העניין שבפני, בקשת הנתבעים לחייב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, במסגרת ההליך הנדון, תובענה כספית ע"ס 100,000 ש"ח אשר הוגשה בקשר עם יחסי שכירות בנוגע למקרקעין מסחריים המצויים ברח' מושלי יעקב 12, מפרץ חיפה.

המקרקעין כאמור מושכרים לתובעת על ידי הנתבעת 3, הנתבעים 1 ו- 2 הינם בעלי מניותיה של הנתבעת 3, כאשר ניכר כי היחסים שבין הצדדים עלו על שרטון; מדובר בתקופת שכירות ממושכת, כאשר על פי ההסכם שבין הצדדים, המושכר הושכר החל מיום 1.12.2015 לתקופה של 36 חודשים, ואופציות להארכה נוספות בנות 24 חודשים כל אחת.

ביום 25.9.2017 הוגשה על ידי הנתבעים בקשה להורות לתובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם של הנתבעים. הנתבעים סבורים כי נסיבות העניין מצדיקות חיוב בהפקדת ערובה, שכן התובעת לטענתם הינה במצב כלכלי רעוע, אינה עומדת בהתחייבויותיה השוטפות, מעכבת תשלומי חובה (מים וארנונה) ואף מספר המחאות שמסרה לא כובדו בקשר עם דמי השכירות, כן נקטה בהליך כנגד הנתבעים 1 ו- 2, בעלי מניות של המשכירה, ללא סיבה וללא עילה. הנתבעים הפנו בהקשר זה לס' 353 לחוק החברות תשנ"ט 1999, וכן לפסיקה הדנה בנושא הפקדת ערובה.

הנתבעים סבורים כי חברה אשר אינה עומדת בהתחייבויותיה ומפרה את הסכם השכירות, ואף נוקטת בהליכים ללא יריבות וללא עילה, ראוי כי תפקיד ערובה (כאשר לגבי חברה בע"מ, הגישה לדעתם הינה כי על החברה להוכיח יכולתה שכן נקודת המוצא הינה חיוב בהפקדת ערובה אלא אם הוכיחה שתוכל לעמוד בפסיקת ההוצאות).

התובעת השיבה לבקשה, והגישה תצהיר מנהלת החברה, לפיו התובעת הינה חברה סולבנטית, עומדת בהתחייבויותיה, ויכולה לעמוד בתשלום הוצאות, ככל שתחוב בהן. התצהיר נתמך באישור רו"ח גבאי רחמים ואישור שיעור תשלום ניכויים משכ"ע המעיד על תשלום משכורות בהיקפים ניכרים.

לענין זה, הביע ביהמ"ש העליון את דעתו, במסגרת רע"א 10376-07, ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (מצוי במאגר "נבו"):

"עיקר תכלית התקנה היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר בית המשפט סבור כי סיכויי ההליך קלושים. עם זאת, אין הכוונה להגביל את הגישה לבית המשפט רק לבעלי אמצעים. על כן, בית המשפט יפעל בנושא זה במתינות, תוך הפעלת שיקול דעת זהיר לגבי אופן הבטחת הוצאות המשפט. ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 647 (1990) (להלן: פרשת אויקל); ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז (3) 846 (1993); רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' אורי ניב, פ"ד נד (2) 845 (2000); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 751-750 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן – גורן, 2009).

הפסיקה התוותה כללים מדריכים וסוגי מקרים שבהם ייעשה שימוש בתקנה זו, בשים לב להיעדר קריטריונים בתקנה עצמה. מקובל כי בעת שקילת בקשה לחיוב בהפקדת ערובה על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות (אשר נחשבת לזכות בעלת אופי חוקתי מן המעלה הראשונה ואף כזכות המהווה תנאי בסיסי לקיומן של שאר זכויות היסוד – ראו: פרשת אויקל; רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577 (1997) (להלן: פרשת ארפל); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז (5) 433, פסקה 12 לפסק הדין (2003)) לבין זכותו של הנתבע כי לא ייצא מפסיד באם תידחה התביעה נגדו (ראו: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים ואח', פ"ד נח (5) 865 (2004) (להלן: פרשת איברהים)). שיקול הדעת של בית המשפט בבואו להחליט בעניין תקנה 519(א) לתקנות רחב הוא (עיינו: פרשת איברהים, שם, בפסקה 5). בית המשפט מביא בחשבון גם שיקולים נוספים, כגון: סיכויי ההליך, מורכבותו, שיהוי בהגשת התביעה וכן מיהות הצדדים. במסגרת זו ניתן אף משקל למידת תום הלב בנקיטת ההליך. עיינו והשוו: פרשת אויקל; פרשת איברהים, שם, שם; דודי שוורץ סדר דין אזרחי, חידושים, תהליכים ומגמות 99-31, 112-1 (תשס"ז)."

ומוסיף ביהמ"ש העליון ואף מתווה את הדרך הראויה לעריכת האיזון (ענין ל.נ. הנדסה ממוחשבת, שם):

"מן האמור לעיל עד כה עולה כי על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו: פרשת נאות אואזיס, שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג (דבר זה נלמד מהתיבה: "אלא אם כן", הכלולה בסעיף 353א לחוק). זאת ועוד – על פי הפרשנות שהיתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר – על דרך ההיקש –כי שאלת סיכויי ההליך (אותה נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות – אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל). " (ההדגשות אינן במקור – א.צ.)

ראה לענין זה, אף רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' ג. טלי עד שינוע בע"מ (ניתן ביום 29.12.2011).

הנתבעים, מעלים את הטענה כי במידה ויהא חיוב בהוצאות, יקשה על התובעת לעמוד בו, באופן המסתמך על עיכוב תשלומים, אשר התובעת מציינת כי עוכבו בשל מחלוקות ולא בשל קושי כספי. זהו השלב הראשון והמקדמי, והטענה הועלתה באופן סתמי וכללי, חסר תימוכין וחסר אסמכתאות.

מנגד, התובעת הביאה אישור רואה חשבון ואישור תשלום ניכויים על בסיס תשלום שכ"ע, המעיד על פעילות ניכרת, הבקשה גוועת כבר בשלב זה, ללא ספק.

נתון נוסף רלוונטי, הינו בחירת סכום התביעה "לצרכי אגרה בלבד", אולם לא ראיתי גם בכך עדות או ראיה לקושי כלכלי. אדרבא, בחירה מושכלת של הגבלת סכום התביעה ממגוון של שיקולים, מצביע לא על בעל דין המנסה בתביעת סרק "לגרוף" ככל יכולתו, אלא על בעל דין המודע לאפשרויות ולסיכוי הנוגע לתובענתו, ובאופן מושכל בוחר שלא לתבוע מלוא נזקו.

לגישתי, אין הבקשה צולחת את השלב הראשון שיש לבדוק, ואולם למעלה מן הצורך אבהיר, כי אף אם הייתי מטיל את הנטל על התובעת (ולא כך אני סבור), הרי שגם שלב זה מסתיים עם אותה התוצאה ממש. קרי, נותר לבדוק, האם נסיבות העניין מצדיקות את חיוב התובעת בהפקדת ערובה.

אני סבור כי טענות הנתבעים מצריכות בירור עובדתי; אמנם התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2 הינה קלושה ומרוחקת מאוד, אולם אין לגישתי הדבר מצדיק הגבלת זכות הגישה לערכאות, שכן ההליך יידון ממילא.

לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי אין הצדקה לחייב התובעת בהפקדת ערובה, כתנאי לקיום ההליכים דכאן. לפיכך, הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה, נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ט חשוון תשע"ח, 08 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.