18 מאי 2018

לפני:

כב' הרשמת ערמונית מעודד

החלטה

1. לפניי בקשתו של הנתבע 1 (להלן – הנתבע), אשר העסיק את התובע באמצעות חברה שבבעלותו, לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו ככל שתביעתו תידחה זאת בשל היותו נתין מדינה שאמנת האג לא חלה עליה וכן מאחר והתובע לא הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו.

2. התובע לא הגיב לבקשה על אף שניתנה ארכה (החלטות בית הדין מיום 12.4.18 ומיום 9.5.18) ולפיכך, החלטה זו ניתנת בהיעדרה.

3. אקדים אחרית לראשית ואציין כבר עתה, כי לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר המצוי בתיק, אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל ולהלן אפרט טעמיי.

המסגרת הנורמטיבית

4. ביום 2.9.16 נכנסה לתוקף תקנה 116א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן – התקנה) בה נקבע כדלקמן:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

5. בהתאם ללשון התקנה, ככל שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיוב התובע בהפקדת ערובה, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה.

6. בדברי ההסבר לתקנות צוין כי תכלית התיקון בצורך להבטיח שנתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל, אשר בדרך כלל אינם בעלי נכסים בישראל ועל כן, עלול להיווצר קושי באכיפת חיובים כלפיהם ככל שיפסידו בתביעתם וייפסקו הוצאות לחובתם.

מן הכלל אל הפרט

7. זכות הגישה לערכאות הוכרה כזכות יסוד בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה (ע"א 733/95 ארפל אלומניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 628; ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU, עבודה ארצי לג(54) 38).

עם זאת, זכות הגישה לערכאות איננה מוחלטת ויש לאזנה אל מול אינטרסים אחרים ובכלל זה זכותה של המבקשת שלא להיגרר להליך סרק ולחסרון כיס בעקבותיו.

8. התובע הוא נתין אריתריאה אשר אמנת האג אינה חלה עליה. לאור האמור בתקנה, ברירת המחדל היא להורות על הפקדת ערובה אלא אם התובע המציא ראשית ראיה, הוכיח יכולת פירעון או מטעמים מיוחדים שיירשמו המצדיקים מתן פטור מהפקדת ערובה.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובע הועסק כעובד גינון בין השנים 2010 ל- 2015, כאשר בתחילת העסקתו עד לחודש 5/2013 הועסק על ידי חברה שבבעלות הנתבע, אשר לימים פורקה. ביחס לחיובו האישי של הנתבע טען התובע בכתב התביעה (סעיף 10) כי "מאחר ולתובע לא ניתנו מלוא תלושי שכרו לתקופה זו ומאחר ושולם לו כסף במזומן, הרי שהנתבע 1 אחראי לתשלום שכרו וזכויותיו הן מתוף (צ"ל מתוקף – ע' מ') הרמת מסך ההתאגדות והן באופן אישי כאשר שילם כספים אישיים ולא כספי החברה ושלשל לכיסו והרוויח על חשבון העובד כספים רבים אחרים".

9. ביחס לקיומה של "ראשית ראיה" – כאמור עילת התביעה כנגד הנתבע מבוססת על דוקטרינת הרמת מסך וחיוב אישי. הכלל בדיני חברות הוא כי לחברה אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה ועל כן הרמת מסך וייחוס חובה של החברה לבעלי המניות היא החריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת (דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה נ' גלידות הבירה פד"ע כ"ז, 345).

10. על פי ההלכה פסוקה, הרמת מסך שמורה למקרים קיצוניים וחריגים, ובהתקיים התנאים הקבועים בהוראת סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999, כפי שתוקן בתיקון מספר 3, התשס"ה – 2005 .

הרמת המסך הקלאסית תבוצע מקום בו הוכח כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות, כאשר החברה מנצלת את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת לביצוע תרמית, מצב בו אישיות החברה הנה הלכה למעשה כסות בלתי חוקית לבעליה, או כאשר בפועל בעלי המניות ערבבו את נכסיהם הפרטיים עם נכסי החברה (ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ ואח' (17.12.02) ; ע"ע (ארצי) 129/10 אופיר זוננשיין נ' G.S.S. ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ ואח' (1.11.11)).

11. התובע לא הציג כל ראשית ראייה בעניין זה מלבד טענה כאמור אשר הינה כללית ולא מפורטת דיה ולפיכך, בשלב זה, לא ניתן לומר שהוכחה ראשית ראיה ביחס לחיובו של הנתבע.

לכך יש להוסיף, כי לא די בטענה לאי תשלום זכויות או תשלום שכר במזומן על מנת להצדיק הרמת מסך כמו גם בעובדה כי ניתן כנגד החברה שהייתה בבעלות הנתבע צו פירוק. לכן, גם לו אקבל את הטענה כי לא שולמו לתובע זכויותיו, אין בכך די על מנת להוכיח קיומה של ראשית ראיה בכל הנוגע לחיוב הנתבע באופן אישי (ראו ע"ע 52949-05-10 ליליה וולצ'ק נ' ש. אלברט עבודות ציבוריות, שירותי ניקיון, אחזקה ופיקוח בע"מ ואח',( 28.3.12) ;ברע (ארצי) 52353-08-16‏ ‏א.ב. טוקו שף בע"מ נ' ‏ADMARIAM GAVR NEGOUSE, (13.11.16)).

12. יצוין עוד, כי על פי הנטען בבקשה החברה שבאמצעותה הועסק התובע הייתה פעילה עד לחודש אוקטובר 2011 בלבד (צו פירוק ניתן ביום 24.6.12); כי רכיבי התביעה שקדמו ליום 2.8.10 וכן התביעה לתשלום פדיון חופשה והבראה התיישנו; וכי על פי הצהרת הנתבעת 4 לפרוטוקול הדיון מיום 12.2.18 היא לוקחת אחריות לתשלום זכויות התובע בתקופה מ- 1/2/10 ועד 31/8/12 באופן שיש כדי לצמצם את חבותו של הנתבע, ככל שתוכח.

מכל הטעמים שפורטו לעיל, לא מצאתי כי התובע הוכיח קיומה של ראשית ראיה.

13. ביחס ליתר התנאים הקבועים בתקנה, התובע לא הוכיח כי הוא בעל יכולת פירעון וכן לא מצאתי טעמים מיוחדים במקרה דנן לפטור את התובע מהפקדת ערובה.

14. מכל הטעמים שמניתי לעיל, אני סבורה כי יש מקום להטיל ערובה על התובע לצורך הבטחת הוצאות הנתבע בהליך זה.

15. אשר לסכום הערובה – לאחר שנתתי דעתי לזכות התובע לגישה לערכאות שהיא זכות יסוד, ומנגד לזכות הנתבע שלא לצאת בחיסרון כיס, ובשים לב לסכום עליו הועמדה התביעה, מצאתי לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסך של 2,500 ₪ אשר יופקדו בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו לידיו.

ככל שלא תופקד הערובה במועד שנקבע – תימחק התביעה כנגד הנתבע.

16. בנסיבות העניין, לא מצאתי לפסוק הוצאות בגין בקשה זו, והן תילקחנה בחשבון בסיום ההליך.

ניתנה היום, ד' סיוון תשע"ח, (18 מאי 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.