לפועל יחודשו.
4. חובה של הנתבעת יועמד על סך של 50,025 ₪, שהם דמי השכירות עבור תשעה חודשים בסך של 40,500 ₪, וועד בית בסך 1,000 ₪, חוב לגיחון בסך 175 ₪, עלות התיקונים שנדרשו לדירה בסך 2,500 ₪ ועלות ההוצאות המשפטיות שנדרשו בגין הגשת התובענה לפינוי מושכר בסך 5,000 ₪ + מע"מ.
5. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בגין ניהול ההליך שבכותרת בסך 10,000 ₪ + מע"מ.
6. אין באמור כדי לגרוע מחיובו של הנתבע 2 בהתאם לפסק הדין מיום 1.4.19, והתשלום שבו חויב הנתבע 2 יישא ריבית והצמדה כחוק מיום פסק הדין (1.4.19). עם ביצוע התשלום על-ידי הנתבע 2 יקוזז התשלום מגובה החוב שבתיק ההוצאה לפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך 45 ימים.

ניתן היום, כ"ח אב תשע"ט, 29 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.