בפני בקשה לביטול כתב האישום "מטעמי הגנה מן הצדק".

1. כתב האישום מייחס לנאשם עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965, וזאת לאחר שלא קיים צו הריסה או התאמה שנגזר עליו בגזר הדין מיום 1.7.03 בת.פ 5030/01 .
2. הנאשם כפר בדיון שהתקיים ביום 22.11.18 (כפירה כללית). התיק נקבע להוכחות.
3. לדיון ההוכחות שהתקיים ביום 26.6.19 התייצבו באי כוח הצדדים ועד התביעה ואולם הנאשם לא התייצב. לבקשת ב"כ הנאשם, נדחה מועד ההוכחות ליום 1.7.19 תוך הטלת הוצאות.
4. בדיון הנדחה שהתקיים ביום 11.7.19, אליו התייצב בשנית העד מטעם המאשימה, הודה הנאשם בעובדות כתב האישום. ב"כ הנאשם ביקש להימנע מהרשעתו, מאחר שטען שבכוונתו להעלות "טענה משפטית". ב"כ הנאשם הדגיש ש"אין צורך בניהול הוכחות".
5. הנאשם לא הגיש את טענתו המשפטית ורק כעבור חודשיים, לאחר שנקבע מועד למתן הכרעת דין ושמיעת טיעונים לעונש, הגיש ב"כ הנאשם את הבקשה שבפני.
6. לטענת ב"כ הנאשם יש לבטל את האישום מאחר שלא ניתנה לנאשם התראה ומתן הזדמנות להיחקר, טרם הגשת האישום (טענה של הגנה מן הצדק בהתאם להוראת סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982).
7. בתגובתה טענתה המאשימה כי ניתנה התראה וזו נתלתה במקום מושא כתב האישום ביום 8.1.17. המאשימה צירפה תמונה של ההתראה.
8. בתגובה לתגובה טוען ב"כ הנאשם שהמאשימה לא הוכיחה את נסיבות מסירת ההתראה.
9. לאחר עיון בחומר עולה שהנאשם לא עמד בנטל הראשוני לתמיכה בבקשתו לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק. ב"כ הנאשם ביקש את ביטול דיוני ההוכחות והנאשם הודה בעובדות. על בסיס החומר המצוי בתיק עולה שנמסרה התראה. יודגש כי במקרים דומים וכאשר מועלית הטענה במועד, נבחן הנושא במסגרת דיוני הוכחות, בהם ניתן לשמוע את גרסת המפקח שמסר את ההתראה ואת גרסת הנאשם. בענייננו לא זאת בלבד שהטענה לא הועלתה מבעוד מועד, אלא שב"כ הנאשם ביקש לבטל את דיון ההוכחות לאחר התייצבות העד מטעם המאשימה שיכול היה, לו היה הדבר נדרש, להעיד בענין נסיבות מסירת ההתראה.
10. אציין כי מתן הזדמנות לחשוד להיחקר או להשמיע גרסה טרם הגשת אישום, לרבות אישום בהפרת צו שיפוטי, נגזר מחובת המאשימה לבחון את קיומו של סיכוי סביר להרשעה וכן האם נסיבות העניין בכללותן מתאימות להעמדה לדין ("עניין לציבור') (ראו למשל תוב (י-ם) 67947-06-16 כאליל עליאן נ' מדינת ישראל, 10.7.2018, תפ (י-ם) 5565/14 מדינת ישראל נ' ביתאר סולימאן, 19.7.2015). בתיק זה ובהתאם לפסיקה האמורה וכן למדיניות המאשימה, מצאה לנכון המאשימה להדביק התראה המאפשרת לנאשם להתייצב לחקירה.
11. מכל מקום וגם לו הייתי סבור שנפל פגם במתן התראה, אין מדובר במקרה בו נכון לבטל את האישום.
12. גם במקרה בו נפל פגם בהמצאת התראה, אין מקום לביטול "אוטומטי" של האישום ולמעשה ביטול אישום הוא בגדר החריג. טרם נקיטה בצעד זה יש לבחון את מכלול נסיבות המקרה בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ ואח', פ"ד נט(6) 776, 816). במסגרת זו אציין כי בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה יש לבחון, בין היתר, האם נגרמה "פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות" וכן לבחון האם ניתן לרפא את הפגם באמצעי מידתי אחר ולא בביטול ההליך כולו.
13. לענין נפקות פגם מעין זה הנטען בבקשה שבפני, יש משמעות גם להתנהלות הנאשם ולמועד העלאת הטענה על ידו, שהרי הטענה היא שנכון לנקוט בצעד חריג של ביטול האישום בשל פגיעה קשה באפשרותו של אדם להשמיע טענותיו.

כאשר מועלית טענה לפגיעה בעקרונות הצדק בהעדר אפשרות לשכנע את המאשימה שאין מקום לאישום טרם הגשתו, מועד העלאת הטענה הוא שיקול חשוב לעניין ההחלטה האם יש מקום לנקוט בצעד החריג של ביטול אישום בעילה של "סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" (סעיף 149(10) לחסד"פ). זאת ועוד, בהעלאת הטענה באיחור יש כדי להקשות ואף לסכל את האפשרות לרפא את הפגם באמצעים אחרים זולת ביטול האישום.

1. בענייננו השיב ב"כ הנאשם לאישום עוד ביום 22.11.18 והטענה לא הועלתה. זאת ועוד, ב"כ הנאשם בחר לכפור באופן כללי בכתב האישום מבלי להעלות טענה זו. בהמשך ההליך הודה הנאשם בעובדות וביקש לטעון טענה משפטית וכעת טוען הנאשם כי לא נמסרה לו התראה (בניגוד לחומר שצורף על-ידי המאשימה לתגובתה).

ככל שבקשתו הכנה של הנאשם היתה שתשמע גרסתו הרי הטענה היתה מועלית בשלב מוקדם של ההליך. בעת הזו ברור בעיני שאין בהמשך ניהול ההליך משום פגיעה "בעקרונות של צדק והגינות משפטית".

1. לאור האמור אני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, ט"ז חשוון תש"פ, 14 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.