1. לפניי בקשה בהמרצת פתיחה לאכיפת פסק חוץ על פי חוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958 (להלן "החוק").

2. העובדות הצריכות לענייננו הינן כדלקמן:

המבקשת גב' הילה קארח הינה תושבת ישראל, בעלת אזרחות ישראלית ואזרחות של ארה"ב, העוסקת בתחום הפיננסי.

המבקשת נשואה לאחיינה של המשיבה מר שפע רבין (להלן "מר רבין").

המשיבה גב' לימור פרץ הינה אזרחית ישראלית בת 76 אשר התגוררה בארה"ב במשך שנים רבות, והיתה תושבת ארה"ב במועדים הרלוונטיים לבקשה.

3. במשך השנים, רכשה המשיבה נכסי מקרקעין בארה"ב, ובינה לבין המבקשת שררו יחסי שיתוף פעולה עסקי, באופן שהמבקשת ומר רבין הלוו לה כספים לצורך תחזוקה ושיפוץ הנכסים הנ"ל.

4. בשנת 2011 נקלעה המשיבה למצוקה תזרימית, ונזקקה למקורות מימון לצורך המשך פעילותה העסקית בנדל"ן. לטענת המשיבה, המבקשת ומר רבין הסכימו להלוות לה כספים, בתנאי ששתי דירות בעיר ניו יורק ברובע מנהטן שבבעלות המשיבה, ישמשו כערובה להחזר ההלוואות הנ"ל. לשם כך, לטענת המשיבה, שכרו המבקשת ומר רבין עורך דין אשר ביצע בחודש 7/11, העברת זכויות הבעלות בשתי הדירות הנ"ל, ללא תמורה, על שם המבקשת.

5. לטענת המשיבה, במהלך החודשים 3/11 עד 11/11 העבירה לה המבקשת סכום כולל של 78,000 דולר, ואולם בסוף שנת 2011 הפסיקו המבקשת ומר רבין, באופן חד צדדי, להעביר לה כספים, דבר שאילץ אותה, ביום 9.7.12, להגיש תביעה כנגד המבקשת לבית המשפט העליון של מדינת ניו יורק, לביטול עסקת העברת הזכויות בשתי הדירות על שם המבקשת. בתגובה לתביעה הנ"ל, הגישה המבקשת תביעה נגדית כנגד המשיבה בגין חובות שהאחרונה חבה לה לטענתה (להלן "התביעה שכנגד").

6. התביעה שהוגשה על ידי המשיבה נמחקה על הסף, לאור העובדה שהעברת שתי הדירות על שם המבקשת בוצעה לכאורה ללא תמורה, כפי שנטען על ידי המשיבה. לעומת זאת, ביום 30.6.17 נתקבלה התביעה שכנגד של המבקשת בהעדר התייצבות מטעם המשיבה, וניתן פסק דין על ידי בית המשפט העליון של מדינת ניו יורק, שלפיו חויבה המשיבה לשלם למבקשת סך של 212,114 דולר בצירוף ריבית בסך של 523.02 דולר, הוצאות משפט בסך של 369 דולר, ובסה"כ 213,006.02 דולר (להלן "פסק חוץ").

7. ביום 16.8.17 הגישה המבקשת את בקשתה הנוכחית לאכיפת פסק החוץ על פי החוק, כשהיא נתמכת בחוות דעת בדין הזר של ניו יורק, ערוכה על ידי בא כוחה.

בכתב תשובתה, טענה המשיבה כי פסק החוץ אינו סופי, וכי ננקטו הליכים לביטולו על ידי המשיבה במדינת ניו יורק. עוד טענה כי פסק החוץ הושג במרמה והטעיה, ומבלי שניתנה לה הזדמנות סבירה להתגונן מפניו, וכאשר היא היתה נתונה במצב נפשי קשה ולא היתה מיוצגת על ידי עורך דין.

8. לאחר ישיבת קדם המשפט הראשונה, עוכבו ההליכים בבקשה, בהמלצת בית המשפט, עד למתן החלטה בבקשה לביטול פסק החוץ שהוגשה על ידי המשיבה כמצוין לעיל. ביום 24.8.18 נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין על ידי בית המשפט במדינת ניו יורק, והדיון בבקשה דנן התחדש, ובמהלכו נשמעו עדויות הצדדים, ולאחר מכן הוגשו סיכומיהם בכתב.

9. המסגרת הנורמטיבית

המבקשת עתרה כאמור להכריז על פסק החוץ כפסק דין אכיף על פי חוקי ודיני מדינת ישראל.

סעיף 3 לחוק קובע:

"בית משפט בישראל רשאי להכריז פסק-חוץ כפסק אכיף אם

מצא שנתקיימו בו תנאים אלה:

(1) הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו;

(2) הפסק אינו ניתן עוד לערעור;

3) החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור;

(4) הפסק הוא בר-ביצוע במדינה בה הוא ניתן"

סעיף 6(א) לחוק קובע:

"פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית המשפט אחד

מאלה:

(1) הפסק הושג במרמה;

(2) האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא היתה, לדעת בית המשפט, סבירה;

3) הפסק ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו על-פי כללי המשפט הבין-לאומי הפרטי החלים בישראל;

(4) הפסק נוגד פסק דין אחר שניתן באותו ענין בין אותם בעלי דין ושעודנו בר-תוקף;

(5) בעת הגשת התביעה בבית המשפט במדינה הזרה היה משפט תלוי ועומד, באותו ענין ובין אותם בעלי דין, בפני בית משפט או בית דין בישראל"

עינינו הרואות כי המבקש אכיפת פסק חוץ עליו לעבור את המשוכה הראשונה הקבועה בסעיף 3 לחוק, היינו הוכחת התקיימותם של התנאים המפורטים בסעיף הנ"ל, ואילו המבקש למנוע את אכיפתו של פסק חוץ, עליו להוכיח התקיימותו של אחד מהתנאים המפורטים בסעיף 6(א) לחוק.

בענייננו, המשיבה לא העלתה כל טענה באשר לאי התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק, והמחלוקת בין הצדדים מתמקדת בטענות המשיבה שפסק החוץ הושג במרמה, וכי לא ניתנה לה אפשרות סבירה לטעון את טענותיה ולהביא את ראיותיה לפני נתינתו, ומשכך, פסק החוץ לא ניתן לאכיפה במדינת ישראל מתוקף סעיפים 6(א)(1) ו- 6(א)(2) לחוק.

10. לגבי נטל הוכחת התקיימותם של התנאים הנ"ל, הנני מפנה לדברים שנאמרו בע"א 1268/07 שלמה גרינברג נ' ד"ר יוסף במירה (פורסם בנבו, 09.03.2009), כדלקמן:

"הדין מסדיר את חלוקת הנטלים לצורך סעיפים 3 ו-6 לחוק אכיפת פסקי-חוץ, כך שהנטל להוכחת התנאים הנקובים בסעיף 3 לחוק מוטל על המבקש לאכוף פסק‑חוץ, ואילו הנטל להוכחת טענות ההגנה מפני אכיפה מוטל על מי שמבקש להתגונן מפני אכיפת פסק-החוץ, היינו, המשיב (סעיף 6 לחוק אכיפת פסקי-חוץ; תקנה 356 לתקנות סדר הדין האזרחי; ע"א 541/77 רוזנשיין נ' ספרטוס, פ"ד לב(2) 701, 705‑706 (1978) (להלן: עניין רוזנשיין); ע"א 4003/99 קוז'וך נ' ליאל, פ"ד נה(3) 444, 449 (2001))"

11. לגבי דרך פועלו של בית המשפט בבואו לדון בבקשה לאכיפת פסק חוץ, אצטט את הדברים שנכתבו על ידי כב' השופט זילברטל בע"א 1948/15 JSC VTB נ' ד"ר יבגני מרגוליס (פורסם בנבו, 06.03.2017) כדלקמן:

"ככלל, "בדוננו בשאלה אם יש או אין להכיר בפסק חוץ, אין אנו יושבים כערכאת ערעור, ונטייתנו היא לכבד את הפסק כמות שהוא ולא להרהר אחרי מידותיו" (ע"א 221/78 עובדיה נ' כהן, פ"ד לג(1) 293, 296 (1979) (להלן: עניין עובדיה)). רוצה לומר, בהידרשות לבקשה לאכיפת פסק-חוץ, אל לנו להיזקק לבחינה מקומית מחודשת של ההליך המשפטי שהתנהל בערכאה הזרה, תוצאותיו וההנמקות שבבסיסו – בבחינת בדיקת ציציותיו של הפסק הזר, וכל שעלינו לבחון הוא האם עלה בידי המבקש את אכיפת הפסק הזר להוכיח קיומם של התנאים הנדרשים לכך בחוק, ומנגד – האם המתנגד לאכיפת הפסק הוכיח קיומה של אחת או יותר מן ההגנות המנויות בסעיף 6 לחוק. אף אם נפלו טעויות בפסק-החוץ, ואפילו טעויות קשות ובולטות בין של חוק ובין של עובדה, לא יהיה בכך כדי למנוע את הכרזת הפסק כאכיף על-ידי בית המשפט (סיליה וסרשטיין פסברג פסקים זרים במשפט הישראלי – הדין והגיונו 71 (1996) (להלן: פסברג)"

בנוסף הנני מפנה לה"פ (י-ם) 3137/04 AHAVA (USA) INC נ' ג'.דבליו.ג'י בע"מ (J.W.C. LTS) (פורסם בנבו 10.10.2004), שבו נכתבו הדברים הבאים:

"נטיית בית-המשפט היא "לכבד את הפסק כמות שהוא ולא להרהר אחר מידותיו" (ע"א 221/78 עובדיה נ' סלומון [3]). בית-המשפט האוכף איננו בבחינת ערכאת ערעור על בית-המשפט הזר. בית-המשפט האוכף גם לא יטה לבחון את מידת התבונה שביסוד פסק-החוץ, וברגיל טענה כללית "על דבר היותו של פסק החוץ מוטעה או גורם אי צדק לא יהיה די בה" (ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס [4])"

12. דיון

לאחר שפירטתי את התשתית העובדתית ואת המסגרת המשפטית, אפנה לדון בטענות המשיבה כפי שצוינו לעיל. אולם בטרם אעשה זאת, אציין כי הן המבקשת והן המשיבה התחמקו, משיקולים השמורים עמן, מלהציג בפני בית המשפט את מלוא התמונה האמיתית לגבי טיב מערכת היחסים העסקית ששררה ביניהן, וטענותיהן, הן במסגרת התצהירים והן במסגרת עדותן בבית המשפט, לקו בעמימות, דבר שהקשה על בירור הבקשה. כך למשל, בעוד שהמשיבה טענה כי העברת הזכויות בשתי הדירות בניו יורק על שם המבקשת, נועדה להבטיח החזר ההלוואות שניתנו לה על ידי המבקשת ומר רבין, טענה המבקשת בחקירתה הנגדית כי העסקה הנ"ל נועדה להבריח את נכסיה של המשיבה "שהיא לא תפסיד אותן למען הממשלה של ארה"ב" (עמ' 36 ש' 23-21 לפרוטוקול). עמימות נוספת נוצרה גם סביב מהות התביעה שכנגד שהוגשה על ידי המבקשת, והעומדת בבסיס פסק החוץ. בעוד שהמבקשת טענה כי התביעה היתה לסעד כספי בגין הוצאות וחובות שהמשיבה חבה לה, ללא קשר לעסקה של העברת הזכויות בשתי הדירות, טענה המשיבה כי הסעד הכספי בתביעה הנ"ל נתבע כסעד חלופי בגין הוצאותיה של המבקשת, למקרה ובית המשפט במדינת ניו יוק יורה על ביטול עסקת העברת הזכויות בשתי הדירות בניו יורק, והחזרת הבעלות בהן למשיבה.

כך או כך, אף אחת מהמבקשת או המשיבה, לא טרחו להציג את המסמכים התומכים בטענות שהועלו על ידן כאמור.

13. האם פסק החוץ הושג במרמה?

המשיבה טענה כי פסק החוץ אינו ניתן לאכיפה על פי החוק, מאחר והושג במרמה (סעיף 6(א)(1) לחוק).

מעיון בכתב התשובה של המשיבה עולה כי היא השתיתה את הגנתה בגין עילת המרמה על שלוש טענות (ראה סעיפים 30-29, 57-52):

1. המבקשת הציגה מסכת עובדות שקרית בפני בית משפט זה, והסתירה את העובדות הצריכות לעניין, ובכללן, את ההסכם שבינה לבין המשיבה ואת כתב התביעה שכנגד. בנסיבות המקרה, העובדות והראיות שאותן הסתירה המבקשת מבית משפט זה, וככל הנראה גם מבית המשפט הזר כדבריה, מקימות טענת מרמה כמשמעה בסעיף 6 לחוק.
2. המבקשת מסתירה מבית משפט זה את העובדה שהסעד הכספי שנתבע בתביעה שכנגד, הינו סעד חליפי למקרה שבית המשפט בארה"ב יורה לה להשיב את שתי הדירות למשיבה, ומאחר ועסקת העברת הזכויות בשתי הדירות על שמה לא בוטלה, עמידתה של המבקשת על הסעד הכספי ונטילת פסק הדין בתביעה שכנגד, נעשה במרמה.

ג. המבקשת נטלה פסק דין בהעדר התייצבות, בדרכי מרמה, שכן היא ידעה, מכח הקרבה המשפחתית בינה לבין המשיבה, כי נבצר מהאחרונה להתייצב לדיונים בבית המשפט בניו יורק, עקב המצוקה הבריאותית והנפשית שבה היתה נתונה באותה העת.

14. אין מחלוקת כי המבקשת הסתירה את יחסי הקרבה המשפחתית בינה לבין המשיבה לאורך כל ניהול ההליך, גם לאחר שעובדה זו צוינה במפורש בכתב תשובתה של המשיבה. בנוסף, אין מחלוקת כי המבקשת נמנעה מלהתייחס בתצהירה להסכם העברת הזכויות שנכרת בינה לבין המשיבה, ללא תמורה, ביחס לשתי הדירות בניו יורק, לרבות לנסיבות עריכתו של ההסכם הנ"ל. לא זו אף זו, אין מחלוקת כי המבקשת נמנעה מלהציג את כתב התביעה שכנגד שבמסגרתו ניתן פסק החוץ, חרף טענת המשיבה כי הסעד הכספי שנתבע בו היה סעד חלופי כמצוין לעיל.

15. ואולם, חרף אי הנוחות שעולה מהתנהלות זו, ובהתבסס על הקביעה שלפיה, בבואו לדון בבקשת לאכיפת פסק חוץ, לא יזקק בית המשפט לבחינה מחודשת של ההליך המשפטי שהתנהל בפני הערכאה הזרה, הרי די היה למבקשת להציג את פסק החוץ, ולהוכיח כי הפסק עומד בתנאים שנקבעו בסעיף 3 לחוק בכדי להיכנס בדלת אמותיו של החוק.

לעומת זאת, משטענה המשיבה כי פסק החוץ הושג בדרך מרמה, מוטל עליה הנטל להוכיח טענה זו. ודוק, המשיבה אף היא נמנעה מלהציג תמונה מלאה לגבי נסיבות העברת הזכויות בשתי הדירות בניו יורק, ללא תמורה, על שם המבקשת, כגון היקף סכומי ההלוואות שניתנו לה על ידי המבקשת לעומת שווי הדירות, היקף תשלומי המשכנתא ששולמו, בין אם על ידי המשיבה ובין אם על ידי המבקשת, בגין שתי הדירות, ועוד. לא זו אף זו, המשיבה נמנעה מלהציג את כתב התביעה שכנגד שהוגש נגדה על ידי המבקשת כמתואר בסעיף 5 לעיל, ואשר כלל סעד כספי חלופי לטענתה, חרף ההנחה כי כתב בין דין כאמור אמור להיות ברשותה. בה"פ (י-ם) 4052/05 WELLS FARGO BANK OF MINNESOTA NATIONAL ASSOCIATION נ' אברהם צימרינג (פורסם בנבו, 31.12.2007) נפסק כי:

"העקרונות בדבר סופיות הדיון ומעשה בית דין מצדיקים לדרוש מן המבקש לבטל פסק דין בעילה של מרמה להוכיח את טענותיו במידה מוגברת, ובוודאי אין הוא יכול להפריחן לחלל האוויר כך סתם (ע"א 624/88 גולד נ' מעוז ואח', פ"ד מד(1) 497; ע"א 400/86 עזבון המנוח בן ציון קריגר ז"ל ואח' נ' ס' ש' קריגר, פ"ד מב(4) 500; וראה גם דברי כבוד הנשיא ברק בהלכת פלוני, בעמ' 19). כך יש לנהוג גם בעניינו של חייב על פי פסק חוץ המבקש לטעון טענת מרמה על פי החוק"

על כן, משטענה המשיבה כי המבקשת לא היתה זכאית לסעד הכספי החלופי שנפסק לטובתה בפסק החוץ, לאחר שעסקת העברת הזכויות של שתי הדירות בניו יורק על שמה לא בוטלה על פי החלטת בית המשפט, היה עליה להתכבד ולהציג בפני בית המשפט את העובדות והראיות הרלוונטיות לטענה הנ"ל, ולשכנע את בית המשפט כי פסק החוץ הושג בדרכי מרמה, אולם המשיבה כשלה במשימה זו, ולא די היה בטענות בעלמא שהועלו על ידה בהקשר זה. לא זו אף זו, המדובר בטענה ערעורית על פסק החוץ, ששומה היה על המשיבה להעלותה במסגרת ערעור בפני בית המשפט הזר, וכזכור, בית המשפט הדן בבקשה לאכיפת פסק חוץ אינו משמש ערכאת ערעור על בית המשפט הזר. אולם לא זו בלבד שהמשיבה לא נקטה בדרך זו, אלא עיון בבקשה לביטול פסק החוץ שהוגשה על ידה מעלה כי הטענה בדבר קיום מעשה מרמה הועלתה על ידה ונדחתה על ידי בית המשפט העליון של מדינת ניו יורק.

16. בפסיקה הסתמנו שתי גישות בכל הנוגע לקבלת טענת מרמה כנגד פסק חוץ, הגישה הליברלית והגישה המחמירה. על פי הגישה הליברלית המבוססת על המשפט המקובל האנגלי, ניתן לטעון טענת מרמה המתבססת על פגם פנימי בהליך, גם אם נידונה הטענה בהליך הזר, וגם אם הראיה היתה ידועה לבעל הדין, והוא בחר שלא להעלותה במסגרת ההליך הזר (ע"א 3441/01 פלוני ואח' נ' פלונית ואח', פ"ד נח(3) 1 (2004). על פי הגישה המחמירה טענת מרמה המופנית כלפי פסק חוץ תישמע רק אם היא מבוססת על אירוע מאוחר שהתרחש לאחר מועד מתן פסק החוץ, או על גילויה של ראיה חדשה שלא ניתן היה לגולתה בשקידה סבירה בעת ההתדיינות בפני בית המשפט הזר, או על ראיה חיצונית למשפט עצמו (ראה ע"א 490/88 ד"ר אנבא בסיליוס-המוטראן הקופטי של הכסא הקדוש של ירושלים והמזרחי הקרוב נ' אחמד מוחמד מחמוד עדילה ואח', מד(4), 397, וה"פ (י-ם) 3137/04 AHAVA (USA) INC נ' ג'.דבליו.ג'י בע"מ (J.W.C. LTS), פורסם בנבו 10.10.2004).

בענייננו כאמור, המשיבה לא הצליחה להוכיח טענת מרמה כלפי פסק החוץ, הן לפי הגישה המקלה והן לפי הגישה המחמירה.

17. המשיבה טענה עוד כי המבקשת נטלה פסק דין בהעדר התייצבות, בדרכי מרמה, שכן היא ידעה, מכח הקרבה המשפחתית בינה לבין המשיבה, כי נבצר מהאחרונה להתייצב לדיונים בבית המשפט בניו יורק, עקב המצוקה הבריאותית והנפשית שבה היתה נתונה באותה העת.

לא זו בלבד שהמשיבה לא הציגה חוות דעת רפואית התומכת בטענותיה כי נבצר ממנה להתייצב לדיונים מחמת מצבה הרפואי, אלא שהתברר כי הטענות הנ"ל, אף הועלו על ידה מפורשות בבקשה לביטול פסק החוץ ונדחו על ידי בית המשפט הזר, ובית משפט זה כאמור, אינו משמש כערכאת ערעור על פסק החוץ.

18. האם ניתנה למשיבה אפשרות סבירה לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה בפני הערכאה הזרה לפני מתן פסק החוץ?

המשיבה טענה כי לא ניתנה לה האפשרות הסבירה לטעון ו/או להביא ראיותיה בפני בית המשפט במדינה ניו יורק, ומשכך, לא ניתן לאכוף את פסק החוץ על פי סעיף 6(א)(2) לחוק.

19. מטיעוני הצדדים עולה כי ההליכים המשפטיים בין הצדדים החלו עם הגשת התביעה של המשיבה ביום 9.7.12, והסתיימו ביום 30.6.17, עם מתן פסק החוץ (להוציא את הבקשה לביטול פסק החוץ שהוגשה בשלב מאוחר יותר). לכל אורך התקופה הנ"ל, המשיבה היתה מיוצגת בתביעה שכנגד, על ידי עו"ד דסטין באומן, והתקיימו דיונים בנוכחות הצדדים ו/או באי כוחן, למעט בשני מועדים 30.11.16 ו-20.6.17.

20. לטענת המשיבה, עו"ד דסטין חדל לטפל בעניינה, וחדל מלייצגה מבלי ששוחרר כדין על ידי בית המשפט, ולא הופיע לדיון שהתקיים ביום 30.11.16. ביום 15.3.17, ולאחר בקשות חוזרות מטעמו בדבר העדר שיתוף פעולה, שחרר בית המשפט בניו יורק את עו"ד דסטין מייצוגה של המשיבה.

לטענת המשיבה, עו"ד דסטין עשה דין לעצמו, חדל מלייצגה מבלי שווידא כי היא יודעת על מועד הדיון שהתקיים ביום 30.11.16, והכל שעה שהיא היתה במצב נפשי קשה. אולם מחקירתה הנגדית התברר כי היא לא נקטה נגדו בשום בהליך משפטי ו/או אחר, חרף הטענות הקשות שהופנו כלפיו, ולמרות ניסיונה לטעון כי העדר שיתוף הפעולה נבע מהמצב הנפשי הקשה שהיתה שרויה בו, הודתה המשיבה בחקירתה הנגדית כי עו"ד דסטין השתחרר מהייצוג עקב חילוקי דעות שהתעוררו בינה לבינו לגבי דרך ניהול הגנתה (עמ' 62 ש' 2-1).

21. לאחר קביעת זכאותה של המבקשת לפיצויים מאת המשיבה, נקבעה ישיבה ליום 20.6.17 לצורך קביעת גובה הפיצויים להם זכאית המבקשת, אולם לישיבה זו לא התייצבה המשיבה. מהעדויות וחומר הראיות התברר כי המשיבה הוזמנה כדין לישיבה הנ"ל, וידעה על קיומה זמן רב לפני כן, ואף שלחה הודעה לב"כ המבקשת שבה הודיעה כי היא חולה, מבלי לצרף כל אישור רפואי התומך בטענתה (ת/2). במועד הדיון שהתקיים ביום 20.6.17, הציג ב"כ המבקשת הודעה זו בפני השופט שדן בתביעה, והשופט, אף בצעד חריג, יצר קשר טלפוני עם המשיבה, ולאחר ששמע את הסבריה, דחה את בקשתה לדחיית מועד הדיון, וביום 30.6.17 ניתן פסק החוץ כמתואר לעיל.

22. אוסיף על כל אלה כי בבקשה לביטול פסק החוץ שהוגשה על ידי המשיבה לבית המשפט במדינת ניו יורק, נידונו ונדחו כל הטענות שהמשיבה העלתה במסגרת הליך זה, וכזכור, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית המשפט הזר.

23. ההלכה בעניין בחינת התקיימות התנאי הקבוע בסעיף 6(א)(2) לחוק, סוכמה בפרשת מרגוליס שצוטטה בסעיף 11 לעיל כדלקמן:

"כשאנו נדרשים לשאלה האם עומדת למתנגד לאכיפת הפסק הזר ההגנה הקבועה בסעיף 6(א)(2) לחוק, יש לבחון האם, מבחינה אובייקטיבית, ניתנה לנתבע אפשרות סבירה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו בפני הערכאה הזרה לפני מתן הפסק (ע"א 802/89 אינדורקסיס נ' אינדורקסיס, פ"ד מו(2) 366, 369 (1990); ע"א 10854/07‏פיקהולץ נ' ‏JAIME SOHACHESKI, [פורסם בנבו] פסקה 46 (17.3.2010) (להלן: עניין פיקהולץ)). על בית המשפט לבחון קיומה של הגנה זו, אשר בבסיסה הטענה כי לא התנהל הליך הוגן בערכאה הזרה באופן העולה כדי פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, בזהירות המתבקשת, תוך הכרה בחובה לנהוג בכבוד כלפי מערכות המשפט של המדינות האחרות (כרמון, עמ' 128; השוו: פסברג, עמ' 17; עמוס שפירא "הכרה ואכיפה של פסקי חוץ (חלק שני)" עיוני משפט ה(1) 38, 44 (1976) (להלן: שפירא)). דומה שבשל כך נקבע בפסיקת בית משפט זה כי על בעל-הדין הטוען להגנה הנדונה "לעורר בלב בית המשפט חשש ממשי שנפגעו זכויותיו" (ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס, פ"ד מח(3) 641, 647 (1994)). בהקשר זה נקבע לא אחת, כי אין בעובדה שהפסק הזר ניתן בהיעדר הגנה ובמעמד צד אחד, כשלעצמה, כדי לבסס את ההגנה שבסעיף 6(א)(2) לחוק (שם, שם; עניין פיקהולץ, פסקה 46), וזאת, בין היתר, בשל החשש שנתבעים ימנעו מלהשתתף בהליך זר דווקא במטרה למנוע את אכיפת הפסק במדינה אחרת (פסברג, עמ' 11). ברוח דומה אף נפסק כי "המבחן איננו אם ידע המערער [הנתבע – צ.ז.] על ההליכים, אלא אם ההמצאה הייתה סבירה בעיני בית המשפט" (ע"א 4721/95‏ רימון‎ ‎נ' ‏Leasing Co.‎ .A.E.L., פ''ד נ(5) 99, 102 (1997) (להלן: עניין רימון)).

עוד נקבע בפרשת צימרינג שצוטטה בסעיף 15 לעיל:

"ההלכה היא, כי השאלה שיש לבחון בהקשר להגנה זו היא "... לא אם הנתבע, מסיבות סובייקטיביות שלו, התקשה להתפנות למשפט ולטפל בהכנת הופעתו אלא - האם אובייקטיבית, בית המשפט שדן בעניינו של הנתבע, מבחינתו, נתן לנתבע הזדמנות סבירה להתייצב לדיון וליטול בו חלק" (ע"א 802/89 ג' אינדורקסיס נ' א' ל' אינדורקסיס, פ"ד מו(2) 366, 369; וראה גם: ע"א 6796/97 הנ"ל, בעמ' 708; פסברג, שם, בעמ' 17).

24. מחומר הראיות והעדויות כפי שתוארו לעיל, לא שוכנעתי כי לא ניתנה למשיבה הזדמנות סבירה לטעון ו/או להביא את ראיותיה בפני בית המשפט הזר עובר למתן פסק החוץ, ולא שוכנעתי כי קופחו זכויותיה בקיום הליך הוגן.

25. המסקנה מכל האמור לעיל היא שהמשיבה לא הצליחה להוכיח התקיימותם של התנאים המנויים בסעיפים 6(א)(1) ו-6(א)(2) לחוק, ומשכך, הנני נעתרת לבקשה, וקובעת כי פסק החוץ שניתן ביום 30.6.17 על ידי בית המשפט העליון במדינה ניו יורק, הינו פסק דין אכיף על פי דיני מדינת ישראל.

המשיבה תשלם למבקשת שכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ח' ניסן תש"פ, 02 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.