1. בפניי בקשת המבקש, מר יחיעם אייל, למתן צו זמני לעיכוב ביצוע צווים שהוצאו לפי חוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד – 2014 (להלן: "החוק").

המבקש הינו הבעלים של 25% (במושע) של חטיבת קרקע ששטחה 2,850 מ"ר, שסומנה בעבר כחלק מחלקה 28 בגוש 3629, וכיום, לאחר חלוקה מחדש של החלקות, היא מורכבת מחלקים מחלקות 323, 324, 325, 330, 333, 344 באותו גוש 3629.

ביום 8.6.17 נחתם ע"י הממונים, כהגדרתם בחוק (הם מנהל רשות מקרקעי ישראל והיועץ המשפטי של הרשות), צו להעברת זכויות לגבי קרקע להשבה לקניין בעל הקרקע, לפי סעיף 29 ד' לחוק (להלן יכונה צו זה: "צו ההשבה"). ביום 20.6.17 נחתם ע"י הממונים צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור לפי החוק (להלן יכונה צו זה: "צו הפינוי").

ביום 30.8.17 הוגשה ע"י המבקש, במסגרת פרק הזמן הקבוע בחוק, בקשה לביטול הצווים כאמור, ועימה הבקשה שבפניי, במסגרתה עתר המבקש למתן צו זמני שיעכב את ביצוע הצווים.

תמצית השתלשלות העניינים העובדתית

1. עיקרי העובדות העומדות בבסיס הבקשה אינן שנויות במחלוקת.

המבקש פרס בבקשתו יריעה רחבה, החוזרת אחורה לראשית המאה הקודמת, עת קרקע שהיתה בבעלות אבות אבותיו הועברה על ידם לבעלות הקק"ל, והוחכרה על ידה להם. בקליפת אגוז יצויין, כי המבקש מלא כרימון טענות נגד התנהלות המשיבה (שתכונה להלן: "רשות מקרקעי ישראל או "הרשות") – והרשויות והגופים שבאו לפניה – כלפי משפחתו ומורישיו, ובפיו אף טענות קשות להפלייה ולחוסר תום לב.

לצורך הכרעה בקשה זו, ומבלי להקל ראש בטענות המבקש ביחס להיסטוריה של החלקה, סבורני כי יש להידרש להתרחשויות הרלוונטיות מן השנים האחרונות, העומדות ברקע הישיר להוצאת הצווים, ועליהן, כאמור, בעיקרו של דבר, אין מחלוקת.

1. ביום 29.6.11 נחתם הסכם חכירה בין הרשות (בשמה הקודם: "מינהל מקרקעי ישראל") לבין המבקש ויתר יורשי הוריו המנוחים, במסגרתו הוחכרה ליורשים חטיבת קרקע המהווה חלק מחלקה 90 בגוש 3628 וחלק מחלקה 28 בגוש 3629, לתקופה של 49 שנים, למטרת "מטעים ו/או גידולים אחרים". דמי החכירה השנתיים נקבעו לפי דירוג "גידולי שדה".

הסכם זה כונה ע"י המבקש "הסכם המטעים" והוא יכונה להלן: "הסכם החכירה" (נספח ג' לבקשה).

במסגרת הסכם החכירה נקבע, בין היתר, כי במקרה שישונה ייעוד המוחכר עפ"י תכנית או עפ"י כל דין, יהיה המחכיר (הוא הרשות) זכאי להביא את תקופת החכירה לסיום מוקדם, בכפוף לזכותו של החוכר לפיצוי עבור זכות החכירה לעיבוד חקלאי, שעיקרה הפסד הכנסה עתידי הנובע מהעיבוד החקלאי לכל יתרת תקופת החכירה (ראו סעיף 15 להסכם).

1. ביום 17.3.11 פורסמה למתן תוקף תכנית רצ/ 1/ 59/ 1, החלה גם על המקרקעין נשוא ענייננו, (להלן: "התכנית הראשונה") ואשר במסגרתה, בין היתר, נקבע שינוי ייעוד המקרקעין מאזור חקלאי לאזור מגורים, מסחר ומבני ציבור.

ביום 19.3.13 פורסמה למתן תוקף תכנית רצ/ 1/ 59/ 3, שהיא תכנית מתאר מפורטת, בסמכות ועדה מקומית, החלה גם על המקרקעין נשוא ענייננו (להלן: "התכנית השניה"), ותכליתה איחוד וחלוקה ללא הסכמת בעלים בחלקות הכלולות בתכנית הראשונה, ושינוי בחלוקת מספר יחידות הדיור בחלק ממגרשיה.

1. ביום 5.2.14 נשלחה לעו"ד קיטי ברונר (אשר כנראה לסברת הרשות ייצגה אותה שעה, בין היתר, את המבקש, אך לטענתו מעולם לא ייצגה אותו), הודעה מטעם הרשות על סיום תקופת החכירה ודרישה להשבת המקרקעין, במסגרתה הודיעה הרשות למבקש ויתר היורשים, כי עקב שינוי ייעוד המקרקעין במסגרת התכנית הראשונה, ובהתאם לסעיף 15 לחוזה החכירה, מודיעה הרשות על סיום החכירה ודורשת מן המבקש ויתר היורשים להשיב את המקרקעין לידיה.

בהודעה (שצורפה כנספח 9 לתגובת המשיבה) אף הובהרה זכותם של בעלי הזכויות לעתור לקבלת פיצוי, לאחר השבת המקרקעין.

1. במהלך שנת 2015 התנהלו מגעים בין הרשות לבין המבקש, שעיקרם באופי וגובה הפיצוי שיינתן למבקש תמורת השבת הקרקע (ראו נספחי 10-12 לתגובת הרשות וכן ת/2).
2. ביום 6.4.16 פורסם בספר החוקים תיקון מספר 3 לחוק, במסגרתו הוסף לחוק פרק ג'1 שעניינו ב"הסדרת הזמינות של מתחם מועדף לדיור ושל מתחמי תכניות רחבות היקף לדיור".

במסגרת הוראות תיקון מספר 3 לחוק, הוסמכו הממונים, כהגדרתם בחוק, בתנאים שנקבעו בו, להורות בצו על העברת זכויותיו של בעל זכויות בקרקע, המוגדרת כ"קרקע להשבה" ולהשיבן לקניינו של בעל הקרקע (סעיף 29ד לחוק); ולאחר מכן – אף זאת בתנאים שנקבעו בחוק – ליתן צו הדורש מהמחזיק בקרקע לסלק את ידו מהקרקע ולפנותה.

כפי שיפורט להלן, עפ"י התיקון לחוק, מותנית הוצאת צווים להשבת הזכויות בקרקע לבעליהן ולסילוק ידו של המחזיק, בין היתר, בכך, שחלה על הקרקע תכנית המוגדרת כ"תכנית מועדפת לדיור" או "תכנית רחבת היקף לדיור" או "תכנית רחבת היקף לדיור בתוקף", ושעפ"י תכנית כזו שונה ייעודה של הקרקע באופן שקמה לבעלי הזכויות חובה להשיבה לרשות (ראו הגדרת "קרקע להשבה" בסעיף 29א לחוק).

1. ביום 9.8.16 נשלחה למבקש "הודעה לבעל זכויות לגבי קרקע להשבה, בתכנית רחבת היקף לדיור" בהתאם להוראת סעיף 29ב לחוק (נספח 13 לתגובת הרשות), במסגרתה הבהירה הרשות למבקש, כי לעמדתה, עפ"י חוזה החכירה, חלה על המבקש חובה להשיב את המקרקעין לרשות משהרשות רשאית להביא את תקופת השכירות לכדי סיום עקב שינוי ייעוד המקרקעין; כי בדעתה לפעול להשבת המקרקעין לבעליהם בהתאם לחוק; וכי ביום 19.3.13 פורסמה למתן תוקף תכנית רחבת היקף כמשמעותה בחוק, הכוללת בתחומה את המקרקעין (היא התכנית השניה).
2. בהמשך להודעה זו, התנהלה בין המבקש לבין הרשות תכתובת, במסגרתה הציעה הרשות למבקש פיצוי בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל אשר התקבלו בהתאם לחוק, ואילו המבקש עמד על כך, שזכותו לקבל פיצוי משמעותי יותר, בין היתר בקבלת זכות לדירה/ות במגדלים שייבנו, וזאת, לטענת המבקש, כפי שקיבלו בעלי זכויות אחרים במתחם (אשר כונו "קבוצת כספי"), וכפי שלטענתו אף הבטיח לו נציג הרשות מר פרי (ראו נספחי 14-16 לתגובת הרשות).
3. לאחר הדברים הללו, ומשלא הושגה כל הסכמה בדבר הפיצוי לו יהיה המבקש זכאי תמורת השבת המקרקעין, נחתמו ע"י הממונים, כמפורט בפתח הדברים, צו ההשבה (להשבת הזכויות במקרקעין לבעליהם, הוא הרשות); וצו הפינוי.

טענות הצדדים

1. המבקש העלה מספר טענות נגד הצווים שהוצאו לו, אשר לטענתו הוצאו שלא כחוק.

ראשית טען המבקש, כי באופן אבסורדי ובניגוד לחוק, התקבל בידיו צו הסילוק – אשר מעצם טיבו ומהותו וסדר הדברים הנכון הקבוע בחוק, יכול להיות מוצא רק לאחר שנדרש המחזיק בצו להשיב את הקרקע לבעליה והוא לא עשה כן ברצונו – עוד בטרם התקבל בידיו צו ההשבה.

עוד טענה ב"כ המבקש בפניי, כי בעוד שעיתוי קבלת הצווים בידי המבקש יכול להיות נעוץ באופן משלוחם (צו ההשבה נשלח בדואר רשום ואילו צו הסילוק נמסר לו עם שליח ולכן הגיע לידיו בטרם הגיע אליו צו ההשבה בדואר) – הרי שמתאריכי החתימה על הצווים עולה, כי הממונים הזדרזו וחתמו על צו הסילוק עוד בטרם יבשה הדיו על צו ההשבה, ובוודאי בטרם חלפו 30 הימים הדרושים עפ"י חוק למעבר הזכויות לקניין הבעלים, שהוא תנאי להוצאת צו הסילוק.

שנית טען המבקש, כי הצווים הוצאו בניגוד לחוק, שכן, עפ"י החוק מוגדרת "קרקע להשבה", שלגביה ניתן להוציא צווים כאמור, כקרקע שהתכנית המשנה את ייעודה באה בגדרי אחת התכניות המוגדרות בסעיף ובהן "תכנית רחבת היקף לדיור" או "תכנית רחבת היקף לדיור בתוקף", ואילו אף אחת מן התכניות עליהן מבקשת הרשות להתבסס אינה באה בגדריהן (התכנית הראשונה – משאושרה למעלה מארבע שנים קודם לתחילת החוק; והתכנית השניה – משלא נקבע בה שינוי ייעוד המקרקעין, אשר ייעודם שונה עוד קודם לכן במסגרת התכנית הראשונה).

שלישית, טען המבקש, כי יש לבטל את הצו מכח עקרונות הדין הצדק והמוסר, וזאת בשל התנהלותה הקלוקלת של הרשות כלפיו במהלך השנים, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בהפרת הבטחות שנמסרו לו ע"י נציגים בכירים של הרשות, והפלייתו לרעה לעומת בעלי זכויות אחרים.

בדיון בפניי הוסיפו ב"כ המבקש וטענו טענה נוספת, והיא, כי לכתחילה לא קמה לרשות זכות לסיים את הסכם החכירה ולדרוש את השבת המקרקעין (תנאי שאף הוא חלק מהגדרת "קרקע להשבה" שרק ביחס אליה ניתן להוציא צווים מכח החוק), וזאת מאחר ובמועד בו נחתם הסכם החכירה (29.6.11), כבר היתה התכנית הראשונה בתוקף, כך שייעודם של המקרקעין לא שונה לאחר החתימה על הסכם החכירה.

1. בתגובתה לבקשה לצו הזמני, עמדה הרשות בהרחבה על התכליות העומדות בבסיס החוק ותיקון מספר 3 לו, שעיקרן בקידום מהיר ויעיל של תכניות בניה למגורים, וזאת במסגרת היעד הלאומי להפחתת מחירי הדיור.

הרשות עמדה על כך שפרשנות תכליתית של הוראות החוק מחייבת את המסקנה, כי רק התכנית השניה – אשר רק מכוחה ניתן היה להוציא היתרי בנייה למגורים – היא שהשלימה הלכה למעשה את שינוי ייעוד המקרקעין בפועל למגורים, ולפיכך, ומשתכנית זו אושרה בתוך 4 שנים קודם למועד כניסת התיקון לחוק לתוקף, הרי שמדובר במקרקעין המהווים "קרקע להשבה" כהגדרתה בחוק.

הרשות עמדה בהרחבה על המגעים שהתנהלו במהלך השנים בין הרשות למבקש, ליורשים האחרים, ולבעלי זכויות אחרים במתחם, בנוגע לפיצוי המגיע להם תמורת השבת המקרקעין, כמתחייב מהחלטות מועצת מקרקעי ישראל בעניין, והדגישה כי הגיעה להסדרים עם כל בעלי הזכויות במתחם והמבקש הוא היחיד שטרם השיב את הקרקע לרשות.

בפתח הדיון בפניי הצהירה והדגישה ב"ב הרשות כי הרשות נכונה להעניק למבקש את אותו פיצוי שקיבלו בעלי הזכויות האחרים, אשר המבקש טען כי הופלה לרעה ביחס אליהן ("קבוצת כספי").

הרשות הוסיפה כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לדחיית הבקשה, וזאת משחטיבת הקרקע, אשר למבקש זכויות רק בחלק קטן ממנה, כבר שווקה במכרז להקמת יחידות דיור במסגרת פרוייקט "מחיר למשתכן" וזאת כבר לפני כשנה, וכי בימים אלו, לאחר שנחתמו החוזים ויצאו לדרך, אמורות הזוכות במכרז (חברת דניה סיבוס בע"מ וע. לוזון נכסים והשקעות בע"מ) להחל בעבודות הבנייה.

1. הזוכות במכרז – חברת דניה סיבוס בע"מ וחברת ע. לוזון נכסים והשקעות בע"מ– הגישו בקשה דחופה להצטרף כמשיבות להליך כמי שעלולות להיפגע, לטענתן, פגיעה אנושה, עקב מתן צו זמני. זאת, בין היתר, לאור העובדה כי לאחר זכייתן המשותפת במכרז, כבר חתמו המבקשות להצטרף על הסכמי חכירה והסכמי בנייה, השלימו כמעט לחלוטין את תכנון הפרוייקט וקיבלו היתרי חפירה ודיפון (במעמד הדיון עדכן בא כוחן כי התקבל אף היתר בנייה), התקשרו עם יועצים וקבלני משנה לביצוע העבודות, והשקיעו סכומי כסף עצומים בחכירת המקרקעין (במימון אשראי בנקאי) ובהוצאת ההסכם אל הפועל.

בנסיבות אלו, ומשגם האינטרס הציבורי של קידום מהיר ויעיל של הגדלת ההיצע של דירות המגורים יינזק באורח ממשי כתוצאה מעיכוב הפרוייקט, טענו המבקשות להצטרף כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת דחיית הבקשה, וזאת משעניינו של המבקש הוא עניין כספי בלבד, וככל שייגרם לו נזק כלשהו, ניתן יהיה לפצותו בגינו.

בדיון בפניי אף הוטעם, כי ככל שייעתר ביהמ"ש לבקש למתן צו זמני שיעכב את הצווים שהוצאו למבקש, הרי שיש להתנות צו זה בהפקדת ערובות גבוהות במיוחד, שיהיה בהן כדי להבטיח, ולו במעט, פיצוי על הנזקים העצומים שייגרמו למבקשות להצטרף עקב עיכוב ההליך.

דיון והכרעה

1. דין הבקשה להידחות, וזאת בעיקר משיקולים של מאזן הנוחות.
2. אין לכחד, כי בפי המבקש טענות של ממש ביחס לחוקיות הצווים שהוצאו בעניינו.

ראשית, כזכור, טען המבקש, כי לכתחילה לא היתה הרשות רשאית לסיים את הסכם החכירה שנחתם בין הצדדים, וזאת משלא שונה ייעודה של הקרקע מקרקע חקלאית לקרקע בייעוד מגורים לאחר החתימה על הסכם החכירה. זאת, משהתכנית הראשונה, שכזכור שינתה את ייעוד הקרקע למגורים, פורסמה למתן תוקף כשלושה חודשים קודם לחתימה על הסכם החכירה, כך שאין ניתן לומר כי לאחר חתימתו שונה ייעוד הקרקע באופן המקים לרשות זכות לדרוש השבה.

יחד עם זאת, ומעבר לכך שטענה זו מהווה הרחבת חזית שכן נטענה לראשונה בדיון בפניי, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהסכם החכירה כולו – על הוראותיו, על מטרת החכירה כפי שהוגדרה בו, על גובה דמי החכירה שנקבעו במסגרתו, ועל עקרונות הפיצוי שנקבעו בו למקרה שתודיע הרשות על סיומו – עניינו בהחכרת הקרקע לשימוש חקלאי בלבד.

אדרבא, התנהלות הרשות בכל הנוגע להסכם החכירה דווקא מלמדת ומחזקת את עמדתה, כי רק לאחר אישור התכנית השנייה הושלם למעשה שינוי הייעוד בפועל של הקרקע למגורים, שכן כל עוד היתה רק התכנית הראשונה בתוקף, השימושים שהותרו הם שימושים חקלאיים, ובמסגרת זו הוחכרה הקרקע למבקש וליתר היורשים לצורך עיבודה החקלאי.

זאת ועוד, הרשות הודיעה למבקש על סיום הסכם החכירה מכח סעיף 15 להסכם כבר בשנת 2014, והמבקש לא העלה כל טענה לפיה לא היתה הרשות רשאית לסיים את הסכם החכירה, אלא רק העלה טענות לגבי גובה הפיצוי המגיע לו וניהל מגעים עם הרשות בעניין זה.

1. גם טענות המבקש כי לא התקיימו התנאים הקבועים בחוק להוצאת הצווים הינן טענות שעל פני הדברים יש בהן ממש.

סעיף 29א מגדיר קרקע להשבה, כדלקמן:

"קרקע להשבה" – אחד מאלה:

(1) מקרקעי ישראל שבהתאם להסכם בין רשות מקרקעי ישראל ובין מי שהוקצו לו הזכויות לגביהם או בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל חלה על בעל הזכויות כאמור חובה להשיבם לידי רשות מקרקעי ישראל עקב שינוי ייעוד, ובלבד שעל פי תכנית מועדפת לדיור או תכנית רחבת היקף לדיור ישונה ייעודה של הקרקע באופן המקים חובת השבה כאמור או שעל פי תכנית רחבת היקף לדיור בתוקף שונה ייעודה של הקרקע באופן שקמה חובת השבה כאמור;

(2) ...

בענייננו אין חולק כי התכניות החלות על הקרקע אינן באות בגדרי "תכנית מועדפת לדיור" או "תכנית רחבת היקף לדיור", והטענה היא כי שינוי הייעוד נעשה בתכנית המוגדרת כ"תכנית רחבת היקף לדיור בתוקף" שהגדרתה בסעיף 29א כדלהלן:

"תכנית רחבת היקף לדיור בתוקף" – תכנית שפורסמה למתן תוקף לכל המאוחר ארבע שנים לפני יום תחילת התיקון, הכוללת הוראות להקמת 750 יחידות דיור לפחות וכן הוראות כאמור בסעיף 4(א)...

הוראות סעיף 4(א) לחוק מחייבות, בין היתר, כי התכנית תכלול הוראות המאפשרות להוציא מכוחה היתר לבנייה או לשימוש בלא צורך באישורה של תכנית נוספת.

1. עפ"י פשוטם של דברים, תומכת הפרשנות הלשונית של הגדרת "קרקע להשבה" עפ"י החוק בטענות המבקש, מאחר ואין ניתן לומר שייעודה של הקרקע שונה על פי "תכנית רחבת היקף לדיור בתוקף" שכן התכנית הראשונה, שהיא, כזכור זו ששינתה את הייעוד למגורים – פורסמה למתן תוקף במרץ 2011, כלומר, למעלה מארבע שנים לפני יום תחילת התיקון ב - 6.6.16.

הרשות טענה, כי יש לפרש את ההגדרה פרשנות תכליתית. לשיטת הרשות, מכיוון שבהתאם לסעיף 4(א) לחוק רק תכנית מפורטת, אשר ניתן להוציא מכוחה היתרי בנייה, יכולה לבוא בגדרי "תכנית רחבת היקף לדיור בתוקף", הרי שרק עם אישורה של התכנית השנייה, אשר הוציאה מן הכוח אל הפועל את האפשרות לממש את ייעוד המגורים בדרך של הוצאת היתרי בנייה למגורים – ניתן לומר כי שונה הייעוד בפועל או כי השתכללה התכנית הראשונה, משנת הייעוד, לכדי "תכנית רחבת היקף לדיור בתוקף", והתרחשות זו ארעה רק בחודש מרץ 2013, דהיינו בתוך תקופה של 4 שנים קודם לתחילת החוק.

על המחלוקת בין הצדדים ביחס לשאלה אם קמה חובת השבה עמדתי בקליפת אגוז לעיל, ואוסיף, כי כעולה מהודעת הרשות נספח 9 לתגובתה, ראתה הרשות כבר את התכנית הראשונה כתכנית המשנה ייעוד למגורים באופן המקים חובת השבת הקרקע לבעליה.

1. טענות הצדדים בנוגע לפרשנות סעיפי החוק ראויות לעיון וליבון מעמיק, בין היתר, בהתחשב בתכליות החוק ובהיסטוריה החקיקתית שלו, וברי כי לא ניתן (ואף אין צורך) להכריע בהן כעת. לשלב הדיוני בו אנו מצויים, ניתן להסתפק בקביעה כי טענות המבקש אינן משוללות יסוד, ולפיכך סיכויי תביעתו להתקבל אינם קלושים.
2. ואולם, בכל הנוגע לשיקולי מאזן הנוחות, דעתי כדעת המשיבה והמבקשות להצטרף, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת דחיית הבקשה.
3. כפי שציינתי על קצה המזלג לעיל, כבר בשנת 2014 (או לכל המאוחר בשנת 2015), ידע המבקש כי הרשות דורשת את השבת הקרקע ונוהלו בין הצדדים מגעים להסדרת השבת הקרקע לרשות בהסכמה, תוך מתן פיצוי הולם למבקש.

אין לי צורך להידרש לטענות המבקש נגד הרשות בכל הנוגע להתנהלותה כלפיו לאורך השנים. גם אם אקבל את כל טענות המבקש כי הרשות נהגה כלפיו בחוסר תום לב והפלתה אותו לרעה לעומת אחרים, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה כי בעיקרו של דבר, המחלוקת האמיתית ששררה ושוררת בין הצדדים – ואשר לגביה התנהלו המגעים ביניהם לכל הפחות בשנתיים האחרונות – אינה על עצם ההשבה אלא על גובה הפיצוי הכספי לו ראוי המבקש תמורתה.

1. ב"כ המבקש טענו בפניי כי אי מתן צו זמני יגרום לתוצאה בלתי הפיכה, שכן, אם בסופו של יום תתקבלנה טענותיו וייקבע כי צווי ההשבה והפינוי בטלים, לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו ולהשיב למבקש את חלקת הקרקע שנלקחה ממנו.

ואולם, ברי, כי גם אם לא ניתן יהיה להשיב למבקש את הקרקע בעין, מדובר בזכות הניתנת להערכה ולפיצוי בכסף, ולפיכך ניתן יהיה להשיב למבקש את שוויה.

אזכיר, כי אין כל מחלוקת כי המבקש אינו מתגורר במקרקעין ואינו מעבד אותם. אמנם, בדיון בפניי נטען בשפה רפה כי המבקש אינו מעבד את המקרקעין משנמנעה ממנו אפשרות זו, אך הדברים לא עלו ולו ברמז בבקשה ובתצהיר, ומדו"חות הפיקוח של הרשות עולה כי מזה מספר שנים אין הקרקע מעובדת. כך או כך, אין מחלוקת כי המבקש – שהינו רופא במקצועו – אינו מתפרנס מחקלאות כך שגם אילו היה מעבד את המקרקעין אין פרנסתו עליהם.

בכל מכתביו לרשות הבהיר המבקש כי הוא נכון להשיב את הקרקע תמורת פיצוי נאות, תוך שהוא מפנה להבטחות שניתנו לו, לטענתו, לקבלת דירה או קרקע חלופית, ולטענותיו כי זכות דומה הוקנתה לבעלי הזכויות האחרים במתחם אשר המבקש טען כי הופלה לרעה ביחס אליהם ("קבוצת כספי").

בהקשר זה לא למותר לצטט מהדברים שכתב המבקש עצמו לממונים לאחר קבלת הדרישה להשיב את הקרקע מכח החוק וההצעה לפיצוי (ראו נספח 16 לתגובת המשיבה): "הודעתי, ואני חוזר ומודיע, ואקווה שאתם תתייחסו לדברי בכבוד הראוי: על מנת להתיר את הסבך אני מוכן לקבל זכות לדירות בנחלת יהודה או במקום אחר שאסכים לו, ו/או קרקע חלופית בנחלת יהודה. איני מוכן לקבל את הפיצוי הכספי שהצעתם".

1. הנה כי כן, בכל הנוגע למאזן הנוחות, עניינו של המבקש, העלול להיפגע ככל שאכן תתקבל תביעתו בסופו של יום, ניתן לפיצוי כספי.
2. למול עניינו זה של המבקש, עומדות הן זכויות המבקשות להצטרף והן, ובעיקר, האינטרס הציבורי.

לא הרחבתי בטענות המבקשות להצטרף, הגם שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שהן אלו הצפויות להיפגע בצורה אנושה ביותר מקבלת הבקשה והוצאת צו זמני שיעכב את צווי ההשבה והפינוי.

טענות המבקשות להצטרף, כי בהסתמך על ההסכמים בינן לבין המדינה, כבר הושקעו מאות מיליוני שקלים בחכירת הקרקע, ומאות אלפי ₪ ואף מיליוני ₪ הושקעו בפעולות התכנון והוצאת ההסכמים אל הפועל – לא נסתרו.

אמנם נטען בפניי, כי כאשר התקשרו המבקשות להצטרף בהסכם היה ידוע להן שישנם בעלי זכויות בקרקע אשר נדרשת הסדרת פינויים, אולם טענה זו נטענה בעלמא (לטענת ב"כ המבקש משלא היה ידוע להן כי עניין זה נכלל בתנאי המכרז). מכל מקום, ברור, כי אף לו ידעו המבקשות להצטרף כי קיימים בעלי זכויות במקרקעין אשר הרשות פועלת לפינויים, אין בכך כדי לגרוע מהסתמכותן על התחייבות הרשות לדאוג לפינויים של בעלי זכויות אלו, ומן ההשקעות הרבות שהשקיעו במקרקעין מכח ההסכמים עליהם חתמו עם המדינה והתחייבויותיהן כלפיה.

לפיכך, יש להניח, כי אף לו הייתי נעתרת לבקשה ומוציאה צו זמני כמבוקש, היה הדבר מותנה בהפקדות גבוהות ביותר מצד המבקש, להבטחת נזקי המבקשות להצטרף והוצאותיהן, ולו באופן חלקי.

1. ואולם, חשוב מכך. מעבר לאינטרס הכלכלי המשמעותי של המבקשות להצטרף, קבלת הבקשה אף תפגע באינטרס הציבורי.

הרשות עמדה בתגובה בהרחבה על תכליות החוק ותיקון מספר 3 לו, ואכן מן המפורסמות היא, כי בשנים האחרונות האמירו מחירי הדיור וממשלת ישראל שמה לה למטרה ויעד לאומי ראשון במעלה, לפעול בכל דרך להגדלת היצע הדירות למגורים ולהפחתת מחירי הדיור. לא יכולה להיות מחלוקת על כך, שתכלית זו היא תכלית ראויה.

לצורך קידומה נחקק החוק, ואף תיקון מספר 3 לו, הכולל כלים לא שגרתיים, שפגיעתם בזכות הקניין של בעלי הזכויות בלתי מבוטלת, אך זאת מתוך הבנה כי קיים אינטרס ציבורי חשוב וחיוני להגדיל את היצע הדיור. לפיכך, נערכו בחוק איזונים שונים למזעור הפגיעה בבעלי הזכויות, תוך שנקבעו תנאים שרק בהתקיימם תוכל הרשות לעמוד על השבה מיידית של הקרקע ופינוייה.

בענייננו, מדובר בתכנית מכוחה אושרה בנייתן של מאות יחידות דיור במסגרת פרוייקט "מחיר למשתכן" בשכונת נחלת יהודה בראשון לציון, כאשר כפי שלמדנו במעמד הדיון כבר ניתן היתר לבנייתן, וביצוע העבודות אמור להתחיל בימים הקרובים ממש, לאחר שהושלמה ההתקשרות עם קבלני משנה וכיוצ"ב.

בהקשר זה לא למותר להזכיר ולהדגיש כי המבקש, שהינו בעל הזכויות, במושע, של 25% מחלקה ששטחה הכולל פחות מ – 3 דונם (דהיינו מחזיק בעצמו באופן רעיוני בכ – 750 מ"ר בלתי מסויימים בה) – הינו בעל הזכויות היחיד והאחרון אשר טרם השיב את הקרקע לרשות.

בכל הכבוד לטענות המבקש, אשר ללא ספק ראויות להישמע, לא ניתן להלום, כי בשל החזקת המבקש בחלק זה של המקרקעין יעוכב ביצועו של פרוייקט זה שהינו חלק ממימוש תכנית לאומית וקיים אינטרס ציבורי מובהק בהוצאתו אל הפועל. זאת, כאמור, בהינתן כי זכויות המבקש – גם אם תתקבלנה טענותיו במלואן – ניתנות לפיצוי בכסף.

1. סוף דבר, באתי לכלל מסקנה, כי מאזן הנוחות מטה באופן ברור את הכף לדחיית הבקשה וכך אני מורה.

הצו הארעי שהוצא יבוטל, והבטוחות שהופקדו ע"י המבקש יוחזרו לו.

בנסיבות העניין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות ושמורות לצדדים טענותיהם בעניין זה.

ניתנה היום, י"ד תשרי תשע"ח, 04 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.