בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").

רקע עובדתי וגדר המחלוקת

1. על פי הנטען, ביום 15.5.2016 בשעה 9:40 לערך, נפגע התובע יליד 29.8.1971, בתאונת דרכים עת רכב צד ג' פגע ברכבו מאחור וגרם לתאונת שרשרת (להלן: "התאונה").

התובע פונה לבית חולים איכילוב שם הלין על נימול באצבעות יד שמאל וחולשה ברגל שמאל ואובחן כסובל מחבלה בע"ש צווארי ובחזה. לאחר שהתובע עבר סדרה של בדיקות, שוחרר לביתו ולא נדרש לאשפוז.

אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות והכיסוי הביטוחי.

הצדדים חלוקים בנוגע לשיעור נזקו של התובע בעקבות התאונה.

הנכות הרפואית

1. לצורך קביעת נכותו הרפואית של התובע, מונו שלושה מומחים מטעם בית משפט: בתחום האורתופדיה מונה ד"ר יצחק קורן; בתחום הפסיכיאטריה מונה פרופ' שמואל פניג; בתחום האורולוגיה מונה פרופ' אילן ליבוביץ.
2. המומחה בתחום האורתופדיה, ד"ר יצחק קורן, בדק את התובע ביום 31.7.2018. בבדיקתו את התובע מצא הגבלה קלה בתנועות ע"ש צווארי, ללא חסר נוירולוגי וללא הפרעת יציבות בכיפוף וביישור. המומחה ציין כי בבדיקת MRI הודגמו שינויים דיסקאליים.

המומחה לא מצא הגבלה בתנועות גב תחתון. בצילומי רנטגן לא נמצאו סימנים לפגיעה גרמית בחוליות ע"ש מותני ובבדיקת CT הודגמו בלטי דיסק במספר גבהים, שינויים ניווניים.

נוכח האמור, קבע המומחה נכותו הצמיתה של התובע בעקבות התאונה בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות ע"ש צווארי, וזאת לפי סעיף 37 (5) (א) לתוספת לתקנות הביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות המל"ל").

אשר לע"ש מותני קבע המומחה כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בעקבות התאונה.

ד"ר קורן לא נחקר על חוות דעתו ואף לא נשלחו שאלות הבהרה, כך שהאמור בחוות דעתו לא נסתר. לפיכך, אני מאמץ את חוות דעתו וקובע נכותו הצמיתה של התובע בתחום האורתופדיה בשיעור של 10%.

1. המומחה בתחום הפסיכיאטריה, פרופ' שמואל פניג, בדק את התובע ביום 13.8.2018.

בפרק הסיכום, בעמ' 11 לחוות דעתו, קבע המומחה כדלקמן:

"התאונה עצמה לא הייתה מלווה בפגיעת ראש או באובדן הכרה ולא נפתחו שקיות אויר. לא היו סימנים נוירולוגיים. תאונה כזאת הייתי מתקשה לראותה כעונה לקריטריון הכניסה להפרעה פוסט-טראומטית אולם תאורו של הנבדק (דרמטי ככל שיהיה) מצביע שבכל זאת הייתה חוויה סובייקטיבית קשה ותחושה של איום. יחד עם זאת לא התפתחה התנהגות המנעותית, שהיא תנאי לאבחנה של הפרעה בתר-חבלתית. ללא התנהגות המנעותית ניתן לדבר על הסתמנות חלקית של הפרעה בתר-חבלתית. אבחנה של הפרעה בתר-חבלתית קושרת את כל הסימפטומטולגיה ישירות לתאונה. בהעדר אבחנה כזאת הרי ההסתמנות ניתנת לייחוס הן לתאונה אך גם לגורמי דחק אחרים אותם לא פירט"

(ההדגשה שלי – ר.א.).

המומחה ציין כי רק כשנה וחצי לאחר התאונה פנה התובע לטיפול אם כי חמישה ימים לאחר התאונה התלונן על הפרעות בשינה, ואולם לא חזר על תלונה זו במשך שנה וחצי ולא פנה לרופא משפחה. המומחה ציין עוד כי ההיסטוריה הפסיכיאטרית הצבאית מלמדת על בעייתיות חמורה באמינות ובבדיקות האמינות שביצע לתובע התוצאות היו חלוקות. עם זאת, קבע המומחה כי אין להתעלם מכך שהתובע נמצא בטיפול קבוע ונוטל תרופות נוגדות דיכאון. קיימת כנראה האדרה ויש להתחשב בכך בקביעת הנכות. אין עדות לנכות נפשית קודמת אך יש היסטוריה של הרטבה.

נוכח האמור, בשקלול גורמים שונים, כולל נטייה להאדרה והעובדה שאין תסמונת מלאה של הפרעה בתר חבלתית, קבע המומחה נכותו הצמיתה של התובע בעקבות התאונה בשיעור של 10%, וזאת לפי סעיף 34 ב 2 לתקנות המל"ל.

גם פרופ' פניג לא נחקר על חוות דעתו על ידי מי מהצדדים כך שקביעותיו בחוות הדעת לא נסתרו. נוכח האמור, אני קובע נכותו הצמיתה של התובע בתחום הפסיכיאטריה בשיעור של 10%.

1. המומחה בתחום האורולוגיה, פרופ' אילן ליבוביץ, בדק את התובע ביום 24.6.2019 וקבע נכותו הצמיתה של התובע כדלקמן:
2. 20% נכות בגין דליפת שתן לא רצונית לפי סעיף 23 (2) (א) III לתקנות המל"ל. המומחה ציין כי טיפול תרופתי עשוי לשפר במידה ניכרת את מצבו של התובע אך לא לפתור את הבעיה עצמה.
3. 10% נכות בגין הפרעה בתפקוד המיני לפי סעיף 24 (8) (ב) לתקנות המל"ל. גם כאן קבע המומחה כי טיפול תרופתי במעכבי PDE5 עשוי לשפר את תפקודו המיני במידה ניכרת.

המומחה לא קשר את הנכויות האורולוגיות לתאונה וציין כי אם יקבע קשר סיבתי בין התאונה לבין הפגיעה בע"ש צווארי ובינה לבין ה-PTSD, הרי שניתן יהיה לייחס גם את הנכויות האורולוגיות לתאונה.

1. אשר לנכות בגין דחיפות ודליפת שתן, קבע המומחה, בסעיף 22 לחוות דעתו, כדלקמן:

"הטענה בעניין דליפת שתן לא רצונית ....מגובה בתוצאות הבדיקה האורודינמית אשר מדגימה התכווצויות לא רצוניות של השלפוחית המלוות גם במהלך הבדיקה בדליפות שתן לא רצוניות. ממצא כזה עלול להיגרם כתוצאה מפגיעה שידרתית גבוהה, למשל בלטי הדיסק בעמוד השדרה הצווארי, ותואם היטב את התלונה של התובע שיש לו תחושת דחיפות הנגרמת כתוצאה מהתכווצות השלפוחית ומלווה בדליפה טיפתית לא נשלטת".

ובהמשך קבע המומחה:

"אני קושר בסבירות גבוהה את הפגיעה האורולוגית בתחום ההשתנה לפגיעה השידרתית הצווארית. היות והקשר בין הפגיעה בעמוד השדרה הצווארי ובין התאונה אינו בתחום מומחיותי אני מותיר את סוגית הקשר בין הבעיה האורולוגית לבין התאונה פתוחה עד שיתברר הקשר בין הפגיעה בעמוד השדרה הצווארי לבין התאונה" (ההדגשה שלי – ר.א.).

יצויין כי בסעיף 19 לחוות דעתו ציין המומחה כי לצורך הכנת חוות דעתו המומחה עיין בממצאי MRI צווארי מיום 5.1.2017 אשר בה הודגמו בלטי דיסק בחוליות C3 – C6, אך קבע כי:

"בהעדר חוות דעת אורטופדית איני יודע להעריך מה חומרת הממצאים האלו והאם הם קשורים בחבלה שנגרמה בתאונה. עם זאת ידוע כי פגיעות בחוט השדרה הצווארי כתוצאה מבלטים דיסקלים עלולים לגרום לפגיעות נויורוגניות בתפקוד שלפוחית השתן".

עוד הוסיף המומחה, בסעיף 27 לחוות דעתו, כדלקמן:

1. כבר עתה אומר שהשאלה העיקרית השנויה במחלוקת בין הצדדים היא בתחום זה. המחלוקת הינה בשני היבטים: פן ההפרעה במתן השתן, ופן הפגיעה בתיפקוד המיני.

בפן ההפרעה במתן השתן, השאלה המרכזית הינה האם הוכח קיומו של קשר סיבתי בין פגימה זו לבין התאונה.

ודוק: אין מחלוקת כי הממצאים הרפואיים האובייקטיביים מעידים על קיומה של הפרעה במתן שתן. בחקירתו הנגדית בפניי חזר המומחה על קביעתו בחוות דעתו לפיה ממצאי הבדיקה האורודינמית מעידים על פגיעה נוירוגנית בשלפוחית השתן.

אך המומחה הוסיף וציין כי באופן תיאורטי ההפרעה במתן שתן עשויה להיות קשורה לפגיעה בעמוד השידרה צווארי. ואולם, לצורך קביעת קיומו של קשר סיבתי בין הנכות האורולוגית בתחום ההפרעות במתן שתן לבין התאונה, עליו להידרש תחילה לשאלה האם הפגיעה בע"ש צווארי נגרמה בתאונה:

"ת. ... יש תלונה מסויימת שקשורה למערכת השתן, היא נתמכת בצורה ברורה בבדיקה האורודינמית שהוא עשה, כלומר מה שהוא טוען מתיישב לחלוטין עם הממצא אורודינמית שהוא אובייקטיבי. באופן תאורטי פגיעה מסוג זה יכולה להיות קשורה לעמוד שדרה צווארי. לא יודע להגיד אם הפגיעה בעמוד שדרה צווארי שיש לו קשורה לתאונה ולכן לא קבעתי שיש קשר לתאונה, קבעתי שזה קשור לעמוד השדרה הצווארי".

(ההדגשה שלי - ר.א.) (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 17 - 21).

1. המומחה נשאל בחקירה הנגדית לגבי מהות וחומרת הפגיעה האורתופדית שעשויים לגרום לפגיעה נוירוגונית בשלפוחית השתן, והשיב כדלקמן:

"ש. (כ)שאתה בא ואומר שהמקור יכול להיות פגיעה צווארית, תסכים איתי שלא מדובר בפגיעה עש צווארית, זה צריך להיות פגיעה משמעותית.

ת. לא יודע להגיד מה זה פגיעה משמעותית או לא פגיעה משמעותית. מחלה של עמוד שדרה צווארי זה מוכר לבעיות השתנה.

ש. זה יכול להיות גם משהו ניווני.

ת. חד משמעי כן. על פי רוב זה לא טראומה. אני לא מומחה בתחום.

ש. אתה כותב בחוות הדעת שלך שאתה לא יכול לקבוע קשר סיבתי ואמרת את זה בחקירה, לא ראית חוות דעת. איזה ממצא היית רוצה לדעת בחוות דעת האורטופדית לקשר.

ת. אם האורטופד יאמר שהממצאים בעמוד שדרה צווארי נגרמו כתוצאה מהתאונה, אז הייתי קושר סיבתית את התאונה לתלונות שלו.

ש. לא משנה מבחינתך איזה פגיעה צווארית. בוא נגיד שהיא לא דיסקלית ויש לו בלט. אין לו פריצה ויש לו בלט. האם במקרה כזה היית גם קושר ואומר פגיעה כזו לא מספיק משמעותית לגרום לדבר כזה.

ת. אם האורטופד יגיד שהדיסק לוחץ על עצב, מה שמגיע לשלפוחית זה העצבים שיוצאים מהצוואר ועוברים בתוך חוט השדרה. אם האורטופד יגיד שיש לחץ על חוט השדרה, זה מקשר לי לפגיעה עצבית שיכולה לפגוע בשתן"

(עמ' 22 לפרוטוקול, שורה 20 - עמ' 23, שורה 3).

1. נוכח תשובות אלה, הוצגה למומחה חוות דעת האורתופד ד"ר קורן, והמומחה נשאל האם הממצאים בה לרבות בדיקת ה-MRI מיום 5.1.2017 עשויים לגרום לפעילות יתר של השלפוחית. המומחה השיב על שאלה זו בחיוב:

ת. מה שאני קורא פה יש בלטי דיסק שלוחצים על עמוד שדרה ועל החוט ועל השורש. ויש היצרות תעלה משמאל. אלה ממצאים שלדעתי מסבירים את התופעות"

(עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 14 - 18).

וכן:

"ת. לא יודע מה ההגדרה המדוייקת האורטופדית לעומת ממצאי אמ.אר.איי אני יודע לקרוא ממצאי אמ.אר.איי ומבין את הממצאים ורואים הרבה ממצאים שיש פה לחץ על מבני עצביים שיכולים להסביר את ההפרעות בשתן"

(עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 25 - 27).

1. דא עקא, בהמשך החקירה הנגדית, חזר בו המומחה מדבריו הקודמים בעדותו, ואישר כי לצורך קביעת קיומו של קשר סיבתי בין הנכות האורולוגית בגין דליפת שתן לבין התאונה חסר לו מידע שאינו מצוי בתחום מומחיותו.

לדבריו, לצורך כך יש לברר האם נגרמה פגיעה בעצב בעקבות התאונה, שאלה שכאמור אינה מצויה בתחום מומחיותו:

"ש. לחץ על שק הוא לא בהכרח פגיעה לא בעצב ולא נוירולוגית שרק הן יכולות הפגיעות האלה לגרום מה שאתה קורא. אני אומר לך שמה שאתה אומר שלחץ על השק הוא לא בהכרח פגיעה עצבית ולא נוירולוגית. אתה מסכים או שאתה אומר לא יודע.

ת. לגבי השק, התשובה לא יודע. אך יש אמירות לגבי חוט השדרה עצמו. יש נפרד שק ויש בנפרד חוט שדרה. על החוט אני חושב שכן.

ש. שזה מראה על פגיעה נוירולוגית.

ת. זה מראה על לחץ על מבנה חוט השדרה.

ש. אמרת שצריך להיות פגיעה בעצב.

ת. נכון.

ש. האם יש לך אינדיקציה שיש פגיעה בעצב חוט השדרה. לא לחץ. פגיעה נוירולוגית.

ת. כן. הבדיקה האורודינמית היא אינדיקציה לפגיעה נוירוגנית.

ש. האם יש לך במסמכים שעומדים לפניך כולל מה שבית המשפט הציג אינדיקציה לפגיעה בעצב (מעיין בחוות הדעת מטעם בית המשפט ד"ר קורן) וכן פיענוח אמ.אר.איי.

ת. קראתי את זה. אני חושב שאתם שואלים אותי שאלות שלא בתחום הישיר של המומחיות שלי. שיגידו אם יש פגיעה או אין. אם יש פגיעה עצבית אז יש קשר ואם אין אז אין קשר" (ההדגשות שלי - ר.א.)

(עמ' 23 לפרוטוקול, שורה 25 - עמ' 24 לפרוטוקול ש' 9).

1. כמו כן, בחקירתו בפניי מסר המומחה כי לרוב כאשר פגיעה צווארית היא הסיבה לבעיות במתן שתן, הרי שהיא לא נגרמת בשל טראומה:

"ת. לא יודע להגיד מה זה פגיעה משמעותית או לא פגיעה משמעותית. מחלה של עמוד שדרה צווארית זה מוכר לבעיות השתנה.

ש. זה יכול להיות גם משהו ניווני.

ת. חד משמעי כן. על פי רוב זה לא טראומה. אני לא מומחה בתחום" (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 22 - 25).

מחקירת המומחה עלה עוד, כי קיימות סיבות אפשריות נוספות להפרעה במתן שתן שאינן קשורות לתאונה, היכולות להסביר את נכותו של התובע בתחום זה, ואשר לא נשללו ע"י המומחה, ואלו הן:

1. פגיעה בע"ש מתני העלולה לגרום לפעילות יתר של השלפוחית בהסתברות של 10%-20% (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 25 - 29).

כזכור, בבדיקתו את התובע מצא המומחה האורטופדי הגבלה בתנועות ע"ש מתני ובבדיקת CT הודגמו בלטי דיסק, ועל כן במקרה דנא מדובר באפשרות סבירה.

1. אידיופתי - מחלה שאין לה סיבה ידועה (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 14 - 17).

יש לציין כי אפשרות נוספת שעלולה אף היא לגרום להפרעה במתן שתן היא ערמונית מוגדלת, ואולם אפשרות זו נשללה על ידי המומחה (סעיף 22 לחוות דעת המומחה וכן עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 1 - 3).

אם כן, מעבר לפגיעה עצבית, שכאמור לא הוכחה, קיימות אפשרויות סבירות נוספות שאינן קשורות לתאונה, היכולות לגרום להפרעה במתן שתן.

התוצאה היא שגם אם קיימת לתובע הפרעה במתן שתן , כלל לא הוכח שהתאונה הינה הגורם הבלעדי אשר גרם להפרעות אלו.

1. זאת ועוד. קשה לתת אמון בגירסת התובע לפיה הוא סובל מאירועי דליפת שתן תכופים כתוצאה מן התאונה, כנטען על ידו.

הסתייגות זו מגירסתו נובעת מפנייתו המאוחרת של התובע לרופא המטפל בתלונה על בעיות בתחום האורולוגיה. התובע התלונן לראשונה בעניין זה רק בחודש 12/2017, דהיינו כשנה וחצי לאחר התאונה ושלושה חודשים לאחר הגשת התובענה.

לו אכן ההפרעות במתן השתן נגרמו בעקבות התאונה מצופה היה כי התובע היה מלין על כך בסמוך לתאונה ומקדים פנייתו ולא ממתין פרק זמן כה ממושך.

המומחה עצמו מסר בחוות דעתו (סעיפים 20 ו – 27) כי התנהגותו של התובע בתחום זה אינה סבירה, וזאת נוכח הפניה המאוחרת, היעדר המיידיות של התלונה לאחר התאונה, והיעדר תיעוד של ביקורים שוטפים אצל אורולוג לטיפול ומעקב:

"ש. תסכים איתי מה הפעם הראשונה שהיתה תלונה של התובע שקשורה לתחום שלך.

ת. מאוד מאוחר אחרי התאונה, שנה וחצי אחרי (ראו בקשה לתיקון פרוטוקול והחלטה מיום 22.5.2022).

ש. גם על ידי אורטופד ואורולוג, שאם התזה שלך נכונה, שיש קשר בין פגיעה צווארית משמעותית עם פגיעה עצבית למצב התובע, זה קרה באמת בתאונה, זה אמור להתרחש מייד.

ת. סמוך.

לשאלת בית המשפט:

היינו מצפים לראות תלונות על פעילות יתר של השתן מייד אחרי התאונה. שנה וחצי נחזה להיות זמן רב מידי.

ת. נכון. מפריע לי משהו בהתנהגות שלו"

(עמ' 24 לפרוטוקול, שורה 25 - עמ' 25, שורה 1).

1. זאת ועוד. בסעיף 38 לתצהיר העדות הראשית מטעמו התובע טען שהוא סובל מדליפות שתן, אך לא פירט במה מקבלת דליפה נטענת זו ביטוי מוחשי. כך למשל, התובע כלל לא טען שקיימת לו דליפת שתן בלילה. עובדה זו מעלה ספק כי ההפרעה במתן שתן נגרמה בעקבות פגיעה בע"ש צווארי, וכך העיד המומחה בעניין זה:

"ש. העובדה שהתובע תאר שאין לו תחושה זו בלילה מתיישבת עם תחושת דחיפות ברמה נמוכה.

ת. יותר מזה. מקובל לומר ולא יודע מה מעבר, הפרעה אורגנית לא מבחינה בין יום ללילה וברגע שבן אדם מתלונן על משהו שקרה ביום ופחות בלילה, פחות מייחסים לזה משהו אורגני. יכול להיות שזה משהו נגד השיוך הזה לבעיה בעמוד השדרה. עוד ספק האורגני אך זה לא שולל"

(עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 13 - 16).

1. טעמים נוספים לאי מתן אמון בגירסת התובע בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה האורולוגית בתחום השתן לבין התאונה הם:
2. בשנת 1989 טען התובע בפני שלטונות צה"ל לקיומה של הרטבת לילה מאז הילדות, וכתוצאה לכך הותאם לו פרופיל רפואי לא קרבי. דא עקא, מאז ועד לאחר התאונה התובע לא טען מעולם לקיומה של תופעת הרטבת לילה (ר' חוו"ד הפסיכיאטר מטעם בית המשפט, עמ' 3).
3. התובע לא הביא לעדות בני משפחה קרובים המתגוררים עימו, על מנת שיעידו על התכיפות במתן שתן הנטענת.

המסקנה העולה מן המקובץ לעיל היא כי התובע לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי בין נכותו הרפואית בתחום האורולוגיה בגין דליפת שתן, לבין התאונה.

1. אשר לנכות בתחום האורולוגיה, בפן התפקוד המיני, המומחה ציין בחוות דעתו כי תלונות התובע הן סובייקטיביות בלבד. אין להן תיעוד ברשומות הרפואיות בקופת החולים ואין עדות לטיפול תרופתי שניתן לתובע. העדות (העקיפה) היחידה שבעיה זו הועלתה על ידי התובע היא הפניה לבדיקת NPT. התובע ביצע את בדיקת ה-NPT בשינה כדי לבחון האם קיימת הפרעה במנגנון הזקפה האורגני, ואולם היא לא הייתה מספקת מבחינה טכנית - הבדיקה שביצע התובע הייתה קצרה ונמשכה רק לילה אחד במקום שני לילות ובנוסף הייתה קצרה ונמשכה 4 שעות בלבד עם שתי תקופות שנת REM שאורכן הכולל היה 30 דקות. המלצה להשלים את הבדיקה ע"י לילה נוסף או לבצע בדיקה חדשה של שני לילות רצופים לא נענתה ע"י התובע.

במהלך הלילה הבודד תועדו שתי תקופות של שנת REM באחת מהן נרשמה זקפה טובה וקשיחה בתקופה השנייה לא נרשמה זקפה. המומחה הסביר כי באין אונות על רקע פגיעה במנגנון הזקפה האורגני לא ירשמו זקפות במהלך תקופות שנת REM. בעוד באין אונות על רקע פסיכוגני, כשהמנגנון האורגני שמור, ירשמו זקפות תקינות במהלך הבדיקה.

לפיכך, ובהתאם לממצאי הבדיקה, קבע המומחה כי קיימת סבירות גבוהה שהסיבה להפרעה בתפקודו המיני של התובע, אם קיימת בעיה כזו, אינה אורגנית אלא פסיכוגנית וקיום PTSD עם טיפול תרופתי עשוי בהחלט להסביר את קיומן של הפרעות אלה (וראו בנוסף חקירת המומחה - עמ' 29 לפרוטוקול שורה 30 - עמ' 30 שורה 21).

המומחה הוסיף כי ככל שיתברר כי התובע סובל מ-PTSD בעקבות התאונה, יהיה סביר לקשר גם את ההפרעה בתפקוד המיני לאותו גורם.

1. לא מצאתי לקבוע כי נותרה לתובע נכות רפואית אורולוגית בגין הפרעה בתפקוד המיני.

אומנם המומחה קבע כי קיימת סבירות גבוהה שתסמונת בתר חבלתית תגרום להפרעה בתפקוד מיני והמומחה בתחום הפסיכיאטריה קבע בחוות דעתו קשר סיבתי בין הPTSD- לבין התאונה, ואולם אני סבור שהתובע לא הוכיח בפועל קיומה של בעיה בתפקוד המיני.

מהראיות שהובאו בפניי עולה כי התנהלות התובע בבירור בעיותיו בתחום האורולוגי תמוהה ביותר ואינה של החולה הסביר, ואבאר.

התובע פנה לבירור רפואי בעניין זה לראשונה רק כשנה וחצי לאחר התאונה. נוסף על כך, אין תיעוד ברשומות הרפואיות לתלונות התובע על הפרעה בתפקוד מיני למעט מרשם בודד לוויאגרה ותיעוד עקיף להפניה לבדיקת NPT שהתובע ביצע. על אף שהבדיקה לא הייתה מספקת מבחינה טכנית, סרב התובע להשלים את הבדיקה. התובע נשאל על כך בחקירתו והסביר כי לא השלים את הבדיקה שכן לא יכול היה לשאת בעלותה (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 10 - 21). הסבר זה לא הניח את דעתי. התובע יכול היה לפנות לבית המשפט בבקשה להשית את עלות הבדיקה על הנתבעת, ואולם לא עשה כן. זאת ועוד, לא קיים רצף טיפולי ומשנת 2019 התובע לא נוטל תרופות שעשויות היו לשפר את תפקודו המיני באופן משמעותי (ראו חקירת התובע - עמ' 10, שורות 30 - 33 וכן עמ' 18, שורות 23 - 25). בנסיבות אלה אני סבור כי לא ניתן לקבל את טענות התובע להפרעה בתפקוד מיני כמהימנות.

תלונות התובע להפרעות בתפקוד מיני הן סובייקטיביות ללא כל ממצא אובייקטיבי.

התובע יכול היה להביא לעדות את רעייתו בתמיכה לטענותיו בעניין זה. ואולם נמנע מלעשות כן והימנעות זו פועלת לחובתו (ראו יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1891 (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009).

אכן המומחה ציין כי כאשר הסיבה להפרעה בתפקוד המיני היא פסיכוגנית היא אינה נתמכה בראייה אובייקטיבית ונסמכת על תלונות סובייקטיביות בלבד (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 19 - 21).

לאור צבר העובדות המפורטות לעיל, אני סבור כי התובע לא הוכיח במאזן ההסתברויות הנדרש בדין האזרחי, קיומה של הפרעה בתפקוד המיני.

לסיכום פרק זה:

התוצאה היא שנכותו הרפואית המשוקללת של התובע בעקבות התאונה עומדת על שיעור של 19% (10% נכות אורתופדית ו-10% נכות פסיכיאטרית).

הנכות התפקודית

1. הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לשיעור הנכות התפקודית.

לטענת התובע, בעקבות התאונה הוא סובל מכאבים עם הגבלה בתנועות, מתקשה בהרמת משאות ובפעולות יומיומיות, מצב רוחו ירוד והוא אינו מסוגל לתפקד כלל. בחודש 12.2016 שב לעבודתו ואולם בעקבות מצבו הרפואי עבד במשרה חלקית ונגרמה לו ירידה ניכרת בשכר (סעיפים 37 - 40, 43 לתצהירו). לאור כל זאת טוען התובע, כי נכותו התפקודית עולה על שיעור נכותו הרפואית ואולם לצרכי פשרה עתר להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור של 42% (שקלול נכויותיו בתחום האורתופדי, פסיכיאטרי ואורולוגי).

הנתבעת טוענת מנגד כי אין לנכותו הרפואית של התובע בעקבות התאונה השלכה תפקודית כלשהי. הנתבעת מציינת כי התובע סובל מבעיות רפואיות אחרות ללא קשר לתאונה והן אלו המשפיעות על תפקודו.

1. "כידוע, הנכות התפקודית באה לשקף את הפגיעה בתפקודו של הנפגע. נכות זו אינה זהה בהכרח לשיעור הנכות הרפואית, אם כי שיעור הנכות הרפואית הוא יסוד חשוב בהערכת הנכות התפקודית" (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (2010)).

בקביעת שיעור הנכות התפקודית, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו.

1. כאמור, לתובע נקבעה נכות בעקבות התאונה בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי. המדובר בנכות אורתופדית שמעצם טיבה וטבעה הינה בעלת משמעות תפקודית. כמו כן, התובע סובל מהסתמנות חלקית של הפרעה בתר-חבלתית הגורמת אף היא לפגיעה בכושר העבודה והתפקוד.

עם זאת, איני סבור כי יש לראות במלוא הנכות שנקבעה בתחומים אלה כנכות המשפיעה על כושר השתכרותו של התובע.

עדותו של התובע בכל הנוגע למגבלותיו התפקודיות היא עדות יחידה של בעל דין. התובע יכול היה להביא לעדות מי מבני משפחתו, מעסיקיו או עמיתיו לעבודה שיתכן ויכולים היו לתמוך בגרסתו בעניין זה, ואולם נמנע מלעשות כן והימנעות זו פועלת לחובתו.

מעדותו של התובע התרשמתי כי הוא ניסה להעצים ולהפריז בתיאור מגבלותיו ולייחס לתאונה מגבלות נוספות שאינן תוצאת התאונה.

מגבלותיו הנטענות של התובע לא מנעו ממנו לצאת לחופשות רבות בחו"ל לאחר התאונה (ראו תעודת בירור פרטים על נוסע).

1. זאת ועוד, מהראיות שהובאו בפני עולה כי החל מחודש 12.2016, ובמשך כשנתיים, התובע עבד באותו תפקיד כפי שעבד עובר לתאונה, באותו היקף משרה וללא ירידה ברמת השתכרותו.

רק בחודש 9.2018 החל התובע לעבוד במשרה חלקית ובעקבות כך נגרמה ירידה בשכרו. ואולם, על אף הירידה בהיקף המשרה, המשיך התובע בתפקידו כפי שהיה עובר לתאונה ולא היה צורך להביא עובדים נוספים להשלמתה (ראו עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 16- 25).

התובע עצמו אישר שמעסיקיו היו מאוד מרוצים מתפקודו באותה תקופה (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 3 - 6).

כפי שיפורט בהמשך, לא ניתן לשלול כי הירידה בהיקף המשרה ובשכר באותה תקופה נגרמו ללא קשר למצבו הרפואי של התובע. גם כאן יכול היה התובע לא הביא לעדות את המעסיק על מנת לשפוך אור בסוגיה זו ואולם נמנע מלעשות כן, והדבר פועל לחובת גירסתו.

התובע פוטר מעבודתו בחודש 3.2020 בשל מגפת הקורונה וללא קשר למצבו הרפואי. מאז ועד היום התובע לא שב למעגל העבודה ולא הוכח כי עשה מאמצים כלשהם למציאת עבודה ולהקטנת נזקו. הרושם הוא שהתובע נמנע מלשוב למעגל העבודה על אף שהוא מסוגל לעשות כן.

1. בנסיבות אלה, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, לרבות שיעור הנכות הרפואית, מהות הפגיעה, ממצאי בדיקת התובע על ידי המומחים מטעם בית המשפט, וכן גילו של התובע, מצאתי להעמיד את נכותו התפקודית של התובע הנובעת מן התאונה בשיעור של 15%.

נזקים

הפסד שכר לעבר ולעתיד

בסיס השכר

1. עובר לתאונה עבד התובע כאחראי תפעול בחברת אולפני תל אביב.

בחודש 2/2016 (טרם קרות התאונה) התפטר התובע מעבודתו, לטענתו על רקע מחלוקת בנוגע לגובה משכורתו.

מתלושי שכר לחודשים 8.2015 - 2.2016 (נספח ה' לתצהיר התובע) עולה כי שכרו החודשי הממוצע של התובע עובר לתאונה עמד על סך של 14,846 ₪ (ברוטו) ובשערוך להיום סך של 15,885 ₪. בניכוי מס 13,907 ₪. ואולם לאור הנטען ע"י התובע, יועמד בסיס השכר על סך של 13,155 ₪ (סעיף 35 לסיכומי התובע).

הפסד שכר לעבר

1. כאמור, במועד התאונה התובע היה מובטל לאחר שבחודש 2.2016 התפטר מעבודתו באולפני תל אביב. מאישור המל"ל מיום 10.12.2017 (נספח ח' לתצהיר התובע) עולה כי שולמו לתובע דמי אבטלה עבור חודשים 4.2016 - 11.2016 בסך כולל של 45,786 ₪ (נטו).

בחודש 12.2016 שב התובע לעבודתו הקודמת בחברת אולפני תל אביב ועבד באותו היקף משרה כפי שעבד עובר לתאונה וללא פגיעה בשכרו. כך היה עד לחודש 8.2018.

החל מחודש 9.2018 ועד לחודש 3.2020 עבד התובע במשרה חלקית.

ביום 15.3.2020 ובשל מגפת הקורונה הוצא התובע לחל"ת ועד היום לא שב למעגל העבודה.

1. לא מצאתי לפצות את התובע ביחס לתקופה שמיום 15.5.2016 ועד ליום 30.11.2016.

במועד התאונה היה התובע מובטל ללא קשר לתאונה (כאמור, התובע התפטר עוד בחודש 2.2016) ושולמו לו דמי אבטלה עד מועד חזרתו לעבודה בחודש 12.2016. התובע לא הוכיח כי הייתה מניעה כלשהי מבחינתו לשוב לעבודה קודם לכן. המומחים מטעם בית משפט לא קבעו לתובע אי כושר מלא או חלקי כלל ובתקופה זו בפרט. מה עוד שמחוות הדעת של פרופ' פניג עולה כי בתקופת האבטלה עבד התובע בעבודות מזדמנות: "היה עושה חלטורות באותה תקופה" (עמ' 10 לחוות הדעת). נוסף על כך, מ"תעודת בירור פרטים על נוסע" עולה כי בתקופה זו יצא התובע מהארץ פעמיים. פעם אחת חודש בלבד לאחר התאונה בתאריכים 16.6.2016 - 21.6.2016 ובהמשך בתאריכים 5.10.2016 - 11.10.16, והדברים מדברים בעד עצמם.

1. אשר לתקופה שממועד חזרתו של התובע לעבודתו (12.2016) ועד לחודש 8.2018, הרי שמתלושי השכר שצורפו כנספח ה' לתצהירו עולה כי לא נגרמה ירידה כלשהי בשכר. לפיכך, אין מקום לפיצוי.
2. בתקופה שמחודש 9.2018 ועד לחודש 15.3.2020, עבד התובע במשרה חלקית והשתכר בממוצע סך של 8,418 ₪ (ברוטו) ובשערוך להיום סך של 8,860 ₪. בניכוי מס 8,379 ₪. דהיינו, לתובע נגרם הפסד שכר חודשי בסך של 4,776 ₪.

לטענת התובע, השינוי בהיקף המשרה והפגיעה בשכר נגרמו בשל מצבו הרפואי. מהמסמכים הרפואיים שהובאו בפניי נראה כי חלה החמרה מסוימת במצבו בתקופה זו (ראו סיכום ביקור מיום 31.7.2018 אצל ד"ר נטלי מירושניק, פסיכיאטרית, וכן בקשה להמשך טיפול מיום 30.10.2018 של עמך- מרכז ישראלי לתמיכה נפשית וחברתית, נספח א' לתצהיר התובע).

עם זאת, לא ניתן לשלול כי השינוי בהיקף המשרה והירידה בשכר נגרמו ללא קשר למצבו הרפואי של התובע.

ראשית, חלפו למעלה משנתיים ממועד קרות התאונה, כאשר עד חודש 9.2018 לא היה כל שינוי בהיקף משרתו ושכרו לעומת היקף המשרה והשכר עובר לתאונה.

שנית, על פי טענת התובע, עובר לתאונה הייתה בינו לבין המעסיק מחלוקת בנוגע לגובה שכרו ובעקבות כך אף התפטר. בהחלט יתכן כי השינוי בתנאי העסקת התובע נגרם בהמשך ישיר למחלוקת זו וללא קשר לתאונה. התובע יכול היה להביא לעדות את המעסיק על מנת לשפוך אור בעניין זה, ואולם לא עשה כן והימנעות זו פועלת לחובתו.

בנסיבות אלה מצאתי לפצות את התובע בגין הפסד שכר לתקופה זו במכפלה של 50%, וזאת כדלקמן:

4,776 ₪ X 17.5 חודשים X 50%= 41,790 ₪

לסכום זה תתווסף ריבית כחוק מאמצע התקופה ובסה"כ יפוצה התובע בגין הפסדי שכר באותה תקופה בסך 43,188 ₪ .

1. אשר לתקופה שמיום 15.3.2020 ועד היום, לא מצאתי לפצות את התובע.

התובע הוצא לחל"ת בשל מגפת הקורונה וללא קשר לתאונה ולמצבו הרפואי. על אף שלטענת התובע עד היום הוא לא שב למעגל העבודה, בחקירתו בפני העיד כי הוא ממשיך להגיע לאולפנים גם כיום, אך לדבריו הוא לא עובד שם (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 15), ולתובע הפתרונים.

מחקירת התובע עולה כי בתקופה זו ועד לחודש 10.2021 קיבל דמי אבטלה (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 16 - 17, וכן ראו סעיף 35 לסיכומי התובע), ואולם לא צורפו אסמכתאות כלשהן בעניין זה. בנסיבות אלה, אני סבור כי מעבר לדמי האבטלה שקיבל התובע, אין הוא זכאי לסכום נוסף בתקופה זו.

1. אם כן, הפיצוי הכולל בגין ראש נזק זה הוא 43,188 ₪ .

הפסד שכר לעתיד

1. בשים לב לשכרו של התובע עובר לתאונה (13,155 ₪), גילו ושיעור נכותו התפקודית (15%) יעמוד הפיצוי בראש זה על סך של 300,602 ₪ (חישוב אקטוארי מלא מהיום ועד גיל פרישה).

הפסדי פנסיה

1. על פי צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957 (להלן: "צו ההרחבה") מחויב כל מעביד בביטוח פנסיוני לעובדיו החל מיום 1.1.2008. סעיף 6 של צו ההרחבה כולל טבלה שבה מפורט שיעור ההפרשות מן השכר המבוטח.

החל מיום 1.1.2017 הפרשות המעביד עומדות על 12.5% מהשכר המבוטח (ראו צו ההרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016).

לפיכך, בהתאם לעקרונות שנקבעו בת"א (מחוזי-חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (31.12.2013) יחושב אובדן פנסיה לעבר ולעתיד לפי 12.5% מהפסדי השכר.

נוכח האמור, יעמוד הפיצוי בגין אב נזק זה על סך של 42,974 ₪.

כאב וסבל

1. בשים לב לגילו של התובע, מהות וחומרת הפגיעה וכן נכותו הרפואית המשוקללת (19%), אני פוסק לתובע פיצוי בסך של 32,268 ₪ ₪ בגין אב נזק זה.

הוצאות רפואיות ונסיעות

1. התובע עתר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד בסך כולל של 170,000 ₪.

התובע צירף קבלות חלקיות בלבד בתמיכה לטענותיו. בנוסף, התובע זכאי לקבלת טיפולים רפואיים במסגרת חוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994.

עם זאת, מקובל עלי, כי בסמוך לתאונה נזקק התובע לטיפולים ותרופות אשר אינם מכוסים על פי חוק וכי נאלץ לנסוע לצורך קבלת הטיפולים הרפואיים וכן כי יידרש לרכישת תרופות פסיכיאטריות בעתיד.

לאור כל זאת, אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי על דרך האומדנא בגין אב נזק זה בסך של 10,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

1. בסיכומיו עתר התובע לפיצוי בגין אב נזק זה לעבר ולעתיד בסך של 90,000 ₪.

התובע הצהיר כי כתוצאה מהתאונה הוא סובל מכאבים עם הקרנה ליד שמאל, הגבלה בתנועות, קשיים בהרמה ונשיאת משאות וכן בביצוע פעולות היומיום (סעיפים 37 ו-39). עוד הצהיר כי הוא מתקשה מאוד בתפקוד והפך לנטל על משפחתו (סעיף 43 לתצהיר).

התובע לא הביא לעדות מי מהמסייעים ולא הוצגה ראיה חיצונית כלשהי להוכחת היקף העזרה הנטענת.

בכל הנוגע לעבר, הרי שעסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות פוזיטיביות.

עם זאת, בשים לב למהות הפציעה וחומרתה, ותקופת ההחלמה, מקובל עלי, כי בתקופה הסמוכה לתאונה נזקק התובע לעזרה וסיוע מצד בני משפחה החורגים מהמקובל.

התובע לא הוכיח כי יזדקק לעזרת צד ג' לעתיד.

נוכח האמור, אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין ראש נזק זה בסך של 10,000 ₪.

סוף דבר

1.  נוכח האמור אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 439,032 ₪.

כן תישא הנתבעת בהוצאות המשפט של התובע ובנוסף שכר טרחת עורך-דין בשיעור של 13% בצירוף מע"מ מסכום הפיצוי.

אם לא ישולמו הסכומים תוך 30 יום ממועד המצאת פסק-הדין, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 ימים.

ניתן היום, י"ח אב תשפ"ב, 15 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.