ב"כ מערערים 1-3 (עש"א 42824-06-17): עו"ד שי דקס; עו"ד רון סולומון

ב"כ מערערים 4 ו-5 (ע"ו 30679-07-17): עו"ד שגיא רבינוביץ

ב"כ מערערים 6 ו-7 (ע"ו 29829-07-17): עו"ד שמואל לוינשטיין; עו"ד פטריק אלגז

ב"כ מערערים 8 ו-9 (ע"ו 28194-07-17): עו"ד אריה אבוס

ב"כ מערערים 10 ו-11 (ע"ו 33390-07-17): עו"ד איימן חטיב

ב"כ מערער 12 (ע"ו 23582-08-17): עו"ד רן ארנון

ב"כ המשיבה: עו"ד קארין פאר פרידמן; עו"ד יוכי ספיר; עו"ד אביעד אמרוסי

1. לפניי שישה ערעורים על החלטות שניתנו על ידי ועדת הרישוי הפועלת לפי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, תשל"ב-1972 (להלן: "המשיבה").

2. חמישה ערעורים מופנים נגד חמש החלטות שניתנו על ידי המשיבה ביום 14.6.17. בהחלטות אלה החליטה המשיבה לשלול את רישיונותיהם של שש חברות השמירה המערערות (מערערות 1, 4, 6, 8, 9, 10), וכן את רישיונות מארגני השמירה של בעלי החברות הללו (מערערים 2, 3, 5, 7, 11).

3. יצוין, כי ביצוע החלטות המשיבה עוכב, תחילה על ידי המשיבה עצמה, ולאחר מכן על ידי בית משפט זה בעקבות הערעורים שהוגשו על ידי מערערים 1-11.

4. הערעור השישי הוגש על ידי מערער 12, מר אורי סהר. ערעור זה מופנה נגד החלטת המשיבה מיום 27.7.17, במסגרתה החליטה המשיבה שלא לתת אישור למערער לשמש כמנהל בשכר במערערת 1, ושלא לאשר את העברת הבעלות בחברה זו למערער. במהלך הדיון שהתקיים לפניי ביום 14.12.17, הודיע ב"כ מערער 12, כי הגם שהמערער עומד על הטענות שהעלה בערעורו, הרי שכיום אין עוד למערער עניין לרכוש את המערערת או לשמש כמנהלה, ובנסיבות אלה הוא מושך את ערעורו. לנוכח הודעת ב"כ מערער 12, אני מוחק את הערעור שהוגש על ידי מערער זה.

פסק דין זה יתייחס, אפוא, רק לחמשת הערעורים של חברות השמירה ומנהליהן.

רקע – כתב האישום

­­­­­­­

5. ביום 17.2.17 הגישה פרקליטות מחוז הצפון לבית המשפט המחוזי בנצרת, כתב אישום חמור במהותו ורחב בהיקפו. כתב האישום כולל 50 אישומים נגד 31 נאשמים, ובכללם המערערים 1-11 (להלן: "המערערים"). כתב האישום מייחס לנאשמים, איש איש לפי חלקו המתואר בכתב האישום, עבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, תשס"ג-2003; חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000; סחיטה באיומים ועבירות נוספות על פי חוק העונשין, תשל"ז-1977. עוד מואשמים מי מהנאשמים, בעבירות לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 ועוד, ובכללן עבירות של הפצת חשבוניות פיקטיביות.

6. ליבת כתב האישום מתארת עבירות חמורות שנעברו על ידי ארגון פשיעה, עליהן נמנות עבירות של סחיטת דמי חסות שהופנו נגד קבלנים, קבלני עבודות עפר, תאגידי מים ושפכים, בעלי עסקים שונים ואף נגד הקרן הקיימת לישראל. כתב האישום מפרט את ביצוען של העבירות באופן שיטתי, מתמשך ומאורגן. על פי הנטען בכתב האישום, שמם של ראשי ארגון הפשיעה נודע ברבים נוכח האימה שהוטלה על-ידם ונזקי הרכוש שנגרמו למי שסירב לקבל את חסותו של ארגון הפשיעה במסגרתו הם פועלים. לנוכח זאת, קבלנים ובעלי עסקים בצפון הארץ הסכימו, בלית ברירה, לקבל את שירותי החסות של ארגון הפשיעה. במרבית המקרים ניצלו חברי ארגון הפשיעה את "המוניטין" שצברו, בכדי להבהיר לנסחטים שסירוב לשלם דמי חסות יביא לפגיעה ולנזק לרכוש הנסחטים בשווי של עשרות ומאות אלפי שקלים חדשים. כך גרמו חברי ארגון הפשיעה לנפגעי העבירה הנסחטים לשלם עבור חסות הארגון, כשבמרבית המקרים השירות היחיד שסופק הסתכם בהדבקת מדבקה על הציוד של אותם קבלנים ששילמו על שירותי השמירה, הנושאת את השם "רעם" או את שם אחת משמות החברה הנאשמות. פרט לאותה מדבקה המודיעה על חסות ארגון הפשיעה לגבי אותו ציוד, לא ניתן שירות שמירה למרבית נפגעי העבירה.

7. כתב האישום מפרט את השימוש שעשה ארגון הפשיעה בחברות שמירה מורשות, על מנת להלבין את כספי הסחיטה ועל מנת להפיק לנסחטים חשבוניות "כדין" עבור שירותי "השמירה/סחיטה" שסופקו להם. על פי הנטען בכתב האישום, חברי ארגון הפשיעה פעלו באמצעות חלק מחברות השמירה המערערות, על מנת לספק אסמכתאות.

8. וכך, בין היתר, תיארה המשיבה בהחלטותיה את תמצית עניינו של כתב האישום:

"הפעילות העבריינית במסגרת ארגון הפשיעה כללה מעשי סחיטה ואיומים, שבגינם נאלצו קבלנים, תאגידים באזור הצפון להיענות להצעת הסוחטים ולקבל שירותי שמירה מטעם חברות שמירה שפעלו בקשר עם ארגון הפשיעה, כאשר בפועל, פעמים רבות, לא התקיימה כלל שמירה. מדובר בסחיטת דמי חסות. על-פי כתב האישום, קבלני בניה אשר לא נעתרו להצעת השמירה ולא שילמו דמי חסות, סבלו מנזקים קשים באתרי הבניה, נזקים אשר הופסקו עם קבלת הצעת "השמירה" ותשלום דמי החסות.

על מנת להלבין את דמי החסות שהתקבלו הוקם על ידי הנאשמים, כל אחד לפי חלקו, מנגנון משומן היטב המבוסס על חברות שמירה, חלקן לגיטימיות ובעלות רישיון כדין. חברות אלה הוציאו חשבוניות פיקטיביות סה"כ בהיקפים של עשרות מיליוני שקלים בגין עבודות שמירה שהן לכאורה ביצעו ובכך ביססו את התשתית להכשרת הכספים.

על פי כתב האישום בראש ארגון הפשיעה עמדה משפחת הייב מטובא שבצפון - גולן הייב (נאשם 1) ודודו פראג' הייב (...) - אשר שלטה בכל מערך הסחיטה ומנגנון הלבנת הכספים באמצעות הנאשמים האחרים וחברות השמירה המעורבות בפרשה."

9. למערערים לא מיוחסים מעשי הסחיטה בפועל. להלן תובא תמצית האישומים המיוחסים להם:

א. המערערים 1-3 מואשמים בעבירות של פעילות בארגון פשיעה (סעיף 11 לכתב האישום); הלבנת הון; רישום כוזב במסמכי תאגיד, וזאת בשל הלבנת סכום של 2,620,144 ₪ שניגבו כדמי חסות (סעיף 46 לכתב האישום); כמו כן מואשמים מערערים אלה בעבירות נוספות שעניינן הנפקה של 133 שיקים בסכום כולל של 718,586 ₪ המגלמים תלושי שכר כוזבים (סעיף 47 לכתב האישום).

ב. המערערים 4 ו-5 מואשמים בעבירות של פעילות בארגון פשיעה (סעיף 9 לכתב האישום); הלבנת הון; ורישום כוזב במסמכי תאגיד, וזאת בשל הלבנת סכום של 3,178,419 ₪ שניגבו כדמי חסות (סעיף 42 לכתב האישום); כמו כן מואשמים מערערים אלה בעבירות נוספות שעניינן רכישת חשבוניות פיקטיביות בסכום של 17,359,186 ₪ והצגתן לרשויות המס (סעיף 43 לכתב האישום).

ג. בשונה מהמערערים הקודמים, למערערים 6 ו-7 לא מיוחסת עבירה של פעילות בארגון פשיעה. בדומה להם, מיוחסות למערערים אלה עבירות של הלבנת הון ורישום כוזב במסמכי תאגיד, וזאת בשל הלבנת סכום של 306,750 ₪ שניגבו כדמי חסות (סעיף 44 לכתב האישום); כמו כן מואשמים מערערים אלה בעבירות נוספות שעניינן רכישת חשבוניות פיקטיביות בסכום של 33,815,631 ₪ והצגתן לרשויות המס (אישום 45).

ד. מערערת 8 מואשמת בכך שמכרה למערערת 4 חשבוניות פיקטיביות בסכום של 3,210,476 ₪.

ה. מערערת 9 מואשמת בכך שמכרה למערערת 6 חשבוניות פיקטיביות בסכום של 7,272,079 ₪. כמו כן מואשמת מערערת 9 בכך שמכרה למערערת 4 חשבוניות פיקטיביות בסכום של 1,196,979 ₪.

ו. מערערים 10 ו-11 מואשמים בכך שמכרו למערערת 6 חשבוניות פיקטיביות בסכום של 6,171,721 ₪.

ההליכים לפני המשיבה

10. בחודש מרץ 2017, לאחר הגשת כתב האישום, פנתה הפרקליטות למשיבה על מנת שתשקול את שלילת רישיונותיהן של חברות השמירה המערערות ואת שלילת רישיונות בעליהן. בעקבות כך, המשיבה פנתה אל המערערים ונתנה להם אפשרות להשמיע בפניה את טענותיהם בטרם תתקבל החלטה בעניינם. בתחילה מסרו המערערים את טענותיהם בכתב. בהמשך, זימנה המשיבה אליה את המערערים, ואלה השמיעו את טענותיהם בפני המשיבה, ללא נוכחות נציגי הפרקליטות. אחר כך, ולנוכח הנאמר בשימועים, זימנה המשיבה את נציגי הפרקליטות על מנת שימסרו למשיבה הבהרות בעניין כתב האישום וישיבו לשאלות שיישאלו על ידי המשיבה. אנשי הפרקליטות אכן התייצבו לפני המשיבה, ללא נוכחות המערערים או מי מטעמם, והשיבו לשאלות חברי המשיבה. לפי מה שנטען בפניי על ידי ב"כ המשיבה ונציג הפרקליטות שהופיעו לפני המשיבה, הדיון שהתקיים לפני המשיבה היה מעמיק ומקיף.

11. בשלב זה, לאחר שהיו מונחים לפניה טיעוני המערערים בכתב ובעל פה, ולאחר ששמעה את טיעוני הפרקליטות והבהרותיה, נתנה המשיבה את ההחלטות מושא הערעורים שלפניי. המשיבה החליטה לשלול את רישיונות תאגיד שירותי השמירה לשנת 2017 בו מחזיקות שש חברות השמירה ואת רישיונות מארגן השמירה בהם מחזיקים בעלי החברות. מכאן, הערעורים שלפניי.

תמצית עניינם של הערעורים

12. הערעורים מעוררים שתי שאלות עיקריות.

13. השאלה הראשונה נסובה על אודות התשתית הראייתית אשר בהסתמך עליה החליטה המשיבה לבטל את הרישיונות של המערערים. אחת מהטענות המרכזיות שמועלות על ידי המערערים בהקשר זה היא, שהמשיבה ביססה את החלטותיה על עצם הגשת כתב האישום נגד המערערים, מבלי שקיימה בדיקה עצמאית משל עצמה ביחס לתשתית הראייתית שעומדת ביסוד כתב האישום. המערערים, או לפחות חלקם, מכחישים את המיוחס להם בכתב האישום ובכוונתם לנהל את ההליך הפלילי עד תום. הם מאמינים כי בסופו של דבר בית המשפט הדן בתיק הפלילי יקבל את טענותיהם ויזכה אותם מהמיוחס להם בכתב האישום. טענה נוספת שהועלתה על ידי המערערים בהקשר זה היא, שלא ניתנה להם האפשרות להתייחס לטענות שהועלו נגדם על ידי הפרקליטות, וכי "המילה האחרונה" נאמרה על ידי הפרקליטות ולא על ידי המערערים.

14. השאלה השנייה שהערעורים מעוררים מתייחסת לתוכן ההחלטות עצמן. במוקד עניינן השאלה, האם ההחלטות שניתנו על ידי המשיבה הן מידתיות וסבירות בנסיבות העניין. המערערים אינם כופרים בכך שכתב האישום שהוגש על ידי הפרקליטות הוא חמור במהותו. אלא שהם טוענים, כי עיקרו של כתב האישום אינו מתייחס אליהם, וכל שמיוחס להם הם אישומים בודדים מתוך עשרות האישומים הכלולים בכתב האישום. לטענת חלק מהמערערים, העבירות המיוחסות להם הן עבירות מס "רגילות", וגם לפי שיטת הפרקליטות אין קשר בין עבירות אלה לבין ארגון הפשיעה שעניינו עומד במוקד כתב האישום. בנוסף טוענים המערערים, כי האמצעי שננקט על ידי המשיבה לא נותן את המשקל הראוי לחזקת החפות העומדת להם; לא נותן משקל הולם לעוצמת הפגיעה בהם ובעובדיהם; ומכאן, שהיה על המשיבה לנקוט באמצעי מידתי ופחות חמור מזה שננקט על ידה.

15. בהקשר זה נטען על-ידי המערערים, כי המשמעות של החלטות המשיבה היא הפסקת פעילותן של חברות השמירה וגרימת נזק כלכלי כבד למערערים, אבל לא רק להם. לטענת המערערים, הפסקת פעילותן של חברות השמירה תביא להפסקת עבודתם של מאות עובדים העובדים כשומרים אצל המערערות ואשר פרנסתם ופרנסת משפחותיהם תלויה במערערות.

16. מנגד טוענים ב"כ המשיבה, כי בהתאם לפסיקה הנוהגת, בהיות המשיבה רשות מנהלית, היא הייתה מוסמכת להשתית את החלטותיה על עצם העובדה שהפרקליטות הגישה כתב אישום חמור נגד המערערים. לטענת ב"כ המשיבה, חרף עובדה זו המשיבה לא הסתפקה בעצם הגשתו של כתב האישום, אלא קיימה חקירה ודרישה מעמיקים, ורק לאחר מכן נתנה את החלטותיה.

17. ובאשר לתוכן ההחלטות - ב"כ המשיבה עמדו על חומרתו היתרה של כתב האישום. לטענתם, לנוכח חומרת הדברים צדקה המשיבה בהחלטותיה. כן נטען על ידי ב"כ המשיבה, כי על פי הכללים שנקבעו בפסיקה בדבר עילות ההתערבות של בתי המשפט בהחלטותיהן של רשויות מנהליות, אין לבית משפט זה כל עילה להתערב בהחלטות המשיבה.

דיון והכרעה

18. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שאין בידי לקבל את קביעת המשיבה כי ככל שמדובר בתשתית העובדתית הדרושה לצורך מתן החלטותיה, די בעובדה שהוגש נגד המערערים כתב אישום. מהטעמים אותם אפרט להלן אני סבור, כי אין די בעובדה שנגד המערערים הוגש כתב אישום. לפיכך, היה על המשיבה לקיים בירור עובדתי – כפי שאמנם עשתה – ולפרט את מהלך הדיון ומסקנותיה בהחלטות שניתנו על ידה. הואיל והדבר לא נעשה, אין מנוס מלהחזיר את הדיון למשיבה, על מנת שתיתן החלטות חדשות או תקיים דיון נוסף, כפי בחירתה.

19. כפי שצוין לעיל, מהחלטות המשיבה ומטיעוני ב"כ המשיבה עולה, כי המשיבה קיימה חקירה ודרישה של ממש, במסגרתם נתנה למערערים ולפרקליטות הזדמנות לומר את דברם בהרחבה. ואולם, חרף חקירות ודרישות אלה כמעט שלא מצוי בהחלטות המשיבה תיאור, אפילו סכמתי, של התשתית הראייתית העומדת ביסוד כתב האישום. בהחלטות המשיבה כמעט שאין דיון בפרטי הטענות שנטענו על ידי המערערים בשאלת התשתית הראייתית, וכמעט שלא מצויות קביעות של הוועדה בעניינים אלה. ניתן אמנם למצוא בהחלטות המשיבה התייחסויות קצרות לתשתית הראייתית, ואולם מדובר בהתייחסויות קצרות בלבד שאינן נותנות תמונה מספקת של התשתית הראייתית.

20. מההחלטות שניתנו על ידי המשיבה עולה, שהמשיבה סבורה כי כתב האישום שהוגש נגד המערערים כשלעצמו יכול לשמש תשתית עובדתית מספקת לצורך קבלת ההחלטות מושא הערעורים שלפניי. וכך כותבת המשיבה בהחלטותיה: "כתב אישום שהוגש כנגד אדם מהווה, כשלעצמו, ראיה מנהלית שניתן לבסס עליה, בהקשר הדברים הרלבנטי, החלטות מנהליות לרבות שלילת רישיון". ובהמשך כותבת המשיבה: "הוועדה סבורה, כי כתב האישום שהוגש כנגד ... המיחס להם... בנסיבות כמפורט בכתב האישום, יש בו כדי לבסס תשתית ראיתית מנהלית (ודאי בתוספת הראייתית שהוצגה לוועדה) לפיה, משיקולים של ביטחון הציבור ואמון הציבור בגופי אבטחה אזרחיים/פרטיים וברשויות המופקדות ביטחון הציבור, לא ניתן להעניק להם רישיונות המתירים להם לעסוק במקצעות של אבטחה ושמירה."

21. המשיבה ביססה את מסקנתה כי לצורך התשתית העובדתית די בהגשת כתב אישום, על מספר פסקי דין שהובאו וצוטטו על ידה; פסק דינה של כב' השופטת מוסיה ארד בעת"מ 418/04 דור עדן חן בע"מ נ' רשם נותני שירותי מטבע (13.10.2004) (פורסם בנבו); פסק דינה של כב' השופטת יהודית צור בעת"מ 768/05 אילן דורון נ' הרשות לניירות ערך (7.11.2005) (פורסם בנבו); פסק דינה של כב' השופטת יהודית צור בעת"מ 473/07 ש.י.דייטש בע"מ נ' מדינת ישראל (23.9.2007) (פורסם בנבו); ופסק דינה של כב' השופטת נאוה בן-אור בעת"מ 44607-02-16 פרוספר בן אבו נ' ועדת האישורים של ההוצאה לפועל (20.7.2016) (פורסם בנבו).

22. אכן, ניתן למצוא בפסיקה עליה הסתמכה המשיבה תמיכה מסוימת להשקפתה בדבר דיות כתב האישום. ואולם מנגד, ניתן למצוא בחלק מהפסיקה עליה הסתמכה המשיבה, תמיכה לגישה הגורסת כי אין די בעצם הגשת כתב האישום. עמד על כך ב"כ מערערים 8 ו-9 בסעיף 130 להודעת הערעור שהוגשה על ידו. כוונת הדברים היא לפסק הדין שניתן בעת"מ 44607-02-16 על ידי כב' השופטת בן-אור. וכך נאמר בסעיף 9 לאותו פסק דין:

"נקודת המוצא היא שהוועדה, כרשות מנהלית, אינה אמורה להכריע בשאלת חפותו או, חלילה, אשמתו של העותר על יסוד כתב האישום שהוגש נגדו. בעניין זה, בצדק נסמכת הוועדה על פסקי דין, כגון עת"מ (י-ם) 418/04 דור עדן חן בע"מ נ' רשם נותני שירותי מטבע (13.10.2004); עת"מ (י-ם) 473/07 ש.י. דייטש בע"מ נ' מדינת ישראל (23.9.2007) ובג"ץ 4921/13 אומ"ץ אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי נ' ראש עיריית רמת השרון (14.10.2013). כתב האישום הוא ראייה מנהלית שאדם סביר רואה אותה כבעלת "ערך הוכחתי" וסומך עליה (עת"מ (י-ם) 768/05 אילן דורון נ' הרשות לניירות ערך (7.11.2005)). הוועדה אינה אמורה, אפוא, לקיים דיון "עצמאי" בדיות הראיות ולבחון האם די בהן כדי לבסס את האישומים המיוחסים לעותר. אין היא אמורה לצלול לנבכי "הררי החומר", כלשונה, ולהסיק מהם מסקנות משל עצמה. לפיכך, טענה גורפת לפיה כתב האישום אינו מבוסס דיו, אין די בה כדי לחייב את הוועדה להעריך בעצמה את עוצמת הראיות ולהגיע למסקנות משל עצמה באשר למוצקותו של כתב האישום. שונים פני הדברים כאשר נשמעת מפיו של אדם שהוגש נגדו כתב אישום ובעקבות זאת מתנהל הליך מנהלי כלשהו העשוי לפגוע בזכויותיו, דוגמת ההליך שלפנינו, טענה קונקרטית שיש בה כדי להצביע על פרכה או על חולשה של ממש בכתב האישום. כך, כפי שהחלטתי בפסק הדין בעניינו של בעל תפקיד אחר (עת"מ 47330-05-16 יוסף עג'מי נ' ועדת האישורים של ההוצאה לפועל (18.7.2016)), מקום שנטענה טענה לפיה הראיה היחידה העומדת לחובת העותר אינה מבססת עבירה של מתן שוחד אלא לכל היותר חריגה מנהלים, או שאישום אחר מושתת כולו על גרסה מול גרסה, כשהמלצת המשטרה בשעתו הייתה לסגור את התיק מחוסר ראיות, חובה על הוועדה להתרשם מטענה זו ולבחון האם, בנסיבותיה, סביר לראות בכתב האישום מסמך בעל "ערך הוכחתי."

23. הנה כי כן, בחלק הראשון של סעיף 9, ותוך שבית המשפט מאזכר את הפסיקה עליה הסתמכה גם המשיבה בהחלטותיה מושא הערעורים, קובע בית המשפט כי נקודת המוצא היא שוועדת האישורים הפועלת לפי חוק ההוצאה לפועל שהחלטתה נדונה באותו הליך, אינה אמורה להכריע בשאלת חפותו או אשמתו של העותר. בית המשפט קבע בפסק דינו, כי אין על ועדת האישורים לקיים דיון עצמאי בדיות הראיות ולבחון האם די בהן כדי לבסס את האישומים המיוחסים לעותר. נקבע, שהוועדה אינה אמורה לצלול לנבכי "הררי החומר" ולהסיק מהם מסקנות משל עצמה. לפיכך נקבע, כי טענה גורפת לפיה כתב האישום אינו מבוסס דיו, אין די בה כדי לחייב את הוועדה להעריך בעצמה את עוצמת הראיות ולהגיע למסקנות משל עצמה באשר למוצקותו של כתב האישום.

24. ואולם, בחלק השני של סעיף 9 קובע בית המשפט, כי שונים הם פני הדברים כאשר מפיו של אדם שמתנהל נגדו הליך מנהלי בעקבות הגשת כתב אישום, נשמעת טענה קונקרטית שיש בה כדי להצביע על פרכה או על חולשה של ממש בכתב האישום. במקרה דוגמת זה, כך נקבע בפסק הדין, "חובה על הוועדה להתרשם מטענה זו ולבחון האם, בנסיבותיה, סביר לראות בכתב האישום מסמך בעל 'ערך הוכחתי'".

25. פסק הדין של כב' השופטת בן-אור בפרשה זו מפנה לפסק דין קודם שניתן על ידה, גם הוא בעתירתו של אדם נגד החלטת ועדת האישורים הפועלת לפי חוק ההוצאה לפועל. הכוונה היא לפסק הדין שניתן בעת"מ (י-ם) 47330-05-16 יוסף עג'מי נ' ועדת האישורים של ההוצאה לפועל (19.7.16) (פורסם בנבו).

וכך נאמר בסעיף 15 לפסק הדין:

"אכן, נקודת המוצא היא שהוועדה, כרשות מנהלית, אינה אמורה להכריע בשאלת חפותו או, חלילה, אשמתו של העותר על יסוד כתב האישום שהוגש נגדו. לפיכך, ככל שהעותר היה מסתפק בהשמעת טענה גורפת לפיה כתב האישום אינו מבוסס דיו, רשאית הייתה הוועדה לראות בכתב האישום ראיה מנהלית מספקת לשמש תשתית להחלטתה. הוועדה אינה אמורה לקיים דיון "עצמאי" בדיות הראיות ולבחון האם די בהן כדי לבסס את האישומים המיוחסים לעותר. אין היא אמורה לצלול לנבכי "הררי החומר", כלשונה, ולהסיק מהם מסקנות משל עצמה. אלא ששונים פני הדברים כאשר בידי העותר טענות קונקרטיות המוסבות על דיות חומר הראיות בעניין זה או אחר. כך, ככל שהעותר טוען כי התשתית הראייתית לעבירות הגניבה והפרת האמונים המיוחסות לו באישום מס' 11 אינה קיימת, ומציג החלטת סגירה של המשטרה ביחס אליו (להבדיל מהשוטר המעורב) משנת 2008; ככל שטוען הוא כי מח"ש קיבלה את עמדתו לפיה התשתית הראייתית באותו אישום אינה מספקת וכי בנוסף יש יסוד לטענת ההתיישנות, היה על הוועדה לברר עניין זה ולקבל את תגובתה של מח"ש. הוא הדבר גם ביחס לטענות הנטענות ביחס אישום מס' 1. ב"כ העותר הפנה באופן קונקרטי להודעת האחראי על העסקה בשכר במחוז ירושלים במשטרת ישראל ועל הודעתו של העותר, וביקש להצביע על כך שבהינתן האמור בהן, לכל היותר יש במעשיו של העותר סטייה מן הנוהל ולא עבירה פלילית. הוועדה חייבת הייתה להתייחס לטענות אלה ולבחון אותן כראוי, למשל באמצעות פנייה למח"ש לשם קבלת תגובה. אכן, אין עליה להכריע בטענות אלה, אולם עליה לבררן על מנת לשקול את השלכת כתב האישום על בקשתו של העותר על רקע עוצמת הטענות. כך גם היה עליה להתייחס לטענתו לפיה ההודעה שקיבל העותר ממח"ש לא כללה הודעה בדבר הכוונה לייחס לו עבירת שוחד."

26. דוגמא נוספת לגישה מסוג זו שמצאה ביטוי בשני פסקי דין אלה, ניתן למצוא בעובדות הפרשה שנדונו בהחלטה שניתנה על ידי בית המשפט העליון (כב' השופטת עדנה ארבל) ברע"א 1838/07 ד"ר לאוניד אדז'רסקי נ' פרופ' אבי ישראלי ואח' (14.3.07) (פורסם בנבו). באותו מקרה היה מדובר ברופא שרישיונו לעסוק ברפואה הותלה למשך שישה חודשים בעקבות כתב אישום שהוגש נגדו. מסעיף 6 של החלטת בית המשפט העליון עולה, כי בפני הוועדה המיוחדת שהתכנסה בהתאם לסעיף 44א'(א) לפקודת הרופאים, הוצגו כתב האישום ותיק החקירה, וכי הוועדה שמעה את טענותיו של הרופא "אף לעניין הראיות והאישומים בהרחבה לאורך שתי ישיבות".

27. דוגמא נוספת ניתן למצוא בפסק הדין של בית משפט זה (כב' השופט יורם נועם) בעת"מ 765/04 ישראל דנציגר נ' ועדת הערר לפי סעיף 12 לחוק כלי ירייה (13.4.05) (פורסם בנבו). מדובר בעתירה שהוגשה נגד החלטת ועדת הערר לפי סעיף 12 לחוק כלי ירייה לבטל את רישיונו של העותר לנשיאת כלי ירייה בעקבות הגשת כתב אישום נגדו בגין מעורבות בתקרית אלימה. כעולה מפסק הדין, העתירה של העותר התקבלה והדיון בעניין הוחזר לוועדת הערר אשר נדרשה לקיים שימוע נוסף לעותר ולדון מחדש בערר תוך התייחסות לכל השיקולים הרלבנטיים. בין היתר נקבע בפסק הדין, כי על ועדת הערר לשקול את "העובדה כי בעניין האיום בנשק קיימת רק עדות של עד אחד, שאינה זוכה לתימוכין כלשהם בעדויות הנוכחים הנוספים בזירה והמופרכת בגרסאותיהם של ארבעה עדים שתצהיריהם צורפו לעתירה. מה גם שהעותר לא נחקר כלל עד עצם היום הזה על תלונתו של אותו אדם, ויתרה מכך – הוא וחבריו התלוננו כנגד אותו אדם על ידוי אבנים לעברם; הטענה שמדובר בתלונות הדדיות של שתי כתות ושאין עדויות אובייקטיביות לתמיכה בגרסה של אחת מהן;...". הנה כי כן, מפסק דינו של בית המשפט עולה, כי בית המשפט לא סבר שהגשת כתב האישום הינה דבר שאין להרהר אחריו. בית המשפט החזיר את התיק לוועדת הערר, תוך הנחיה כי תיתן דעתה לשאלות הנוגעות, בין היתר, לתשתית הראייתית עצמה.

28. עד כה הפניתי לפסקי דין שדנו בהחלטות שניתנו על ידי גופים שאינם המשיבה. ואולם, עיון בפסיקה מעלה כי השאלה הטעונה הכרעה במקרה שלפנינו כבר עלתה ונדונה גם ככל שמדובר בהחלטות שניתנו על ידי המשיבה.

29. מקרה אחד נדון בפסק דינה של כב' השופטת שידלובסקי-אור בע.ש. 30/94 אייל חתוכה נ' ועדת הרישוי (9.7.96) (פורסם בנבו). באותו מקרה, וועדת הרישוי (המשיבה בתיקים שלפניי), לא חידשה את רישיונו של חוקר פרטי בשל כתב אישום שהוגש נגדו. וכך נאמר באותו פסק דין:

"כאשר מוגש כתב אישום נגד חוקר פרטי, בעבירות המתייחסות לעיסוקו כחוקר פרטי, אין די בעצם קיום כתב האישום כלשעצמו כדי לשמש בסיס להחלטת ועדת הרישוי שלא לחדש רשיון. חזקת החפות היא עקרון מקודש במדינתנו, עוד לפני קיום חוקי היסוד. יחד עם זאת, בצדו של אותו עקרון קיימות לפעמים נסיבות בהן על יסוד כתב האישום וקיום "ראיות לכאורה" נגד אדם, נשללת חרותו או מוטלות הגבלות אחרות. כמו, למשל, בשאלת המעצר עד תום ההליכים או שחרור ממעצר - תוך הטלת הגבלות. בפן האזרחי, נפגע לעיתים קניינו של אדם על פי צו עיקול או נפגעת חירותו של אדם לצאת לחו"ל, גם אם טרם קבע בית משפט שאותו אדם חב חוב כספי לחברו התובע אתו. באותם מקרים בהם קיים החשש לפגיעה בעיסוקו של אדם, או בחירותו, עקב כתב אישום או אף כתב תביעה התלויים נגדו, נבדקת בבית המשפט מסכת הראיות לכאורה, ועל פי מסכת זו קובע בית המשפט האם ראוי לפגוע בקניינו או בחירותו של האזרח, בטרם ניתן פס"ד בענינו.

במקרה שלפני, מסכת הראיות לכאורה נגד המערער לא נבדקה בבדיקה של ממש. המערער כפר בכל האישומים נגדו וחומר הראיות גופו לא נבדק. מכל מקום, כאשר שוקלת ועדת הרישוי את שאלת חידוש רשיונו של חוקר פרטי לאור כתב אישום התלוי ועומד נגדו, יש לבדוק האם קיימות ראיות לכאורה, גם אם יישמע בירור משמעתי לפני ועדת המשמעת. בהעדר ראיות לכאורה, נראה לי כי בעצם קיומו של כתב האישום אין די כדי שלא לחדש את רשיונו של החוקר הפרטי, בלא שנעשתה בדיקה בדבר טיב הראיות הקיימות."

30. מקרה נוסף בו הוגש ערעור נגד וועדת הרישוי המשיבה, נדון בפסק דינו של כב' השופט יעקב צמח בע"ש 1039/02 פישביין נ' מדינת ישראל – ועדת הרישוי לחוקרים פרטיים (20.11.02) (פורסם בנבו). גם שם היה מדובר במקרה בו המשיבה החליטה שלא לחדש את רישיונו של חוקר פרטי. וכך נאמר בסעיף 9 לפסק הדין:

"כבר נקבע כי אין די בעצם קיום כתב אישום כדי לשמש בסיס להחלטת ועדת הרישוי שלא לחדש רשיון, אלא מקום שקיימות ראיות לכאורה לאישום:ו חתוכה נגד ועדת הרישוי, ע"ש (י-ם) 30/94, תק-מח 96(2), 2363. מסכים אני עם באת-כח המשיבה, כי כיוון שמדובר בהחלטה של רשות מינהלית, די לעניין זה בראיות לכאורה ברמה מנהלית. ראיות כאלה הן ברמה פחותה מזו הדרושה, למשל, למעצר נאשם עד תום ההליכים לפי סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996."

31. דוגמא נוספת בה הוגש ערעור נגד וועדת הרישוי המשיבה, נדונה בפסק דינו של כב' השופט בן-ציון גרינברגר בע"ו 51686-05-12 שי מדר נ' ועדת הרישוי על פי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל_ב-1972 (22.7.12) (פורסם בנבו). באותו מקרה נדון עניינו של חוקר פרטי שרישיונו לא חודש עוד בטרם הוגש נגדו כתב אישום. מה שחשוב לענייננו הוא, שכב' השופט גרינברגר מצטט בהסכמה את ההלכה שנפסקה בפרשת חתוכה וקובע, "שכבר נקבע לא אחת כי אף קיומו של כתב אישום אינו די כשלעצמו כדי להוות בסיס להחלטת וועדת הרישוי שלא לחדש רישיון, אלא מקום שקיימות ראיות לכאורה לאישום האמור" (סעיף 19 לפסק הדין).

32. זו גם הדעה שהובעה על ידי כב' השופטת מרים מזרחי במספר פסקי דין שניתנו על ידה – ע"ש 3083/04 מרדכי מלר נ' המפקח על הביטוח משרד האוצר (7.3.05) (פורסם בנבו); ע"ש 5083/06 מרדכי בן עטר נ' הועדה לרישומי חוקרים פרטיים (30.4.07) (פורסם בנבו); ע"ש 302/08 פנחס דידי נ' המחלקה לרישוי חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (26.2.08) (פורסם בנבו). אביא את פסק הדין שניתן בעניינו של החוקר הפרטי מרדכי בן עטר כמעט במלואו:

"1. ערעור על החלטת הוועדה הפועלת מכח חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, תשל"ב-1972, שלא להעניק למערער רישיון לעסוק במקצועו כחוקר פרטי.

2. הוועדה נימקה את החלטתה בכך שעומד נגד המערער כתב אישום המייחס לו עבירות חמורות. הוועדה לא ציינה כי שקלה את החומר שביסס את כתב האישום והתרשמה כי יש לייחס למערער, חרף הכחשותיו, את המעשים שמייחס לו כתב האישום.

3. כבר הבעתי דעתי בע"ש 3083/04, מרדכי מלר נ' מדינת ישראל, בעניינו של סוכן ביטוח שרישיונו נשלל ע"י המפקח על הביטוח, כי אין די, בדרך כלל, בביסוס החלטה מעין זו על הגשת כתב אישום:

"כאשר התשתית הראייתית עליה מבסס המפקח את החלטתו הינה הגשת כתב אישום בלבד, אין די בכך בדרך כלל כדי להצדיק פגיעה בזכויות יסוד שעניינן חופש העיסוק וזכות הקניין. במצב כזה ראוי שהמפקח יבדוק את חומר החקירה ועל פי מהותו יבחן את שאלת סיכויי ההרשעה ואם יראה צורך בכך ייעזר ביועץ משפטי".

גישה זו, לשיטתי, נכונה גם כאן.

4. ב"כ המשיבה טען כי חומר הראיות בתיק הפלילי עמד לפני הוועדה, דבר שהוא למד מהפרוטוקולים והמכתבים שנשלחו למערער. ואולם, גם אם סבירה מסקנתו, אני סבורה כי כאשר הוועדה לא ציינה עובדה זו בהחלטתה, לא ניתן לקבוע שבחינת חומר הראיות עמד ביסוד החלטתה.

5. לאור האמור, אני רואה לנכון לקבל את הערעור, לבטל את החלטת הוועדה ולהחזיר את העניין לוועדה לצורך הנמקה ו/או שינוי ההחלטה בדרך מנומקת. אם תסבור הוועדה שיש להותיר את תוצאת החלטתה בעינה – תנמק את ההחלטה כנדרש."

33. כפי שעולה מהפסיקה שהובאה לעיל, שאלת האפשרות לבטל רישיון לעיסוק במקצוע או להתלות את הרישיון בעקבות הגשת כתב אישום, יכולה להתעורר בהקשרים מקצועיים שונים. היא יכולה להתעורר גם בהקשרים אחרים, כגון מקום שמוגש כתב אישום נגד אדם הנושא במשרה ציבורית. ספק אם יש מקום לקבוע ביחס לכל תחומי העיסוק אמת מידה אחידה לעניין השאלה, האם עצם הגשתו של כתב אישום יכול לשמש תשתית ראייתית מספקת לצורך שלילת הרישיון או התלייתו. כך למשל יצוין, כי בפרשת אילן דורון עליו הסתמכה המשיבה, ואשר בה היה מדובר בהתליית רישיון שניתן לפי חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, נאמר בפסק הדין כי ביחס לאותו עיסוק קבועה הוראה מפורשת בדבר הסמכות להתלות את רישיונו של בעל רישיון בעקבות כתב אישום שהוגש נגדו. במסגרת פסק הדין שניתן באותה פרשה, בית המשפט נתן משקל לדברי ההסבר שנכתבו בהצעת החוק ובהם נאמר, בין היתר: "מוצע בסעיף 8 להצעת החוק, לתקן את הסעיף האמור ולהבהיר, למען הסר ספק, כי סמכותה של הרשות להתלות רישיון נוצרת מעצם הגשת כתב אישום בשל עבירה כהגדרתה המוצעת, ואין היא נדרשת לבחון את הסיכויים להרשעה באותה עבירה" (סעיף 10 לפסק הדין).

34. ככל שמדובר בהחלטות ועדת הרישוי הפועלת לפי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, תשל"ב-1972 - היא המשיבה שלפנינו - עמדתי היא, כי הוועדה רשאית להסתמך על כך שרשויות התביעה המוסמכות מצאו כי יש בידיהן ראיות המוכיחות את אשמתו של בעל הרישיון או מבקש הרישיון מעבר לספק סביר, ועל כן הן הגישו נגדו כתב אישום. עם זאת, הוועדה אינה יכולה להתעלם מטענות שבעל הדבר מעלה בפניה, ועליה לקיים דיון בטענותיו. היקף הדיון שייעשה על ידי הוועדה אינו ניתן לקביעה מראש. כך גם לא ניתן לקבוע מראש מה רמת השכנוע אליה הוועדה צריכה להגיע. הדבר עשוי להשתנות ממקרה למקרה. בין היתר נראה, כי אחד הנתונים שצריכים להשפיע על עניין זה הוא משמעות ההחלטה. כפי שצוין, במקרה שלפנינו משמעות החלטות המשיבה הנה כבדת משקל, הן ביחס למערערים עצמם והן ביחס לעובדים רבים המועסקים על ידי חברות השמירה כשומרים.

35. לא למותר לציין, כי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, תשל"ב-1972 קובע, כי בוועדת הרישוי הפועלת לפי החוק יכהנו שבעה חברים, בהם אדם הכשיר להתמנות לשופט של בית משפט מחוזי, והוא יהיה היושב ראש. החוק קובע, כי שלושה מבין חברי הוועדה יהיו כאלה שאינם עובדי מדינה; אחד שהמליץ עליו ראש הממשלה; אחד שהמליץ עליו שר הביטחון; ואחד שהמליץ עליו שר המשטרה. לפי מה שנמסר לי, רוב חברי הוועדה שנתנה את ההחלטות מושא הערעורים, הם עורכי דין במקצועם. הנה כי כן, מדובר בוועדה אשר יש ביכולתה לדון בטענות המועלות בפניה בדבר דיות הראיות.

36. אך מובן, שהדיון בפני המשיבה אינו צריך להיות בגדר "חזרה גנרלית" לקראת המשפט הפלילי המתנהל. אין על המשיבה "לצלול לתוך הררי החומר". אין היא צריכה להיכנס לכל פרט ולכל טענה שמועלית על ידי הצדדים. ואולם מנגד, אין המשיבה יכולה להתעלם מטענות מהותיות שמועלות לפניה ואין היא יכולה להימנע מלתת לכך ביטוי בהחלטותיה. על המשיבה לסקור, ולו בקווים כלליים, את התשתית הראייתית שעומדת ביסוד כתב האישום, ולהתייחס לעיקר הטענות המועלות בפניה בשאלה זו.

37. אשוב ואומר, כי מהחלטות המשיבה ומדברי ב"כ המשיבה עולה, כי המשיבה אכן קיימה דיון של ממש. הלכה למעשה היא לא הסתפקה בכך שהוגש נגד המערערים כתב אישום. ואולם, כאמור, תוצאות הדיון כמעט שלא מובאים בהחלטותיה של המשיבה. תחת זאת ביססה המשיבה את החלטותיה על עצם הגשת כתב האישום. אלא, שגם אם חברי המשיבה התרשמו כי כתב האישום מתבסס על תשתית עובדתית ראויה, פירוט הדברים והנמקתם חשובים. בהקשר זה יש להביא את דבריו של כב' הנשיא אהרן ברק בדבר חשיבותה של ההנמקה. וכך נאמר על ידו:

"חובת ההנמקה חשובה היא במיוחד. כל מי שהתנסה בכתיבה יודע זאת. דבר אחד הוא רעיון המשתלט על המחשבה. דבר אחר הוא העברתו של הרעיון בכור ההיתוך של ההתמודדות האינטלקטואלית המבקשת לתמוך בו, תוך מודעות לתוצאותיה. רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדלונם, שכן היה בהם אך הדר חיצוני שלא ניתן היה לבססו. חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט, המפעיל שיקול דעת, לעמוד" (אהרון ברק, "שיקול דעת שיפוטי", 46 (התשמ"ז).

38. לנוכח האמור הגעתי לכלל מסקנה, כי יש מקום להחזיר את הדיון למשיבה על מנת שתיתן החלטות חדשות או תקיים דיון נוסף, כפי בחירתה. על המשיבה לסקור בהחלטות החדשות שיינתנו על ידה, ולו בקווים כלליים, את התשתית הראייתית שעומדת ביסוד כתב האישום שהוגש נגד המערערים, ולהתייחס ולדון בעיקר הטענות שהועלו על ידי המערערים.

39. ציינתי לעיל, כי אחת מהטענות שהועלו על ידי המערערים הייתה, כי "המילה האחרונה" נאמרה על ידי הפרקליטות ולא על ידם. בעניין זה מפנים המערערים לכך, שסדר הדברים היה כך, שבתחילה הם הביאו בפני המשיבה את טענותיהם בכתב ובעל פה; לאחר מכן הפרקליטות הציגה את ראיותיה והשמיעה את טענותיה בפני המשיבה; ולאחר מכן נתנה המשיבה את ההחלטות מושא הערעורים, מבלי שניתנה למערערים הזדמנות להתייחס לטענות הפרקליטות. מבלי להכריע בדבר אומר, כי אפשר שהיה מקום לשקול את שינוי סדר הדברים, כגון שתחילה המערערים היו מביאים את טענותיהם בכתב; לאחר מכן הפרקליטות הייתה טוענת את טענותיה בפני המשיבה; ולאחר מכן הייתה ניתנת למערערים אפשרות להתייחס לטענות הפרקליטות.

40. כאמור, לא אכריע בדבר. ואולם ככל שהמשיבה סבורה כי יש מקום להיענות לבקשות המערערים, ולאפשר למי שמעוניין בכך להשמיע את טענותיו בטרם תיתן המשיבה את החלטותיה החדשות, המשיבה רשאית לעשות זאת. ככל שהמשיבה תגיע למסקנה כי יש מקום לשנות את החלטותיה לגופם של דברים – עניין שלא נדון במסגרת פסק דין זה – המשיבה רשאית לעשות אף זאת.

41. בטרם סיום אציין, כי אתמול הוגשה לבית המשפט "הודעה ובקשה" מטעם מערערים 1-3. בהודעה זו נאמר, כי ביום 19.12.17 נחתם מזכר הבנות למכירת מערערת 1 לידי מר ישעיהו פרץ. נטען, כי בטרם ניתן יהיה להשלים את עסקת מכירת המערערת, ביקשו הצדדים לעסקה לקבל את הסכמתה העקרונית של המשיבה למתן רישיונות שמירה למר פרץ ולמערערת לאחר שתעבור לבעלותו, שכן במידה ולא יינתנו רישיונות, מר פרץ לא יהיה מעוניין לרכוש את החברה. בית המשפט מתבקש "להורות למשיבה לבחון בהקדם האפשרי (ועוד לפני מתן פסק הדין) את בקשת המערערת... אישור מכירת החברה לקונה הפוטנציאלי ולרבות קבלת רישיונות שמירה לו ולחברה עקב כך, ייתר כל צורך במתן פסק דין בתיק שבנדון." לא ראיתי מקום לדחות את מתן פסק הדין, ולו מהטעם שפסק הדין מתייחס גם לבעלי דין נוספים.

42. סוף דבר. הערעורים מתקבלים במובן זה שאני מורה על החזרת הדיון למשיבה על מנת שתנהג בהתאם לאמור בסעיף 38 לפסק הדין. עד למתן החלטות חדשות, יעמדו צווי עיכוב הביצוע על כנם.

לאחר ששקלתי בדבר, מצאתי שאין מקום לתת צו להוצאות. כל צד יישא, אפוא, בהוצאותיו.

4.3 המזכירות תשלח לצדדים העתק מפסק הדין.

ניתן היום, ג' טבת תשע"ח, 21 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.

חתימה