1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו בת"א 3224-02-15 (כב' השופטת כרמלה האפט) עירית חולון נ' יוסף ואח' מיום 19.05.2017.
2. עסקינן בתביעה לפינוי וסילוק יד של המבקשים ממקרקעין המצויים ברחוב אהרונוביץ 93 בחולון (הידועים כחלקה 91 בגוש 6759). על המקרקעין נבנה קיוסק אשר הושכר בשכירות מוגנת למר ויקטור יוסף ז"ל בשנת 1984, אביהם של המבקשים 1-2. התביעה כנגד המבקשים התקבלה ונקבע כי לאחר פטירתה של המבקשת 3, אמם ז"ל של המבקשים 1-2, לא זכו מי מהמבקשים למעמד של דייר מוגן במושכר. כך גם נקבע כי המבקשים הפרו את הסכם השכירות פעמים רבות ומשכך קמה למשיבה עילה לביטולו. לאור זאת נקבע כי עליהם לפנות את המושכר.

ביום 03.08.2017 ניתן צו ארעי לעיכוב ביצועו של פסק הדין (כב' השופט חיים טובי).

מכאן הבקשה שלפניי.

1. המבקשים סבורים כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים. לעמדתם, נפלו מספר טעויות מהותיות בפסק דינו של בית משפט קמא. כך לשיטתם, שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי לאחר פטירת אמם של המבקשים 1-2 לא נותר עוד דייר מוגן במושכר. עוד טענו המבקשים כי לשם זכייה במעמד של דייר נדחה לא נדרשה הוכחת התנאי לפיו "העסק דרוש לקיומו" וכי בית משפט קמא הרחיב את חזית הדיון, דן בזכויות המבקשים במושכר בעוד טענות אלו נטענו על ידי המשיבה רק בשלב הסיכומים בעוד בכתב התביעה נטען רק להפרת הסכם השכירות ואף השתית את פסק דינו על הקביעה שלא נותר דייר מוגן במושכר.
2. באשר למאזן הנוחות, טענו המבקשים כי במידה ולא יעוכב ביצוע פסק הדין יגרמו להם נזקים חסרי תקנה. זאת משום שלטענתם העסק נשוא הבקשה, אשר פועל למעלה מ-30 שנה ברציפות, הוא מקור פרנסתם של המבקשים, בני משפחתם ועובדיהם התלויים בהם. לטענתם כספים רבים הושקעו בו. יתר על כן, ציינו המבקשים כי מדיניותה של המשיבה לביצוע הריסה מיידית של הנכס המוחזר אליה, תביא לנזק בלתי הפיך. ולבסוף, טענו המבקשים כי למשיבה לא יגרם כל נזק ממשי מעיכוב ביצוע פסק הדין והיא אף לא הגישה תביעת פינוי במשך שנים ארוכות.
3. לעמדת המשיבה, דין הבקשה להידחות. עם זאת, ציינה המשיבה כי לחילופין וככל שטענותיה ידחו, אפשר שבית המשפט יורה על הפקדת פיקדון כספי כתנאי לעיכוב הביצוע.
4. לטענת המשיבה, פסק דינו של בית משפט קמא מעמיק ומושתת בין היתר, על הכרעות עובדתיות. כך בתגובתה הפנתה המשיבה לעמדתו של בית משפט קמא בדבר שינויי הגרסה וטענותיהם הסותרות של המבקשים. לשיטתה, פסק דינו של בית משפט קמא לא מבוסס רק על קבלת הטענה כי אין עוד במושכר אדם הראוי לזכות במעמד דייר מוגן אלא שגם אם היה אדם כזה, מן הדין לפנותו ללא סעד מן הצדק לאור הפרת הסכם השכירות.
5. באשר למאזן הנוחות, טענה המשיבה כי היא מתחייבת שלא להרוס את המושכר עד למתן פסק הדין בערעור ובכפוף אליו וכי היא מתחייבת שלא להשכירו בשכירות מוגנת לצד ג' אלא להותירו בחזקתה או להשכירו בשכירות חופשית כך שתוכל להחזיר את החזקה במושכר ככל שתידרש, כאשר דמי השכירות החודשיים עומדים לפי חוות דעת שמאי מטעמה על סך של 6,800 ₪.
6. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל וזאת בכפוף לתשלום דמי שכירות חודשיים בגובה 5,000 ₪.
7. כידוע, על מבקש עיכוב הביצוע מוטל להוכיח התקיימותם של תנאים מצטברים: סיכויי הצלחה טובים בערעור ומאזן נוחות הנוטה לטובתו [רע"א 2812/16 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 06.04.2016)].
8. כשמדובר בפינוי מנכס, נהוגה האבחנה בין סעד המכוון לפינוי מדירת מגורים לבין סעד המכוון למנוע פינוי עסק, כאשר ביחס לדירת מגורים ייטה יותר בית המשפט להיענות לבקשה למתן סעד לעיכוב ביצוע הפינוי וכאשר המדובר בפינוי עסק של המבקש, הגישה שונה והיא שהנזק הינו כספי הניתן לפיצוי וככלל לא יעוכב ביצוע הפינוי [עא 4218/16 גרבוע נ' רשות הפיתוח (פורסם בנבו, 21.06.2016) רעא 3174/11 ניסנוב נ' גורל ואח' (פורסם בנבו, 26.05.2011)].
9. עם זאת, במקרה דנן, כאשר מדובר בעסק אשר עובד למעלה מ-30 שנה ברציפות ואשר משמש כמקור הפרנסה העיקרי ואף היחיד של המבקשים, משפחותיהם ועובדיהם וכן לאור התנהלותה של המשיבה אשר נמנעה מהגשת תביעת הפינוי במשך שנים ארוכות ולכל הפחות ממועד פטירתו של האב בשנת 2006 ועד לשנת 2013 והעדר ההוכחה של נזק משמעותי עבורה בשלב זה בשל התחייבותה שלא להרוס את הנכס ולהשכירו בהשכרה חופשית ולא מוגנת עד להכרעה בערעור, אני סבור שהפתרון הראוי והמאזן בין השיקולים השונים הוא התנית הפינוי בתשלום חודשי שאני מעמידו על סך של 5,000 ₪ (כשאין בקביעת סכום זה משום הכרעה בשאלת דמי השכירות הראויים).
10. זאת כאשר לכאורה ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, גם לא ניתן לשלול בשלב זה את סיכויי הערעור, כאשר הסוגיות המרכזיות להן טוענים המבקשים בערעור, גם אם לחלקן יש פן עובדתי הן כאלה הראויות להישמע. כך לדוגמא ראויה לבירור הטענה כי תביעת המשיבה הייתה בעילה של הפרת הסכם השכירות ולא מחמת העדרו של דייר מוגן במושכר ומדובר בהרחבת חזית שנעשתה (כשיש מחלוקת גם לגבי מהות ההפרות).
11. כך יש גם לבחון את הטענה להיותה של המנוחה דיירת מוגנת מקורית בנכס והאם לאחר פטירתה הפך הבן לדייר מוגן מכוח "דייר נדחה" והאם נדרשת הוכחת התנאי שהעסק דרוש כיום לקיומו.
12. בנסיבות אלו, אני סבור שמן הראוי לבחון טענות אלו במסגרת הערעור תוך מציאת פתרון ביניים מאוזן בדמותו של תשלום דמי שכירות כתנאי לאי ביצוע הפינוי (בסכום הנמוך מהסכום שנקבע בחוות דעת השמאי) שאני מעמידו כאמור על סך של 5,000 ₪.
13. משכך, אני מורה על עיכוב הביצוע פסק הדין בכפוף לתשלום למשיבה של דמי שכירות חודשיים בגובה 5,000 ₪ וזאת עד להכרעה בערעור ,החל מיום 01.09.2017 בכל עשירי לחודש (דהיינו התשלום הראשון ביום 10.09.2017) שאם לא כן יבוטל עיכוב הביצוע.
14. המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט' אלול תשע"ז, 31 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.