עניינה של בקשת רשות הערעור שלפניי הוא בהחלטת בית משפט השלום (כבוד השופטת מ' בנקי) בת"א 51395-09-17 מיום 6.4.21 בה דחה את בקשת המבקש (המל"ל) לתיקון כתב התביעה לצורך הוספת נתבעת נוספת.

המשיב 1 (התובע) והמל"ל הגישו תביעה שעניינה פגיעה שנפגע התובע לפי הטענה בעת שעבד בהעמסת חומרי בניין. התביעה הוגשה נגד המשיבות 2 ו-3: המשיבה 2 היא שהיתה לפי הנטען מעסיקתו הפורמלית של התובע (ואשר נמחקה מההליך מחמת חוסר מעש), המשיבה 3 (הנתבעת) היא שהיתה לפי הטענה המעסיקה בפועל. במסגרת ההליכים הוגשו חוות דעת מטעם הצדדים, מונה מומחה מטעם בית משפט שהגיש חוות דעת והוגשו הראיות מטעם הצדדים. בהמשך נקבע מועד לשמיעת העדויות. לאחר כל אלה ביקש המל"ל לתקן את תביעתו על דרך של הוספת נתבעת נוספת – אלקטרה בנייה בע"מ (אלקטרה). זאת, נוכח טענות הנתבעת כי האחריות לתאונה רובצת על אלקטרה אשר שימשה קבלן ראשי באתר ולאחר שהנתבעת צירפה לראיותיה הסכם שנעשה בינה לבין אלקטרה. בית המשפט דחה את הבקשה. על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפני.

לאחר שעיינתי בבקשה על שצורף לה ובתיק בית משפט קמא, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף בלא להיזקק לתגובה.

אכן, לאורך השנים השתרשה אמת מידה ליבראלית בכל האמור בתיקון כתבי טענות. עם זאת, אין לתובע זכות אוטומטית לתיקון כתב תביעתו בכל מצב ובכל עת. החלטה בבקשת בעל דין לתיקון כתב טענות היא פרי של איזונים ועל בית המשפט לשקול שורה של שיקולים. בכלל זה האינטרס של מבקש התיקון להעלאת טענה אמיתית אל מול אינטרס המשיב שיריעת הדיון לא תורחב שלא לצורך; השלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה; שיהוי אפשרי מצדו של מבקש התיקון בהגשת הבקשה; אינטרס הציבור ביעילות הליכים ואי הקצאת זמן שיפוטי יקר שלא לצורך; והאפשרות כי היעתרות לבקשה תכביד על ההליך ותוביל לסרבולו והארכתו (למשל, לאחרונה, ע"א 5316/20 רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ נ' מדינת ישראל בפסקה 15 לפסק דינו של כבוד השופט י' עמית והאסמכתאות שם (4.4.21)). כיום, תקנה 46(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 קובעת כי בית משפט רשאי להורות על תיקון כתב טענות בכל עת "לשם קיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, תוך התחשבות, בין השאר, בהתנהלותו של מבקש התיקון, השלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה, והמטרה שהתיקון המבוקש צפוי להשיג". תקנה זו מתווה את אופן הפעלת שיקול הדעת בבחינת בקשה לתיקון כתב טענות. זאת, על בסיס השיקולים שנקבעו בפסיקה שקדמה להתקנת התקנות החדשות (וראו גם עניין רמתיים שם; לריכוז פסיקה קודם לתקנות החדשות ראו ת"א (מחוזי י-ם) 38473-07-16 Bloomfield נ' מלונות יהודה בע"מ בפסקה 9 (21.4.20)).

בענייננו הוגשה בקשת התיקון שלוש וחצי שנים לאחר הגשת התביעה. הבקשה הוגשה בשלב דיוני מתקדם. לאחר שהוגשו חוות דעת המומחים מטעם הצדדים. לאחר שהוגשה חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט נוכח הפער בין חוות דעת הצדדים. לאחר שהצדדים השלימו את הגשת ראיותיהם, ולאחר שנקבע מועד לשמיעת העדויות והתיק התקרב לשלביו הסופיים. מתן היתר לתיקון על דרך של הוספת נתבעת נוספת בשלב זה משמעותו, במידה רבה, החזרת התיק לאחור, קרוב לנקודת הפתיחה באופן שיביא להכבדה, סירבול והתארכות משמעותית של הליכי הבירור. בבקשת המל"ל שלפניי אין התמודדות של ממש עם האמור. אף אין הסבר מניח את הדעת לכך שהמל"ל לא פעל באורח מספק לבירור מצב הדברים, ואיתור כלל הגורמים המעורבים, בין לפני הגשת התביעה ולמצער בשלב ההליכים המקדמיים. בטענה כי המל"ל "רוכב" על תביעת הנפגע וחי מפיו, אין די. גם בטענה כי בשיחות טלפון ובירורים שקדמו לתביעה – שביחס אליהם לא הובא פירוט של ממש – לא עלה שמה של אלקטרה, אין די כדי להצדיק תיקון בחלוף זמן כה רב ובשלב הדיוני אליו הגיעו ההליכים. זאת, גם אם בתחילת הדרך היה טעם והיגיון בניהול הבירור כלפי כלל המעורבים בגדרי הליך אחד שתוצאתו הכרעה אחת.

נוכח כלל האמור – לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט שלא להיעתר בנסיבות העניין לבקשת התיקון, לא כל שכן פגם המצדיק התערבות. בהקשר זה יש לזכור כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות שעניינן תיקון כתבי טענות הנוגעות לסדרי הדין ומצויות בגדרי הפררוגטיבה הרחבה של הערכאה הדיונית (מכלל רבים: רע"א 6222/20 הדר נ' שם טוב בפסקה 12 להחלטת כבוד השופט ע' גרוסקופף (27.10.20); רע"א 8966/20 מוהנא נ' סולימאן בפסקה 9 להחלטת כבוד השופט ע' גרוסקופף (17.1.21)).

הבקשה נדחית איפוא. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתנה היום, כ"ג אייר תשפ"א, 05 מאי 2021, בהעדר הצדדים.